הלכה: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. מְנַיִין לַאֲבוֹת מְלָאכוֹת מִן הַתּוֹרָה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמַן בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת מְלָאכָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. בְּעוֹן קוֹמֵֹי רִבִּי אָחָא. כָּל הֵן דִּכְתִיב מְלָאכוֹת. שְׁתַיִם. אָמַר רִבִּי שִׁייָן. אַשְׁגָּרַת עֵיינֵהּ דְּרִבִּי אָחָא בְּכָל אוֹרַיְתָא וְלָא אַשְׁכַּח כְּתִיב דָּא מִילְּתָא. בְּעָיָא דָא מִילְּתָא. וַיָּבֹ֥א הַבַּיְ֖תָה לַעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ מִנְהוֹן. וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְּתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה מִנְהוֹן. תַּנָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֨רֶת֙ לַֽיי אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַֽעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃ הֲרֵי זֶה בָא לְהַשְׁלִים אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת מְלָאכוֹת שֶׁכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' מנין לאבות מלאכות. רמז להן מן התורה:
כל הן דכתיב מלאכות. לשון רבים נימא דמיעוט מלאכות שתי' וא''כ יהיו יותר:
אשגרת עייניה דר' אחא. ראה והשגיח בכל התורה כולה ולא אשכח כתיב מלאכות ולפיכך לא חשש להשיב להם על דבעון מיניה:
דא מילתא בעיא. בתמיה וכי כי האי מילתא הוה מיבעיא להו מה שלא נמצא כתוב בתורה כלל:
דא מילתא. כלומר אלא דא מילתא דאיכא למיבעי אם ויבא הביתה לעשות מלאכתו מנהון דמלאכתו ממש היא וכן אם ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה מנהון משום דאיכא למימר דדוקא אותן מלאכות האמורות אצל האדם הן מן המנין וה''ה שני מלאכתו האמורים שם בפסוקים דויכלו מספקא להו אלא דרישיה דפרשה נקיט וא''כ צריך לומר דכל מקום שנאמר בתורה מלאכתך לשון רבים משמע כדי להשלים המנין והשתא הא דקא מיבעיא להו אם אנחנו מוכרחין לומר דמקום שנאמר לשון רבים הרומז על שתים הוא ולא כל הן דכתיב מלאכות ממש קאמרי דלא טעו לומר מה שלא התיב כלל:
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי וגו'. ולעיל מיניה כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות ולמה חלקן הכתיב כאן אלא כדי לסיים ביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והרי זה בא להשלים מ' חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה והיא אחרונה שאח''כ לא תמצא לשון מלאכה בתורה:
משנה: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. הַחוֹרֵשׁ הַזּוֹֹרֵעַ הַקּוֹצֵר הַמְעַמֵּר הַדָּשׁ וְהַזּוֹרֶה הַבּוֹרֵר וְהַטּוֹחֵן וְהַמְרַקֵּד הַלָּשׁ וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר הַמְלַבְּנוֹ הַמְנַפְּסוֹ הַצּוֹבְעוֹ הַטּוֹוֶהוּ הַמֵּסֵיךְ וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין הָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין 44a הַבּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין הַקּוֹשֵׁר וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָּד צְבִי הַשּׁוֹחֲטוֹ וְהַמַּפְשִׁיטוֹ הַמּוֹלְחוֹ הַמּוֹחֲקוֹ וְהַמְעַבְּדוֹ הַמְחַתְּכוֹ הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה וְהַסּוֹתֵר הַמְכַבֶּה וְהַמַּבְעִיר וְהַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ וְהַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת הֲרֵי אֵילּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הצד צבי. וכל כיוצא בו שאינו ברשותו:
השוחטו. מחייב משום נטילת נשמה וכן כל כיוצא בזה בבעל חי:
המפשיט את העור והמולחו. חייב דהוא מין עבוד:
והמוחקו. מעביר את השער מעל העור:
והמעבדו. בסיד או בשאר דבר המחתכו ואלו מלאכות השייכין לעור וכולהו הוו במשכן:
הכותב שתי אותיות או מוחק ע''מ לכתוב שתי אותיות. דאי לאו הכי מקלקל הוא ופטור:
הבונה והסותר ע''מ לבנות דאם להפסיד פטור:
המכבה והמבעיר. והוו במשכן כשבישלו הסממנין ונקט המכבה קודם המבעיר מפני שהמכבה לעולם הוא חייב במכוין לכיבוי והמבעיר אינו חייב עד שיהא צריך לו כגון המדליק את הנר או העצים להתחמם בהן או להאיר או שמבעיר העצים לפי שצריך להאפר אבל אם מבעיר דרך השחתה פטור:
והמכה בפטיש. שכך עושין לגמר מלאכה וכל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש:
והמוציא מרשות לרשות. וכן המכניס ונקרא הכנסה אב כמו הוצאה מפני שהוא ענין אחד ונכלל בהמוציא שהכל מרשות לרשות הוא:
הרי אלו וכו'. מנינא דרישא קמ''ל לחילוק מלאכות שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב ארבעים חסר אחת חטאות ומנינא דסיפא לאפוקי מדר' יהודה דמוסיף באבות וקחשיב אף השובט והמדקדק:
והמתיר. לקשר של קיימא ומעשה אומן. והתופר שתי תפירות. והוא שיקשור ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שיתקיים ואם תפר יותר משתי תפירות חייב אפי' לא קשר ראשי החוט:
מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. בגמרא מייתי להו סמך מן המקרא שבתורה למספר הזה וכמו שראו להני מלאכה ומלאכתו שבתורה שהן ארבעים חסר אחת והיינו דכתיבי ארבעים אלא דמספקא להו בחדא אי ממנינא הוא או לא ולפיכך קבעי בלשון המשנה כן ארבעים חסר אחת ולא אמרו ל''ט מלאכות:
החורש הזורע הקוצר. כללא דמילתא כל שהוא ממש ענין אחד עם האב נקרא ג''כ אב כגון החורש והחופר או עושה חריץ שכל אחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא כל אלו בכלל החורש ונקראו אבות וכן הזורע זרעים או נוטע אילנות והמבריך והמרכיב והזומר שכל אלו ענין אחד הן להצמיח הדבר ובכלל זורע הן ונקראו אבות וכן הקוצר בתבואה והבוצר ענבים והגודר בתמרים והמוסק זיתים והאורה בתאנים כולן ענין אחד הן לעקור דבר מגידולו ובכלל הקוצר הן ונקראו אבות וכן כיוצא בהן בשאר האבות וכל שאינו ענין אחד ממש עם האב אלא דומה לאב נקרא תולדה ממנו ואין חילוק בין אב לתולדה לענין החיוב שעל כולן במזיד בלא התראה חייב כרת ובעדים ובהתראה חייב סקילה ובשוגג חייב חטאת ואין הפרש ביניהם אלא לענין חילוק חטאות בהעלם אחד שאם עשה הרבה אבות בהעלם אחד חייב חטאת על כל א' וא' ואם עשה האב עם התולדות שלו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וכן הדין אם עשה הרבה אבות בהעלם אחד והן מענין אחד וכמו שאמרנו אינו חייב אלא חטאת אחת ואם עשה אב ותולדה אחרת מאב אחר או שתי תולדות משתי אבות חלוקות הרי זה כמו שתי אבות בהעלם א' וחייב על כל אחת ואחת:
המעמר. המאסף שבלים ומקבצן אל מקום אחד וכן כל כיוצא בזה שמקבץ הדברים לעשות כמו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר:
הדש. דישה אינה נקראת אלא בגדולי קרקע וכל המפרק איזה דבר כגון החולב את הבהמה או החובל בבעל חי שיש לו עור וכן הסוחט את הפירות להוציא מהן משקין והן עומדין למשקה וכל כיוצא בזה הרי זה מפרק ומיחייב משום תולדת הדש:
והזורה. ברוח:
והבורר. פסולת מתוך האוכל אפי' בידו חייב והבורר אוכל מתוך הפסולת בנפה ובכברה חייב ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר:
והטוחן. תבואה או הכותש תבלין וסממנין במכתשת ה''ז טוחן וכל המחתך ירק תלוש או כל כיוצא בזה הרי זה תולדת טוחן:
הלש. והמגבל את העפר וכל המחבר איזה דבר במים ה''ז תולדת לש:
והמרקד. בנפה והאי דומה לזורה ובורר שעניינם דומין זה לזה. ומנאן בשלשה לפי שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה:
הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. אבל הקורע להפסיד מקלקל הוא ופטור:
הקושר. קשר של קיימא. והוא מעשה אומן:
והפוצע שני חוטין. זה שמסיר את הערב מן השתי או השתי מן הערב כדי לתקנו באריגה נקרא פוצע:
האורג שני חוטין. של שתי או של ערב:
והצובעו והטווה והמיסך. זהו שמסדר החוטין ומתקן את החוטין נקרא אורדי''ר בלע''ז. העושה שתי בתי נירין. נימי הסירוג נקראו נירין ודרך המסרג לעשות כמו בתים בתים כדרך שמסרגין המטה בחבלים וכיוצא בזה ומשיעשה שני בתים חייב:
המנפצו. חובטו במקל או סורקו במסרק:
המלבנו. מכבסו במים וכן כל מיני כיבוס חייב משום מלבן:
הגוזז את הצמר. וכל אלו מלאכות המנויין אחריה שייכין לצמר וכולם היו במשכן:
האופה. אפייה עצמה לא היתה במשכן אלא מבשל בסממנין והיינו מבשל והייני אופה ותנא סידורא דפת נקיט:
רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת פַּעַם שֶׁכָּתוּב בַּמִּשְׁכָּן עָבוֹדָה וּמְלָאכָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שכתוב במשכן עבודה ומלאכה והרי זה ג''כ רמז למה שחשבו למנות לאב מה דהוה במשכן:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא. זֶה הַדָּבָר אֵין כָּתוּב כָּאן. אֶלָּא אֵ֤לֶּה הַדְּבָרִ֔ים. דָּבָר דִּבְרֵי דְּבָרִים. מִכָּן לָאָבוֹת וּלְתוֹלְדוֹת. רִבִּי חֲנִינָא דְצִיפּוֹרִין בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. אל''ף חַד. למ''ד תַּלְתִּין. ה''א חֲמִשָּׁה. דָּבָר חַד. דְּבָרִים תְּרֵי. מִיכָּן לְאַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת מְלָאכוֹת שֶׁכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה. רַבָּנִן דְּקַיסָרִין אָֽמְרִין. מִן אַתְרָהּ לָא חָֽסְרָה כְלוּם. א' חַד. ל' תַּלְתִּין. ח' תְּמַנְיָא. לֹא מִתְמַנְעִין רַבָּנִן דָּֽרְשִׁין בֵּין ה''א לְחי''ת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
דבר דברי דברים. דבר היה צ''ל וכו' אלא לרבות לאבות ולתולדות:
אל''ף חד וכו'. משום דלר' יוסי בן חנינא אין מכאן רמז למנין האבות הלכך קאמר ר' אבהו דרוש הכי אל''ה ל''ו דבר חד דברים תרי הרי ל''ט:
מן אתרה לא חסרה כלום. לא צריכת למידרש דבר דברים אלא מתיבת אלה גופה איכא רמיזא אל''ף חד וכו' דלא מיתמנעין רבנן למידרש בין ה''א לחי''ת במקום שיש לרמז איזה דבר כדאמרי' בפיאה פ''ז ובמעשר שני פ''ה:
רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׂ עָֽבְדִין הֲווֵיי בְהָדָא פִירְקָא תְּלַת שְׁנִין וּפְלוּג. אַפְקוֹן מִינֵּיהּ אַרְבָּעִין חָסֵר אַחַת תּוֹלְדוֹת עַל כָּל חָדָא וְחָדָא. מַן דְּאַשְׁכְּחוֹן מִיסְמוֹךְ סָֽמְכִין. הָא דְלָא אַשְׁכְּחוֹן מִיסְמוֹךְ עַבְדּוּנֵיהּ מִשּׁוּם מַכֶּה בְפַטִּישׁ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר''י ור''ל עבדין הוויי. הוויית וקושיות ופרוקי בהדא פירקא כלל גדול תלת שנין ופלגא ולבסוף הוציאו ללמוד ולהבין לאלו אבות מלאכות מ' חסר אחת והתולדות דכל חדא וחדא מה דשייכא לה ומה שמצאו לסמך להתולדות מן האבות סמכו זה לזה ומה שלא מצאו למיסמך בהדיא לזה האב או לזה עשו אותה התולדה לחייב עליה משום מכה בפטיש וכלומר דכל שלא יכלו לומר זה משום זה וזה משום זה לפי שאינה מלאכה ממש אלא כגמר מלאכה וא''כ ה''ז משום מכה בפטיש דאותה קראו אב ללמד על כל גמר מלאכה:
תַּנָּא רִבִּי זַכַּאי קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. זִיבֵּחַ קִיטֵּר וְנִיסֵּךְ בְּעֶלֶם אֶחָד חַייָב עַל כָּל אַחַת וָאַחַת. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן. בַּבָלַייָא. עֲבַרְתְּ בָיָדָךְ תְּלָתָא נְהָרִין וְאִיתָבַּרְתְּ. אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. עַד לָא יַתְבְּרִינֵּיהּ בְּיָדֵיהּ יֵשׁ כָּאן אַחַת וְאֵין כָּאן הֵנָּה. מִן דְּתַבְרָהּ בְּיָדֵיהּ יֵשׁ כָּאן הֵנָּה וְאֵין כָּאן אַחַת. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בְּעָא קוֹמֵי דְּרִבִּי זְעִירָא. וִיהֵא חַייָב עַל כָּל אַחַת וָאַחַת. כְּמַה דְתֵימַר גַּבֵּי שַׁבָּת. לֹא תַֽעֲשֶׂ֨ה כָל מְלָאכָ֜ה כְּלָל. לֹֽא תְבַֽעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבוֹתֵיכֶם. פְּרָט. הֲלֹא הַבְעָרָה בִּכְלָל הָֽייְתָה וְיָצָאת מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד. לוֹמַר. מַה הַבְעָרָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַייָבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אַף כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְחַייֵב עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַף הָכָא. לֹ֣א תָֽעָבְדֵ֑ם כְּלָל. לֹֽא תִשְׁתַּֽחֲוֶ֥ה לָהֶ֖ם פְּרָט. וַהֲלֹא הִשְׁתַּחֲוָיָה בִּכְלָל הָֽיְתָה וְלָמָּה יָצָאת מִן הַכְּלָל. לְלַמֵּד. מַה הִשְׁתַּחֲוָיָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַייָבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אַף כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְחַייֵב עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָמַר לֵיהּ. בַּשַּׁבָּת כְּלָל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפְרָט בְּמָקוֹם אַחֵר. וּבָעֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל שֶׁהוּא בְצַד הַפְּרָט. אָמַר לֵיהּ. וְהָכְתִיב לֹ֥א תִֽשְׁתַּֽחֲוֶה֭ לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹקִים יָֽחֳרָ֑ם. הֲרֵי כְּלָל בְּמָקוֹם אַחֵר וּפְרָט בְּמָקוֹם אַחֵר. אָמַר לֵיהּ. כֵּיוָן שֶׁאַתְּ לוֹמֵד מִצִּדוֹ. אֲפִילוּ כְּלָל בְּמָקוֹם אֶחָד [אֵי] אַתְּ לָמֵד. חֲבֵרַייָא אָֽמְרִין. לֹא שַׁנְייָא. בֵּין שֶׁכְּלָל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפְרָט בְּמָקוֹם אַחֵר. בֵּין שֶׁכְּלָל וּפְרָט בְּמָקוֹם אֶחָד. כְּלָל וּפְרָט הוּא. בַּשַּׁבָּת כְּלָל וְאַחַר כָּךְ פְּרָט. בָּעֲבוֹדָה זָרָה פְּרָט וְאַחַר כָּךְ כְּלָל. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר. לֹא שַׁנְייָא. בֵּין שֶׁכְּלָל וְאַחַר כָּךְ פְּרָט. בֵּין שֶׁפְּרָט וְאַחַר כָּךְ כְּלָל. בֵּין שֶׁכְּלָל וּפְרָט וּכְלָל. כְּלָל וּפְרָט הוּא. בַּשַׁבָּת כְּלָל בָּעֲבוֹדָתָהּ וּפְרָט בָּעֲבוֹדָתָהּ. בָּעֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל בָּעֲבוֹדָתָהּ וּפְרָט בִּמְלָאכוֹת הַגָּבוֹהַּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
חברייא אמרין. דלאו היינו טעמא משום דלא שנייא לן במדה זו בין שהכלל והפרט במקום אחד או לא לפי שבכל מקום ליתן לדון במדה דיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא דבשבת כלל ואח''כ פרט הוא ושייך שפיר לומר יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו אבל בע''ז הפרט דלא תשתחוה קודם הכלל דלא תעבדם הוא ולא שייך לומר בו יצא מן הכלל וה''נ אמרינן מכיון דגלי לן האי קרא וכו' כדלעיל ר' יוסי אמר דלא היא דגם בהא לא שנייא לו בין שהוא כלל ואח''כ פרט ובין פרט ואח''כ הכלל כלל ופרט הוא לענין שדנין אותו במדה שיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא משום דבשבת הכלל והפרט בעבודתה כלומר הכל ממלאכות השייכין לאזהרת שבת הן אבל בע''ז הכלל הוא בעבודתה דלא תעבדם סתמא כתיב ומשמע בכל העבודות שדרך העכו''ם לעשות כן ואף איתן שאין מדרך לעשות כן לגבוה הן בכלל. ופרט במלאכת הגבוה. השתחויה למלאכת הגבוה היא דאע''ג דעבודת פנים לא הויא מ''מ דרך כבוד הוא לעשות כן לגבוה:
א''ל כיון שאת לומד מצידו. מכיון דגלי לן קרא במקום אחד שכתיב בצידו ללמדנו שאין דנין לו במדה זו הלכך אין למדין אפילו במקום אחר. וכך הוא בנזיר. מכיון שאין אתה למד מצדו אפי' ממקום אחר אי את למד:
זובח לאלהים יחרם ל''ג דמיותר הוא וכן ליתיה בנזיר שם:
והרי כתיב. בפרשה כי תשא כי לא תשתחוה לאל אחר והרי כאן הפרט במקום אחר הוא:
א''ל. לא דמיא האי להאי דשבת דהתם הכלל במקום אחד והפרט אינו כתוב בצידו אלא במקום אחר ודיינינן ליה במדה זו אבל בע''ז כלל שהוא בצד הפרט דבמקרא אחד כתוב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והואיל שכתוב בצידו לא הוי אלא כפירושא דכלל ולא דיינינן ליה במדה לדבר שיצא מן הכלל:
ויהא חייב על כל אחת ואחת. לר' יוחנן הוא דמקשה שהשיב לר' זכאי דבע''ז אין חילוק עבודות ואמאי יהא חייב על כל אחת ואחת גם בע''ז כמה דתימר גבי שבת דנפקא לן חילוק מלאכות מלא תבערו דיצאת הבערה מן כלל דלא תעשה כל מלאכה לחלק וללמד על הכלל כולו לחייב על כל מלאכה מיוחדת בפ''ע ואף הכא בע''ז נמי נימא דלא תעבדם כלל היא לכל העבודות ויצאת השתחויה לפרט בפ''ע וללמד על הכלל כולו:
תני רבי זכאי וכו'. גרסי' להא לעיל בהלכה א' עד ואין כאן אחת וכדפרישית שם וגרסי' להא נמי בריש פ''ז דנזיר וכן להא דלקמן:
אַרְבָּעִים אֲבוֹת מְלָאכוֹת חָסֵר אַחַת. לֵיידָה מִילָּה. שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּם בְּעֶלֶם אֶחָד אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ארבעים וכו' ליידא מילה. לאיזה דבר נקיט התנא להמנין והרי אנו רואין שכך הם אלא ללמד שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. כצ''ל:
בְּנוֹי דְרִבִּי חִייָא רוֹבָא עָֽבְדָן הֲווֵיי בְהָדֵין פִירְקָא שִׁיתָא יַרְחִין. אַפְקוֹן מִינֵּיהּ שִׁית מִילִּין עַל כָּל חָדָא וְחָדָא. בְּנוֹי דְרִבִּי חִייָא רוֹבָא הֲווֵיי בְשִׁיטַּת אֲבוּהוֹן. דְּתַנֵּי רִבִּי חִייָא. הַקּוֹצֵר הַבּוֹצֵר הַמּוֹסֵק הַגּוֹדֵד הַתּוֹלֵשׁ הָאוֹרֶה כּוּלְּהֹן מִשּׁוּם קוֹצֵר. אָמַר 44b רִבִּי סִידוֹר. יְהוּדָה בְּרִבִּי עָֽבְדִין הֲווֵיי בְּמַכְשִׁירִין שִׁיתָא יַרְחִין. בְּסוֹפָא אֲתַא חַד תַּלְמִיד מִן דְּרִבִּי סִימַאי וּשְׁאִיל לֵיהּ וְלָא אַגִּיבֵיהּ. אָמַר. נִיכָּר הוּא זֶה שֶׁלֹּא עָבַר עַל פִּיתְחָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
יהודה ברבי עביד הוויי. בדינא דמכשירין בענין שיכול לעשות מע''ש דאסור בשבת ומה שא''א מותר ועביד להא שיתא ירחין ולבסוף אתא חד תלמיד מן דר' סימאי ושאיל ליה בהן ולא השיבו ואמר זה התלמיד עליו ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה וה''ז יגע שיתא ירחין ולא ידע להשיב:
אמר רבי סירוד. כך שמו:
שית מילין. שש שהוסיפו שהן כאבות על כל חדא וחדא מה שנשנו במתני' כדמסיק ואזיל דבנוי דר' חייא רבה הויות דידהו בשיטת אבוהין הן דתני ר''ת וכו' והרי כאן ששה עם הקוצר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source