Shabbath
Daf 3b
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הָיָּחִיד לִרְשׁוֹת הָרַבִּים דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית חַייָב מִן הַמּוֹצִיא לַאֳחָרָיו. מִן הָדָא. הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לַאֲחַרָיו פָּטוּר. לַאֲחַרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו חַיָיב. וְאֶיפְשַׁר שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה בֵינוֹ לְבֵין הַכּוֹתֵל כַּרְמְלִית. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תִּיפְתָּר שֶׁהָיוּ פָנָיו הֲפוּכוֹת לַכּוֹתֶל וּמַשּׂוֹאוֹ לְאַחֲרָיו וּבְכָךְ יָצָא מַשָּׂאוֹ תְחִילָּה. רִבִּי חִייָה בַּר אַבָּא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְזוֹ לֹא דֶּרֶךְ הוֹצָאָה הִיא. אָמַר לֵיהּ. שֶׁכֵּן כַּתָּפַייָא אוּמְנַיָּא עָֽבְדִין כֵּן. וֵיידָא אָֽמְרָה דָא. דָּמַר רִבִּי אָחָא רִבִּי מַייְשָׁא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִים וּנְתָנָן עַל הָאַסְקוּפָּה. 3b וְהָא אַסְקוּפָּה לָאו כַּרְמְלִית הִיא. וּבְאִישׁ לְרִבִּי יוֹסֵי דְלָא אָֽמְרָהּ מִן גַּרְמֵיהּ.
Traduction
R. Yohanan dit: si l’on transporte d’une propriété privée sur la voie publique, en passant par un domaine intermédiaire (12)Vers la fin de ce, R. Hiya dit ce qu'il faut entendre par ce domaine: Hb. carmelit dérive de gr. kéramis (cavité)., on est condamnable. On le déduit de ce qui est dit (10, 4): ''Si quelqu’un a l’intention d’emporter un objet par devant et que cet objet glisse en arrière, il n’est pas condamnable; si au contraire il se proposait de le porter en arrière (sur le dos), et qu’il glisse en avant (à sa place régulière), il est coupable (13)L'intention préalable d'accomplir tel acte, ce qui est exigible d'ordinaire pour qu'il y ait interdit légal, est supposée avoir préexisté.''. Or, il est impossible qu’entre l’homme qui transporte et le mur il ne se constitue pas un espace intermédiaire devant motiver l’autorisation (il en résulte que, même par ce passage, c’est interdit). Ceci ne prouve rien, répliqua R. Yossé, car il n’y a d’interdit pour celui qui transporte une charge sur le dos que s’il a le visage tourné vers le mur, de façon à ce qu’en sortant, la charge soit de suite au dehors avant lui. R. Hiya b. Aba objecte devant R. Mena: Puisque cette dernière manière est insolite, l’on ne devrait pas être coupable en l’opérant? C’est que, lui répondit-il, les portefaix agissent souvent ainsi. D’où sait-on qu’en portant d’un domaine dans l’autre, passant par l’intermédiaire, il y a délit? On le déduit, selon R. Aha ou R. Mesha au nom de R. Yohanan, de ce qu’il est dit (10, 2): ''Celui qui transporte des comestibles et les pose sur le seuil de la porte, etc.''; or, il est évident que ce seuil est un intermédiaire (et, comme malgré cette distinction le repos seul entraîne la dispense, cela prouve que le délit subsiste malgré le passage intermédiaire); et R. Yossé était honteux de n’avoir pas deviné lui-même cette déduction de la Mishna.
Pnei Moshe non traduit
דרך כרמלית. כגון דרך האיצטבא דלאו להילוך עבידא או כיוצא בזה חייב דמהלך לאו כעומד דמי ולא הוי כדנח בכרמלית:
מן המוציא לאחריו. דבר זה נלמד מדין המוציא לאחריו כדמסיק ואזיל מן הדא דתנינן בפ' המצניע המתכוין וכו' פטור דזה נתכוון לשמירה מעילה ועלתה בידו שמירה פחותה אבל אם נתכוין להוציא לאחריו והיא שמירה פחותה ובא לו לפניו חייב קתני מיהת דהמוציא משא לאחריו חייב:
ואפשר שלא יעשה ביניו לבין הכותל כרמלית כלומר שהרי זה המוציא משאוי לאחריו וכי היאך אפשר לו להזהר שלא יעשה הוצאה זו כדרך כרמלית שהיא בינו ובין כותל הבית דדרך הבית היא שיש לו צדדין והוו צידי ר''ה וכרמלית הן וכשהמשא לאחריו אינו יכול להשגיח אם המשא נוטה להצדדין והוה ליה כמוציא מרה''י לר''ה דרך כרמלית וקתני חייב:
אמר ר' יוסי. דלא היא דמהאי דינא לא שמעינן דתיפתר שהיו פניו הפוכות לכותל הבית ויצא דרך אחוריו וע''י כך יצא משאוי שלו בתחלה מפתח הבית וכשפניו הפיכות רואה הוא שלא תהא המשא נוטה לכאן ולכאן והרי זה מוציא מרה''י לר''ה להדיא:
וזו לא דרך הוצאה הוא. אם מוציא דרך אחוריו ואמאי חייב וכי דרך הוצאה בכך:
אמר ליה. אין דודאי דרך הוצאה בכך שכן הכתפין האומנין עבדין כן שנושאין משא כבידה על כתפיהן ויוצאין דרך אחוריהן וע''י כך הן רואין ונזהרין שלא תשמט המשא אנה ואנה מעליהן:
והיידא אמרה. אלא מאיזה דין דמתני' הוא דשמעינן דהמוציא דרך כרמלית חייב:
דא. האי מתניתין וכהאי דאמר ר' אחא ור' מיישא בשם ר' יוחנן דנלמד מהך מתני' דתנינן בפ' הנזכר המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור והא אסקופה לאו כרמלית היא בתמיה כלומר דהא על כרחך דהאי אסקופה שהיא כרמלית מיירי כגון שהיא גבוה משלשה ועד עשרה ולא עד בכלל דדין כרמלית יש לה דאי אסקופה רה''ר כגון שרבים מכתפין עליה אמאי פטור בשנתנו על האסקופה הא אפיק מרה''י לרה''ר ואי אסקופה רה''י שהיא גבוה עשרה ורחבו ארבעה אמאי כשחזר והוציאן פטור הא קא מפיק מרה''י לרה''ר אלא ודאי כרמלית וקתני ונתנן על האסקופה הוא דפטור הא אם לא נתנן אלא הוציאן דרך האסקופה חייב אלמא המוציא מרה''י לר''ה דרך כרמלית חייב:
ובאיש לר' יוסי דלא אמר' מן גרמיה. כששמע כך מר' מנא הורע בעינו על שלא אמר הוא בעצמו כך דודאי מהאי מתני' שפיר הוא דש''מ להא:
רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב. הַכֹּל מוֹדִין בְּזוֹרֵק שֶׁהוּא חַייָב. דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא שֶׁאֵין אֲוֵיר כַּרְמְלִית כְּמַמָּשָׁהּ. וּמַה פְלִיגִין. בְּמוֹצִיא. בֶּן עַזַּאי פוֹטֵר. וַחֲכָמִים מְחַייְבִין. בֶּן עַזַּאי עֲבַד הַמְהַלֵּךְ כְּמֵנִיחַ. וְרַבָּנִין לָא עָֽבְדֵי מְהַלֵּךְ כְּמֵנִיחַ. רַב חִסְדָּא שָׁאַל לְרַב הוּנָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבֶן עַזַּאי. אֵין אָדָם מִתְחַייֵב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת לְעוֹלָם. מִכֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאָן נַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ עַל כָּל אַמָּה וָאַמָּה וִיהֵא פָטוּר.
Traduction
R. Houna dit au nom de Rav: tous reconnaissent que lorsqu’on jette un objet d’une propriété privée dans la rue, même en passant sur l’intermédiaire, il y a délit en cas de non-arrêt, car personne n’admet que l’air au-dessus de cet intermédiaire soit considéré comme solide et offrant un point de repos à l’objet jeté. Il n’y a de discussion qu’en cas de transport de l’objet à travers ce passage: selon Ben-Azaï, c’est permis; selon les autres sages, c’est interdit. Selon le 1er, la marche équivaut au repos dans l’intermédiaire; selon les autres, non. R. Hisda demanda à R. Houna: nul homme ne devrait être passible en transportant un objet dans un espace de 4 coudées de la voie publique, puisqu’en effectuant le trajet il y a un repos fictif à chaque coudée, entraînant l’autorisation?
Pnei Moshe non traduit
הכל מודים בזורק שהוא חייב. אפלוגתא דבן עזאי ורבנן קאי כדמייתי לקמן דפליגי במרה''י לר''ה דרך כרמלית ורב הונא ורב יהודא בשם רב פליגי בענין אוקימתא דהפלוגתא דבן עזאי ורבנן דרב הונא בשם רב קאמר דהכל מודים ואפילו בן עזאי דס''ל המהלך כעומד דמי מודה הוא בזורק מרה''י לר''ה דרך כרמלית שהוא חייב דהא לא נח בכרמלית:
דברי הכל היא שאין אויר כרמלית כממשה. כלומר משום דלדברי הכל אין אויר כרמלית נחשב ככרמלית ממש והלכך מודים בזורק דרך אויר כרמלית שהוא חייב:
ומה פליגין. כי פליגי במוציא מרה''י לר''ה דרך כרמלית דבן עזאי פוטר דס''ל המהלך כעומד ומניח דמי ורבנן מחייבי דלא עבדין המהלך כמניח:
ע''ד דבן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ד''א לעולם. כלומר היכי משכחת לה אליביה מעביר ד' אמות בר''ה שיהא חייב דהרי לעולם אינו מעביר אלא בתוך ד' אמות דמכיון שהוציא להחפץ ממקומו ומעבירו נעשה כמו שהניחו על כל אמה ואמה דהא ס''ל המהלך כעומד ומניח דמי וא''כ יהא פטור ולא משני הכא מידי:
רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. הַכֹּל מוֹדִין בְּמוֹצִיא שֶׁהוּא פָטוּר. דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא שֶׁהַמְהַלֵּךְ כְּמֵנִיחַ. וּמַה פְלִיגִין. בְּזוֹרֵק. בֶּן עַזַּאי פוֹטֵר וַחֲכָמִים מְחַייְבִין. בֶּן עַזַּאי עֲבַד אֲוֵיר כַּרְמְלִית כְּמַמָּשָׁהּ וְרַבָּנִן לָא עָֽבְדִין אֲוֵיר כַּרְמְלִית כְּמַמָּשָׁהּ.
Traduction
Aussi R. Juda reproduit autrement l’opinion de Rav et dit: tous reconnaissent qu’en cas de transport il n’y a pas de délit, parce que la marche fait supposer un repos imaginaire dans l’intervalle; il n’y a de discussion que lorsqu’on le jette: B. Azaï le permet, et les autres sages l’interdisent, parce que le 1er tient compte de l’air au-dessus de l’intermédiaire, et les autres non.
Pnei Moshe non traduit
ר' יהודה בשם רבי קאמר דלא כרב הונא בשמיה אלא הכל מודים. אפילו החכמים במוציא מרה''י לר''ה דרך כרמלית שהוא פטור משום דלדברי הכל ס''ל שהמהלך כמניח דמי ולא פליגי אלא בזורק דבן עזאי עושה אויר כרמלית כממשה של כרמלית והוה ליה כנח בכרמלית ורבנן לא עבדין אויר כרמלית כממשה:
מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרַב הוּנָא. הָיָה עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק לְדִיר אוֹ לְסַהַר דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית חַייָב. וְאִם הוֹצִיא פָטוּר. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרַב יְהוּדָה. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִין וּנְתָנָן עַל הָאַסְקוּפָּה בֵּין שֶׁחָזַר וְהוֹצִיאָן בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אַחֵר פָּטוּר. שֶׁלֹּא עָשָׂה מְלַאכְתָּן בְּבַת אַחַת. הָא אִם עָשָׂה מְלַאכְתָּן בְּבַת אַחַת חַייָב. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר. אֲפִילוּ עָשָׂה מְלַאכְתּוֹ בַת אַחַת פָּטוּר. וְהָא תַנִּינָן. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. אִם הָֽיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ. וְאָֽמְרוּ לוֹ. אֵינוֹ הַשֵּׁם: שֶׁזֶּה חַייָב מִשּׁוּם מְהַלֵּךְ וְזֶה חַייָב מִשּׁוּם מֵנִיחַ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא דְּלֹא כְבֶן עַזַּאי. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה דְּלֹא כְבֶן עַזַּאי וּדְלֹא כְרַבָּנִן. אָמַר רִבִּי חִינְנָא. מָנוּ אָֽמְרוּ לוֹ. חֲכָמִים. שֶׁהֵן בְּשִׁיטַּת בֶּן עַזַּאי.
Traduction
Chacune de ces 2 opinions (de R. Houna et de R. Juda) est fondée sur une leçon différente. En faveur de R. Juda (14)Selon la remarque du Qorban ' Eda, il faut ici R. Juda, et un peu plus loin R. Houna, non l'inverse, comme les éditions le disent par erreur., on invoque celle-ci (15)Tossefta sur ce traité, ch. 11.: Si en étant placé sur la voie publique on jette un objet à l’intérieur de la maison, ou de la cour découverte, en passant par un lieu intermédiaire, c’est un délit; en cas de simple transport, c’est permis (grâce à l’intermédiaire). En faveur de R. Houna (16)Disant que la discussion roule en cas de transport., on invoque cet autre enseignement (9, 2): lorsqu’on transporte des comestibles et qu’on les dépose sur le seuil, soit qu’on les transporte à nouveau, soit qu’un autre les emporte, il y a dispense, parce que le travail complet n’a pas été opéré d’un coup. Si donc ce travail avait été fait d’un coup (sans repos), il y aurait délit. Selon B. Azaï, si même le travail a été accompli d’un coup (sans repos), il y a dispense. Mais n’a-t-on pas rappelé (ci-dessus) l’enseignement où R. Meir dit: ''si de plus c’est un jour de Shabat et que l’on porte l’objet au dehors, il y a un 5e délit''; sur quoi l’on a remarqué: ce n’est pas juste, car le délit de manger a lieu même en marchant, tandis que pour le transport il faut qu’il y ait repos et dépôt? Selon l’explication de R. Houna, c’est opposé à l’avis de B. Azaï et conforme à celui des autres sages, qui interdisent le transport; au contraire selon R. Juda, ce n’est conforme ni à l’avis de B. Azaï, ni à celui des autres sages. R. Hinena explique que l’on a pu justifier l’opinion de la dispense admise par les sages, et même selon l’avis de B. Azaï (en admettant l’hypothèse émise ci-dessus par R. Yossé que l’homme placé sur le seuil, à demi-penché au dehors, a mangé sans nul déplacement).
Pnei Moshe non traduit
מתני' מסייעא לדין. אשכחן חדא ברייתא דמסייעא לרב הונא דאוקי פלוגתייהו במוציא ומתני' מסייעא לרב יהודא דאוקי פלוגתייהו בזורק:
היה עומד בר''ה תוספתא היא בפי''א זרק מן האסרטיא לדיר או לסהר דרך בקעה חייב (ובתוספתא דפוס ט''ס שם) ואם הוציא פטור והיינו כרב הונא ובן עזאי קתני לה. והיותר נכון דנתחלפו התיבות בהעתקה וכצ''ל מתני' מסייעא לרב יהודה היה עומד בר''ה וזרק לדיר וכו' ומוקי לה לסתמא דהתוספתא כחכמים דס''ל בזורק חייב ובמוציא פטור ומתני' מסייעא לרב הונא המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה וכו' דקתני בהדיא דלרבנן חייב במוציא דרך כרמלית ובן עזאי פוטר והיינו כרב הונא:
והא תנינן. במתני' דכריתות שהובא לעיל רבי מאיר אומר וכו' והשתא בשלמא על דעתיה דרב הונא דמוקי פלוגתייהו במוציא א''כ האי תנא דאמרו לו דסבירא ליה חיובא דשבת במניח דוקא ולא במהלך האי דלא כבן עזאי אלא כרבנן אלא על דעתיה דר' יהודה דהכל מודים במוציא שהוא פטור א''כ האי כמאן דלא כבן עזאי ודלא כרבנן. אמר ר' חנינא הא ל''ק דמני האי תנא דאמרו לו חכמים שהן בשיטת בן עזאי וכדאמרן לעיל דר' יוסי היא דס''ל כבן עזאי דהמהלך כמניח דמי וכדמפרשינן להא לעיל:
Shabbath
Daf 4a
רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. הָיָה עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק וְקִידֵּם וּקְלָטָהּ. מָהוּ. וְלָאו מַתְנִיתָה הִיא. קְלָטָהּ אַחֵר קְלָטָהּ כֶּלֶב אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה. פָּטוּר. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. בְּחוֹטֵף כֵּן. הָא אִם קָלָט חַייָב. מַה בֵין נָחָה לָאָרֶץ לְנָחָה לְתוֹךְ יָדוֹ. 4a תַּמָּן לָמָּה הוּא חַייָב. תַּמָּן הוּא זָרַק וְאַחֵר קִיבֵּל. בְּרַם הָכָא הוּא זָרַק הוּא קִיבֵּל. וּתְהֵא פְשִׁיטָא לֵיהּ שֶׁהוּא פָטוּר. אִילּוּ זָרַק בִּימִין וְהוֹצִיא וְקָלַט בִּשְׂמֹאל שֶׁמָּא אֵינוֹ חַייָב מִן הָדֵין פִּיו. וּפִיו לָאו כְּאַחֵר הוּא. וָכָא שְׂמֹאלוֹ כְאַחֵר הוּא. אָמַר רִבִּי יוּדָן. פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרִבִּי יוֹחָנָן שֶׁזָּרַק בִּימִין וְקָלַט בִּשְׂמֹאל שֶׁהוּא חַייָב. וּמַה צְרִיכְא לֵיהּ. בְּזָרַק בִּימִין וְקָלַט בִּימִין. רַבָּנִין דְּקַיְסָרִין. רִבִּי שַׁמַּי בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. אֲפִילוּ זָרַק בִּימִין וְקָלַט בִּשְׂמֹאל צְרִיכָה לֵיהּ חַייָב. אִין תֵּימַר פִּיו. וּפִיו כֵּיוָן שֶׁאֲכָלָהּ כְּאַחֵר הוּא. בְּרַם הָכָא יָדוֹ כְאַחֵר הוּא. רִבִּי מָנָא בָעֵי. מֵעַתָּה הוֹצִיא כִגְרוֹגֶרֶת בִּשְׁתֵּי יָדָיו יְהֵא פָטוּר מִשּׁוּם שְׂנַיִם שֶׁעָשׂוּ מְלָאכָה אַחַת. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִייָא בַּר אָדָא. וָדָא הִיא בַּעֲשׂוֹתָהּ. וְלֹא כֵן תַּנֵּי. יָחִיד שֶׁעֲשָׂאָהּ חַייָב. שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה שֶׁעָשׂוּ פְטוּרִין.
Traduction
R. Yohanan demanda (17)B. ib., 5a.: si quelqu’un debout sur la voie jette un objet, puis saute et le rattrape, est-il coupable? Non, comme il est dit dans la Mishna (11, 6): ''si l’objet a été saisi par un autre, ou par un chien, ou s’il a été brûlé, il n’y a pas de délit''. R. Samuel objecte au nom de R. Zeira: il y a dispense, dans cette Mishna, parce que l’objet jeté a été saisi par un autre; mais s’il l’a rattrapé lui-même, il est coupable, sans distinguer si l’objet est tombé à terre, ou s’il est tombé dans sa main. Si donc en ce cas (l’ayant rattrapé lui-même) il est coupable, quel est le doute de R. Yohanan? C’est que la Mishna permet le cas où un autre rattrape l’objet, tandis qu’ici lui-même le rattrape, et il est clair qu’il doit être coupable. S’il a jeté de la main droite et rattrapé de la main gauche, il est évident qu’il est coupable au même titre que si c’est tombé dans la bouche; or, la bouche n’est-elle pas comme un autre? De même, la main gauche pourra être considérée comme autrui, et ce sera permis, R. Judan dit: il est évident, selon R. Yohanan, que lorsqu’après avoir jeté de la droite, on rattrape de la gauche, on est coupable; il n’y a de doute que lorsqu’ayant jeté de la droite on l’attrape de la même main. Selon les rabbins de Césarée ou b. Samei au nom de R. Aha, même lorsqu’ayant jeté de la main droite on rattrape de la gauche, il y a doute pour savoir s’il y a culpabilité: à celui qui voudrait comparer ce cas avec celui de la bouche, on peut répliquer que la bouche est bien semblable à autrui, parce qu’après la consommation l’aliment n’existe plus; tandis qu’ici pour la main, il ne s’agit pas d’une autre personne (on peut donc supposer que c’est permis). R. Mena objecte (s’il est admis que la gauche est pour ainsi dire d’autrui et qu’il y ait délit): selon toi, celui qui aurait transporté une figue à 2 mains ne devrait pas être coupable, comme si 2 personnes avaient accompli une seule œuvre. Cet différent, répondit R. Hiya b. Ada; c’est toujours compris dans la prescription biblique du travail (Lv 4, 27), et l’on a enseigné de même (11, 1): ''Lorsqu’un seul homme a accompli ce travail (fût-ce avec les 2 mains), il est coupable; mais s’ils étaient 2 ou 3, il n’y a pas de délit''.
Pnei Moshe non traduit
וקדם וקלטה. שנעקר ממקומו וקלט וקיבלה מהו ולקמן מפרש לה הבעיא:
ולאו מתני' היא. ומאי קא מיבעיא ליה דהא תנן לקמן בסוף פרק הזורק קלטה אחר וכו' פטור ופירשה ר' שמואל בשם ר' זעירא בחוטף כן כלומר דכאן בהאי מתניתין בחוטף מיירי שקידם האחר וחטף. וקילטה מן האויר הא אם קלט לתוך ידו וקיבלה חייב הזורק וכדמפרש להטעם דמה בין נחה לארץ ומה בין נחה לתוך ידו של חבירו והרי הזורק הזה עשה כל המלאכה:
תמן למה הוא חייב. כלומר דהשתא מסיק להקושיא דמאי קא מיבעיא ליה לר' יוחנן הא שמעינן לפי האי פירושא דמתני' דהזורק דאם קלטה לתוך ידו חייב וא''כ כמה דתימר דתמן הוא חייב ה''נ אם קלטה הוא בעצמו יהא חייב:
ומשני דלא דמי דתמן הוא זורק ואחר הוא שקיבל וא''כ הוי ליה כמו הזורק ונח בארץ דמ''ש אם נחה בארץ או שנחה לתוך ידו של חבירו אבל הכא היא זרק והוא בעצמו קיבל דאיכא למימר דהואיל דהויא להו שתי כחות אע''ג דבאדם אחד הוא כשני בני אדם דמי והוי כשנים שעשו את המלאכה ולא מיחייב:
ותהא פשיטא ליה שהוא פטור. אי הכי לידוק איפכא דדוקא אם קלטה אחר בידו הוא דחייב כדדייקינן ממתני' דהזורק אבל הכא מכיון שהוא בעצמו לא הספיק לו עד שתניח ונעקר ממקומו וקלטה מסתברא שהוא פטור:
אילו זרק בימין. כלומר דהש''ס מהדר דלא היא דלפטורא נמי לאו פשיטא ליה דמה אלו זרק בימין והוציא את ידו השמאלית חוץ לד' אמות וקלט בשמאל שמא אינו חייב:
מן הדין פיו. כלומר וכ''ת היא גופה מנא לך שהוא חייב וקאמר מן הדין מילתא אתה יכול לפשוט לזה והיינו פיו וכלומר דודאי אם לאחר שזרק ד' אמות בר''ה רץ וקיבלה בפיו ודאי הנחה היא וחייב וכדמסיק ואזיל דכי פיו לאו כאחר הוא דמ''ש אם נחה ביד חבירו ומ''ש אם נחה בפיו שהושיטו וקיבלו וא''כ ה''ה שמאלו דכאחר הוא שקיבלה דמי וחייב הזורק:
אמר ר' יודן וכו'. כלומר דר' יודן ורבנן דקסרין וכו' פליגי בענין הבעיא דר' יוחנן במאי הוא דקא מיבעיא לי' דר' יודן קאמר דבזרק בימין וקלט בשמאל פשיטא ליה שחייב דהוי כזורק ונח בידו השמאלית לסוף ד' אמות ומה צריכא ומספקא ליה בזורק בימין וקלט בימין דע''כ היה צריך שיעקר ממקומו לסוף ד' אמות ולקבלה והוי ליה ככח אחר ואיכא לדמויי לשני ב''א וליפטר:
רבנן דקיסרין וכו'. אמרי דאפי' זרק בימין וקלט בשמאל נמי צריכה ומספקא ליה לר' יוחנן:
חייב. כלומר מי נימא דחייב או לא:
אין תימר פיו. כלומר וכי תימא ומ''ט לא איפשט ליה מפיו דודאי אם קיבלה לסוף ד' אמות בפיו חייב הוא דהיינו הנחה מעלייתא להכי קאמר דלא דמיא שמאל לפיו דקיבלה בפיו כיון שאכלה כאחר הוא כלומר דמסתמא מה שמקבל בפיו באוכל מיירי שזרק דבר שהוא אוכל ורץ לקבלה בפיו ואכלה וא''כ כקיבלה אחר לתוך ידו דמי וחייב כדלעיל אבל הכא שקיבלה בידו שמאלית ידו כאחר הוא. בתמיה הא איכא למימר שכיון שהוא בעצמו קיבלה לא מיחייב דאכתי שתי כחות הויא ואיכא לדמויי לשני ב''א:
ר' מנא בעי. להאי סברא דרבנן דקסרין א''כ מעתה הוציא לגרוגרת בשתי ידיו יהא פטור משום דהויא ליה כשנים שעשו מלאכה אחת ופטורין:
א''ל ר' חייה בר אדא ודא הוא בעשותה. בתמיה והיכי סלקא אדעתיך למיפטר בכה''ג משים שנים שעשו מלאכה הרי כאן הוא עשה כל ההוצאה ומאי איכפת לן אם בידו אחת הוציא או בשתי ידיו דהא ולא כן תני יחיד שעשה חייב וכו' דבעשותה כתיב. וה''נ היינו בעשותה וכי קא מיבעיא לן אם זרק וקלט בידו האחרת דכשתי כחות במלאכה הוו ואיכא לדמויי לשנים שעשאוה:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הָיָה עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְקָלַט גְּשָׁמִים מֵאֲוֵיר מְחִיצוֹת וְהוֹצִיא. חַייָב. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. בַּחוֹטֵף כֵּן. הָא אִם קָלַט פָּטוּר. מַה בֵין נָתָן לוֹ אַחֵר מַה בֵין נָֽתְנוּ לוֹ שָׁמַיִם. אַתְייָא כְרִבִּי. דְּרִבִּי עֲבַד אֲוֵיר מְחִיצוֹת כְּמַמָּשָׁהּ.
Traduction
– R. Yohanan dit: si en étant placé sur la voie publique on recueille de la pluie de l’air d’un enclos, et qu’ensuite on la porte au dehors, on est coupable. R. Aboun b. Hiya ajoute au nom de R. Zeira: il en est ainsi lorsqu’on recueille la pluie d’un mur en pente; mais, si on la reçoit directement dans la main, il n’y a pas de délit. D’où vient cette distinction entre ce qui coule d’un mur, ou tombe du ciel? C’est conforme à ce qu’a dit Rabbi (18)Ib. 3b., qu’en cas de passage d’une voie publique à l’autre à travers une propriété privée, on est coupable; car il considère l’air de l’enclos comme un corps solide (de même, pour la pluie, il est coupable de l’avoir prise de l’enclos).
Pnei Moshe non traduit
וקלט גשמים מאויר מחיצות. של רשות היחיד והוציא חייב וכדמפרש ר' בון בחוטף מיירי כאן כלומר שחטף מהגשמים שהונחו ע''ג מחיצת רשות היחיד וכגון בכותל משופע:
הא אם קלט פטור. כלומר שקלט מן האויר וקבל והוציא פטור כדמפרש הטעם דמה בין נתן לו אחר לתוך ידו והוציא ומה בין נתנו לו שמים הא איהו לא עביד עקירה:
אתיא כרבי. האי דר' יוחנן כרבי הוא דעביד אויר מחיצות כממשה של המחיצה וכדאמר רבי לקמן בהלכה והו''ל כנוטל מתוך רה''י:
הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וְיָדוֹ מְלֵיאָה פֵירוֹת פְּשׁוּטָה לַחוּץ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם אָסוּר לַהֲחֲזִירָהּ. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי בָּא. כְּמָאן דָּמַר. אָסוּר לָהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲוֵיר עֲשָׂרָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מוּתָּר. הֲווּן בָּעֵיי מֵימַר. מָאן דָּמַר מוּתָּר. בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם רוֹחַב אַרְבָּעָה. וּמָאן דָּמַר אָסוּר בְּשֶׁאֵין שָׁם רוֹחַב אַרְבָּעָה. אַמָר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. בֵּין זֶה וּבֵין זֶה אָסוֹר. כְּמָאן דָּמַר. אָסוּר לָהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲוֵיר עֲשָׂרָה. מַיי כְדוֹן. מָאן דָּמַר. אָסוּר. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. וּמָאן דָּמַר מוּתָּר. לְמַעֲלָה מֵעֲשָׂרָה.
Traduction
Si, en étant placé à l’intérieur, on a au dehors la main pleine de fruits et qu’à ce moment l’on sanctifie le commencement du Shabat, il n’est plus permis de rentrer (ce serait faire un transport interdit). Ceci, dit R. Aha au nom de R. Aba, est conforme à celui qui interdit d’user même de l’air de la voie publique au-dessus de 10 palmes. Selon un autre enseignement, il est permis de la rentrer. On a d’abord supposé que la discussion roule sur la détermination de l’emplacement sis au-dessous de la main chargée: d’après celui qui permet de la rentrer, il s’agirait d’un emplacement ayant au moins 4 palmes de largeur (sur 3), constituant un intermédiaire permis; celui qui défend de la retirer ne suppose pas cet emplacement. Au contraire, dit R. Yossé b. Rav, les 3 préopinants partagent l’avis de celui qui interdit d’user de l’air de la voie publique au-dessous de 10 palmes. Sur quoi donc se fonde la divergence de leurs opinions? Celui qui l’interdit suppose la main placée au-dessous de 10 palmes; celui qui le permet la suppose plus élevée.
Pnei Moshe non traduit
אסור להחזירה. דהוי כמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד:
כמאן דאמר אסור להשתמש באויר עשרה. של רה''ר דקלוטה באויר רה''ר כמונח ברה''ר דמיא:
אית תניי תני מותר. להחזירה:
הוון. בני הישיבה:
בעיין מימר דמ''ד מותר בשיש שם רוחב ארבעה במקום שפשט את ידו לחוץ והוו כמרה''י לרה''י ומותר ומאן דאמר אסור כשאין שם רוחב ד' בחוץ והשתא להאי מאן דאמר דמתיר בשיש שם רוחב ד' ע''כ דס''ל דאין אויר רה''ר כר''ה ולפיכך מקום שיש בו רוחב ד' אע''פ שאינה גבוה עשרה לאו כר''ה היא:
אמר ר' יוסי בר' בון. דלא היא אלא דבין זה וכו' דכ''ע מודים דאויר רה''ר כרה''ר דמי כל היכא שאין כאן רחב ד' וגבוה עשרה:
מאי כדין. והשתא במאי פליגי הני תנאי וקאמר דלא פליגי אלא מאן דאמר אסור כשפשט ידו לחוץ למטה מעשרה דאויר רה''ר היא ומאן דאמר מותר למעלה מעשרה דמקום פטור הוא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source