Eirouvine
Daf 23a
מָהוּ לִיתֵּן לוֹ אַלְפַּיִים מֵעֵירוּבוֹ לְבֵיתוֹ. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל אָמַר. נוֹתְנִין לוֹ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר. אֵין נוֹתְנִין לוֹ. רִבִּי שַׁמַּי אָמַר קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. מַה פְלִיגִין כְּרִבִּי מֵאִיר. בְּרַם כְּרִבִּי יוּדָה כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ. 23a וְלֹא דָמֵי חַמָּר גַּמָּל דְּרִבִּי מֵאִיר לְחַמָּר גַּמָּל דְּרִבִּי יוּדָה. חַמָּר גַּמָּל דְּרִבִּי מֵאִיר בְּעֵירוּבוֹ אֵינוֹ. שֶׁלֹּא זָכָה לוֹ עֵירוּבוֹ. לַעֲקוֹר אֶת רַגְלָיו מִבְּנֵי עִירוֹ. חַמָּר גַּמָּל דְּרִבִּי יוּדָה שֶׁנָּתַן דַּעְתוֹ לַעֲקוֹר רַגְלָיו מִבְּנֵי עִירוֹ.
Traduction
Est-ce que, selon eux, celui qui a posé un tel eruv douteux (ne pouvant plus ni avancer, ni reculer) perdra aussi la faculté de parcourir les 2000 coudées qui le séparent de sa maison? -Non, répond R. Aba b. Mamal; selon R. Samuel b. R. Isaac, il les perdra. R. Siméi dit en présence de R. Yossé, au nom de R. Aha, que R. Aba et R. Samuel sont en désaccord de R. Yossé, au nom de R. Aha, que R. Aba et R. Samuel sont en désaccord sur l’avis de R. Meir; mais, selon R. Juda, tous s’accordent à lui permettre l’usage des premières 2000 coudées, différant en ceci de l’avis adopté en commun par R. Meir et R. Juda, que le maître d’un eruv douteux ne peut ni avance ni reculer. Ils ne concluent pas de même pour la question rétroactive: selon R. Meir, il ne peut pas bénéficier de son propre eruv en raison du doute, ni de celui de ses concitoyens, dont le but est tourné vers un tout autre sens, et il ne pourra pas se déplacer; selon R. Juda au contraire, il a toujours songé, malgré son propre eruv, à, profiter de celui de ses concitoyens: il sera donc libre d’aller de là chez lui.
Pnei Moshe non traduit
מהו ליתן לו אלפים אמה מעירובו ולביתו. ואף על גב דאלו אלפים יש לו ממ''נ אי קנה לו עירובו או לא הבעיא היא בכה''ג כגון שבני עירו עירבו לרוח אחר של העיר וממקום עירובן יש להן אלפים אמה לכל רוח ואותן אלפים שבין העירוב של זה שנולד לו הספק ובין העיר אין להן שהרי קנו שביתה בסוף אלפיים אמה שברוח אחרת של העיר והשתא הבעיא הוא אי אמרינן דמאחר שמכח הספק לא קנה לו עירובו לרבי מאיר ור' יהודה ואם כן נעשה כנעקר הוא ממקום עירובו ונמשך אחר בני עירו וממילא הפסיד ג''כ אלו אלפיים שבין עירו ובין מקום עירובו. או דלמא איפכא אמרינן שמכיון שדעתו היה לערב מרוח אחרת עקר רגליו מבני עירו ואין לו כלום ברוח אחרת השייך לבני עירו ואין כאן אלא הספק אם קנה לו מקום עירובו או לא וא''כ אלו האלפיים שמעירובו ולביתו יש לו ממה נפשך והשתא שייכא שפיר פלוגתייהו דאמוראי דאבתרה והא דרבי שמי דלקמיה:
רבי בא וכו' ור' שמואל פליגי בהא ואמר רבי שמי קומי ר' יוסי בשם רבי אחא דעד כאן לא פליגי ר' בא ור' שמואל אלא אליבא דר' מאיר אבל אליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי שנותנין לו אלו האלפים כדמסיק ואזיל:
ולא דמי חמר גמל דר''מ וכו'. כלומר אע''ג דבמתני' תרווייהו סבירא להו ה''ז חמר גמל מ''מ לא דמיא סברא דר''מ בדין חמר גמל דקאמר לסברא דר' יהודה בהא ופלוגתייהו דר''מ ור' יהודה בדין חמר גמל גופיה שנינו לקמן בפ' ד' במתני' מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה והחזירו חבירו היא מותר לילך וכל בני עירו אסורין דברי ר' יהודה ר''מ אומר כל שיכול לערב ולא עירב ה''ז חמר גמל ופליגי בהך סברא דר''מ ס''ל דאע''ג שיצא לילך בעיר שמערבין בה לרוח אחרת לא אמרינן שבודאי עקר רגליו מבני עירו וה''ז חמר גמל מספק ואין לו אלפים לכל רוח מעירו שמא שביתתו במקום שהיה הולך להוליך עירובו בסוף אלפים של בני עיר אחרת ושעקר עצמו מבני עירו או דילמא לא עקר עצמו מבני עירו מאחר שהחזירו חבירו והרי הוא כבני עירו ומספק אזלינן לחומרא. והיינו דקאמר הכא חמר וגמל דר''מ בעירובו אינו כלומר אין הולכין אחר מקום עירובו לפי שלא זכה לו עירובו לעקור את רגליו מבני עירו לגמרי מאחר שהחזירו חבירו והפסיד לכאן ולכאן והכי נמי כאן בגוונא דאמרן דלר''מ אין לו אפי' אלפיים שמביתו ולעירובו שמא עקר רגליו מבני עירו מאחר שרצה לקנות שביתה במקום עירובו או דילמא מכיון שלא זכה לו עירובו מספק שנולד לו לא עקר רגליו מבני עירו א''כ אין לו כלום אפילו באותן אלפים שמעירו ולעירובו שהרי בני עירו עירבו לסוף אלפים שמרוח אחרת אבל האי חמר וגמל דר' יהודה דהאי מתני' לא הוי דינא הכי דהא ס''ל התם דאמרינן שנתן דעתו בודאי לעקור רגליו מבני עירו וה''ה הכא בגוונא דהבעיא. וא''כ לעולם יש לו אלפים שמעירו ולעירובו ממה נפשך:
Eirouvine
Daf 23b
משנה: מַתְנֶה אָדַם עַל עֵירוּבוֹ וְאוֹמֵר אִם בָּאוּ גוֹיִם מִן הַמִּזְרָח עֵירוּבִי לַמַּעֲרָב. וְאִם בָּאוּ מִן הַמַּעֲרָב עֵירוּבִי לַמִּזְרַח. אִם בָּאוּ מִכָּן וּמִכָּן לְמָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא בָאוּ לֹא מִכָּן וְלֹא מִכָּן הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי.
Traduction
On peut, en posant l’eruv (de plusieurs côtés) établir cette condition: si des ennemis arrivent de l’est et qu’il me faille fuir, que mon eruv soit valable à l’ouest; s’ils arrivent d’ouest, je fuirai d’autant plus à l’est; s’ils arrivent de toutes parts, je me réserve de pouvoir choisir le meilleur côté présumable; s’ils n’arrivent de nulle part, je demande à rester dans le même état que mes compatriotes.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מתנה אדם על עירובו. שמניח שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים למערב ביתו ואומר אם באו עכו''ם מן המזרח וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיה לי למערב ביתי ד' אלפים אמה ואע''ג דלא אתו עד למחר אמרינן יש ברירה בדבר שהוא מדרבנן וקני ליה האי עירוב בין השמשות:
הריני כבן עירי. ויש לי אלפים מעירי לכל רוח וא''צ להרויח לכאן ולהפסיד מכאן:
אם בא חכם מן המזרח. חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן ע''י עירוב:
אם היה אחד מהן רבו. שבאו שנים אחד מכאן ואחד מכאן ואחד מהן היה רבו ילך אצל רבו ולא אצל האחר דמסתמא דעתו היה בין השמשות דליקני ליה האי עירוב שהוא יכול לילך לרבו. ואם היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך וקמ''ל שאפי' אחד מהן היה רבו מובהק ואין הלכה כר' יהודה דזימני דניחא ליה לאינש בחבריה טפי מרביה:
תַּמָּן תַּנִּינָן. סְפֵקוֹ טָהוֹר. רִבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. לֹא טִימֵּא רִבִּי יוֹסֵה אֶלָּא מִשּׁוּם הוֹכֵחַ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. וַאֲפִילוּ מָקוֹם אֶחָד רִבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵה. דְּתַנִינָן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הֵעִיד אַבְטוֹלָס בְּשֵׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים שֶׁסְּפֵק הָעֵירוּב כָּשֵׁר: וָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. תַּמָּן בְּשֵׁם גַּרְמֵיהּ. בְּרַם הָכָא בְשֵׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר. מַאן דָּמַר תַּמָּן טָהוֹר אָמַר הָכָא מוּתָּר. מַאן דָּמַר תַּמָּן טָמֵא אָמַר הָכָא אָסוּר. וַאֲפִילוּ כְּמַאן דָּמַר תַּמָּן טָמֵא. מוֹדֵי הוּא הָכָא שֶׁהוּא מוּתָּר. אָמַר רִבִּי חִינְנָא. כְּלוּם אִינּוּן פְּלִיגִין תַּמָּן לֹא מִדִּבְרֵיהֶן. וֹסְפֵק דִּבְרֵיהֶן לְהָקֵל. וְעֵירוּב דְּבַר תּוֹרָה. וּסְפֵק דְּבַר תּוֹרָה לְהַחֲמִיר. וְעֵירוּב דְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי יוֹנָתָן אָמַר קוֹמֵי רִבִּי חִייָה רוֹבָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּירִבִּי יוֹסֵי בֶּן לַקוֹנִיָּא. לוֹקִין עַל תְּחוּמֵי שַׁבָּת דְּבַר תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִייָה רוֹבָה. וַהֲלֹא אֵין בַּשַּׁבָּת אֶלָּא סְקִילָה וְכָרֵת. אָמַר לֵיהּ. וְהָֽכְתִיב אַל תֹּֽאכְל֤וּ מִמֶּ֨נּוּ֙ נָ֔א. אָמַר לֵיהּ מַה כְתִיב לֹא. אַל כְּתִיב. אָמַר לֵיהּ. וְהָֽכְתִיב שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃ אָמַר לֵיהּ. מַה כְתִיב לֹא. אַל כְּתִיב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. אַף עַל פִּי כֵן זֶה עוֹמֵד בִּשְׁמוּעָתוֹ וְזֶה עוֹמֵד בִּשְׁמוּעָתוֹ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר סוֹסַרְטָא. 23b עֵירוּב עָשׂוּ אוֹתוֹ כִּסְפֵק חֵרֵשׁ. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. עַד כְּדוֹן בְּקַייָם. וְאֲפִילוּ נִשְׂרַף. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. קִיַימְתִּיהָ כַּיי דָּמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. הִגִּיעוּךָ סוֹף תְּחוּמֵי שַׁבָּת שֶׁאֵינָן מְחווָרִין מִדְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי מָנָא בָעֵי. נִיחָא אַלְפַּיִים אַמָּה אֵינוֹ מְחוּוָר. אַרְבָּעַת אֲלָפִים מְחוּוָר הוּא. רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר כַּרְסָנָא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. אֵין לָךְ מְחוּוָר מִכּוּלָּם אֶלָּא תְחוּם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּמַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל.
Traduction
On a dit ailleurs (79)(Mikvaot 2, 2).: si quelqu’un, ayant été impur, ne sait plus s’il a pris le bain de purification, ou non, il sera pur en cas de doute; selon R. Yossé, il sera impur en ce cas. R. Yona dit: R. Yossé n’a résolu l’impureté en ce cas qu’en raison du point de départ réel (du fait) de l’impureté; la présomption impure l’emporte. R. Yossa ajoute que, même en cas de moindre fréquence de l’impureté, R. Yossé maintient l’interdit. Or, n’est-il pas en contradiction avec lui-même? Il dit ici que Ptolémée attesta au nom de 5 témoins qu’en cas de doute l’eruv est valable; pourquoi donc, au sujet de l’impureté, est-il plus sévère et la déclare-t-il maintenue? C’est qu’en ce dernier cas, il professe sa propre opinion, tandis qu’ici il exprime celle d’un certain Ptolémée. On avait supposé que celui qui, au sujet de l’impureté douteuse, est d’avis de l’annuler, sera aussi d’avis de rendre valable l’eruv douteux (le préopinant anonyme qui doit être R. Meir); comment donc se fait-il qu’ici l’interlocuteur anonyme soit d’avis de rendre nul l’eruv douteux? D’autre part, celui qui déclare impur le cas douteux d’impureté doit admettre ici la même sévérité pour l’eruv douteux et le déclarer nul, tandis qu’en réalité, même ce rabbin plus sévère pour l’impureté (défense grave) le sera moins à l’égard de l’eruv (simple prescription rabbinique), et l’autorisera? -Non, dit R. Hinena, l’analogie dans ces discussions n’est pas fondée: au sujet du doute du bain de purification, il est possible d’être moins sévère, parce que c’est une prescription rabbinique; tandis qu’ici il s’agit d’un précepte légal, qui exige plus de sévérité (80)(Yebamot 7, 2) ( 8a), et (Ketubot 1, 1) ( 24d).. D’où sait-on que l’eruv est prescrit légalement? R. Yonathan répond en présence de R. Hiya le grand, au nom de R. Simon b. R. Yossé b. Leqonia, en rappelant que la transgression des limites shabatiques entraîne la pénalité des coups de lanière, comme celle d’une défense légale. Mais, lui objecta R. Hiya le grand, le péché d’enfreindre le Shabat n’est pas punissable seulement de la lapidation, ou de la peine du retranchement? Il y a aussi, répondit R. Yonathan, la pénalité des coups de lanière, en vertu du précepte négatif conçu en ces termes (Ex 16, 29): que chacun demeure en son lieu, que nul ne sorte de son emplacement au septième jour. Dans ce verset, répliqua R. Hiya, la négation est exprimée, non par al mais par la ; ce qui ne doit pas entraîner ladite pénalité des lanières. Quoi, s’écria R. Yonathan, n’est-il pas dit, dans les mêmes termes, à l’égard de l’agneau pascal (ib. 12, 9): vous n’en mangerez pas à demi-cru; or, il va sans dire que la transgression de ce précepte entraînerait la pénalité des coups ! Malgré cette dernière preuve, dit R. Yossé b. R. Aboun, R. Hiya persista dans son opinion, que la transgression des limites shabatiques n’entraîne pas cette pénalité, comme d’autre part R. Yonathan ne renonça pas à son avis. R. Samuel b. Sissarta dit: on agit à l’égard de l’eruv douteux, et on le rend valable, comme le doute si un homme sourd l’était déjà lors du mariage (ce qui invaliderait cet acte) est aussi résolu en sa faveur. Cette analogie est juste, dit R. Jérémie, si le lendemain l’eruv subsiste encore, quoique déplacé; mais que dire s’il a été brûlé? (Supposera-t-on aussi qu’il existait encore à l’entrée de la nuit)? Il est admis, répond R. Yossé, qu’en cas de doute pour l’eruv, on le déclare valable, en vertu de ce qu’a dit R. Oshia: en réalité la limite exacte pour le déplacement, le samedi, n’est pas précisée par la loi (81)''Ci-après, 5, 4 ; (Pessahim 6, 2) ( 33b).'', mais par les rabbins (aussi, en cas de doute, on ne saurait l’interdire). Il est vrai, objecta R. Mena, que la limite de 2000 coudées ne saurait être précisée, au point d’être interdite légalement; mais l’interdit n’est-il pas évident à l’égard d’une distance de 4000 coudées qu’entraînerait la validité d’un eruv douteux? -Non, répond R. Simon b. Karsena au nom de R. Aha, la loi n’a interdit d’une façon très précise (82)Dans ses notes à l'édit. Krotoschin, Weissmann signale une contradiction de Maïmonide sur ce point. que le déplacement au delà d’une limite de douze milles, équivalent à l’espace compris dans le camp d’Israël au désert.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בפ''ב דמקואו' הטמא שירד לטביל ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל ספק יש בו ארבעים ספק אין בו שני מקואות אחד יש בו ארבעים ואחד אין בו טבל באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל ספיקו טמא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה''י בין בר''ה טמאות במה דברים אמורים בטומאה חמורה שהיא מן התורה. אבל בטומאה קלה שהיא מדברי סופרים. כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין וכו' וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור ר' יוסי מטמא. ופליגי אמוראי ר' יונה ור' יוסי אליבא דר' יוסי דהאי מתני'. אמר ר' יונה לא טמא ר' יוסי אלא משום הוכח. כלומר הא דמחמיר ר' יוסי לטמא בספק אפי' בטומאה קלה אסיפא דמתני' הוא דפליג במקוה שנמדד ונמצא חסר דת''ק מטהר בספק גבי טומאה קלה ור' יוסי מטמא משום שיש כאן הוכחה לפנינו שהרי המקוה חסר לפניך והלכך מחמיר אפי' בטומאה קלה אבל ברישא ירד לטבול ספק טבל או לא ואפי' טבל ספק יש בו ארבעים סאה וכו' שאין כאן הוכח לפניך אלא הספק ממקום אחר הוא אם טבל או לא טבל מודה ר' יוסי דלא מחמירינן מספק בטומאה קלה:
אמר ר' יוסי ואפי' מקום אחר ר' יוסי מטמא. כצ''ל דר' יוסי בר פלוגתיה דר' יונה בכל מקום. דאפי' ברישא שהספק ממקום אחר הוא מטמא ר' יוסי אף בטומאה קלה:
מחלפא שיטתיה דר' יוסי. השתא פריך דר' יוסי דהתם אדר' יוסי דהכא:
דתנינן אמר ר' יוסי העיד אבטולס שספק עירוב כשר והכא. גבי ספק בטומאה קלה שהוא ג''כ ספק בדרבנן:
את אומר הכין להחמיר. בתמיה:
תמן. גבי טומאה בשם גרמיה ברם הכא לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא שכך העיד אבטולס בשם חמשה זקנים:
הוון בעיי מימר וכו'. כלומר דקס''ד דבני הישיבה לומר דמ''ד דמיקל התם בספק ה''ה נמי הכא בספק עירוב מותר ומאן דמחמיר התם בספק ומטמא קסבר דה''נ בספק עירוב אסור ולפיכך בעינן לשנויי רומיא דר' יוסי אדר' יוסי דהא דידיה והא בשם חמשה זקנים:
ואפי' כמאן דאמר תמן טמא וכו'. ודחי לה הש''ס דלא היא אלא אפי' למאן דאמר דמחמי התם ומטמא מודה הוא הכא בעירוב שהוא מותר דשאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה אבל הכא בעירוב עיקר תחומין אינן אלא מדרבנן:
אמר רבי חיננא וכו'. כלומר דר' חיננא איפכא הוא דקאמר דכלום אינון פליגי תמן לא מדבריהן שהרי בטומאה קלה פליגי וספק דבריהן להקל אבל עירוב דבר תורה הוא וספק דבר תורה להחמיר הוא ומהאי טעמא נמי לא קשיא דרבי מאיר אדר''מ דהתם ר''מ מטהר דת''ק דמתני' רבי מאיר כדתני בתוספתא דטהרות בהדיא משום דקסבר ר''מ תחומין דאורייתא כדלקמן ורומיא דר' יוסי אדר' יוסי לא תשני כדשנית. דר' יוסי קסבר תחומין דרבנן וטומאה יש לה עיקר מן התורה אלא כדשנינן מעיקרא הא דידיה והא בשם חמשה זקנים:
ועירוב דבר תורה. בתמיה ומנא לן הא וקאמר אין ומדר' יונתן דאמר קומי ר' חייה רבה בשם ר' שמעון לוקין על תחומי שבת דבר תורה:
א''ל ר''ח רבה והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת. האמורין במלאכה והיכן כתיב לאו גבי תחומין:
א''ל והא כתיב שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א''ל מה כתיב לא אל כתיב א''ל והכתיב אל תאכלו ממנו נא. כצ''ל ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות והאי א''ל מה כתיב לא אל כתיב דבספר הדפוס על זה טעות סופר הוא ואגב שיטפא דאידך הוא. וכלומר שר' יונתן השיב לר''ח והכתיב לאו בתחומין אל יצא איש ממקומו והשיב לו ר''ח מי כתיב לא יצא אל יצא כתיב ואין לוקין על הלאו שבאל דלא דמי לשאר הלאוין והדר א''ל ר' יונתן לר''ח והכתיב אל תאכלו ממנו נא ולוקין עליו אלמא דלוקין על לאו שבאל:
אעפ''כ. אף שהשיב לו כך לא חזר בו אלא זה עומד בשמועתו וזה עומד בשמועתו שבתחלה:
עירוב עשו אותו כספק חרש. זהו בצק החרש דתנן בפ' אלו עוברין בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור ואם אין לו כיוצא בו לעמוד על כך אין אתה אוסרו מספק עד שישהא כדי הילוך מיל וה''ה בספק עירוב מותר ורבי שמואל בא ליתן טעם אפילו למאן דאמר עירוב דבר תורה:
עד כדון בקיים. באלו החלוקות דמתני' שהעירוב קיים כגון נתגלגל ונפל עליו גל תרומה ונטמאת ונולד הספק אם מבעוד יום או משחשיכה דמכיון דמיהת איתא בעיניה איכא למימר דמקילין בספק ועשו אותו כספק החרש:
ואפילו נשרף. בתמיה דהאי נשרף דמתני' מפני מה הקילו בו הא לא איתא ליה בעולם:
קיימתיה כהאי דאמר ר' הושעיא וכו'. כלומר אלא דהיינו טעמא דהגיעוך כאן ללמד דסוף הדין והעיקר של תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה אלא מדרבנן והקילו בספק דהם אמרו והם אמרו:
ר' מנא בעי. על האי טעמא דניחא אלפיים אמה שאינו מחוור מדבר תורה אלא ארבעת אלפים אמה שהוא ב' מיל זה מיהת מחוור מדבר תורה א''נ דבעיא בפני עצמה היא אי נימא דדוקא אלפים אינו מד''ת אבל ד' אלפים מחוור הוא מד''ת וכן משמע לקמן בפ''ה ה''ד ובא ר''ש בר כרסנא בשם ר' אחא וקאמר אין לך מחוור מכולם אלא י''ב מיל כמחנה ישראל שזה מד''ת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source