כְּתוּב לִפְנֵי֩ יְי אֱלֹהֶ֤יךָ תֹֽאכְלֶ֨נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה. שָׁנָה לוֹ וְשָׁנָה לִתְמוּרָתוֹ. שָׁנָה לְתָם וְשָׁנָה לְבַעַל מוּם. שָׁנָה לַבְּכוֹר וְשָׁנָה בַקֳּדָשִׁים. שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה. מְלַמֵּד שֶׁהַבְּכוֹר נֶאֱכַל לִשְׁנֵי יָמִים וְלִשְׁתֵּי שָׁנִים. הֵיךְ עֲבִידָא. שׁוֹחֲטוֹ בְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאוֹכְלוֹ עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. נוֹלַד לוֹ [מוּם] בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ רַשַּׁאי לְקַייְמוֹ לְאַחַר שְׁנָתוֹ עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם. אָמַר רִבִּי אִילָא. זֹאת אוֹמֶרֶת 4a שֶׁאֵין שְׁנָתוֹ שֶׁלְבַּעַל מוּם מְחוּוֶרֶת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָה מְסַייְעָא לְרִבִּי אִילָא. הַבְּכוֹר בִּזְמַן הַזֶּה רַשַּׁאי לְקַייְמוֹ אֲפִילוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים עַד שֶׁלֹּא הַרְאֵהוּ לְמוּמְחֶה. מַה אֲנָן קַייָמִין. אִם לְתָם הָא כְבָר אָמוּר. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן לְתָם תְּנֵיהוּ עִנְייָן לְבָעָל מוּם. אֶחָד בְּכוֹר וְאֶחָד כָּל הַקֳּדָשִׁים עוֹבֵר עֲלֵיהֶם מִשֵּׁם רְגָלִים בְּלֹא שָׁנָה. שָׁנָה בְלֹא רְגָלִים. נִיחָא רְגָלִים בְּלֹא שָׁנָה. שָׁנָה בְלֹא רְגָלִים. תַּמָּן אָֽמְרִין. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה מְחוּסָּר זְמַן לַפֶּסַח. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. הָרָאוּי לְמִקְצַת שָׁנָה רָאוּי לְכוּלָּהּ. וְאֱמוֹר אוּף הָכָא. הָרָאוּי לְמִקְצַת הַפֶּסַח רָאוּי לְכוּלּוֹ. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי. תִּיפְתָּר שֶׁהָֽיְתָה עֲצֶרֶת הַבָּאָה בַחֲמִשָּׁה וְנוֹלַד בָּשִּׁשָּׁה וְהָֽיְתָה עֲצֶרֶת הַבָּאָה בַשִּׁבְעָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כתיב. גבי בכור לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ודריש לשון הכפל ללמד שנה לו ושנה לתמורתו דתמורת הבכור והמעשר הרי אלו כמותן כדתנן בפ''ג דתמורה:
תיפתר שהיתה עצרת הבאה בחמשה וכו'. לפי שעצרת פעמים היא בחמשה בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאין ושלמו חמשים יום לעומר בחמשה בסיון ופעמים בששה שאחד מלא ואחד חסר ושלמו החמשים יום בששה בסיון ופעמים בשבעה שהיו שניהן חסרין ושלמו החמשים יום בז' בסיון והשתא משכחת לה שהיתה עצרת הבאה בחמישי כלומר הבאה עכשיו בשנה זו הוא בה' בסיון ונולד בששה זה הקרבן והיתה עצרת הבא בשנה הבאה בז' בסיון ונמצא השנה מליאה בששה בסיון משעה שנולד ועדיין לא עברה עצרת עליו:
תמן. בבבל אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח כלומר בפסח שהיה רגל הראשון לנדרו היה זה מחוסר זמן ואינו ראוי להקרבה וכשבא חג הפסח האחר שנה מלאה רגלים לא מלו שחג הפסח הראשון אינו בכלל ופריך ואמאי כמה דאמר תמן גבי ראוי להקריב בשנה זו שאם ראוי למקצת השנה כאלו ראוי לכולה וזהו כדאמרי' לעי' שאם שלמה שנתו בעצרת שהי' רגל האחרון מהשלשה רגלים מאחר שאם עבר והביא כשר עובר וטעמא דבדיעבד כשר משום שהראוי למקצת השנה קודם ששלמה שנתו ברגל הזה הוי כראוי לכולה וא''כ ה''נ נימא הראוי למקצת הפסח כראוי לכולו שהרי בימים אחרונים של הפסח כבר אינו מחוסר זמן וראוי הוא להקרבה והרי זה כראוי מתחלת חג הפסח ואכתי רגלים נמי איכא:
אחד בכור ואחד כל הקדשים וכו'. תוספתא היא בפ''ג דבכורות ופריך ניחא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים בתמיה והיכי משכחת לה:
אם לתם. כלו' דהכי דרשינן לקרא דכתיב שנה בשנה ומה אנן קיימין אם בתם הרי כבר אמור ברישיה דקרא ולמה לי למיהדר ולכתוב בשנה אלא אם אינו ענין לתם תנהו ענין לבעל מום הלכך הואיל דמייתורא דקרא היא דנפקא לן לבעל מום אינו נותנין לו שנה אלא מיום שנפל בו מום בתוך שנתו וכדאמרן:
מתני'. ברייתא דלקמיה מסייעא לר' אילא דקתני הבכור בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה רשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים עד שלא הראהו למומחה כלומר עד שלא נפל בו מום וראוי להראותו למומחה אם הוא מום שראוי לשחוט עליו וש''מ דמשעה שראוי לשוחטו אין רשאי לקיימו אחר שנתו וכדמפרש ר' אילא להא דתני ר' ישמעאל וכדמסיק דמה אנן קיימין אליבא דהאי ברייתא:
א''ר אילא זאת אומרת שאין שנתו של בעל מום מחוורת. אינו מחוור לנו בהדיא שנותנין לו שנה שלימה קודם שיאכלנו דהא דדריש שנה לתם ושנה לבעל מום אינו מפורש בהדיא לבעל מום אלא מלישנא יתירה דרשינן הכי ולפיכך אין נותנין לו אלא השלמה לאחר שנתו ואחר ששלמה שנה מיום שנפל בו מום אינו רשאי לקיימו אלא צריך שיאכלנו:
תני ר' ישמעאל נולד לו בט''ו יום וכו'. דבמתני' ריש פ''ד דבכורות תנן נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י''ב חודש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום ועלה קאי האי תני ר' ישמעאל דלא תימא הא דקתני במתני' לאחר שנתו וכו' אנולד לו מום בתוך שנתו קאי שמותר לקיימו כל שנתו ואחר שנתו שלשים יום הלכך קתני שאם נולד לו מום ט''ו יום בתוך שנתו נותנין לו להשלים ט''ו יום אחר שנתו ותו לא ומתני' ה''ק נולד לו מום לאחר שנתו נותנין לו ל' יום:
שוחטו בערב ר''ה. כלומר ביום שלפני ר''ה שניה ואכלו באותו יום שהוא ערב ר''ה שלו ולמחרתו בר''ה השניה. א''נ ער''ה ממש וקמ''ל דלשנה דידיה מנינן ולא שנה של מנין עולם ואם שוחטו ער''ה אוכלו בער''ה ובר''ה שהרי נאכל לשני ימים ולילה אחד ואינו נפסל משנה לחבירתה:
שנה בשנה מלמד וכו' היך עבידא. היאך נלמד מכאן:
שנה לבכור ושנה בקדשים. בקדשים קלים כגון שלמים ומעשר שנאכלין לשני ימים ולילה אחד כדאמרי' בפ''ה דזבחים:
שנה לתם ושנה לבעל מום. כדתנן בפ''ד דבכורות הבכור נאכל שנה בשנה בין תם ובין בעל מום והיינו לשני ימים ולילה אחד כדדריש לקמן:
רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. כָּתוּב לֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּין ט֥וֹב לָרַע֖. עָבַר וּבִיקֵּר מָהוּ שֶׁיַּעֲבוֹר. אָמַר לֵיהּ. כָּל דָּבָר שֶׁבָּא לְהַתִּיר אֵינוֹ עוֹבֵר. מַה בָא לְהַתִּיר. כָּאן הִתִּירָה הַתּוֹרָה לְהַקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין. תַּמָּן תַּנִּינָן. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת. חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף׃ וְאֵין חַטַּאת הָעוֹף מְחוּסֶּרֶת זְמַן אֶצֶל אָשָׁם. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. כָּאן הִתִּירָה הַתּוֹרָה לְהַקְדִּישׁ מְחוּסְּרֵי זְמַן. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי אִימִּי. 4b כָּתוּב בַּשְּׁמִינִי יָבִיא. עָבַר וְלֹא הֵבִיא מָהוּ שֶׁיַּעֲבוֹר. אָמַר לֵיהּ. כָּל דָּבָר שֶׁבָּא לְהַתִּיר אֵינוֹ עוֹבֵר. מַה בָא לְהַתִּיר. כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. כָּאן הִתִּירָה הַתּוֹרָה לְהַקְדִּישׁ מְחוּסַּר זְמַן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵירִבִּי בּוּן. כָּל שִׁבְעָה אֵין אוֹמֵר לוֹ. הֲבֵא. מִיכָּן וְאֵילָךְ אוֹמֵר לוֹ. הֲבֵא. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי בֵירִבִּי בּוּן. כּוּלְּהֹם מִתְכַּווְנִין וּמְבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בָּרֶגֶל. נִיחָא נָזִיר. מְצוֹרָע לֹא מְחוּסָּר כִּיפּוּרִים הוא. וְהָא תַנִּינָן. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה. פָּתַר לַהּ בַּנָּזִיר. רִבִּי זְכַרְיָה חַתְנֵיהּ דְּרִבִּי לֵוִי בָעֵי. רֹאשָׁהּ אַתּוּן פָּֽתְרִין בְּנָזִיר וְסֵיפָא בִמְצוֹרָע. אָמַר רִבִּי חֲנַנָיָה בְרֵיהּ דְּרִבִּי הִילֵּל. לֹא כְבָר אִיתְּתָבַת תַּמָּן. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵה. קִייְמָהּ רַב אֶבְדוּמָא נְחוּתָה בַכֹּהֲנִים בַּשָּׂעִיר. אוֹף הָכָא הַכֹּהֲנִים בַּשָּׂעִיר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר ר' חנניה בריה דר' הלל. ומאי קושיא מהאי מתני' דסוכה וכי לא כבר איתותבת תמן לעיל בפ' לולב וערבה בהלכה ד' דפריך נמי מהאי מתני' אמ''ד התם דאין זביחה אלא בשעת שמחה ואם חל יום ראשון להיות בשבת היאך אתה מוצא השמחה שמונה ואמר ר' יוסי התם דקיימא ר' אבודמא נחותה דמשכחת שמונה בכהנים ובשעיר של רגלים אלמא אי אשכחן השמחה אף בכהנים לחוד שפיר קרינן השמחה שמנה אוף הכא נמי כן:
רישא אתון פתרין במצורע וסיפא בנזיר. כצ''ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות. וכלומר לדידך דהברייתא לא קאי אמצורע א''כ לא דמיא הסיפא וזו היא הברייתא דמיתנייא על המתני' וקרי לה רישא דרישא תני נמי מצורע בהדי אינך ובברייתא דהיא הסיפא לא תפרש לה אלא בנזיר לא במצורע:
פתר לה בנזיר. הא דקתני כולן מתכוונין להביא קרבנותיהן בנזיר ואינך דרישא דמתני' הוא דקאמר אבל לא במצורע שאינו יכול לשהות קרבנותיו עד הרגל ולמנוע ממנו שמחת הרגל עד שיקרבו:
ניחא נזיר. אמתני' דהתם קאי ולמאי דגריס הכא שיכולין לשהות קרבנותיהן עד הרגל בכדי שיכולין לשמוח ברגל ופריך דהניחא נזיר שפיר הוא שאפי' בראשון שעדיין לא קרב קרבנו יכול הוא לשמוח ברגל ולאכול בשר עד שיקריב קרבנו והותר לשתות יין אלא מצורע וכי לא מחוסר כפורים הוא ועד שיביא קרבנותיו אסור הוא לאכול משלמי שמחה והיאך יכול לשהות קרבנותיו עד הרגל הא אנן תנן ההלל והשמחה שמונה ואין שמחה אלא בבשר שלמים וזה שלא יכול לשמוח עד שיביא קרבנותיו ונמצא שאין כאן אצלו שמחת שמונה:
מתניתא. ברייתא חדא פליגא היא על ר' יוסי בר' בון דקתני כולהם מתכוונין וכו' על המתני' דריש פרקין ואלו מגלחין במועד מיתניא דתנינן ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו' והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ותני עלה וכולן מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל אפי' לכתחלה יכולין להתכוין ולשהות קרבנותיהם עד הרגל ומביאין אלמא יכולין להשהות קרבנותיהן ודלא כר' יוסי בר' בון:
א''ר יוסי בר' בון כל שבעה וכו'. ר''י בר' בון פליג וס''ל שכל שבעה שלפניו אין אומרים לו הבא קרבנות שלך מכאן ואילך אומרים לו צריך אתה להביא ואם לא הביא בשמיני עובר היא:
א''ל כל דבר שבא להתיר וכו'. וכדמסיק ואזיל ומה בא להתיר כהאי דאמר ר''א שכאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ומכיון שמצינו שמותר כאן להקדיש מחוסר זמן משום טהרתו של מצורע כל זמן שמביא לטהרתו מביא ואינו עובר שרשות בידו לשהות קרבנותיו ולא נאמר ביום השמיני אלא להוציא לפניו שלא יביא בשבעת ימים שלפניו:
כתיב בשמיני יביא. גבי מצורע עני והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן ואם עבר ולא הביא בשמיני מהו שיעבור עליו בבל תאחר:
כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. מפני שא''א בענין אחר:
ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם. בתמיה שהרי אשם מצורע קודם הוא לחטאת וכדתנן בפ''י דזבחים כל חטאות שבתורה קודמות לאשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא ע''י הכשר להכשיר את המצורע לאכילת קדשים ולביאת המקדש וכל זמן שלא קרב האשם הרי חטאת העוף כמחוסרת זמן היא והאיך יכול להקדישה דבשלמא מצורע עשיר שמביא שלש בהמות שפיר הוא דמשכחת לה דאין כאן מקדיש מחוסר זמן מפני שהוא יכול להקדישן לפי סדר הקרבתן שהוא מקדיש האשם ומקריבן ואח''כ החטאת והעולה אלא בקרבן מצורע עני זימנין דמקדיש לחטאת העוף ומחוסרת זמן היא אצל אשם שעדיין לא הוקרב וכגון שהיה עשיר והעני אחר שהפריש ג' בהמות לקרבנו דהדין הוא שכל זמן שלא קרב אשמו מביא הוא החטאת והעולה של עני וכדתנינן שם מצורע עשיר והעני הכל הולך אחר האשם וכר' יהודה דהלכתא כוותיה ונמצא שהכבש שהפרישו לאשם בתחלה הרי הוא לאשמו ובלבד שעדיין לא קרב שאז הוא יכול להביא חטאת ועולה של עני שאם קרב האשם צריך הוא להביא כל השאר כקרבן עשיר והשתא משכחת לה בקרבן מצורע עני שמקדיש הוא לחטאת העוף מחוסרת זמן מפני האשם שעדיין לא הוקרב. ולהכי נקט חטאת העוף בלחוד משום שהיא קודמת לעולת העוף וכדתנן בזבחים שם חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכך בהקדשה:
תמן תנינן. בפרק בתרא דנגעים דמיירי בטהרת מצורע ביום השביעי מגלח וכו' ביום השמיני מביא שלש בהמות וכו' והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף תחת חטאת ועולת בהמה ומביא כבש אחד לאשם כדכתיב:
כל דבר שבא להתיר. כל מקום שבא הכתוב להתיר כדמפרש לקמיה שהתורה התורה כאן להקדיש בעלי מומין אינו עובר אם ביקר דלא נאמר לא יבקר אלא שאינו צריך לבקר ואם ביקר לא הקפידה התורה:
כתיב. גבי מעשר העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע בין שיבא בעל מום לעשירי ובין תמים ואם עבר וביקר שעשה תחבולה שהעשירי יהיה תמים מהו שיעבור על לאו דלא יבקר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source