Eirouvine
Daf 38a
משנה: 38a הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶחָצֵר אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵירוּב הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו. רִבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה:
Traduction
Si l’on demeure avec un païen dans une cour, ou avec quelqu’un qui n’admet pas la loi de l’eruv, celui-ci causera au premier l’interdit de porter de la maison à la cour, annulant l’eruv. Tel est l’avis de R. Meir. Selon R. Eliézer b. Jacob, ce n’est jamais interdit, sauf en cas où ce sont 2 israélites qui se font une interdiction mutuelle.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הדר עם העכו''ם בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב. כגון כותי:
ה''ז אוסר עליו. לטלטל בחצר עד שישכור ממנו הרשית שיש לו בחצר:
ר''א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שם שני ישראלים אוסרים זה על זה. ודכ''ע ס''ל דדירת עכו''ם לאו שמה דירה אלא הרי הוא כבהמה ומן הדין אינו אוסר אלא דרבנן גזרו שלא ידור עם העכו''ם שמא ילמד ממעשיו ובהא פליגי דת''ק סבר אע''ג דעכו''ם חשיד אשפיכות דמים ומהאי טעמא אמרינן בפ''ב דע''ז שאסור להתיחד עמו אפ''ה כיון דזימנין דמיקרי ודייר ישראל עם העכו''ם אמור רבנן אין עירוב מועיל במקום העכו''ם וכן אין ביטול רשות מועיל עד שישכיר העכו''ם את רשותו ועכו''ם חייש לכשפים ולא ישכיר ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו''ם ולא ילמד ממעשיו ור''א בן יעקב ס''ל חד דבלאו הכי לא שכיח דדייר עם הנכרי דחשיד אשפיכות דמים לא גזרו ביה רבנן תרי דשכיחי דדיירו גזרו בהו רבנן והלכה כר' אליעזר בן יעקב ואם שני ישראלים ועכו''ם דרים בחצר אחת ועירבו הישראלים לעצמן לא הועילו כלום וכן אם בטלו רשותו להנכרי או הוא ביטל להן או שביטלו הישראלים זה לזה ונעשו כיחיד עם העכו''ם לא הועילו כלום ואין להן תקנה אלא שישכרו מן העכו''ם רשותו וישראל אחר ששכר מן הנכרי מערב הוא עם חבירו או עם ישראלים רבים השוכנים שם והותרו כולם ואין כל אחד צריך לשכור רשות מן הנכרי ושוכרין מן העכו''ם אפי' בפחות משוה פרוטה ואפי' בשבת שהשכירות רשות אינו כשאר שכירות ודאית אלא היכר בלבד והרי היא כביטול רשות וכשם שהישראל מבטל רשותו בשבת כך שוכרין מן העכו''ם בשבת:
משנה: אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַעֲשֶׂה בִצְדוּקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָר עִמָּנוּ בַּמָּבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם אָמַר לָנוּ אַבָּא מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים לַמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵרֶת מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם:
Traduction
R. Gamliel dit: un jour, un sadducéen demeurait avec nous dans une ruelle (128)Etant admis qu'il s'était arrangé de façon à accaparer seul l'usage de la ruelle, en ce passage. à Jérusalem, et mon père nous dit: hâtez-vous de porter tous les ustensiles dans la ruelle commune, avant que ce sadducéen y porte un objet et ne vous en interdise ainsi l’accès. R. Juda s’exprima autrement: Hâtez-vous d’accomplir tout ce que vous avez à faire dans la ruelle, avant qu’il vous interdise l’accès.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר''ג מעשה בצדוקי אחד. התם בגמרא פריך צדוקי מאן דכר שמיה וקאמר חסורי מיחסרא והכי קתני וצדוקי הרי הוא כנכרי ועד שישכיר רשותו ור''ג אומר אינו כעכו''ם ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו בירושלים בחצר שבמבוי ובטל רשותו ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי והחזיקו בו עד שלא יוציא הצדוקי כליו תחילה ויחזיר ויחזיק ברשותו מפני שהמבטל רשותו וחזר בו והוציא הרי זה אוסר וש''מ דאינו כעכו''ם דאי כעכו''ם ואגירו מיניה רשותו היכי מצי למיהדר ביה ואע''ג דמפיק לא אסר דהא נקט דמי:
ר' יהודה אומר בלשון אחרת. אמר להן וכלומר דר' יהודה קאמר דלעולם ר''ג ס''ל צדוקי הרי הוא כעכו''ם ומהך מעשה לאו ראייה היא דלא כך אמר להן אלא בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם מבע''י ולא עד שלא יוציא כליו אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם שהרי יכול הוא לחזור בו מביטול רשותו ושמא יחזור בו. ומסקנא דצדוקים בזמן הזה שהן משמרין שבת בפרהסיא ואין מחללין אלא בצנעא ואינם מודים בתורת עירוב אינם כעכו''ם ויכול הוא לבטל רשותו שדוקא המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו''ם ואין לו ביטול רשות אלא שוכרין ממנו כדרך ששוכרין מן הנכרי:
הלכה: הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶחָצֵר כול'. חָצֵר שֶׁלְּנָכְרֵי כְּדִיר וְסַהַר שֶׁלְבְּהֵמָה. מְתִיבִין רַבָּנִין לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. אִילּוּ יִשְׂרָאֵל וּבְהֵמָה שֶׁהָיוּ דָרִים בְּחָצֵר שֶׁמָּא אֵין הַבְּהֵמָה אוֹסֶרֶת. כְּשֶׁם שֶׁהַבְּהֵמָה אוֹסֶרֶת כָּךְ הַגּוֹי אוֹסֵר. מְתִיב רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לְרַבָּנִין: אִילּוּ יִשְׂרָאֵל וּבְהֵמָה שֶׁהָיוּ דָרִין בְּחָצֵר מָה הַבְּהֵמָה אוֹסֶרֶת. כְּשֶׁם שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה אוֹסֶרֶת כָּךְ הַגּוֹי אֵינוֹ אוֹסֵר.
Traduction
La cour d’un païen est considérée comme un pacage, ou une étable (et, comme ce n’est pas un bien distinct, l’on peut y porter des objets venant d’une maison qui a là son accès). -Mais, objectèrent les autres sages à R. Eliézer b. Jacob, si la cour était occupée tant par les habitants israélites que par des bestiaux d’autrui, il est évident que ceux-ci provoqueront l’interdit par leur présence (la propriété de la cour étant multiple); de même la présence d’un païen dans la cour doit y interdire le transport. A quoi R. Eliézer b. Jacob réplique ceci aux autres sages: la présence simultanée d’un habitant israélite et d’un animal dans une cour ne la rend pas interdite (selon lui, ce n’est pas un motif pour l’interdire); de même, la présence d’un païen dans la cour ne la rendra pas non plus interdite.
Pnei Moshe non traduit
גמ' חצר של עכו''ם הרי הוא כדיר של בהמה. תוספתא היא בפרק חמישי ומסיים התם ומותר להכניס ולהוציא מחצר לבתים ומבתים לחצר וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר היה ישראל אחד שרוי בתוכה ה''ז אוסר מפני שהוא כחצירו ר''א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו ב' ישראלים אוסרים זה על זה והלכה כדבריו. ומשום דקשיא רישא לסיפא בדברי הת''ק דאם הוא כבהמה מפני מה אוסר כשהישראל שרוי בתוכה הלכך מפרש הש''ס דבהא פליגי וכך השיבו זה לזה דמתיבין רבנן לרבי אליעזר בן יעקב אלו ישראל ובהמה שהיו דרים בחצר וכלומר שהבהמה היא של ישראל אחר שיש לו רשות בחצר להעמיד בהמתו שם. שמא אין בבהמה אוסרת הא ודאי אוסרת היא וכלומר דמכח שזה העמיד בהמתו בחצר ויש לו רשות לכך גורם האיסור להישראל שבחצר ואם כן מיהת מצינו שלפעמים הבהמה אוסרת היא וכשם שהבהמה אוסרת כך הוא אוסר:
מתיב. והשיב להן ר' אליעזר בן יעקב מה זו ראייה ודמיון:
אלו ישראל ובהמה שהיו דרין בחצר מה הבהמה אוסרת. בתמיה מה את אומר וכי הבהמה עצמה גורמת האיסור הלא אפי' לדבריך אין האיסור אלא בשביל הישראל בעל הבהמה שיש לו רשות להעמיד בהמתו שם והשתא כשם שהבהמה עצמה אינה אוסרת כך העכו''ם אינו אוסר:
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹחָנָן בֵּן נוּרִי. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה בָעֵי. מַה צְרִיכָה כְּהָדָא דְתַנֵּי רִבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. בְּרַם כְּרַבָּנִין חֲלוּקִין עַל רִבִּי יוֹחָנָן בֵּן נוּרִי.
Traduction
–R. Jacob b. Aha, ou R. Yassa dit au nom de R. Yohanan, que l’on adopte comme règle l’avis exprimé plus haut (4, 5) par R. Yohanan b. Nouri, qu’au cas où après s’être endormi on est surpris par la nuit, on a droit à un parcours de 2000 coudées en tous sens, comme pour une élection de domicile. Pourquoi, demanda R. Oshia, a-t-il fallu fixer cette règle? C’est que, selon l’enseignement de R. Eliézer b. Jacob, il y a cette particularité à noter que tous les autres sages contestent l’avis de R. Yohanan b. Nouri: malgré cela, il prévaut sur d’autre – (129)Suit un passage reproduit (du ch. 1, 1)..
Pnei Moshe non traduit
ר' יעקב וכו' הלכה כר' יוחנן בן נורי. מילתא דר''י בן נורי חנינא לה לעיל בפ''ד בהלכה ה' מי שישן בדרך וכו' ואיפסיקא התם הלכתא כוותיה דהלכה כדברי המיקל בעירובין וכדקאמר לקמן ומייתי לה הכא אמתני' משום הך דר' הושעיה בעי על זה דקאמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן הלכה פסוקה כר''י בן נורי אע''ג דרבים חלוקים עליו ומנא ליה הא:
מה צריכה כהדא דתני ר' אליעזר בן יעקב אומר. כמו וכו' היא לציין על התוספתא שהבאתי לעיל דסיים שם והלכה כדבריו וכלומר דאפי' בהך דר''א בן יעקב דאיפסיקא הלכתא כוותיה אכתי מספקא לן בהאי הלכתא לפי שאין למדין הלכה מפי התלמוד וזהו התוספתא:
ברם כרבנן חלוקין על ר''י בן נורי. כלומר אבל בההיא דר''י בן נורי הא רבנן פליגי עליה וס''ל לר' הושעיה דאע''ג דהלכה כדברי המיקל בעירובין היינו ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל רבים לא והיינו דקאמר בהאי דתני גבי ר' אליעזר בן יעקב והלכה כדבריו אפ''ה מספקא לן ואגב הא מייתי לה לכולה סוגיא דאיתמר לעיל בפ''ק על האי דר' יהודה דמבוי בריש מכילתין וכדגרסינן רבי אחא רבי חיננא בשם כהנא אין הלכה כר' יהודה וכדפרישית שם:
Eirouvine
Daf 38b
הלכה: פיס'. אָמַר רַבָּן גָּמְלִיאֵל מַעֲשֶׂה בִצְדוּקִי אֶחָד כול'. רִבִּי אָחָא רִבִּי חִינְנָא בְשֵׁם כַּהֲנָא. אֵין הֲלָכָה כְרִבִּי יְהוּדָה. דִּלֹא כֵן מָה אֲנָן אָֽמְרִין. רִבִּי יוּדָא וַחֲכָמִים. תְּהֵא הֲלָכָה כְרִבִּי יוּדָא. אֶלָּא בְגִין דָּמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא מֵיקַל בְּהִלְכוֹת עֵירוּבִין. וּמִדְּרִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן בְשֵׁם רִבִּי יהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי 38b וְקַשְׁייָנָן עֲלֵהּ. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. הֲלָכָה כְדִבְרֵי מִי שֶׁמֵּיקַל בְּהִלְכוֹת עֵירוּבִין. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וְקַשְׁייָנָן עֲלֵהּ. סָֽבְרִין מֵימַר בְּיָחִיד אֶצֶל יָחִיד. אֲבָל יָחִיד אֶצֶל חֲכָמִים לֹא. אָתָא רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וַאֲפִילוּ חֲכָמִים חֲלוּקִין עָלָיו. וָכָא תָהֵא הֲלָכָה כְרִבִּי יוּדָה וַאֲפִילוּ חֲכָמִים חוֹלְקִין עָלָיו.
Traduction
R. Jérémie dit au nom de Rav: si une cour a 2 portes (ouvrant sur 2 ruelles) qu’un israélite et un païen l’habitent, pour l’israélite on se réglera d’après l’usage admis (inutile d’interdire la ruelle où il n’a pas l’habitude de passer); mais, pour le païen, on prescrit même la défense à l’égard de ce qui n’est pas habituel (et le tout sera défendu, de crainte de confusion le samedi). S’il y a 2 israélites et un païen au milieu d’eux, on se règle d’après le passage habituel, tant pour les israélites que pour le païen (ne craignant aucune méprise de ce dernier, qui suivra les deux autres). Si l’israélite a annulé (cédé) la jouissance sur la propriété dont il avait l’habitude d’user, c’est la porte opposée et non habituelle qui devient usuelle; et il en sera de même pour lui en cas de location. S’il s’est associé par eruv avec la ruelle non habituelle, celle dont on a l’habitude de se servir ne sera pas autorisée par là.
רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פְתָחִים וְיִשְׂרָאֵל וְגוּי דָּרִין בְּתוֹכָהּ. בְּיִשְׂרָאֵל אַתְּ מְהַלֵּךְ אַחַר הָרָגִיל. וּבְגוֹי אַתְּ מְהַלֵּךְ אַחַר שֶׁאֵינוֹ רָגִיל. הָיָה יִשְׂרָאֵל מִיכָּן וְיִשְׂרָאֵל מִיכָּן וְגוֹי בָאֶמְצַע. אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד גּוֹי הוֹלְכִין אַחַר הָרָגִיל. בִּיטֵּל רְשׁוּתוֹ הָרָגִיל. נַעֲשֶׂה שֶׁאֵינוֹ רָגִיל רָגִיל. הִשְׂכִּיר רְשׁוּתוֹ הָרָגִיל. נַעֲשֶׂה שֶׁאֵינוֹ רָגִיל רָגִיל. עֵירֵב שֶׁאֵינוֹ רָגִיל. לֹא הוּתָּר הָרָגִיל.
Traduction
L’étranger domicilié dans le pays, l’esclave à demeure et celui qui se révolte publiquement contre les lois religieuses, est considéré comme païen en tout. Selon les uns, on a enseigné que si un chef de camp (castra) vient occuper la cour, elle est de suite interdite (ayant changé de maître); et si elle est occupée par une armée, elle sera interdite au bout d’un mois de présence. Selon un autre enseignement, l’occupation du chef l’interdit seulement au bout d’un mois, et celle des soldats ne provoque jamais d’interdit (ils sont passagers). Le 1er enseignement s’applique au cas où ce chef y vient d’habitude, de sorte que la cour, devenant son domaine ordinaire, sera interdite à l’israélite, tandis que le corps d’armée est considéré comme passager, jusqu’à ce qu’il reste un mois; le 2e enseignement s’applique au cas où le chef prend possession de la cour par ordre du gouvernement, tandis que les soldats y séjournent sans cette autorisation (et n’entraînent pas de changement de propriété).
Pnei Moshe non traduit
רבי ירמיה בשם רב חצר שיש לה שני פתחים. כלומר שהיא פנימית ויש עוד חצר החיצונה שלפניה והיינו שיש לה שני פתחים אחד שלה שהיא פתוחה להמבוי ופתח השני שהיא פתוחה להחיצונה וישראל ועכו''ם דרין בתוכה בהפנימית:
בישראל את מהלך אחר הרגיל. וזהו הפנימית שהוא קרויה רגיל לפי שיש לה דריסת הרגל על החיצונה ורגילין לצאת ממנה דרך החיצונה ושאינו רגיל קורא להחיצונה שאין לה דריסת הרגל על הפנימית וא''כ זה הישראל הדר בפנימי' מותר הוא להוציא מביתו לחצר דאצלו הולכין אחר הרגיל והיא הפנימית ואין העכו''ם אוסר עליו לפי שאין כאן אלא ישראל אחד עם העכו''ם וכר''א בן יעקב שבישראל אחד אינו אוסר:
בעכו''ם את מהלך אחר שאינו רגיל. וזהו החיצונה וכלומר שאם יש ישראל אחד בחיצונה אתה הולך אחריה לפי שיש להעכו''ם דריסת הרגל על החיצונה וכאילו העכו''ם דר בחיצונה והרי לישראל בן הפנימית יש לו ג''כ דריסת הרגל על החיצונה ונמצא שני ישראלים ועכו''ם שרויים בחיצונה ואוסר על בן החיצונה עד שישכיר העכו''ם רשותו:
היה ישראל מכאן וישראל מכאן ועכו''ם באמצע. שהיו ג' חצרות פתוחות זו לזו וישראל בפנימי' וישראל בחיצונה והעכו''ם באמצעים:
אחד ישראל וא' עכו''ם הולכין אחר הרגיל. לא שיהא העכו''ם אוסר על בן הפנימית קאמר שהרי אפילו אם העכו''ם דר בפנימית עם הישראל אינו אוסר עליו ומכ''ש כשאינו דר אלא באמצע וכן לא לענין איסור על בן החיצונה קאמר דודאי הוא אוסר דמאי שנא אם העכו''ם דר בפנימית או דר באמצע הרי יש להישראל בן הפנימית והעכו''ם לעולם דריסת הרגל על החיצונ' ונמצא ב' ישראלים ועכו''ם שרוים בחיצונה ואוסר אלא לענין הא דמסיק קאמר שאם ביטל רשותו הרגיל כלומר שישראל בן הפנימית ביטל רשותו לישראל בן החיצונה לא הועיל כלום לפי שעכשיו נעשה שאינו רגיל רגיל וכלומר שבאותו ביטול הרשות שביטל בן הפנימית לבן החיצונה הוי כאלו בן החיצונה שנקרא אינו רגיל כאלו הוא ג''כ רגיל ויש לו רשות בפנימית ומה מהני ליה זה להתירו בחיצונה הרי מכל מקום הוי כב' ישראלים ועכו''ם דרים בחיצונה שאין ביטול רשות מועיל במקום העכו''ם:
השכיר רשותו הרגיל. וכן אם השכיר העכו''ם רשותו לבן הפנימית והעכו''ם שהוא באמצע נקרא רגיל שיש לו דריסת הרגל על החיצונה נמי לא הועיל כלום להתיר לבן החיצונה:
נעשה שאינו רגיל רגיל. כלומר הרי זה לא יותר אלא שעכשיו העכו''ם שנקרא אינו רגיל לגבי הפנימית נעשה רגיל שהשכיר רשותו לבן הפנימית ומה מהני ליה לבן החיצונה לעולם הפנימי מותר הוא בפנימית ובן החיצונה אסור הוא בחיצונה שרגלי ב' ישראלים ועכו''ם מצויים בחיצונה ואין כאן תקנה עד שישכיר העכו''ם רשותו לבן החיצונה:
עירב שאינו רגיל. וכן אם עירב בן החיצונה עם בן הפנימית לא הותר הרגיל והוא בן הפנימית בהחיצונה לפי שאין עירוב מועיל במקו' העכו''ם וקמ''ל דלעולם אין תקנה אחרת להתיר בהחיצונה לא לבן הפנימי' ולא לבן החיצונ' עד שישכיר העכו''ם רשותו לבן החיצונה ואז אם עירבו בן החיצונה עם בן הפנימית מותרין הן וכן הפנימית בפנימית לעולם מותר היא וה''ה דהוה מצי לאשמועינן להא אף ברישא היכא שהישראל והעכו''ם דרים בפנימית שאין כאן תקנה אחרת להתיר לבן החיצונה עד שישכור הוא מהעכו''ם רשותו אלא רבותא קמ''ל בסיפא שאפי' העכו''ם דר באמצע וה''א הואיל ואין העכו''ם דר עם הפנימית בחצר אחד מהני במה שמשכיר רשותו לבן הפנימית שנמצא אין כאן אלא ב' ישראלים זה בפנימית וזה בחיצונה וכשעירבו מותרין זע''ז הלכך קמ''ל דלעולם לא מהני עד שישכיר העכו''ם רשותו לבן החיצונה וכדאמרן:
גֵּר תּוֹשָׁב וְעֶבֶד תּוֹשָׁב מְשׁוּמָּד בְּגִילּוּי פָנִים הַרֵי הוּא כְגוֹי לְכָל דָּבָר. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הַקְּוֶסְטוֹר אֹסֵר מִיַּד וְאַכְסַנְיַיא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הַקְּוֶסְטוֹר אוֹסֵר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וְאַכְסַנְיַיא אֵינָהּ אוֹסֶרֶת לְעוֹלָם. מָאן דָּמַר. הַקְּוֶסְטוֹר אֹסֵר מִיַּד. בְּרָגִיל. וְאַכְסַנְיַיא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. בְּשֶׁאֵינוֹ רָגִיל. וּמָאן דָּמַר. הַקְּוֶסְטוֹר אוֹסֵר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. בְּאִילֵּין דְּעַייְלִין בִּרְשׁוּת. וְאַכְסַנְיַיא אֵינָהּ אוֹסֶרֶת לְעוֹלָם. בְּאִילֵּין דְּעַייְלִין דְּלָא בִרְשׁוּת.
Traduction
R. Jacob b. Aha dit, au nom de R. Eliézer, que la question d’annulation de propriété fait l’objet de la discussion dans la Mishna (§ 2), entre R. Meir (le 1er interlocuteur) et R. Juda: selon le premier, le sadducéen peut annuler comme l’israélite; selon le second, il ne le peut pas. Mais alors pourquoi R. Gamliel raconte-t-il que l’on se hâta de porter les objets au dehors avant la rentrée du sadducéen? C’est que, fut-il répondu, malgré l’avis de R. Meir, octroyant au sadducéen le droit d’annuler une propriété, il reconnaît pourtant qu’il faut au préalable, prendre possession de la ruelle, qu’il rendrait interdite s’il déplaçait les objets. -Mais, fut-il objecté, comment R. Meir accorde-t-il au sadducéen aussi bien d’annuler sa propriété que le simple israélite, puisqu’il dit plus loin (§ 4) que, si après avoir transmis ce droit on porte encore des objets dans la cour, soit par erreur, soit en le sachant, on rend la cour interdite à d’autres? Il faut, en effet, corriger cette Mishna et dire que, selon R. Meir, la cour n’est pas interdite en ce cas. Selon R. Aha, au nom de R. Hinena, au contraire, tous sont d’avis d’accorder au sadducéen le droit d’annuler la propriété et de la transmettre; il n’y a de discussion que sur le point de savoir s’il peut y revenir: selon R. Meir, il a bien la 1re faculté, non la 2e; les autres sages lui accordent les deux. -Mais, si R. Meir ne lui accorde que la faculté de la transmission, non celle du retour, pourquoi notre Mishna prescrit-elle, en ce cas, de hâter le transport des objets? (à quoi bon, s’il ne peut pas y revenir)? C’est que R. Meir, fut-il répondu, malgré son opinion, reconnaît qu’à l’égard du sadducéen il faut au préalable faire l’acquisition de la ruelle. Sur quoi l’on objecte aussi: comment R. Meir peut-il attribuer au sadducéen la faculté d’annuler sa propriété comme un simple israélite, puisqu’il dit plus loin (§ 4) que, si après avoir transmis ce droit on porte encore des objets dans la cour, soit par erreur, soit en le sachant, la cour sera interdite à autrui? En effet, il faut corriger cet avis et dire: R. Meir ne l’interdit pas.
Pnei Moshe non traduit
גר תושב ועבד תושב. שקבלו עליהם שלא לעבוד ע''ז אבל מחללין הן השבת בפרהסיא וכן ישראל מומר לחלל שבת בגילוי פנים הרי הן כעכו''ם לכל דבר שאינו מועיל ביטול רשותן ועד שישכירו רשותן:
הקוסטר. הקסדור והוא אחד מפקידי המלך:
אוסר מיד. כשבא לחצר ישראל. ועכו''ם אכסניא לאחר ל' יום:
אית תניי הקוסטור אוסר וכו'. והכי תני בתוספתא פ''ה קסדור הבא לעיר עד ל' יום הרי זה אוסר מיד אימתי בזמן שיחדו לו בית דירה לא יחדו לו בית דירה או שאין עמהן דיורין בחצר אינו אוסר אכסנאי לעולם אינו אוסר:
מ''ד הקוסטור אוסר מיד מיירי ברגיל לבא לשם והוה כדר שם ואכסנאי לאחר ל' הוא אוסר בשאינו רגיל לבא ומ''מ כשבא בא ברשות:
ומ''ד הקוסטיר אוסר לאחר ל' באילין דעיילין ברשות. אבל אינו רגיל כל כך לבא ואכסנאי אינו אוסר לעולם באילין דעיילין שלא ברשות כלל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source