Eirouvine
Daf 23b
משנה: מַתְנֶה אָדַם עַל עֵירוּבוֹ וְאוֹמֵר אִם בָּאוּ גוֹיִם מִן הַמִּזְרָח עֵירוּבִי לַמַּעֲרָב. וְאִם בָּאוּ מִן הַמַּעֲרָב עֵירוּבִי לַמִּזְרַח. אִם בָּאוּ מִכָּן וּמִכָּן לְמָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא בָאוּ לֹא מִכָּן וְלֹא מִכָּן הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי.
Traduction
On peut, en posant l’eruv (de plusieurs côtés) établir cette condition: si des ennemis arrivent de l’est et qu’il me faille fuir, que mon eruv soit valable à l’ouest; s’ils arrivent d’ouest, je fuirai d’autant plus à l’est; s’ils arrivent de toutes parts, je me réserve de pouvoir choisir le meilleur côté présumable; s’ils n’arrivent de nulle part, je demande à rester dans le même état que mes compatriotes.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מתנה אדם על עירובו. שמניח שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים למערב ביתו ואומר אם באו עכו''ם מן המזרח וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיה לי למערב ביתי ד' אלפים אמה ואע''ג דלא אתו עד למחר אמרינן יש ברירה בדבר שהוא מדרבנן וקני ליה האי עירוב בין השמשות:
הריני כבן עירי. ויש לי אלפים מעירי לכל רוח וא''צ להרויח לכאן ולהפסיד מכאן:
אם בא חכם מן המזרח. חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן ע''י עירוב:
אם היה אחד מהן רבו. שבאו שנים אחד מכאן ואחד מכאן ואחד מהן היה רבו ילך אצל רבו ולא אצל האחר דמסתמא דעתו היה בין השמשות דליקני ליה האי עירוב שהוא יכול לילך לרבו. ואם היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך וקמ''ל שאפי' אחד מהן היה רבו מובהק ואין הלכה כר' יהודה דזימני דניחא ליה לאינש בחבריה טפי מרביה:
תַּמָּן תַּנִּינָן. סְפֵקוֹ טָהוֹר. רִבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. לֹא טִימֵּא רִבִּי יוֹסֵה אֶלָּא מִשּׁוּם הוֹכֵחַ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. וַאֲפִילוּ מָקוֹם אֶחָד רִבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵה. דְּתַנִינָן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הֵעִיד אַבְטוֹלָס בְּשֵׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים שֶׁסְּפֵק הָעֵירוּב כָּשֵׁר: וָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. תַּמָּן בְּשֵׁם גַּרְמֵיהּ. בְּרַם הָכָא בְשֵׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר. מַאן דָּמַר תַּמָּן טָהוֹר אָמַר הָכָא מוּתָּר. מַאן דָּמַר תַּמָּן טָמֵא אָמַר הָכָא אָסוּר. וַאֲפִילוּ כְּמַאן דָּמַר תַּמָּן טָמֵא. מוֹדֵי הוּא הָכָא שֶׁהוּא מוּתָּר. אָמַר רִבִּי חִינְנָא. כְּלוּם אִינּוּן פְּלִיגִין תַּמָּן לֹא מִדִּבְרֵיהֶן. וֹסְפֵק דִּבְרֵיהֶן לְהָקֵל. וְעֵירוּב דְּבַר תּוֹרָה. וּסְפֵק דְּבַר תּוֹרָה לְהַחֲמִיר. וְעֵירוּב דְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי יוֹנָתָן אָמַר קוֹמֵי רִבִּי חִייָה רוֹבָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּירִבִּי יוֹסֵי בֶּן לַקוֹנִיָּא. לוֹקִין עַל תְּחוּמֵי שַׁבָּת דְּבַר תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִייָה רוֹבָה. וַהֲלֹא אֵין בַּשַּׁבָּת אֶלָּא סְקִילָה וְכָרֵת. אָמַר לֵיהּ. וְהָֽכְתִיב אַל תֹּֽאכְל֤וּ מִמֶּ֨נּוּ֙ נָ֔א. אָמַר לֵיהּ מַה כְתִיב לֹא. אַל כְּתִיב. אָמַר לֵיהּ. וְהָֽכְתִיב שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃ אָמַר לֵיהּ. מַה כְתִיב לֹא. אַל כְּתִיב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. אַף עַל פִּי כֵן זֶה עוֹמֵד בִּשְׁמוּעָתוֹ וְזֶה עוֹמֵד בִּשְׁמוּעָתוֹ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר סוֹסַרְטָא. 23b עֵירוּב עָשׂוּ אוֹתוֹ כִּסְפֵק חֵרֵשׁ. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. עַד כְּדוֹן בְּקַייָם. וְאֲפִילוּ נִשְׂרַף. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. קִיַימְתִּיהָ כַּיי דָּמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. הִגִּיעוּךָ סוֹף תְּחוּמֵי שַׁבָּת שֶׁאֵינָן מְחווָרִין מִדְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי מָנָא בָעֵי. נִיחָא אַלְפַּיִים אַמָּה אֵינוֹ מְחוּוָר. אַרְבָּעַת אֲלָפִים מְחוּוָר הוּא. רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר כַּרְסָנָא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. אֵין לָךְ מְחוּוָר מִכּוּלָּם אֶלָּא תְחוּם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּמַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל.
Traduction
On a dit ailleurs (79)(Mikvaot 2, 2).: si quelqu’un, ayant été impur, ne sait plus s’il a pris le bain de purification, ou non, il sera pur en cas de doute; selon R. Yossé, il sera impur en ce cas. R. Yona dit: R. Yossé n’a résolu l’impureté en ce cas qu’en raison du point de départ réel (du fait) de l’impureté; la présomption impure l’emporte. R. Yossa ajoute que, même en cas de moindre fréquence de l’impureté, R. Yossé maintient l’interdit. Or, n’est-il pas en contradiction avec lui-même? Il dit ici que Ptolémée attesta au nom de 5 témoins qu’en cas de doute l’eruv est valable; pourquoi donc, au sujet de l’impureté, est-il plus sévère et la déclare-t-il maintenue? C’est qu’en ce dernier cas, il professe sa propre opinion, tandis qu’ici il exprime celle d’un certain Ptolémée. On avait supposé que celui qui, au sujet de l’impureté douteuse, est d’avis de l’annuler, sera aussi d’avis de rendre valable l’eruv douteux (le préopinant anonyme qui doit être R. Meir); comment donc se fait-il qu’ici l’interlocuteur anonyme soit d’avis de rendre nul l’eruv douteux? D’autre part, celui qui déclare impur le cas douteux d’impureté doit admettre ici la même sévérité pour l’eruv douteux et le déclarer nul, tandis qu’en réalité, même ce rabbin plus sévère pour l’impureté (défense grave) le sera moins à l’égard de l’eruv (simple prescription rabbinique), et l’autorisera? -Non, dit R. Hinena, l’analogie dans ces discussions n’est pas fondée: au sujet du doute du bain de purification, il est possible d’être moins sévère, parce que c’est une prescription rabbinique; tandis qu’ici il s’agit d’un précepte légal, qui exige plus de sévérité (80)(Yebamot 7, 2) ( 8a), et (Ketubot 1, 1) ( 24d).. D’où sait-on que l’eruv est prescrit légalement? R. Yonathan répond en présence de R. Hiya le grand, au nom de R. Simon b. R. Yossé b. Leqonia, en rappelant que la transgression des limites shabatiques entraîne la pénalité des coups de lanière, comme celle d’une défense légale. Mais, lui objecta R. Hiya le grand, le péché d’enfreindre le Shabat n’est pas punissable seulement de la lapidation, ou de la peine du retranchement? Il y a aussi, répondit R. Yonathan, la pénalité des coups de lanière, en vertu du précepte négatif conçu en ces termes (Ex 16, 29): que chacun demeure en son lieu, que nul ne sorte de son emplacement au septième jour. Dans ce verset, répliqua R. Hiya, la négation est exprimée, non par al mais par la ; ce qui ne doit pas entraîner ladite pénalité des lanières. Quoi, s’écria R. Yonathan, n’est-il pas dit, dans les mêmes termes, à l’égard de l’agneau pascal (ib. 12, 9): vous n’en mangerez pas à demi-cru; or, il va sans dire que la transgression de ce précepte entraînerait la pénalité des coups ! Malgré cette dernière preuve, dit R. Yossé b. R. Aboun, R. Hiya persista dans son opinion, que la transgression des limites shabatiques n’entraîne pas cette pénalité, comme d’autre part R. Yonathan ne renonça pas à son avis. R. Samuel b. Sissarta dit: on agit à l’égard de l’eruv douteux, et on le rend valable, comme le doute si un homme sourd l’était déjà lors du mariage (ce qui invaliderait cet acte) est aussi résolu en sa faveur. Cette analogie est juste, dit R. Jérémie, si le lendemain l’eruv subsiste encore, quoique déplacé; mais que dire s’il a été brûlé? (Supposera-t-on aussi qu’il existait encore à l’entrée de la nuit)? Il est admis, répond R. Yossé, qu’en cas de doute pour l’eruv, on le déclare valable, en vertu de ce qu’a dit R. Oshia: en réalité la limite exacte pour le déplacement, le samedi, n’est pas précisée par la loi (81)''Ci-après, 5, 4 ; (Pessahim 6, 2) ( 33b).'', mais par les rabbins (aussi, en cas de doute, on ne saurait l’interdire). Il est vrai, objecta R. Mena, que la limite de 2000 coudées ne saurait être précisée, au point d’être interdite légalement; mais l’interdit n’est-il pas évident à l’égard d’une distance de 4000 coudées qu’entraînerait la validité d’un eruv douteux? -Non, répond R. Simon b. Karsena au nom de R. Aha, la loi n’a interdit d’une façon très précise (82)Dans ses notes à l'édit. Krotoschin, Weissmann signale une contradiction de Maïmonide sur ce point. que le déplacement au delà d’une limite de douze milles, équivalent à l’espace compris dans le camp d’Israël au désert.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בפ''ב דמקואו' הטמא שירד לטביל ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל ספק יש בו ארבעים ספק אין בו שני מקואות אחד יש בו ארבעים ואחד אין בו טבל באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל ספיקו טמא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה''י בין בר''ה טמאות במה דברים אמורים בטומאה חמורה שהיא מן התורה. אבל בטומאה קלה שהיא מדברי סופרים. כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין וכו' וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור ר' יוסי מטמא. ופליגי אמוראי ר' יונה ור' יוסי אליבא דר' יוסי דהאי מתני'. אמר ר' יונה לא טמא ר' יוסי אלא משום הוכח. כלומר הא דמחמיר ר' יוסי לטמא בספק אפי' בטומאה קלה אסיפא דמתני' הוא דפליג במקוה שנמדד ונמצא חסר דת''ק מטהר בספק גבי טומאה קלה ור' יוסי מטמא משום שיש כאן הוכחה לפנינו שהרי המקוה חסר לפניך והלכך מחמיר אפי' בטומאה קלה אבל ברישא ירד לטבול ספק טבל או לא ואפי' טבל ספק יש בו ארבעים סאה וכו' שאין כאן הוכח לפניך אלא הספק ממקום אחר הוא אם טבל או לא טבל מודה ר' יוסי דלא מחמירינן מספק בטומאה קלה:
אמר ר' יוסי ואפי' מקום אחר ר' יוסי מטמא. כצ''ל דר' יוסי בר פלוגתיה דר' יונה בכל מקום. דאפי' ברישא שהספק ממקום אחר הוא מטמא ר' יוסי אף בטומאה קלה:
מחלפא שיטתיה דר' יוסי. השתא פריך דר' יוסי דהתם אדר' יוסי דהכא:
דתנינן אמר ר' יוסי העיד אבטולס שספק עירוב כשר והכא. גבי ספק בטומאה קלה שהוא ג''כ ספק בדרבנן:
את אומר הכין להחמיר. בתמיה:
תמן. גבי טומאה בשם גרמיה ברם הכא לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא שכך העיד אבטולס בשם חמשה זקנים:
הוון בעיי מימר וכו'. כלומר דקס''ד דבני הישיבה לומר דמ''ד דמיקל התם בספק ה''ה נמי הכא בספק עירוב מותר ומאן דמחמיר התם בספק ומטמא קסבר דה''נ בספק עירוב אסור ולפיכך בעינן לשנויי רומיא דר' יוסי אדר' יוסי דהא דידיה והא בשם חמשה זקנים:
ואפי' כמאן דאמר תמן טמא וכו'. ודחי לה הש''ס דלא היא אלא אפי' למאן דאמר דמחמי התם ומטמא מודה הוא הכא בעירוב שהוא מותר דשאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה אבל הכא בעירוב עיקר תחומין אינן אלא מדרבנן:
אמר רבי חיננא וכו'. כלומר דר' חיננא איפכא הוא דקאמר דכלום אינון פליגי תמן לא מדבריהן שהרי בטומאה קלה פליגי וספק דבריהן להקל אבל עירוב דבר תורה הוא וספק דבר תורה להחמיר הוא ומהאי טעמא נמי לא קשיא דרבי מאיר אדר''מ דהתם ר''מ מטהר דת''ק דמתני' רבי מאיר כדתני בתוספתא דטהרות בהדיא משום דקסבר ר''מ תחומין דאורייתא כדלקמן ורומיא דר' יוסי אדר' יוסי לא תשני כדשנית. דר' יוסי קסבר תחומין דרבנן וטומאה יש לה עיקר מן התורה אלא כדשנינן מעיקרא הא דידיה והא בשם חמשה זקנים:
ועירוב דבר תורה. בתמיה ומנא לן הא וקאמר אין ומדר' יונתן דאמר קומי ר' חייה רבה בשם ר' שמעון לוקין על תחומי שבת דבר תורה:
א''ל ר''ח רבה והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת. האמורין במלאכה והיכן כתיב לאו גבי תחומין:
א''ל והא כתיב שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א''ל מה כתיב לא אל כתיב א''ל והכתיב אל תאכלו ממנו נא. כצ''ל ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות והאי א''ל מה כתיב לא אל כתיב דבספר הדפוס על זה טעות סופר הוא ואגב שיטפא דאידך הוא. וכלומר שר' יונתן השיב לר''ח והכתיב לאו בתחומין אל יצא איש ממקומו והשיב לו ר''ח מי כתיב לא יצא אל יצא כתיב ואין לוקין על הלאו שבאל דלא דמי לשאר הלאוין והדר א''ל ר' יונתן לר''ח והכתיב אל תאכלו ממנו נא ולוקין עליו אלמא דלוקין על לאו שבאל:
אעפ''כ. אף שהשיב לו כך לא חזר בו אלא זה עומד בשמועתו וזה עומד בשמועתו שבתחלה:
עירוב עשו אותו כספק חרש. זהו בצק החרש דתנן בפ' אלו עוברין בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור ואם אין לו כיוצא בו לעמוד על כך אין אתה אוסרו מספק עד שישהא כדי הילוך מיל וה''ה בספק עירוב מותר ורבי שמואל בא ליתן טעם אפילו למאן דאמר עירוב דבר תורה:
עד כדון בקיים. באלו החלוקות דמתני' שהעירוב קיים כגון נתגלגל ונפל עליו גל תרומה ונטמאת ונולד הספק אם מבעוד יום או משחשיכה דמכיון דמיהת איתא בעיניה איכא למימר דמקילין בספק ועשו אותו כספק החרש:
ואפילו נשרף. בתמיה דהאי נשרף דמתני' מפני מה הקילו בו הא לא איתא ליה בעולם:
קיימתיה כהאי דאמר ר' הושעיא וכו'. כלומר אלא דהיינו טעמא דהגיעוך כאן ללמד דסוף הדין והעיקר של תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה אלא מדרבנן והקילו בספק דהם אמרו והם אמרו:
ר' מנא בעי. על האי טעמא דניחא אלפיים אמה שאינו מחוור מדבר תורה אלא ארבעת אלפים אמה שהוא ב' מיל זה מיהת מחוור מדבר תורה א''נ דבעיא בפני עצמה היא אי נימא דדוקא אלפים אינו מד''ת אבל ד' אלפים מחוור הוא מד''ת וכן משמע לקמן בפ''ה ה''ד ובא ר''ש בר כרסנא בשם ר' אחא וקאמר אין לך מחוור מכולם אלא י''ב מיל כמחנה ישראל שזה מד''ת:
Eirouvine
Daf 24a
הלכה: פיס'. מַתְנֶה אָדָם עַל עֵירוּבוֹ כול'. כֵּינִי מַתְנִיתָה. עַל עֵירוּבָיו. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. מָאן תַנָּא. אִם בָּאוּ. אִם לֹא בָאוּ. רִבִּי מֵאִיר. הֵיידָן רִבִּי מֵאִיר. חֲבֵרַייָא אָֽמְרִין. רִבִּי מֵאִיר דְּקִידּוּשִׁין. דְּתַנֵּי. הָאוֹמֵר לָאִשָׁה. הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים. יָֽרְדוּ גְשָׁמִים מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. בֵּין יָֽרְדוּ בֵין לֹא יָֽרְדוּ מְקוּדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּכְפִּיל תְּנָאוֹ. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאִם אָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים. יָֽרְדוּ גְשָׁמִים מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. בְּרַם כְּרַבָּנִן בֵּין שׁיָּֽרְדוּ בֵין שֶׁלֹּא יָֽרְדוּ מְקוּדֶּשֶׁת. רִבִּי יוֹסֵה אָמַר. רִבִּי מֵאִיר דְּעֵירוּבִין. דְּתַנִּינָן. אִם סָפֵק. רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יוּדָה אוֹמְרִין. הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִין סְפֵק הָעֵירוּב כָּשֵׁר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. לֹא אָמַר רִבִּי מֵאִיר אֶלָּא לַרוֹמָרִין. אָמַר רִבִּי מָנָא. וְיֵאוּת. בְּעֵירוּבוֹ אֵינוֹ. שֶׁלֹּא זָכָה לוֹ עֵירוּבוֹ. לַעֲקוֹר אֶת רַגְלָיו מִבְּנֵי עִירוֹ. וְהָכָא לָרִאשׁוֹן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת שֶׁלֹּא יָֽרְדוּ גְשָׁמִים. 24a וְלַשֵּׁינִי אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת שֶׁלֹּא כָפַל הָרִאשׁוֹן אֶת תְּנָייוֹ. רִבִּי חַגַּיי בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. הָהֵן אִם לֹא חַד הוּא. אָמַר. שַׁנְייָא הִיא. שֶׁהָֽיְתָה הָאָרֶץ לִפְנֵיהֶן וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְהוֹצִיאָהּ מִיָּדָן.
Traduction
Il faut compléter la Mishna et dire que l’on peut établir la condition, en posant les 2 eruvs. R. Eliézer dit: l’avis disant qu’il faut (pour rester dans le même état que ses compatriotes) avoir posé la double hypothèse de l’arrivée des ennemis ou de leur non-arrivée, émane de R. Meir. A quel avis R. Meir est-il fait allusion? Selon les compagnons, à ce que R. Meir dit au sujet du mariage (83)(Qidushin 3, 2) (3).: si l’on déclare à une femme qu’elle sera considérée comme épouse à condition qu’il pleuve, elle sera mariée dès qu’il pleuvra; sans cela, non. Selon R. Meir, qu’il ait plu, ou non, le mariage sera tenu pour accompli, à moins de spécifier par 2e condition qu’il n’y aura pas de mariage s’il ne pleut pas (c’est à cet avis de R. Meir qu’il fait allusion). Toutefois, tous reconnaissent que si l’on a dit à une femme qu’elle sera consacrées comme épouse après la chute des pluies, le mariage dépend absolument de ce dernier fait et n’aura de validité qu’après leur arrivée (sans qu’il soit besoin de spécifier la négative par une 2e condition). R. Yossé, au contraire, dit qu’il est fait allusion ici à l’avis exprimé plus haut (§ 4) par R. Meir pour l’eruv douteux, dont il est dit: ''selon R. Meir et R. Juda, on se trouvera alors dans l’état d’un ânier poussant l’âne en avant et le chameau en arrière; selon R. Yossé et R. Simon, l’eruv conserve sa valeur en cas de doute''. C’est que, ajoute R. Yossé, sans que R. Meir exige ici de double condition, il prescrit de suivre l’avis le plus sévère (de ne pouvoir prolonger d’aucun côté); et c’est parfaitement juste, car s’il n’a pas de droit d’acquisition sur son propre eruv, il en est à plus forte raison ainsi pour celui qu’ont placé ses concitoyens, puisqu’il se proposait de les quitter. De même, au sujet du mariage, à défaut de 2e condition, on suivra l’avis le plus sévère; de sorte qu’à l’égard d’une 1re proposition, le mariage ne sera pas effectif, la pluie n’ayant pas eu lieu, pas plus qu’il ne sera valable pour un second mari, puisque le 1er mari (futur) n’ayant pas spécifié une double condition n’est pas dégagé du 1er lien éventuel (de sorte qu’en réalité cette femme doit divorcer de 2 côtés). R. Hagaï demanda en présence de R. Yossa (en objection à R. Hanina b. Gamliel, qui dispense de la double condition): est-ce que l’expression ''si non'' employée par Moïse à l’égard de la tribu de Gad (Nb 32, 17), a le même sens que celle de ''car non'' (ib.), et n’en résulte-t-il pas l’obligation d’émettre la double hypothèse? Il y a cette distinction à établir, fut-il répondu, que la tribu en question se trouvait occuper provisoirement le sol, dont Moïse voulait la détacher (c’était là le motif de son double langage, qui en d’autres cas serait inutile).
Pnei Moshe non traduit
גמ' כיני מתני' על עירוביו. הא דקתני על עירובו לאו דוקא אלא ה''ק מתנה על עירוביו שצריך שיניח שני עירובין ויתנה עליהן כדפרי' במתני':
מאן תנא אם באו אם לא באו. שצריך לכפול בתנאו שאם לא יבואו כלל יהיה כבני עירו ולא יפסיד כלום לכל רוח:
היידין ר''מ. איזה הדין דר''מ:
ר''מ דקידושין. דס''ל שצריך לכפול בתנאו בכל מיני תנאי וגרסינן להאי סוגיא בפ' האומר בהל' ג':
דתני. בתוספתא דקידושין:
האומר לאשה וכו' עד שיכפול תנאו. שיאמר ואם לא ירדו גשמים אין את מקודשת לי:
לאחר שירדו גשמים. אף ר''מ מודה בכה''ג שא''צ לכפול התנאי דהא בהדיא אמר לאחר שירדו גשמים תהא מקודשת לי:
ר' יוסה אמר ר''מ דעירובין הוא. דר' יוסי מפרש דהאי אם באו אם לא באו לאו טעמא משום דתנאי כפול בעינן אלא דר''מ לטעמיה אזיל דמחמיר בספק עירוב כדתנינן במתני' דלעיל אם ספק וכו' ומתני' דידן דצריך לומר אם באו אם לא באו נמי מהאי טעמא הוא דהויא וכדמסיק ר' יוסי דלא אמר ר''מ אלא לחומרין:
ויאות. הוא דאזלינן לחומרא אם לא גילה דעתו לומר בפי' שאם לא יבואו העכו''ם שיהי' כבני עירו שהרי בעירובו אינו קונה שלא זכה לו עירובו שהרי אמר אם באו ולא באו:
וה''ג בקידושין שם כבני עירו שנתן דעתו לעקור את רגליו מבני עירו. כלומר וכן כבני עירו נמי לית ליה שהרי נתן דעתו ביה''ש לעקור את רגליו מבני עירו ולקנות במקום עירובו והלכך אי לאו דאמר בהדיא אם לא באו הריני כבני עירי ספק עירוב הוא וה''ז חמר גמל:
והכא. גבי קידושין הא דקאמר ר''מ צריך לומר ולכפול התנאי לא אמר אלא לחומרא וכגון שבא אחר וקידשה הלכך לראשון אינה מקודשת קידושין גמורים דאמרינן תנאה הוי והרי לא ירדו גשמים ולשני אינה מקודשת מפני שלא כפל הראשון תנאו ואמרינן דלא הוי תנאי ומקודשת לו אפי' לא ירדו גשמים וצריכה גט משניהם אבל אם לא קדשה אחר מודה ר''מ דתנאה הוה ואם לא ירדו יכולין לחזור בהן:
ר' חגיי בעא. הקשה לפני ר' יוסה ואדברי ר' חנינא בן גמליאל דמתני' דקידושין קאי דפליג אר''מ וס''ל דא''צ לכפול התנאי והא דאמר משה ואם לא יעברו ונאחזו אתכם בארץ כנען צריך היה הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו ועל זה הקשה ר' חגיי לפי הגי' שלפנינו:
ההן אם לא כי לא חד הוא. כלומר האי אם לא שאמר משה עם כי לא שאמרו בני גד ובני ראובן משמעות אחד הוא להן שהרי הם אמרו ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל וגו' כי לא ננחל אתם מעבר הירדן וגו' ועל זה צוה משה ואמר אם יעברו וגו' ואם לא יעברו והרי כך הוא ג''כ משמעות דבריהם ואנחנו נחלץ חושים ואז כי לא ננחל אתם וגו' וא''כ אם לא יעברו לפניהם אז ינחלו אתם בארץ כנען ולא ארץ הגלעד ושוב למה היה לו למשה לכפול ולומר ואם לא יעברו וגו' אלא לאו להשמיענו שצריך לכפול בתנאי וקשיא לרחב''ג:
שנייא היא. דטעמא אחרינא איכא הכא שהיה צריך הדבר לאומרו לפי שארץ הגלעד היתה כבר לפניהם והוא מבקש להוציאן מידן לפיכך היה צריך לחזק דבריו:
רִבִּי יוּדָה בֶּן שָׁלוֹם רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. יָֽרְדוּ לְסִימְפּוֹן בְּשִׁיטַּת רִבִּי מֵאִיר דְּקִידּוּשִׁין. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי חִינְנָא חֲבֵרֵהּ דְּרַבָּנִן בָּעֵי. וְלָמָּה כְרִבִּי מֵאִיר. וַאֲפִילוּ כְרַבָּנִן. לֵית כֵּן. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. סֶדֶר סִימְפּוֹן כָּךְ הוּא. אֲנָא פְלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי מְקַדֵּשׁ אוֹתָךְ. אַתְּ פְּלוֹנִית בַּת פַּלָּן עַל מְנָת מִיתֵּן לִיךְ מִקְּמַת פַּלָּן וּמִיכְנְסִינִיךְ בְּיוֹם פְּלוֹנִי. אִין אֲתַא יוֹם פַּלָּן וְלָא כְנַסְתִּיךְ. לָא יְהַוֵּי לִי עָלַיִיךְ כְּלוּם. וְיֵימַר. עַל מְנָת. שֶׁלֹּא יַכְפִּיל תְּנָייוֹ. אִילּוּ לֹא כָפַל תְּנָייוֹ מִי עֲקַר קִידּוּשָׁיו. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה כֵּירִבִּי בּוּן. בְּכָל אֲתַר אִית לֵיהּ לְרִבִּי מֵאִיר. מִמַּשְׁמַע לָאו אַתְּ שׁוֹמֵעַ הֵן. וְהָכָא לֵית לֵיהּ. אָמַר רִבִּי מַתַּנְייָה. עַל שֵׁם חוֹמֶר הוּא בָעֲרָיוֹת.
Traduction
R. Juda b. Salom et R. Juda b. Pazi au nom de R. Yohanan, adoptant l’avis de R. Meir, inscrivaient les doubles conditions dans les contrats sumfwnia. R. Jérémie et R. Hinena compagnon des rabbins observèrent qu’il n’y a pas lieu d’attribuer cette opinion à R. Meir seul; elle est aussi partagée par les autres rabbins; puisque R. Abahou a dit au nom de R. Yohanan quelle est la formule de rédaction des contrats (84)(Gitin 7, 6) ( 49a).: ''Moi tel, fils d’un tel, déclare t’épouser une telle fille d’un tel, à la condition de te remettre le douaire déterminé et de te faire entrer au domicile tel jour; et (2e hypothèse) si à tel jour je ne t’ai pas fait entrer, je n’aurai aucun droit sur toi''. Or, Puisque la 1re partie du contrat parle de condition, il serait inutile d’en ajouter une autre; c’est qu’à défaut de cette dernière, la déclaration de mariage ne serait pas annulée (donc tous l’exigent). R. Yossa b. R. Aboun dit: en tous lieux, R. Meir n’admet (85)''Nedarim 1, fin ; B., Chevouot 36b.'' que d’une proposition affirmative (conditionnelle) on déduit l’inverse négative; ici il ne s’en contente pas, car dit R. Matnia, il est plus sévère en ce qui touche les question matrimoniales.
Pnei Moshe non traduit
ירדו לסימפון בשיטת ר''מ דקידושין. סימפון הוא שטר קידושין שנכתב על תנאי כך וכך ומשום שאם לא נתקיים התנאי לא הוו קידושין קרי ליה סימפון על שם ששוברו בתוכו והוזכר שטר סימפון בפ''ז דגיטין בהל' ו' ובקידושין שם וקאמר דהא שתיקנו לכפול בתנאי בשטר סימפון כדלקמן בשיטת רבי מאיר היא:
חברה דרבנן בעא. הקשה על זה:
ולמה כרבי מאיר ואפילו כרבנן. דבברייתא דמייתי התם בקידושין לעיל דלא פליגי אלא באומר על מנת אבל בלא על מנת מודין לר''מ שצריך לכפול התנאי. ומשני וכי לית כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן שם סדר סימפון כך הוא וכו':
על מנת ליתן ליך מוקמת פלן. דבר מסויים פלוני ולכנוס אותך ביום פלוני וכו' והרי הוא בעל מנת ואע''פ כן כופל תנאו:
ויאמר על מנת שלא יכפול תנאו. סיומא דמילתא היא וכלומר הא על מנת קאמר ואמאי צריך לכפול תנאו אלא ודאי דאמרינן אלו לא כפל תנאו מי עקר קידושין שלו ואף על פי שאמר על מנת היו הקידושין קיימין אפי' לא נתקיים התנאי אלמא שצריך לכפול התנאי אפי' בעל מנת. ובשיטת רבי מאיר הוא:
בכל אתר אית ליה לר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן. כדאמר בסוף פ''ק דנדרים והכא לית ליה דקאמר שצריך לכפול התנאי:
חומר הוא בעריות. אבל בעלמא מודה שא''צ לכפול בתנאו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source