Eirouvine
Daf 26a
משנה: וְעוֹד אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי וְכֵן בֵּיצָּה שֶׁנּוֹלְדָה בָרִאשׁוֹן תֵּיאָכֵל בַּשֵּׁנִי וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים׃
Traduction
R. Juda dit encore: On peut conditionnellement désigner l’oblation d’un panier de fruits le 1er jour de la fête du nouvel an, et les manger le 2e jour (en renouvelant la condition); de même il sera loisible de manger au 2e j. l’œuf survenu au 1er j.; les autres sages ne partagent pas cet avis (considérant les 2 j. comme un seul).
Pnei Moshe non traduit
וכן ביצה וכו' ולא הודו לו חכמים. בשני י''ט של ר''ה:
הלכה: וְאוֹמֵר. אִם יוֹם טוֹב הַיּוֹם. יִבְטְלוּ דְבָרַיי וְיִקְרָא שֵׁם לְמַעְשְׂרוֹתָיו וְאֵינוֹ אוֹכְלָן. וּבַשֵּׁינִי קוֹרֵא שֵׁם לְמַעְשְׂרוֹתָיו וְאוֹכְלָן. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרַב. תַּמָּן אִיעֲבֲד לָהּ קְדוּשָּׁה אַחַת. וָכָא אִיעֲבֲד לָהּ שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת. תַּמָּן קְדוּשָּׁה אַחַת אֲרוכָה הִיא. בְּרַם הָכָא אָחָת קוֹדֶשׁ וְאַחַת חוֹל. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרַבָּנִן. תַּמָּן עָֽבְדִין לָהּ שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת. וָכָא אִינּוּן עָֽבְדִין לָהּ קְדוּשָּׁה אַחַת. תַּמָּן יוֹם טוֹב אֶצֶל שַׁבָּת כְּחוֹל אֶצֶל שַׁבָּת. בְּרַם הָכָא שְׁנֵיהֶן שָׁוִין. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי יוּדָה בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁלְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהֵן מִתַּקָּנַת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים.
Traduction
Selon R. Juda, on désigne l’oblation à condition, en disant: ''si c’est des redevances; le 2e j., on répétera la même formule d’hypothèse, et l’on pourra en tous cas manger ces fruits. R. Juda ne se contredit-il pas? Il considère comme une seule solennité le jour de fête contigu au samedi (et l’eruv se reportant sur 2 j.), tandis qu’ici il les considère comme distincts (dont l’un est profane)? C’est qu’ailleurs, il s’agit de 2 saintetés certaines (on les suppose jointes); tandis qu’ici la même fête n’est de deux jours qu’à cause du doute. A l’inverse, n’y a-t-il pas de contradiction entre les avis divers des autres sages? Ils admettent ailleurs qu’un jour de fête contigu à un samedi constitue 2 solennités distinctes, tandis qu’ici, ils considèrent les 2 journées comme une seule? C’est que, selon eux, le jour férié, quoique contigu, est aussi distinct du samedi qu’un jour de semaine; tandis qu’ici les 2 jours égaux entre eux se confondent en un seul. Les sages reconnaissent, comme R. Juda, que les 2 jours de fête du nouvel an ont été institués par les 1er prophètes.
Pnei Moshe non traduit
מחלפא שיטתיה דרבי יהודה. כצ''ל דתמן איעבד לה קדושה אחת גבי יו''ט ושבת הסמוכין דלא ס''ל לר' יהודה כארבעה זקנים כר''א כדאמרינן בהלכה דלעיל והכא איעבד לה שתי קדושות ומשני תמן קסבר שבת ויו''ט קדושה אחת ארוכה היא אבל הכא אחד קדש ואחד חול דמספק היא שמא עיברו לאלול:
מחלפא שטתיה דרבנן. דהא בהלכה דלעיל קסברי ב' קדושות הן והכא פליגי על ר' יהודה. ומשני תמן יו''ט אצל שבת כחול אצל שבת כלומר דלא שייך לומר קדושה אריכתא הוא ברם הכא בר''ה שני הימים שוין הן וקדושה אחת היא:
מודים חכמים לר' יהודה וכו'. כלומר אע''ג דקסברי ב' ימים של ר''ה קדושה אחת היא מיהת בזה מודים שאין זה אלא מתקנת נביאים הראשונים ולא היו נוהגין כן מקודם:
רִבִּי אָחָא אָמַר לָהּ מִן אוּלְפָּן. רִבִּי יוּסֵי אָמַר לָהּ מִן דֵּיעָה. בְּאַרְבָּעָה זְקֵינִים כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יוּדָה אֵין הֲלָכָה כְרִבִּי יוּדָה. בְּאַרְבָּעָה זְקֵינִים כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. 26a מָה אִין תַּמָּן. שֶׁלֹּא זָכָה עֵירוּבוֹ. לֹא הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁיַּעֲקוֹר אֶת רַגְלָיו מִבְּנֵי עִירוֹ. כָּאן. שֶׁזָּכָה לוֹ עֵירוּבוֹ. לֹא כָל שֶׁכֵּן. עִירֵב בַּכִּכָּר בָּרִאשׁוֹן מְעָרֵב בַּכִּכָּר בַּשֵּׁינִי. וּבִלְבַד בְּאוֹתוֹ הַכִּכָּר. עִירֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁינִי. עִירֵב בְּרַגְלָיו מְעָרֵב בַּכִּכָּר. בַּכִּכָּר לֹא יְעָרֵב בְּרַגְלָיו. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. בְּרַגְלָיו לֹא יְעָרֵב בַּכִּכָּר. וְדִכְוָתָהּ. (בְּרַגְלָיו) בַּכִּכָּר לֹא יְעָרֵב בְּרַגְלָיו. לְהָקֵל לְעָנִי שֶׁאֵין לוֹ כִכָּר. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. בְּרַגְלָיו לֹא יְעָרֵב בַּכִּכָּר. וְדִכְוָתָהּ. בַּכִּכָּר לֹא יְעָרֵב בְּרַגְלָיו. לְהָקֵל לְעָשִׁיר שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. בְּרַגְלָיו לֹא יְעָרֵב בַּכִּכָּר. וְדִכְוָתָהּ. בַּכִּכָּר לֹא יְעָרֵב (בַּכִּכָּר). רִבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רַבָּנִין דְתַמָּן. עָשׂוּ אוֹתוֹ כְּהוֹלֵךְ לְעִירוֹ.
Traduction
R. Aha dit que cet avis de justifier l’opinion de 4 vieillards d’après celle de R. Eliézer lui a été enseignée par son maître; R. Yossé l’exprima spontanément. Mais, objecta R. Mena devant R. Yossé, puisqu’en cas de désaccord entre R. Meir et R. Juda, ce dernier certes l’emporte; comment dire des 4 vieillards que l’avis de R. Eliézer sert de règle? Ainsi, il est dit plus loin (4, 10): ''Si quelqu’un est sorti (avant la fête), pour aller dans une ville établir avec elle la jonction symbolique, et qu’en route un individu venant de là rapporte l’eruv accompli, il lui sera permis d’y aller le samedi, non aux autres habitants de la ville, selon R. Juda; R. Meir dit: lorsqu’en pouvant placer l’eruv on le néglige, on ressemble à un ânier traînant un chameau, sans pouvoir avancer ni reculer''. Or, si en un tel cas, où son eruv n’a pas été effectué et où il serait de toute justice d’assimiler cet homme aux gens de cette ville, qui ne peuvent plus la quitter, il lui reste pourtant la permission de sortir; il doit à plus forte raison en être de même pour celui qui a posé 2 eruvs, et l’on ne dira pas qu’en cas de consommation de l’eruv au 1er jour, cet homme soit assimilé aux gens de la ville le 2e j., puisqu’il s’est déjà écarté d’eux. Si le 1er j. il s’est servi d’une miche de pain pour l’eruv, il pourra avoir recours au même mode d’eruv pour le 2e j., à condition d’employer la même miche (afin de ne pas se livrer à une appropriation spéciale en ce jour férié pour une autre solennité). De même, si l’on a posé l’eruv du 1er j. par la marche (en allant prendre possession de domicile), on opérera ainsi pour le 2e jour. Si l’on a posé le 1er eruv par la marche, on ne posera pas le 2e par une miche; mais, à l’inverse, si le 1er eruv a été constitué par du pain, le 2e pourra avoir lieu par la marche. Cependant, fut-il objecté, de même qu’il est dit plus loin (4, 9) qu’après un 1er eruv posé par la marche, le 2e ne devra pas avoir lieu par du pain; de même on devrait dire à la fin que si le 1er l’était avec du pain, le 2e ne doit pas être effectué à la marche? Cette dernière facilité a été accordée en faveur du pauvre qui n’a pas de 2e miche. S’il en est ainsi, on devrait, par contre, accorder au riche la facilité de poser le 2e eruv par du pain, au lieu de la marche? Puis donc que ce n’est pas une question de facilité, pourquoi permettre le 2e eruv par la marche? C’est que, répond R. Abin au nom des rabbins de là (Babylone), par la marche on semble aller à la ville (et il n’y a pas d’apparence d’appropriation indue).
Pnei Moshe non traduit
ר' אחא אמר לה. להא דלקמיה מן אולפן שכך קיבל מרבו ורבי יוסי אמר לה מן דיעה דנפשיה דהא דאמרינן בשם ארבעה זקנים כר''א היא ומשום דשתי קדושות הן ואם נאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני וקמ''ל דמהאי טעמא פסק רב כארבעה זקנים:
אמר ר' מנא קומי ר' יוסה. הקשה לו הא קיי''ל רבי מאיר ור' יהודה וכי אין הלכה כר' יהודה ובארבעה זקנים כר''א בתמי' ופלוגתא דר''מ ור' יהודה לקמן בפ''ד במתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירהו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר''י ר''מ אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב ה''ז חמר גמל. והשתא לר' יהודה ק''ו מה אם תמן שלא זכה לו עירובו שהרי החזירהו חבירו לא הייתי אומר שיעקור את רגליו מבני עירו בתמיה כלומר ודאי בדין הוא שלא לומר שיעקור את רגליו מבני עירו אלא שיהא כבני עירו שהרי הם שלחו אותו שיערב שם בשבילן כדאיירי התם. ואם הן אסורין אף הוא יהא אסור לילך כך היה בדין ואפ''ה חזינן דסבירא ליה לר' יהודה שעקר את רגליו מבני עירו והוא מותר וכל בני העיר אסורין:
כאן שזכה לו עירובו. מיהת בראשון לא כל שכן שנאמר בו שעקר את רגליו מבני עירו והיכי אמרת דהואיל דארבעה זקנים כר''א סבירא להו בהא דיום טוב ושבת כשני קדושות הן אמרינן נמי שאם נאכל עירובו בראשון שיהא בשני כבני עירו והרי סילק עצמו מהן בתחלה:
עירב בככר בראשון וכו'. וכן הדין בעירב ברגליו שהלך לקנות שביתה שם בראשון מערב ברגליו גם בשני אם הוא רוצה:
עירב ברגליו. בראשון מערב בככר בשני אם הוא רוצה:
אבל אם עירב בככר בראשון לא יערב ברגליו בשני. דככר עדיפא:
היך מה דאת אמר תמן. בפרק דלקמן זהו שאמרו העני מערב ברגליו וכו' ואם יכול לערב ברגליו לא יערב בככר ובעי אם אמרינן נמי דכוותה אם יכול לערב בככר לא יערב ברגליו וקאמר דלא היא דלא אמרינן התם שיערב ברגליו דוקא אלא להקל לעני שאין לו ככר ולעילם אם יש לו ככר מערב בככר:
היך מה דאת אמר תמן ברגליו וכו'. כלומר דהדר מפרש דכי היכי דאמרינן גבי עני דרגליו לאו דוקא אלא ה''ה בככר ה''נ בעשיר שלא אמרו מערבין בככר דוקא אלא להקל לעשיר שלא יצא ויערב ברגליו ואם רוצה לערב ברגליו מערב:
היך וכו'. הך היך מה דאת אמר בתרא מיותר ואגב שיטפא הוא:
ר' אבין וכו' עשו אותו כהולך לעירו. אמתנה על הכלכלה קאי ועשו אותו כאחד הולך לעירו ובדרך אינו יודע מתי יו''ט ואומר וכו' כדפרישית במתני':
Eirouvine
Daf 26b
משנה: מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחֱזִירוּהוּ כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת נְתָנוּהוּ בַדִּיר אוֹ בַסַּהַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּרֻנְדִּין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָם רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כֻּלָּהּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרִבִּי עֲקִיבָה לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן׃
Traduction
Si, par une attaque d’ennemis, ou par égarement d’esprit, on se trouve avoir dépassé la limite shabatique, on ne peut se mouvoir que dans un cercle de 4 coudées; si l’on se trouve ramené de même façon, c’est comme si l’on n’était pas sorti. Si l’on a été transporté dans une autre ville, ou dans une étable ou un enclos, il sera permis, selon R. Gamliel et R. Eliézer b. Azaria, de parcourir tout le circuit; selon R. Josua et R. aqiba, on n’a que 4 coudées d’espace. Un jour, venant de Brindisium (97)M. Derenburg, Essai, etc., p. 337, dit que, d'après le Talmud babli, il faut peut être lire: Kelenderis., le vaisseau de ces docteurs se trouva poussé au large dans la haute mer. R. Gamliel et R. Eliézer b. Azaria en parcoururent tout le circuit; R. Josué et R. aqiba ne dépassaient pas 4 coudées, voulant être plus sévères pour eux-mêmes.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מי שהוציאוהו עכו''ם. לאנסו חוץ לתחום:
או רוח רעה. שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום ואח''כ חזר ונשתפה והרי הוא חוץ לתחום:
אין לו אלא ד' אמות. הואיל והוא חוץ לתחום וד' אמות יש לו שזכתה לו התורה דכתיב שבו איש תחתיו וקומתו של אדם בינוני ג' אמות מלבד הראש ואמה אחת לפישוט ידיו ורגליו ובפישוט הידים נכנס הראש:
החזירוהו. בתוך התחום:
כאלו לא יצא. והרי לו כל העיר כד' אמות וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח כאשר בתחלה. דוקא כשהוציאוהו והחזירוהו שלא לדעת אבל יצא לדעת אעפ''י שהחזירוהו בעל כרחו או הוציאוהו בע''כ וחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות:
הוליכוהו לעיר אחרת. והיא מוקפת מחיצות או שנתנוהו בדיר או בסהר שהן מוקפין והיקיפן גדול:
מהלך את כולה. דהואיל ומוקפת מחיצה הרי היא כד''א:
ר' יהושע ור' עקיבא אומרים אין לו אלא ד''א. דמכיון דלא שבת באייר מחיצות מבע''י לא מהני ליה המחיצות א''נ משום דגזרי דיר וסהר אטו בקעה שאין לה מחיצות ובבקעה כ''ע מודו שאין לו אלא ד' אמות:
שבאו מפרנדין. שם מקום:
והפליגה ספינתן בים. ברחוק משפת הים:
הלכו את כולה. היו מהלכין בכל הספינה ואעפ''י שהלכה בשבת ויצאו חוץ לתחום דהוי כמי שיצא חוץ לתחום ונתון בדיר וסהר הואיל והספינה מוקפת מחיצות:
שרצו להחמיר על עצמן. דהא לדידהו נמי דגזרי דיר וסהר אטו בקעה הרי בספינה כל זמן שהיא מהלכת מותר להלך את כולה ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות מבעוד יום אלא שרצו להחמיר משום דשמא עמדה פתאום ולאו אדעתייהו ושלא רצו לחלק בין שבת באויר מחיצות או לא ומשום חומרא בעלמא והלכה כר''ג וכר''א בן עזריה:
משנה: רִבִּי דוֹסָא בֶּן אַרְכִּינַס אוֹמֵר הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה אִם הַיוֹם אִם לְמָחָר וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר אִם הַיוֹם אִם לָאֶמֶשׁ וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים׃
Traduction
R. Dossa b. Horkinos dit: celui qui récite la prière publique le 1er jour du nouvel an, dira: ''fortifie-nous, ô Eternel notre Dieu, en ce jour de néoménie, que le moment de conjonction lunaire soit en ce jour, ou le lendemain''. Le lendemain, il dira de même, avec ce changement: ''que le moment précis soit aujourd’hui ou hier''. Les sages ne sont pas de cet avis.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ר' דוסא בן הרכינס וכו' החליצנו. זרזנו והחליצנו כח כמו נחלץ חושים. א''נ הצילנו ומלטנו מכל רע כמו חלצני ה' מאדם רע:
אם היום אם מחר. אם היום הוא החליצנו היום ואם למחר הוא החליצנו מחר:
ולא הודו לו חכמים. לפי שא''צ להזכיר של ר''ח בר''ה ואומר החליצנו סתם בשני הימים והלכה כחכמים:
הלכה: פיס'. רִבִּי דוֹסָא בֶּן אַרְכִּינַס אוֹמֵר. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה כול'. מִפְּנֵי שֶׁאָמַר. אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ. אוֹ ייָבֹא כַיי דָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בֵּרִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר רֹאשׁ חוֹדֶשׁ. אוֹף הָכָא כֵן.
Traduction
Les sages n’ont pas admis cet avis, parce qu’en ce cas, où il n’y a pas de doute possible que c’est une néoménie, il est inutile d’ajouter les mots: ''que le moment précis soit aujourd’hui, ou hier''; ou bien encore, c’est conforme à ce qu’a dit R Jacob b. Aha au nom de R. Yassa: celui qui se place devant l’estrade pour officier au jour du nouvel an n’a pas besoin du tout de rappeler la néoménie. Voilà ce que les sages désapprouvent dans le formulaire de R. Dossa.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מפני וכו'. מאי טעמא לא הודו לו חכמים אם מפני שאמר אם היום אם אמש ואין זה דרך להסתפק ולומר כך או דהיינו טעמא ויבא הך כהאי דאמר ר' יעקב לקמן בסוף פ''ק דשבועות העובר לפני התיבה ביו''ט של ר''ה אינו צריך להזכיר ר''ח כל עיקר:
ואוף הכא כן. דמה''ט לא הודו לו חכמים מפני שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן:
הדרן עלך בכל מערבין
רִבִּי בָּא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּנֵי֧ אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ בִ֗י וגו'. מִי גָרַם לִי לִהְיוֹת נוֹטֵר אֶת הַכְּרָמִים. עַל שֵׁם כַּרְמִ֥י שֶׁלִּי֖ לֹ֥א נָטָֽרְתִּי׃ מִי גָרַם לִי לִהְיוֹת מְשַׁמֶּרֶת שְׁנֵי יָמִים בְּסוּרְיָא. עַל שֶׁלֹּא שָׁמַרְתִּי יוֹם אֶחָד בָּאָרֶץ. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר עַל שְׁנַיִם. וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת. מִי גָרַם לִי לְהַפְרִישׁ שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא. עַל שֶׁלֹּא הִפְרַשְׁתִּי חַלָּה אַחַת בָּאָרֶץ. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר עַל שְׁתַּיִם. וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת. רִבִּי יוֹחָנָן קְרִי עֲלֵיהוֹן. גַּם אֲנָי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם 26b חוּקִּים לֹ֣א טוֹבִ֑ים. רִבִּי אַבָּהוּ אֲזַל לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּאה וְאַטְעִינוֹן לוּלָבִין בְּשׁוּבְתָא. שָׁמַע רִבִּי מִי מַר. מָן מִי יְכוֹל לְהוֹן רִבִּי אַבָּהוּ בְּכָל שַׁתָּא. רִבִּי יוֹסֵי מִישְׁלַח כְּתִיב לְהוֹן. אַף עַל פִּי שֶׁכְּתַבְנוּ לָכֶם סִדְרֵי מוֹעֲדוֹת. עַל תְּשַׁנּוּ מִנהַג אָבוֹתֵיכֶם נוֹחֵי נֶפֶשׁ.
Traduction
R. Aba et R. Hiya, au nom de R. Yohanan, interprètent le verset des cantiques (1, 6): Les fils de ma mère se sont irrités contre moi; ils m’ont placée gardienne des vignes, et je n’ai pas gardé ma propre vigne (90)Midrash Hazith, à ce verset.. Je suis devenue gardienne des vignes d’autrui, parce que je n’ai pas gardé la mienne. De même, ce qui est cause que je dois observer 2 jours de fête dans la Syrie (non palestinienne), c’est que je n’ai pas religieusement célébré un seul jour de fête en Terre sainte (avant l’exil); je m’étais imaginée devoir être récompensée pour ce surcroît du culte divin; mais, en fait, ce n’est qu’un accomplissement de devoir comme pour un seul jour. Ce qui motive encore l’obligation en Syrie de prélever 2 fois la Halla (91)L'une doit être brûlée hors de la Palestine, l'autre remise au cohen. V.. (Halla 4, 8). sur la pâte (parcelle sacerdotale), c’est qu’en Terre sainte je ne la prélevais pas régulièrement une seule fois; j’avais supposé devoir être récompensée pour ce surcroît dans l’accomplissement du précepte religieux, tandis qu’en réalité je n’avais que le mérite d’avoir rempli un seul devoir. Aussi, dit R. Yohanan, on peut leur appliquer ce verset (Ez 20, 25): moi aussi je leur ai imposé des lois, parce qu’ils sont mauvais (92)A titre d'amende. Le sens littéral est: des statuts qui ne sont pas bons.. R. Abahou, étant allé à Alexandrie, leur fit prendre le loulab un samedi (93)En ce jour, se trouvait être le 1er j. de Souccoth, et vu la solennité grave, on pouvait porter le loulab.. Lorsque Rabbi en fut avisé, il s’écria: qui pourra aller chaque année leur indiquer avec certitude quel est le premier jour de fête (mieux vaux donc ne pas porter le loulab un samedi). R. Yossé leur envoya l’écrit suivant: bien que les sages de la Palestine vous aient mis par écrit l’ordre de fixation des jours de fête (94)B., Betsa 2b., ne changez en rien l’usage des 2 jours de fête établi par vos ancêtres, et que les âme repose en paix (95)''Jér., (Pessahim 4, 1) (30d) ; (Taanit 1, 6) (64c).''.
Pnei Moshe non traduit
בני אמי נחרו בי וכו'. איידי דאיירי בהאי עניינא מייתי להך דרשא. דקרא שהן גרמו להוסיף יום אחד של יום טוב ומכל מקום אינן מקבלין שכר על ההוספה:
חוקים לא טובים. חוקים שהוסיפו עליהם לא טובים הן לקבל שכר על זה:
ואטעינון לולבין בשובתא. הצריכם לנהוג שיהו נוטלין לולב בשבת כמו שהיו עושין בזמן הבית ביום הראשון שחל בשבת:
שמע רבי מימר מן מי. כלומר כששמע רבי לזה אמר מן מי קיבל ר' אבהו כך:
יכול להון ר' אבהו בכל שתא. וכי יכול ר' אבהו להנהיג אותם כך בכל שנה ושנה כשיחול ראשון בשבת ומה זה שעשה בפעם אחת שאירע שבא אצלם:
ר' יוסי משלח כתיב להון. לבני גולה אע''פ וכו' וכשאתם יודעים ובקיאים בקביעא דירחא מכל מקום אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש לעשות ב' י''ט של גליות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source