Shabbath
Daf 3a
אָמַר רִבִּי יַנַּאי. 3a בָּלַע חֲצִי זַיִת והִקִּיאוֹ וְחָזַר וּבְלָעוֹ חַייָב. הִכְנִיס חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְחָזַר וְהוֹצִיאָהּ פָּטוּר. מַה בֵינָהּ לְבֵין קַדְמִייָתָא. תַּמָּן נֶהֱנֶה חִיכּוֹ בִכְזַיִת. בְּרַם הָכָא לֹא נִתְעַסֵּק בֵּכִגְרוֹגֶרֶת שְׁלֵימָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. פְּעָמִים שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בִּגְרוֹגֶרֶת שְׁלֵימָה וְהוּא פָטוּר. הֵיךְ עֲבִידָא. הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְהִנִּיחָהּ וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְלֹא הִסְפִּיק לְהַנִּיחָהּ עַד שֶׁנִּשְׂרְפָה הָרִאשׁוֹנָה. וַהֲרֵי נִתְעַסֵּק בִּגְרוֹגֶרֶת שְׁלֵימָה וְהוּא פָטוּר. בְּגִין מְדַמְייָתָהּ לַחֲלָבִין וְהוּא עֲבַד כֵּן.
Traduction
– R. Yanaï dit (11)Hulin 103b.: si après avoir avalé l’équivalent d’une demi-olive d’un objet interdit, on le rejette, et qu’ensuite on avale une autre quantité égale, on est coupable (bien que l’on ait pas mangé l’entier); si, après avoir apporté une demi-figue on l’emporte de nouveau, il y a dispense. D’où provient cette différence entre le 1er cas et le second? C’est qu’au 1er le palais a goûté d’une olive entière (en 2 fois), tandis qu’au second cas il ne s’agit en tout que d’une demi-figue. R. Yossé dit: il peut arriver que l’on se soit occupé d’une figue entière, sans qu’il y ait culpabilité, au cas suivant: si l’on a porté au dehors une demi-figue que l’on a laissée là, puis lorsqu’on a porté au dehors une autre demi-figue, au moment du dépôt, la 1re partie a brûlé, il n’y a pas de délit, malgré le transport d’un entier. C’est ainsi que l’on a comparé les mesures shabatiques au manger interdit (p. ex. de la graisse; et si la 1re moitié est digérée en mangeant la seconde, elle est considérée comme brûlée et annulée à ce moment).
Pnei Moshe non traduit
בלע חצי זית והקיאו. מיד שעדיין לא נתעכל וחזר ובלעו לאותו חצי זית ושל איסור היה חייב כדמפרש טעמא לקמן:
הכניס וכו'. כלומר אבל לענין חיובא דהוצאה והכנסה בשבת אינו כן אלא אם הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציא אותה פטור דאפילו להאי מ''ד דקאמר לעיל דהכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת מצטרפין לכשיעור הכא מכיון שחזר והוציא לאותה חצי גרוגרת בעצמה פטור וה''ה אם הוציאה וחזר והכניסה נמי הדין כן וחדא מנייהו הוא דנקט:
מה בינה לבין קדמייתא. מ''ש דגבי אכילת איסור קאמרת דאפילו באותו חצי שיעור עצמו אם חזר ובלעו מצטרף לכשיעור ומ''ש גבי שבת דפטור:
תמן. באכילת איסור מיהת נהנה חכו בכזית שבתחלה נהנה חכו בכחצי זית וכשחזר ובלעו ואכתי לא נתעכל. נהנה עוד הפעם בכחצי זית ומכיון שהוא בהעלם אחד מצטרף לכשיעור למיחייב עליה אבל הכא לענין שבת דבעינן שיעור כגרוגרת לחיובא דהוצאה או הכנסה והרי לא נתעסק זה בגרוגרת שלימה ולא שייכא הכא צירוף באותה חצי גרוגרת עצמה:
פעמים וכו'. כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' דמכיון דבשעת הנחה לחצי גרוגרת השניה כבר נשתהה הראשונה אין כאן צירוף ואע''פ שזה הרי נתעסק בכגרוגרת שלימה פטור הוא:
בגין מדמייתה לחלבין והוא עבד כן. הש''ס על מילתא דר' יוסי קאמר לה דהא קשיא פשיטא ומאי קמ''ל בהא הלכך קאמר דבשביל דקאמר ר' ינאי בענין דס''ד לדמויי חיובא דשבת לענין אכילת חלב וקאמר דלא דמיא וכדלעיל לפיכך עשה כן בהא ואמר לה ר' יוסי נמי להך מילתא דג''כ לא מדמינן לה לאכילת חלבים דאלו לאכילת איסור קי''ל דאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית בהעלם א' מצטרף וחייב כדתנן בפ''ג דכריתות וסד''א דגבי שבת נמי הכי הוא דהויא שאע''פ שנשרפת חצי גרוגרת הראשונה עד שלא הספיק להניח להשנייה מ''מ הרי זה נתעסק בכשיעור ודומה לאיכל חצי שיעור של איסור דנמי נעשית כמי שנשרף ונסתלק ואפ''ה אם אכל אח''כ לחצי שיעור האחר באותו העלם מתחייב וה''ה לענין שבת כן קמ''ל דלא דמי דהתם מיהת נהנה בכשיעור איסור הוא אבל הכא משנסתלק חצי שיעור הראשון אין כאן צירוף לאותו חצי שיעור השני:
Shabbath
Daf 3b
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הָיָּחִיד לִרְשׁוֹת הָרַבִּים דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית חַייָב מִן הַמּוֹצִיא לַאֳחָרָיו. מִן הָדָא. הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לַאֲחַרָיו פָּטוּר. לַאֲחַרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו חַיָיב. וְאֶיפְשַׁר שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה בֵינוֹ לְבֵין הַכּוֹתֵל כַּרְמְלִית. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תִּיפְתָּר שֶׁהָיוּ פָנָיו הֲפוּכוֹת לַכּוֹתֶל וּמַשּׂוֹאוֹ לְאַחֲרָיו וּבְכָךְ יָצָא מַשָּׂאוֹ תְחִילָּה. רִבִּי חִייָה בַּר אַבָּא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְזוֹ לֹא דֶּרֶךְ הוֹצָאָה הִיא. אָמַר לֵיהּ. שֶׁכֵּן כַּתָּפַייָא אוּמְנַיָּא עָֽבְדִין כֵּן. וֵיידָא אָֽמְרָה דָא. דָּמַר רִבִּי אָחָא רִבִּי מַייְשָׁא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִים וּנְתָנָן עַל הָאַסְקוּפָּה. 3b וְהָא אַסְקוּפָּה לָאו כַּרְמְלִית הִיא. וּבְאִישׁ לְרִבִּי יוֹסֵי דְלָא אָֽמְרָהּ מִן גַּרְמֵיהּ.
Traduction
R. Yohanan dit: si l’on transporte d’une propriété privée sur la voie publique, en passant par un domaine intermédiaire (12)Vers la fin de ce, R. Hiya dit ce qu'il faut entendre par ce domaine: Hb. carmelit dérive de gr. kéramis (cavité)., on est condamnable. On le déduit de ce qui est dit (10, 4): ''Si quelqu’un a l’intention d’emporter un objet par devant et que cet objet glisse en arrière, il n’est pas condamnable; si au contraire il se proposait de le porter en arrière (sur le dos), et qu’il glisse en avant (à sa place régulière), il est coupable (13)L'intention préalable d'accomplir tel acte, ce qui est exigible d'ordinaire pour qu'il y ait interdit légal, est supposée avoir préexisté.''. Or, il est impossible qu’entre l’homme qui transporte et le mur il ne se constitue pas un espace intermédiaire devant motiver l’autorisation (il en résulte que, même par ce passage, c’est interdit). Ceci ne prouve rien, répliqua R. Yossé, car il n’y a d’interdit pour celui qui transporte une charge sur le dos que s’il a le visage tourné vers le mur, de façon à ce qu’en sortant, la charge soit de suite au dehors avant lui. R. Hiya b. Aba objecte devant R. Mena: Puisque cette dernière manière est insolite, l’on ne devrait pas être coupable en l’opérant? C’est que, lui répondit-il, les portefaix agissent souvent ainsi. D’où sait-on qu’en portant d’un domaine dans l’autre, passant par l’intermédiaire, il y a délit? On le déduit, selon R. Aha ou R. Mesha au nom de R. Yohanan, de ce qu’il est dit (10, 2): ''Celui qui transporte des comestibles et les pose sur le seuil de la porte, etc.''; or, il est évident que ce seuil est un intermédiaire (et, comme malgré cette distinction le repos seul entraîne la dispense, cela prouve que le délit subsiste malgré le passage intermédiaire); et R. Yossé était honteux de n’avoir pas deviné lui-même cette déduction de la Mishna.
Pnei Moshe non traduit
דרך כרמלית. כגון דרך האיצטבא דלאו להילוך עבידא או כיוצא בזה חייב דמהלך לאו כעומד דמי ולא הוי כדנח בכרמלית:
מן המוציא לאחריו. דבר זה נלמד מדין המוציא לאחריו כדמסיק ואזיל מן הדא דתנינן בפ' המצניע המתכוין וכו' פטור דזה נתכוון לשמירה מעילה ועלתה בידו שמירה פחותה אבל אם נתכוין להוציא לאחריו והיא שמירה פחותה ובא לו לפניו חייב קתני מיהת דהמוציא משא לאחריו חייב:
ואפשר שלא יעשה ביניו לבין הכותל כרמלית כלומר שהרי זה המוציא משאוי לאחריו וכי היאך אפשר לו להזהר שלא יעשה הוצאה זו כדרך כרמלית שהיא בינו ובין כותל הבית דדרך הבית היא שיש לו צדדין והוו צידי ר''ה וכרמלית הן וכשהמשא לאחריו אינו יכול להשגיח אם המשא נוטה להצדדין והוה ליה כמוציא מרה''י לר''ה דרך כרמלית וקתני חייב:
אמר ר' יוסי. דלא היא דמהאי דינא לא שמעינן דתיפתר שהיו פניו הפוכות לכותל הבית ויצא דרך אחוריו וע''י כך יצא משאוי שלו בתחלה מפתח הבית וכשפניו הפיכות רואה הוא שלא תהא המשא נוטה לכאן ולכאן והרי זה מוציא מרה''י לר''ה להדיא:
וזו לא דרך הוצאה הוא. אם מוציא דרך אחוריו ואמאי חייב וכי דרך הוצאה בכך:
אמר ליה. אין דודאי דרך הוצאה בכך שכן הכתפין האומנין עבדין כן שנושאין משא כבידה על כתפיהן ויוצאין דרך אחוריהן וע''י כך הן רואין ונזהרין שלא תשמט המשא אנה ואנה מעליהן:
והיידא אמרה. אלא מאיזה דין דמתני' הוא דשמעינן דהמוציא דרך כרמלית חייב:
דא. האי מתניתין וכהאי דאמר ר' אחא ור' מיישא בשם ר' יוחנן דנלמד מהך מתני' דתנינן בפ' הנזכר המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור והא אסקופה לאו כרמלית היא בתמיה כלומר דהא על כרחך דהאי אסקופה שהיא כרמלית מיירי כגון שהיא גבוה משלשה ועד עשרה ולא עד בכלל דדין כרמלית יש לה דאי אסקופה רה''ר כגון שרבים מכתפין עליה אמאי פטור בשנתנו על האסקופה הא אפיק מרה''י לרה''ר ואי אסקופה רה''י שהיא גבוה עשרה ורחבו ארבעה אמאי כשחזר והוציאן פטור הא קא מפיק מרה''י לרה''ר אלא ודאי כרמלית וקתני ונתנן על האסקופה הוא דפטור הא אם לא נתנן אלא הוציאן דרך האסקופה חייב אלמא המוציא מרה''י לר''ה דרך כרמלית חייב:
ובאיש לר' יוסי דלא אמר' מן גרמיה. כששמע כך מר' מנא הורע בעינו על שלא אמר הוא בעצמו כך דודאי מהאי מתני' שפיר הוא דש''מ להא:
רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב. הַכֹּל מוֹדִין בְּזוֹרֵק שֶׁהוּא חַייָב. דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא שֶׁאֵין אֲוֵיר כַּרְמְלִית כְּמַמָּשָׁהּ. וּמַה פְלִיגִין. בְּמוֹצִיא. בֶּן עַזַּאי פוֹטֵר. וַחֲכָמִים מְחַייְבִין. בֶּן עַזַּאי עֲבַד הַמְהַלֵּךְ כְּמֵנִיחַ. וְרַבָּנִין לָא עָֽבְדֵי מְהַלֵּךְ כְּמֵנִיחַ. רַב חִסְדָּא שָׁאַל לְרַב הוּנָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּבֶן עַזַּאי. אֵין אָדָם מִתְחַייֵב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת לְעוֹלָם. מִכֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאָן נַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ עַל כָּל אַמָּה וָאַמָּה וִיהֵא פָטוּר.
Traduction
R. Houna dit au nom de Rav: tous reconnaissent que lorsqu’on jette un objet d’une propriété privée dans la rue, même en passant sur l’intermédiaire, il y a délit en cas de non-arrêt, car personne n’admet que l’air au-dessus de cet intermédiaire soit considéré comme solide et offrant un point de repos à l’objet jeté. Il n’y a de discussion qu’en cas de transport de l’objet à travers ce passage: selon Ben-Azaï, c’est permis; selon les autres sages, c’est interdit. Selon le 1er, la marche équivaut au repos dans l’intermédiaire; selon les autres, non. R. Hisda demanda à R. Houna: nul homme ne devrait être passible en transportant un objet dans un espace de 4 coudées de la voie publique, puisqu’en effectuant le trajet il y a un repos fictif à chaque coudée, entraînant l’autorisation?
Pnei Moshe non traduit
הכל מודים בזורק שהוא חייב. אפלוגתא דבן עזאי ורבנן קאי כדמייתי לקמן דפליגי במרה''י לר''ה דרך כרמלית ורב הונא ורב יהודא בשם רב פליגי בענין אוקימתא דהפלוגתא דבן עזאי ורבנן דרב הונא בשם רב קאמר דהכל מודים ואפילו בן עזאי דס''ל המהלך כעומד דמי מודה הוא בזורק מרה''י לר''ה דרך כרמלית שהוא חייב דהא לא נח בכרמלית:
דברי הכל היא שאין אויר כרמלית כממשה. כלומר משום דלדברי הכל אין אויר כרמלית נחשב ככרמלית ממש והלכך מודים בזורק דרך אויר כרמלית שהוא חייב:
ומה פליגין. כי פליגי במוציא מרה''י לר''ה דרך כרמלית דבן עזאי פוטר דס''ל המהלך כעומד ומניח דמי ורבנן מחייבי דלא עבדין המהלך כמניח:
ע''ד דבן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ד''א לעולם. כלומר היכי משכחת לה אליביה מעביר ד' אמות בר''ה שיהא חייב דהרי לעולם אינו מעביר אלא בתוך ד' אמות דמכיון שהוציא להחפץ ממקומו ומעבירו נעשה כמו שהניחו על כל אמה ואמה דהא ס''ל המהלך כעומד ומניח דמי וא''כ יהא פטור ולא משני הכא מידי:
רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. הַכֹּל מוֹדִין בְּמוֹצִיא שֶׁהוּא פָטוּר. דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא שֶׁהַמְהַלֵּךְ כְּמֵנִיחַ. וּמַה פְלִיגִין. בְּזוֹרֵק. בֶּן עַזַּאי פוֹטֵר וַחֲכָמִים מְחַייְבִין. בֶּן עַזַּאי עֲבַד אֲוֵיר כַּרְמְלִית כְּמַמָּשָׁהּ וְרַבָּנִן לָא עָֽבְדִין אֲוֵיר כַּרְמְלִית כְּמַמָּשָׁהּ.
Traduction
Aussi R. Juda reproduit autrement l’opinion de Rav et dit: tous reconnaissent qu’en cas de transport il n’y a pas de délit, parce que la marche fait supposer un repos imaginaire dans l’intervalle; il n’y a de discussion que lorsqu’on le jette: B. Azaï le permet, et les autres sages l’interdisent, parce que le 1er tient compte de l’air au-dessus de l’intermédiaire, et les autres non.
Pnei Moshe non traduit
ר' יהודה בשם רבי קאמר דלא כרב הונא בשמיה אלא הכל מודים. אפילו החכמים במוציא מרה''י לר''ה דרך כרמלית שהוא פטור משום דלדברי הכל ס''ל שהמהלך כמניח דמי ולא פליגי אלא בזורק דבן עזאי עושה אויר כרמלית כממשה של כרמלית והוה ליה כנח בכרמלית ורבנן לא עבדין אויר כרמלית כממשה:
מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְדֵין. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרַב הוּנָא. הָיָה עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק לְדִיר אוֹ לְסַהַר דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית חַייָב. וְאִם הוֹצִיא פָטוּר. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרַב יְהוּדָה. הַמּוֹצִיא אוֹכְלִין וּנְתָנָן עַל הָאַסְקוּפָּה בֵּין שֶׁחָזַר וְהוֹצִיאָן בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אַחֵר פָּטוּר. שֶׁלֹּא עָשָׂה מְלַאכְתָּן בְּבַת אַחַת. הָא אִם עָשָׂה מְלַאכְתָּן בְּבַת אַחַת חַייָב. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר. אֲפִילוּ עָשָׂה מְלַאכְתּוֹ בַת אַחַת פָּטוּר. וְהָא תַנִּינָן. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. אִם הָֽיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ. וְאָֽמְרוּ לוֹ. אֵינוֹ הַשֵּׁם: שֶׁזֶּה חַייָב מִשּׁוּם מְהַלֵּךְ וְזֶה חַייָב מִשּׁוּם מֵנִיחַ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא דְּלֹא כְבֶן עַזַּאי. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה דְּלֹא כְבֶן עַזַּאי וּדְלֹא כְרַבָּנִן. אָמַר רִבִּי חִינְנָא. מָנוּ אָֽמְרוּ לוֹ. חֲכָמִים. שֶׁהֵן בְּשִׁיטַּת בֶּן עַזַּאי.
Traduction
Chacune de ces 2 opinions (de R. Houna et de R. Juda) est fondée sur une leçon différente. En faveur de R. Juda (14)Selon la remarque du Qorban ' Eda, il faut ici R. Juda, et un peu plus loin R. Houna, non l'inverse, comme les éditions le disent par erreur., on invoque celle-ci (15)Tossefta sur ce traité, ch. 11.: Si en étant placé sur la voie publique on jette un objet à l’intérieur de la maison, ou de la cour découverte, en passant par un lieu intermédiaire, c’est un délit; en cas de simple transport, c’est permis (grâce à l’intermédiaire). En faveur de R. Houna (16)Disant que la discussion roule en cas de transport., on invoque cet autre enseignement (9, 2): lorsqu’on transporte des comestibles et qu’on les dépose sur le seuil, soit qu’on les transporte à nouveau, soit qu’un autre les emporte, il y a dispense, parce que le travail complet n’a pas été opéré d’un coup. Si donc ce travail avait été fait d’un coup (sans repos), il y aurait délit. Selon B. Azaï, si même le travail a été accompli d’un coup (sans repos), il y a dispense. Mais n’a-t-on pas rappelé (ci-dessus) l’enseignement où R. Meir dit: ''si de plus c’est un jour de Shabat et que l’on porte l’objet au dehors, il y a un 5e délit''; sur quoi l’on a remarqué: ce n’est pas juste, car le délit de manger a lieu même en marchant, tandis que pour le transport il faut qu’il y ait repos et dépôt? Selon l’explication de R. Houna, c’est opposé à l’avis de B. Azaï et conforme à celui des autres sages, qui interdisent le transport; au contraire selon R. Juda, ce n’est conforme ni à l’avis de B. Azaï, ni à celui des autres sages. R. Hinena explique que l’on a pu justifier l’opinion de la dispense admise par les sages, et même selon l’avis de B. Azaï (en admettant l’hypothèse émise ci-dessus par R. Yossé que l’homme placé sur le seuil, à demi-penché au dehors, a mangé sans nul déplacement).
Pnei Moshe non traduit
מתני' מסייעא לדין. אשכחן חדא ברייתא דמסייעא לרב הונא דאוקי פלוגתייהו במוציא ומתני' מסייעא לרב יהודא דאוקי פלוגתייהו בזורק:
היה עומד בר''ה תוספתא היא בפי''א זרק מן האסרטיא לדיר או לסהר דרך בקעה חייב (ובתוספתא דפוס ט''ס שם) ואם הוציא פטור והיינו כרב הונא ובן עזאי קתני לה. והיותר נכון דנתחלפו התיבות בהעתקה וכצ''ל מתני' מסייעא לרב יהודה היה עומד בר''ה וזרק לדיר וכו' ומוקי לה לסתמא דהתוספתא כחכמים דס''ל בזורק חייב ובמוציא פטור ומתני' מסייעא לרב הונא המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה וכו' דקתני בהדיא דלרבנן חייב במוציא דרך כרמלית ובן עזאי פוטר והיינו כרב הונא:
והא תנינן. במתני' דכריתות שהובא לעיל רבי מאיר אומר וכו' והשתא בשלמא על דעתיה דרב הונא דמוקי פלוגתייהו במוציא א''כ האי תנא דאמרו לו דסבירא ליה חיובא דשבת במניח דוקא ולא במהלך האי דלא כבן עזאי אלא כרבנן אלא על דעתיה דר' יהודה דהכל מודים במוציא שהוא פטור א''כ האי כמאן דלא כבן עזאי ודלא כרבנן. אמר ר' חנינא הא ל''ק דמני האי תנא דאמרו לו חכמים שהן בשיטת בן עזאי וכדאמרן לעיל דר' יוסי היא דס''ל כבן עזאי דהמהלך כמניח דמי וכדמפרשינן להא לעיל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source