Shabbath
Daf 2b
רִבִּי יוּסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמּוֹצִיא אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיַּנִּיחַ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עַד שֶׁיִּטּוֹל וְעַד שֶׁיַּנִּיחַ. רִבִּי זְעִירָא בָעֵי. עַד שֶׁיִּטּוֹל עַל מְנָת לְהָנִיחַ. נָטַל לֶאֱכוֹל וְנִמְלָךְ לָהָנִיחַ לֹא. הָוֵי (חַייָב) 2b מַה דָמַר רִבִּי יוֹחָנָן דְּלֹא כְרִבִּי יוֹסֵי. דְּתַנֵּי. הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְהִנִּיחָהּ וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת. אִם הִנִּיחָהּ בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת לָרִאשׁוֹנָה חַייָב. וְאִם לָאו פָּטוּר. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. אִם הֶעֱבִירוֹ דֶּרֶךְ עָלֶּיהָ חַייָב. וְאִם לָאו פָּטוּר. רִבִּי יוֹסֵי עֲבִיד הַמְהַלֵּךְ כְּמַנִּיחַ. כְּמָה דְּרִבִּי יוֹסֵי עֲבִיד הַמְהַלֵּךְ כְּמַנִּיחַ לְחִייוּב כָּךְ הוּא עֲבִיד הַמְהַלֵּךְ כְּמַנִּיחַ לִפְטוֹר. כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאָהּ נַעֲשֶׂה כְמוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ שָׁם וִיהֵא פָטוּר. תִּיפְתָּר שֶׁהָֽיְתָה נְתוּנָה בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת. כְּהָדָא דְתַנֵּי. וְאִם לָאו פָּטוּר. אָמַר רָבָא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפַּי. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה הַפֶּתַח רָחָב חָמֵשׁ אַמּוֹת וְהוֹצִיא אַחַת לְכָאן וְאַחַת לְכָאן. וַהֲרֵי לֹא הוֹצִיא את הַשְּׂנִיָּה בְתוֹךְ ד' אַמּוֹת לָרִאשׁוֹנָה.
Traduction
– R. Yossé dit au nom de R. Yohanan: celui qui porte un objet au dehors n’est condamnable que s’il l’a déposé (travail complet). Selon R. Jacob b. Ada au nom de R. Yohanan, il faut avoir pris l’objet (à l’état interdit) puis déposé, pour qu’il y ait transgression. R. Zeira demanda: faut-il que la prise ait eu lieu avec l’intention formelle de le déposer dans un autre local, et si on l’a pris p. ex. pour le manger (9)''B. Shabat 5b; Eruvin 22; Ketubot 31a.'' et qu’ensuite l’on change d’idée et on le dépose ailleurs, n’est-on pas coupable? Non, puisque R. Yohanan dit qu’il faut avoir déposé l’objet (avec intention prévue). C’est contraire à R. Yossé qui dit: si, après avoir emporté une demi-figue et l’avoir déposée on revient en chercher autant, au cas où l’on dépose cette 2e part dans les 4 coudées de la 1re, il y a délit; au cas contraire, c’est annulé. R. Yohanan dit: si l’on a transporté la 2e moitié au-dessus de la 1re (même sans la laisser là), il y a délit; au cas contraire, non; c’est qu’il considère la jonction momentanée par le passage comme valable et égalant le dépôt. Mais, s’il y a équivalence entraînant l’obligation, il devrait en être de même pour le cas permis? (si, dès l’apport de la 2e moitié, elle était considérée comme déposée, on ne devrait pas la joindre à la 1re et laisser ce cas permis)? On peut répondre à cela que peut être la 1re moitié se trouvait dans les 4 coudées de la porte (de sorte qu’il y a eu jonction dès l’apport de la 2e). Quant à ce qui est dit à la fin de l’opinion de R. Yohanan, qu’au cas contraire c’est annulé (qu’il n’y a pas jonction malgré le passage), Raba, petit-fils de R. Papé, suppose qu’il s’agit d’une porte ayant 5 coudées de large, par laquelle on a transporté une demi-figue d’un côté et le reste à l’autre extrémité; de cette façon, il y avait un espace de plus de 4 coudées au moment du passage de la 2e moitié.
Pnei Moshe non traduit
המוציא אינו חייב עד שיניח. וכל זמן שהוא מהלך פטור:
ר' יעקב קאמר בשם ר' יוחנן עד שיטול ועד שיניח. ובעי ר' זעירא היכי קאמר אם נפרש דהאי עד שיטול ועד שיניח דקאמר אינו שיטול מתחלה על מנת להוציא ולהניח ולאפוקי אם נטל לאכול מתחלה ונמלך עליו להוציא ולהניח דלא הוי חייב:
מה דאמר דר' יוחנן. מילתה באנפי נפשה היא דמהדר הש''ס אמילתיה דר' יוחנן דקסבר עד שיניח אלמא ס''ל מהלך לאו כעומד ומניח דמי וזהו דלא כר' יוסי בברייתא דלקמיה:
דתני. בתוספתא פ''י:
בתוך ד' אמות לראשונה חייב. דהוי כהנחה אחת ומצטרפות:
ר' יוסי אמר אם מעבירו. לחצי גרוגרת שנייה דרך עליה של הראשונ' אע''פ שלא הניח אצלה חייב ואם לאו פטור אלמא דר' יוסי עביד המהלך כמניח והאי דר' יוחנן דלא כר' יוסי:
כמה דר' יוסי עביד וכו'. ופריך הש''ס היכי משכחת לה לר' יוסי שיהא חייב והא לדידיה המהלך כעומד ומניח דמי וא''כ מיד שהוציא להחצי גרוגרת השניה כמניח הוא דכמו דמשוית להמהלך כמניח לחייבו בהעבירו דרך עליה של הראשונה כן נימא נמי לפטור דהוי כמו שהניחה מקודם שהעבירה דרך עליה של הראשונה ויהא פטור:
תיפתר שהיתה נתונה בתוך ארבע אמות. כלומר שהחצי גרוגרת הראשונה היתה נתינה בתוך ד' אמות של אותו רה''י שהוציא דהשתא כשהוציא החצי גריגרת השנייה אפילו תימא דמכיון שהוציאה נעשה כמו שהניחה שם דהמהלך כמניח הוא מ''מ חייב הוא דהרי סוף סוף אותה השניה בתוך ד' אמות היא ולקמיה פריך עלה:
כהדא דתני ואם לאו פטור. בתמיה דאי הכי היאך אתה מפרש לפלוגתייהו דת''ק ור' יוסי דהא להאי דקתני בדברי הת''ק אם הניחה בתוך ד' אמות לראשונה חייב ואם לאו פטור ועלה קאמר ר' יוסי אם העבירו דרך עליה חייב דמשמע דר' יוסי אהא דקאמר ואם לאו פטור הוא דקאי דכשהעבירו דרך עליה אע''פ שהניחה חוץ מד' אמות לראשונה אפ''ה חייב משום דדרך עליה כמונח דמי ומצטרף עם חצי גרוגרות הראשונה והדרא קושיא לדוכתה דאמאי לא נימא דמכיון שהוציאה נעשה כמו שהניחה שם דמהלך כמניח דמי ויהא פטור:
אמר רבא בריה דרב פפי תיפתר דהכא במאי עסקינן כגון שהיה הפתח של רה''י רחב חמש אמות והוציא חצי גרוגרת אחת לכאן מצד הפתח והניחה וחזר והוציא השניה והניחה לכאן מצד השני של הפתח:
והרי לא הוציא את השניה בתוך הארבע אמות לראשונה. כלומר שההנחה של אותה הוצאה של השנייה אינה בתוך ד' אמות של הראשונה שהרי הניחה לצד השני של הפתח והפתח הוא רחב יותר מד' אמות אבל כשהוציא את השניה הוציאה בתוך ד' אמות דהא על כרחך בעינן לשנויי הקושיא דאמאי לא נימא לר' יוסי המהלך כמניח דמי וליפטר ובענין אחר לא מצית לאוקמי אלא כדמוקי לה מעיקרא שהיתה הראשונה נתונה בתוך ד' אמות של הרה''י דעכשיו כשהוציא את השניה בתוך ד' אמות של הראשונה הוא שהוציאה אלא דהואיל דקשיא ליה היכי תפרש לפלוגתייהו דת''ק ור' יוסי דאם השניה בתוך ד' אמות של הראשונה למה ליה לר' יוסי למימר אם העבירה דרך עליה ועל כרחך אהאי דקאמר הת''ק ואם לאו פטור הוא דקאי ר' יוסי הלכך משני לה דמשכחת לה בכה''ג שהיה הפתח רחב חמשה אמות ולאו דוקא אלא כלומר יותר מד' אמות והשתא מפרשינן לפלוגתייהו דת''ק ור' יוסי שפיר דלהת''ק צריך שיניח להשניה בתוך ד' אמות של הראשונה ואם לאו אלא שהניחה חוץ לד' אמות של הראשונה פטור ועלה קאמר ר' יוסי דאם העבירו דרך עליה אע''פ שהניחה חוץ לד' אמות של הראשונה חייב ולעולם כשהוציאה על כרחך בתוך ד' אמות של הראשונה הוציאה ומשכחת לה בכגון שהראשונה מונחת בתוך ד' אמות של הרה''י והפתח רחב מד' אמות והנחת השניה בחוץ לד' אמות של הראשונה היא ומפני שהעבירה דרך עליה של הראשונה חייב:
תַּמָּן תַּנִּינָן. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. אִם הָֽיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ. אֵינוֹ הַשֵּׁם: שֶׁזֶּה חַייָב מִשּׁוּם מְהַלֵּךְ וְזֶה חַייָב מִשּׁוּם מַנִּיחַ. מַנֵּי אָֽמְרוּ לוֹ. רִבִּי יוֹסֵי. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן לָא עֲבַד הַמְהַלֵּךְ כְּמַנִּיחַ וָכָה עֲבִיד הַמְהַלֵּךְ כְּמַנִּיחַ. אָמַר רִבִּי יוּדָן. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה מוּטָּל עַל הָאַסְקוּפָּה מִקְצָתוֹ בִּפְנִים וּפִיו לַחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ וּנְטָלָהּ וַאֲכָלָהּ. וַהֲרֵי לֹא הִלֵּךְ.
Traduction
On a enseigné (10)''Kritot 13b; Shabat 102a, Sebouoth, 24b; Yebamot 34a.'' ailleurs (au sujet d’une consommation pouvant entraîner à la condamnation pour 4 péchés): R. Meir dit: si en outre c’est un jour de Shabat et que l’on porte l’objet au dehors, il y a 5 délits. Ce n’est pas juste, lui répliqua-t-on; car le délit de manger a lieu même en marchant, tandis que pour le transport interdit il faut qu’il y ait repos et dépôt. Or, d’après quel avis lui a-t-on fait cette objection? D’après R. Yohanan. N’est-ce pas qu’il se contredit lui-même? Comment se fait-il que là (dans l’endroit précité) il ne considère pas le passage à l’égal d’un dépôt (sans quoi il interdirait tout transport), tandis qu’ici il y a parité? On peut supposer, dit R. Judan, que l’homme se trouvait à cheval sur le seuil, ayant une partie du corps à l’intérieur et la tête au dehors; il n’a eu qu’à étendre la main pour prendre l’objet et le consommer, sans déplacement.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בפ''ג דכריתות דתנן התם יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים. שחייב משום אוכל קודש בטומאה ומשום חלב ומשום נותר ומשום יה''כ ואשם מעילה שאכל קודש. ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו חייב עוד חטאת אחת משום שבת אמרו לו אינו מן השם וכדמפרש הש''ס ואזיל מאי אינו מן השם משום דלא דמיא חיובא דשבת לחיובי דאינך:
שזה חייב משום מהלך וזה מחייב משום מניח. כלומר כולהו חיובי דהני דקחשיב במהלך ואוכל נמי חייב הוא אבל חיובא דשבת עד שיניח וכל זמן שלא הניח ואכלו כשהוא מהלך לא מתחייב משום הוצאה:
מני אמר לו. מאן האי תנא דהשיב כך לר''מ:
ר' יוסי. ר' יוסי דבר פלוגתיה היא:
מחלפה שיטתיה דר' יוסי. קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דתמן לא עביד המהלך כמניח לענין שבת והכא הא עביד להמהלך כמניח כדקאמר בברייתא דלעיל אם העבירו דרך עליה חייב אלמא דעיקר חיובא קאתי עליה בשעה שהעבירו דרך עליה ואע''פ שהניחה אח''כ חוץ לד' אמות של הראשונ' כדמפרשינן לעיל:
אמר ר' יודן תיפתר. להאי מתני' דכריתות כגון שהיה האדם מוטל על האסקופה שלפני רה''י ומקצתו הוא בפנים ופיו הוא לחוץ לר''ה ופשט ידיו לפנים ונטלה ואכלה והרי לא הלך כלומר דשפיר קרינן לה הוצאה שהרי פשט ידו לפנים ונטלה ואכלה בחוץ והשתא אותה אכילה לאו במהלך מיתוקמא שהרי זה לא הילך והא דקאמר ר' יוסי לר''מ אינו השם שזה משום מהלך וזה משום מניח אותה אכילה בעצמה קאמר דאע''ג דאין כאן מהלך ה''ק היאך אתה מדמה חיובא דשבת למיחשבה בהדי חיובא דאינך הא ודאי לא דמי דאלו חיובא דכל הני משכחת לה אפילו עמד זה אח''כ והלך ואכל כשהוא מהלך אבל לענין שבת ע''כ לאו הכי הוא דאלו אם לא אכל זה כשהוא מוטל על האסקופה ופיו לחוץ אלא שעמד אח''כ בעוד האוכל בפיו והוציאו ואכלו ודאי אינו מתחייב משום שבת שהרי שזה שגופו בפנים כשעמד כולו בפנים הוא וכשיצא הוציא האוכל בפיו והוצאה בפיו לאו הוצאה הוא למיחייב עלה. כדתנן בפ' המצניע אלא דחיובא דידיה השתא משום דמניח הוא שאכלו כשהוא מוטל על האסקופה ופיו לחוץ וכמונח דמי וחיובא דהוצאה אתי עלה כשפשט ידו לפנים ונטלה וההנחה בשעת אכילה היא ומיהת לא דמיא לחיובא דאינך אם היה עומד ואוכל כדאמרן וזו היא התשובה שהשיב ר' יוסי לר''מ ולעולם בעלמא אמינא לך דהיכא שהוציא החפץ מרה''י אע''פ שעודנו מהלך חייב דמהלך כמניח דמי לר' יוסי:
Shabbath
Daf 3a
אָמַר רִבִּי יַנַּאי. 3a בָּלַע חֲצִי זַיִת והִקִּיאוֹ וְחָזַר וּבְלָעוֹ חַייָב. הִכְנִיס חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְחָזַר וְהוֹצִיאָהּ פָּטוּר. מַה בֵינָהּ לְבֵין קַדְמִייָתָא. תַּמָּן נֶהֱנֶה חִיכּוֹ בִכְזַיִת. בְּרַם הָכָא לֹא נִתְעַסֵּק בֵּכִגְרוֹגֶרֶת שְׁלֵימָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. פְּעָמִים שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בִּגְרוֹגֶרֶת שְׁלֵימָה וְהוּא פָטוּר. הֵיךְ עֲבִידָא. הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְהִנִּיחָהּ וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְלֹא הִסְפִּיק לְהַנִּיחָהּ עַד שֶׁנִּשְׂרְפָה הָרִאשׁוֹנָה. וַהֲרֵי נִתְעַסֵּק בִּגְרוֹגֶרֶת שְׁלֵימָה וְהוּא פָטוּר. בְּגִין מְדַמְייָתָהּ לַחֲלָבִין וְהוּא עֲבַד כֵּן.
Traduction
– R. Yanaï dit (11)Hulin 103b.: si après avoir avalé l’équivalent d’une demi-olive d’un objet interdit, on le rejette, et qu’ensuite on avale une autre quantité égale, on est coupable (bien que l’on ait pas mangé l’entier); si, après avoir apporté une demi-figue on l’emporte de nouveau, il y a dispense. D’où provient cette différence entre le 1er cas et le second? C’est qu’au 1er le palais a goûté d’une olive entière (en 2 fois), tandis qu’au second cas il ne s’agit en tout que d’une demi-figue. R. Yossé dit: il peut arriver que l’on se soit occupé d’une figue entière, sans qu’il y ait culpabilité, au cas suivant: si l’on a porté au dehors une demi-figue que l’on a laissée là, puis lorsqu’on a porté au dehors une autre demi-figue, au moment du dépôt, la 1re partie a brûlé, il n’y a pas de délit, malgré le transport d’un entier. C’est ainsi que l’on a comparé les mesures shabatiques au manger interdit (p. ex. de la graisse; et si la 1re moitié est digérée en mangeant la seconde, elle est considérée comme brûlée et annulée à ce moment).
Pnei Moshe non traduit
בלע חצי זית והקיאו. מיד שעדיין לא נתעכל וחזר ובלעו לאותו חצי זית ושל איסור היה חייב כדמפרש טעמא לקמן:
הכניס וכו'. כלומר אבל לענין חיובא דהוצאה והכנסה בשבת אינו כן אלא אם הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציא אותה פטור דאפילו להאי מ''ד דקאמר לעיל דהכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת מצטרפין לכשיעור הכא מכיון שחזר והוציא לאותה חצי גרוגרת בעצמה פטור וה''ה אם הוציאה וחזר והכניסה נמי הדין כן וחדא מנייהו הוא דנקט:
מה בינה לבין קדמייתא. מ''ש דגבי אכילת איסור קאמרת דאפילו באותו חצי שיעור עצמו אם חזר ובלעו מצטרף לכשיעור ומ''ש גבי שבת דפטור:
תמן. באכילת איסור מיהת נהנה חכו בכזית שבתחלה נהנה חכו בכחצי זית וכשחזר ובלעו ואכתי לא נתעכל. נהנה עוד הפעם בכחצי זית ומכיון שהוא בהעלם אחד מצטרף לכשיעור למיחייב עליה אבל הכא לענין שבת דבעינן שיעור כגרוגרת לחיובא דהוצאה או הכנסה והרי לא נתעסק זה בגרוגרת שלימה ולא שייכא הכא צירוף באותה חצי גרוגרת עצמה:
פעמים וכו'. כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' דמכיון דבשעת הנחה לחצי גרוגרת השניה כבר נשתהה הראשונה אין כאן צירוף ואע''פ שזה הרי נתעסק בכגרוגרת שלימה פטור הוא:
בגין מדמייתה לחלבין והוא עבד כן. הש''ס על מילתא דר' יוסי קאמר לה דהא קשיא פשיטא ומאי קמ''ל בהא הלכך קאמר דבשביל דקאמר ר' ינאי בענין דס''ד לדמויי חיובא דשבת לענין אכילת חלב וקאמר דלא דמיא וכדלעיל לפיכך עשה כן בהא ואמר לה ר' יוסי נמי להך מילתא דג''כ לא מדמינן לה לאכילת חלבים דאלו לאכילת איסור קי''ל דאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית בהעלם א' מצטרף וחייב כדתנן בפ''ג דכריתות וסד''א דגבי שבת נמי הכי הוא דהויא שאע''פ שנשרפת חצי גרוגרת הראשונה עד שלא הספיק להניח להשנייה מ''מ הרי זה נתעסק בכשיעור ודומה לאיכל חצי שיעור של איסור דנמי נעשית כמי שנשרף ונסתלק ואפ''ה אם אכל אח''כ לחצי שיעור האחר באותו העלם מתחייב וה''ה לענין שבת כן קמ''ל דלא דמי דהתם מיהת נהנה בכשיעור איסור הוא אבל הכא משנסתלק חצי שיעור הראשון אין כאן צירוף לאותו חצי שיעור השני:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source