Eirouvine
Daf 20a
משנה: מְעָֽרְבִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְלָה תְרוּמָתוֹ וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. הַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אוֹ בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵירוּב אֵינוֹ עֵירוּב. אִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה עֵירוּב׃
Traduction
On peut former l’eruv avec des fruits soumis au doute, demaï, ou de la 1re dîme dont l’oblation a été enlevée, ou de la 2e dîme et autres saintetés rachetées, et les cohanim, avec de la Halla ou de l’oblation; mais non avec des produits soumis aux obligations avec certitude (tebel), ni de la 1re dîme dont l’oblation n’a pas été prélevée, ni de la 2e dîme ou des saintetés non rachetées. Si l’on envoie l’eruv à la limite par un sourd, un idiot, ou un enfant, ou par quelqu’un qui ne pratique pas cette loi, il n’a pas de valeur légale; mais si l’on a chargé une autre personne (à ladite limite) de recevoir l’eruv par l’un de ces messagers, l’envoi sera valable.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מערבין בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא תיקנה משום דמאי משום דחזי לעניים כדתנן בפ''ג דדמאי:
שנטלה תרומתו. ואף על פי שלא הופרש ממנו תרומה גדולה וכגון שהקדים בן לוי ליטול המעשר בשבלים כדאמרינן לעיל בפ''ז דברכות ובפ' מפנין:
שנפדו. ואע''פ שלא נתן החומש שאין החומש מעכב:
והכהנים בחלה ובתרומה. והוא הדין ישראל וכת''ק דמתני' דלעיל דהלכתא כוותיה אלא אורחא דמילתא נקט לפי שהחלה והתרומה מצוין הן לכהנים:
אבל לא בטבל. אפי' בטבל דרבנן כגון שזרע בעציץ שאינו נקוב:
שלא נפדו כהלכתן. שפדה ההקדש ע''ג הקרקע ומעשר שני ע''ג אסימון:
השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן. להוליכו לסוף התחום או ביד מי שאינו מודה במצות עירוב כגון אלו הצדוקים אינו עירוב דהני לאו בני שלוחין נינהו:
אם אמר לאחר. שהוא כשר לקבל ממנו מזה הפסול ושיוליכנו לסוף אלפים הרי זה עירוב ובלבד שיהא עומד מרחיק ויראה שזה הפסול הגיע אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב ואפי' נתנו על הקוף ועל הפיל להוליכי לכשר שיוליכנו בסוף התחום ועומד ורואה הרי זה עירוב והא דקטן פסול הוא בעירוב דוקא בעירובי תחומין דאסמכנהו אקראי אבל בעירובי חצרות יכול הקטן לגבות מהבתי' שבחצר להניח הכל בבית א':
הלכה: פיס'. מְעָֽרְבִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כול'. רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמִיָּא בָעֵי. מַתְנִיתָה דְלֹא כְבֵית שַׁמַּי. דְּתַנִּינָן. וְשֶׁלְדְּמַאי. בֵּית שַׁמַּי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְשֶׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי בִּירוּשָׁלַיִם לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל. כָּשֵׁר׃
Traduction
R. Jacob Drômia demanda si notre Mishna, permettant d’employer le demaï pour l’eruv, est en opposition avec l’avis de Shammaï, puisqu’il est dit ailleurs (65)(Suka 3, 5).: un cédrat douteux (demaï) est impropre au service de la présentation officielle lors de la fête des tabernacles, selon Shammaï; Hillel permet d’en user (de même jusqu’ici, pour l’eruv, car l’abandon général le met à la disposition de tous). On ne devra pas non plus prendre à Jérusalem, pour cette cérémonie, un cédrat qui provient de la 2e dîme (de crainte de l’abîmer); mais en cas de fait accompli, l’acte est valable (puisqu’en tous cas on le mange là).
Pnei Moshe non traduit
גמ' רבי יעקב דרומיא בעי. מי נימא דמתני' דהכא דקתני מערבין בדמאי דלא כבית שמאי:
דתנינן. בפרק לולב הגזול באתרוג של דמאי בית שמאי פוסלין לצאת בו וה''ה הכא בעירוב או דלמא בעירוב דמדרבנן אף בית שמאי מודו דמערבין בדמאי:
מַתְנִיתָא דְבֵית שַׁמַּי. דְּבֵית שַׁמַּי אָֽמְרִין. אֵין מְעָֽרְבִין לְאָדָם אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ כְלֵי תַשְׁמִישׁוֹ שָׁם. סוּמַכוּס כְּבֵית שַׁמַּי. דְּתַנִּינָן. סוּמַכוּס אוֹמֵר. אַף בַּחוּלִין לַכֹּהֵן בְּבֵית הַפְּרַס. מֵעַתָּה אֲפִילוּ בֵין הַקְּבָרוֹת. רָאוּי הוּא לַעֲבוֹר עַל הַשְּׁבוּת וְלוֹכַל. שֶׁכֵּן הוּא רָאוּי לִיכָּנֵס בְּשִׁידָּה תֵיבָה וּמִגְדָּל וְלַעֲשׂוֹת לוֹ 20a חוֹר פָּחוּת מִטֶּפַח וְלִתְחוֹב בְּכושׁ וּבְקִיסֵּם וְלֶאֱכוֹל.
Traduction
On peut poser l’eruv avec du vin, même pour un nazaréen'', est-il dit, puisqu’il est loisible à un autre de le boire; ''et un simple israélite peut user à cet effet de l’oblation sacerdotale'', parce que le cohen est à même de la manger. Enfin, ce dernier pourra poser pour lui l’eruv (selon Somkos), même dans un champ funéraire (dont l’accès lui est interdit). Notre Mishna, qui permet les premiers points, est conforme à l’avis de Shammaï, lequel déclare qu’il faut à l’homme, pour pouvoir constituer l’eruv, la faculté de pouvoir y apporter ses effets (d’y faire un petit séjour), ce qui serait impossible au cohen dans un champ funéraire. -Non, fut-il répliqué, Somkos aussi se range à l’avis de Shammaï; aussi, prévoit-il d’employer des mets profanes pour poser l’eruv qui doit servir au cohen en un tel champ. S’il en est ainsi (que ce dernier accès lui est permis), la pose de l’eruv pour le cohen devrait être permise aussi dans un cimetière, en y ayant fait envoyer l’eruv dès le jour par une autre personne, puis y entrant (sans se rendre impur) enfermé dans un baldaquin ou dans une boîte, ou dans une tourelle (63)Le comment. a: mestier (armoire, en roman)., d’où, en perçant un trou plus petit qu’un palme (ne laissant pas d’accès à l’impureté), il piquerait l’aliment par un éclat de bois, ou une épine (64)Agir ainsi au crépuscule est une simple transgression rabbinique., et le mangerait (objection non résolue).
Pnei Moshe non traduit
סומכוס כב''ש וכו'. כלומר לאו מילתא היא דאמרת דודאי סומכוס הוא דכב''ש ס''ל לפיכך קאמר מערבין בחולין לכהן בבית הפרס מפני שצריך לילך לשם ולאכול ואי אפשר אלא בחולין שאינו יכול לאכול תרומה בבית הפרס אבל להת''ק איכא למימר דלא סבר לה כב''ש דלא קפדינן אלא בכדי שיכול לילך לשם ולקנות העירוב ואפי' בתרומה ואעפ''י שלא יכול להכניסה לבית הפרס אפשר הוא להכניסה בשידה תיבה ומגדל שחוצץ בפני הטומאה ולא תטמא:
ופריך הואיל וכך מעתה אפי' בין הקברות נמי ראוי הוא לעבור על השבות ולאכול שכן הוא ראוי ליכנס וכו' וכלומר דנהי דהא לא מצית אמרת דאיהו גופיה יכנס בשעת קנויות עירוב ע''י שידה תיבה ומגדל שהרי צריך להניח העירוב שם וזה אי אפשר שא''כ יטמא עצמו כשיוציא ידו להניחו מיהו מ''מ משכחת לה בכה''ג שישלח עירובו ע''י ישראל מבעוד יום ולהניחו שם וכשיעשה כך אז ראוי היא הכהן עצמו שהעירוב בשבילו וצריך שיכול לילך לשם דהוא ועירובו במקום אחד בעינן והרי יש לו תקנה להכנס שם בשידה תיבה ומגדל ואפי' לאכול שם בשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות וכיצד שיעשה לו חור פחות מטפח באותה השידה בכדי שלא יכנס הטומאה דפחות מטפח אינו מביא את הטומאה ויתחוב בכוש או בקיסם בהעירוב שמונח שם דרך החור ולהביאו אצלו ולאכול ואין כאן אלא משום שבות בטילטול הכוש והקיסם ויכול הוא לעבור על השבות דקיי''ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא משני מידי:
Eirouvine
Daf 20b
רַב שֵׁשֶׁת בְּשֵׁם רִבִּי חִייָה רֹבָה. טֶבֶל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּנַיי מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹתֵן עֵינָיו בְּמִקְצָתוֹ וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר. וְתַנֵּי. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. אֵין מְעָֽרְבִין בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי בִּירוּשָׁלַיִם. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין (בְּקַרְ)תָּנִי 20b שֶׁנָּתַן עֵירוּבוֹ בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְאוֹכְלוֹ שָׁם.
Traduction
R. Sheshet dit au nom de R. Hiya le grand (66)(Demaï 7, 4) (5), fin.: il est permis de transporter le samedi des fruits inaffranchis (tebel), pour lesquels on a établi des conditions dès la veille; or, voici comment on agit au jour sacré pour les libérer: tout en désignant des yeux une partie, on en mange et on laisse la partie désignée (à remettre un autre jour au cohen). On a enseigné: selon Shammaï, il est permis d’employer de la 2e dîme à Jérusalem pour l’eruv (car c’est en tous cas un aliment permis là). Toutefois, dit R. Jérémie, c’est seulement vrai pour former des associations de cour, non pour la jonction des limites shabatiques (à ce dernier cas, hors Jérusalem, s’applique la défense d’user de la 2e dîme). -Non, fut-il répliqué, on peut même étendre l’autorisation à ce dernier cas, en supposant que l’eruv est placé à Jérusalem, où il sera aisé d’aller le consommer.
Pnei Moshe non traduit
טבל שיש עליו תנאי וכו'. עיקרא דהאי מילתא גרסינן לה לעיל בפ''ז דדמאי בסוף הלכה ה' על המתני' דהתם היו לו תאנים של טבל והוא בבית המדרש או בשדה ואין לו פנאי לתקן ובע''ש מיירי אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו' וכדפרישית שם דלמסקנא דדינא צריך שיפריש הוא למחר קודם שיאכל שמכיון שהתנה וקרא שם מערב שבת מותר להפריש בשבת בין דמאי בין ודאי בכה''ג דמיירי התם שהודאי טבל ברשותו הוא. ועלה קאמר שם דש''מ מהא טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלו בשבת שהרי זה כשמפריש למחר מטלטל אותו בעודו טבל ומשום שכבר התנה עליו מערב שבת וקרא שם מותר לטלטלו:
כיצד הוא עושה. לאותו טבל של תנאי נותן עיניו במקצתו במה שאמר להפריש למחר וסומך על זה לתרומה ולמעשרות ואוכל את השאר. ומייתי להא נמי לעיל בפ' מפנין בהלכה א' ואיידי דאיירי הכא בענין עירוב בדמאי ובמעשר מייתי לה הכא:
ותני. אדלעיל קאי דקאמר לבית שמאי אין מערבין בדמאי. ותניא נמי במעשר שני בירושלים לבית שמאי אין מערבין בו:
הדא דאת אמר. לב''ש אין מערבין במעשר שני בעירובי חצרות וכלומר דר' ירמיה לא קסבר כהאי תנא דברייתא דבית שמאי אוסרין לערב במעשר שני בירושלים דמהיכי תיתי לאסור הרי ראוי לאכלו בירושלים והלכך קאמר דאי שמעת ליה לחלק במעשר שני הכי הוא דבעירובי חצרות אין מערבין במעשר שני והיינו בגבולין שאינו ראוי לאוכלו בגבולין אבל בעירובי תחומין משכחת לה דיכול לערב במעשר שני ותני הכי שנתן עירובו בירושלים ועירובו עירוב שהרי הוא יכול לעלות לירושלים ולאכול שם והאי אתיא כמאן דאמר הנותן עירובו בעיר אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה דאי לאו הכי הרי כל העיר נחשבת לו כארבע אמות:
שְׁמוּאֵל אָמַר. כְּבֶן תֵּשַׁע כְּבֶן עֶשֶׂר עֵירוּבוֹ עֵירוּב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הָדָא דְתֵימַר. בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת אֲפִילוּ קָטָן. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מִפְּנֵי מַה מְעָֽרְבִין בַּחֲצֵירוֹת. מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָֽיְתָה דְבוּבָה לַחֲבֵירָתָהּ וְשָֽׁלְחָה עֵירוּבָהּ גַּבֵּי בְרָהּ. נַסְתֵּיהּ וְגָפַפְתֵּיהּ וּנְשַׁקְתֵּיהּ. אֲתַא וַאֲמַר קוֹמֵי אִימֵּיהּ. אָֽמְרָה. הָכֵין הֲווָת רַחְמָה לִי וְלָא הֲוִינָא יָֽדְעָה. מִתּוֹךְ כָּךְ עָשׂוּ שָׁלוֹם. הָדָא הוּא דִכְתִיב דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְֽכָל נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם:
Traduction
–Samuel dit: si l’enfant dont il est question ici, a de 9 à 10 ans, l’eruv est valable; et encore, dit R. Yossé, cet âge n’est exigible que pour l’eruv des limites (exigeant une acquisition formelle), non pour l’eruv des cours (le simple dépôt suffit). R. Josué dit (67)Reproduit plus loin, (7, 9).: on établit l’eruv d’association entre les cours dans l’intérêt de la bonne harmonie entre les hommes. Ainsi il arriva un jour qu’une femme, étant mal vue de sa voisine, envoya l’eruv par son fils. La voisine, en le recevant, prit l’enfant dans ses bras et le caressa, lequel, à son retour, raconta le bon accueil à sa mère. -Oh, dit celle-ci, elle m’aime tant, et je l’ignorais. Dès lors, ils firent la paix ensemble. On peut appliquer à ce cas le verset des proverbes (3, 17): Ses voies sont agréables; tous ses sentiers conduisent à la paix (le fait prouve aussi qu’un petit enfant peut suffire pour poser l’eruv) – (68)Suit un passage déjà traduit, (Maasserot 2, 1). Cf. Frankel, Mabô, 136b..
Pnei Moshe non traduit
שמואל אמר. הא דקתני במתני' ע''י קטן אין עירובו עירוב בפחות מבן תשע אבל כבן תשע כבן עשר עירובו עירוב:
הדא דתימר. ע''י קטן אין עירובו עירוב בעירובי תחומין דאקנויי שביתה הוא וקטן לאו בר מיקני הוא אבל בעירובי חצרות אפי' קטן גובה העירוב דעירוב רשות בעלמא הוא וממילא מיערב:
א''ר יהושע וכו'. וש''מ נמי מהאי מעשה דקטן גובה בעירובי חצרות:
דבובה. שנואה לחבירתה ושלחה עירובה ע''י בנה ולקחה אותו השכינה זו וגפפתיה וכו' ובא וסיפר לאמו ואמרה כל כך היא אהובה לי ולא ידעתי ומתוך כך עשו שלום הדא הוא דכתיב דרכיה של התורה דרכי נועם וכל נתיבותיה היוצאים מדרכיה והן דברי סופרים שהן נתיבות לדרכיה גורמים שלום:
פיס'. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כול'. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. וְצָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. תַּמָּן אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רַב שֵׁשֶׁת רִבִּי לָֽעְזָר בְּרִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אַבּוּן. בָּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ. הֲרֵי אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדָךְ. אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא. כָּאן בְּגָדוֹל וְכָאן בְּקָטָן. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חִינְנָא. וְאֲפִילוּ תֵימַר. כָּאן וְכָאן בְּגָדוֹל וְכָאן בְּקָטוֹן. תַּמָּן בָּאוֹמֵר לוֹ. הֲרֵי אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדָךְ. שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. בְּרַם הָכָא בָּאוֹמֵר לוֹ. עֲרֵב עַל יָדִי. הָדָא יַלְפָא מִן הַהִיא וְהַהִיא יַלְפָא מִן הָדָא. הָדָא יַלְפָא מִן הַהִיא. שֶׁאִם אָמַר לוֹ. אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדָךְ. שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. וְהַהִיא יַלְפָא מִן הָדָא. שֶׁאִם אָמַר לוֹ. עֲרֵב עַל יָדִי. שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
השולח וכו'. ואם אמר לאחר לקבלו הרי זה עירוב. אמר ר' אלעזר וצריך לעמוד עמו ורואה שמביא ליד זה שמקבלה הימנו:
תמן. לעיל בפרק שני דמעשרות. וגרסינן להאי סוגיא נמי התם:
אמר ר' יוסי וכו' האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך. אני מתקן המעשרות בשבילך אין זה צריך לעמוד עמו ולראות אם הוא מעשר שמסתמא יעשה כדבריו:
והכא את אמר הכין. שצריך לעמוד עמו ואמאי נחמור בעירוב יותר מבמעשר:
כאן בגדול. התם מיירי בגדול וכאן בקטן איירינן. וחיישינן דילמא לא ממטי ליה לפיכך צריך לעמוד עמו ולראות שיגיע לזה:
ואפי' תימר. דבחד גוונא מיירי שניהן בגדול או בקטן נמי לא קשיא דתמן באומר לו זה בעצמו הריני מעשר על ידך הלכך אינו צריך לעמוד עמו שבודאי יעשה שליחותו ברם הכא מיירי שהמשלח אמר לזה האחר ערב על ידי ותקבל העירוב על ידי מי שאשלח לך והלכך צריך לעמוד עמו ורואה שזה מקבל ממנו:
הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא. כלומר דהשתא לפי האי אוקימתא מצינו דאלו הדינין שניהן למדין זה מזה. והכי גרסינן שם. הדא ילפא מן ההיא באומר לו אני מערב על ידיך שאינו צריך לעמוד עמו וההיא ילפא מן הדא באומר לו עשר על ידי שהוא צריך לעמוד עמו וגי' זו נכונה היא דהדא דעירוב ילפא מההיא דמעשר שאם אמר לו זה האחר אני מערב על ידיך אין זה צריך לעמוד עמו כמו דההיא דמעשר וההיא דמעשר ילפא מן הדא דעירוב שאם זה אמר לו עשר על ידי שצריך לעמוד עמו כמו הדא דעירוב:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source