Eirouvine
Daf 13a
כַּמָּה הִיא מַחֲנֶה. רִבִּי חֲנַנְיָה אָמַר. מֵאָה. וַיָּבֹ֣א גִ֠דְעוֹן וּמֵֽאָה אִ֨ישׁ אֲשֶׁר אִתּ֜וֹ בִּקְצֵ֣ה הַֽמַּֽחֲנֶ֗ה. רִבִּי אָבוּנָה בָעֵי. אִילּוּ אָמַר מַחֲנֶה וָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵאָה. יְאוּת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. עֲשָׂרָה. וַיָּבֹ֨אוּ֙ נַֽעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל נָבָ֛ל וגו'. מָהוֹ וַיָּנִיחוּ. רִבִּי יוּסְטָא בַּר שׁוּנֶה אָמַר. נַעֲשׂוּ מַחֲנֶה. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי אָמַר. עֲשָׂרָה. עַד לְמַֽחֲנֶ֥ה גָד֭וֹל כְּמַֽחֲנֵ֥ה אֱלֹהִֽים׃ וְכַמָּה מַחֲנֵה אֱלֹהִים. עֲשָׂרָה. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יוּדָה. שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף כְּמַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל. הַיּוֹצְאִים לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים לַחִין וַאֲסוּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵישִׁין. הַיּוֹצְאִים לְמִלְחֶמֶת חוֹבָה מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵישִׁין וְלַחִין. רִבִּי דָּנִיֵּאל בְּרֵיהּ דְּרַב קְטִנָא בְשֵׁם רַב חוּנָה. אִם הָיוּ עֲשׂוּיִין 13a חֲבִילָה. אָסוּר. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁאֵינָן סְמוּכִין לַחוֹרֶשׁ. וַאֲפִילוּ סְמוּכִין לַחוֹרֶשׁ. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁאֵינָן סְמוּכִין לַמַעֲייָן. וַאֲפִילוּ סְמוּכִין לַמַעֲייָן. נִכְנְסוּ עִמָּהֶן לָעִיר כְּבָר נִפְטְרוּ. יָֽצְאוּ עִמָּהֶן מֵעִיר כְּבָר נִתְחַייְבוּ בִדְמַאי. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי. דְּמַיי תִקֵּן לֹא תִקֵּן.
Traduction
De combien de gens se compose un camp? De cent, dit R. Hanania, comme il est dit (Jg 7, 19): Gédéon vint, accompagné de cent hommes se trouvant au bout du camp. R. Abina n’admet pas cette déduction, parce que ce verset n’a pas le mot camp pour commencer, mais à la fin. Selon R. Yohanan, il suffit de dix, comme il est dit (1S 25, 9): les jeunes gens de David (au nombre de dix) vinrent parler à Nabal, etc. et campèrent. Cette dernière expression (superflue), dit R. Iousta b. Shona, indique qu’ils formaient ainsi un camp (avec un tel nombre). R. Juda b. Pazi dit: le nombre de dix suffit pour constituer le camp, de ce qu’il est dit (1Ch 12, 22): jusqu’au grand camp (43)Littéral.: jusqu'à ce qu'il y eût une armée considérable, etc., semblable à un camp divin, dernier terme qui s’applique à une réunion de dix hommes. On a enseigné au nom de R. Juda que 12.000 h. représentent le grand camp d’Israël, comme celui qui alla combattre Midian. Ceux qui partent pour une guerre volontaire (postérieure à la conquête de la Palestine) peuvent ramasser du bois vert (auquel le propriétaire ne songe pas), mais le bois sec leur est interdit, sous peine de commettre un vol; tandis que ceux qui partaient pour la guerre obligatoire (sous Josué) pouvaient aussi bien prendre le bois sec que le vert. R. Daniel fils de R. Qatina dit au nom de R. Houna: les fagots ficelés, dont la destination est ainsi déterminée, sont interdits sous peine de commettre un vol. Tout cela est permis aussi longtemps que les bottes ne sont pas adossées au buisson en élaboration (ou auprès des outils); mais si elles y sont adossées, est-il aussi permis d’en user? Et de même on est dispensé, en temps de guerre, de se laver les mains avant le repas si l’on n’a pas de source d’eau dans le voisinage; ou la dispense subsiste-t-elle aussi en cas de voisinage de l’eau? (questions non résolues). A l’entrée de la ville (au retour de la guerre), les fruits soumis au doute du prélèvement des dîmes sont libérés par ce seul fait d’avoir été ainsi importés (à l’état permis); mais en sortant (au départ), les règles du Demaï (doute) doivent être observées, parce qu’à la maison, les travaux de ce genre peuvent être accomplis. R. Yossa au nom de R. Abahou, ou R. Hiskia au nom de R. Juda b. Pazi rappelle le sens du terme Demaï: c’est un produit dont on peut supposer qu’il a été libéré des dîmes, ou admettre qu’il ne l’a pas été (44)Maasser Sheni, V. fin, et ci-dessus, (Shabat 2, 7)..
Pnei Moshe non traduit
כמה היא מחנה. שיהו פטורין בארבעה דברים דתנינן במתני':
מאה. דכתיב ויבא גדעון וגו' וקרי למאה איש מחנה:
ר' אבינה בעי. על הא דרבי חנניה דהיאך נרמז בהאי קרא דמאה איש הוו מחנה דאלו אמר מחנה ואנשים אשר אתו מאה יאות קאמרת דמחנה קאי על המאה אשר אתו השתא דכתיב ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה על מחנה מדין הוא דקאי שהיו הרבה והרבה:
עשרה. דכתיב גבי דוד וישלח דוד עשרה נערים וגו' ויבואו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו ומלת וינוחו מיותר אלא לרמז שנעשו מחנה כדכתיב גבי מחנה ישראל לתור להם מנוחה וכאן עשרה היו:
רבי יודה בן פזי אמר. מהכא מוכח דעשרה נקראו מחנה דכתיב בד''ה גבי דוד בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה וגו' כי לעת יום ביום יבואו על דוד לעזרו עד למחנה גדול כמחנה אלהים ועשרה נקראו מחנה אלהים דשכינתא שריא בי עשרה:
י''ב אלף כמחנה ישראל. על מדין וכתיב התם מחנה:
היוצאים למלחמת הרשות וכו'. ובתוספתא פ''ב גריס גבי למלחמת הרשות מותרין לגזול עצים יבישין:
אם היו עשויין חבילה אסור. הואיל והטריחו בעלים את עצמן לקשרן ולעשות חבילה לא הפקירו החכמים אותן אצל מחנה:
עד כדון בשאינן סמוכין. המחנה להחורש ליטול מן החורש עצים ואפילו סמוכין להחורש אע''פ כן יכולין ליטול עצים שהניחו הבעלים ליבשן:
עד כדון בשאינן סמוכין למעיי'. אפטורא מרחיצת ידים קאי ואפילו הן סמוכין למעיין לא הטריחו אותן חכמים:
נכנסו עמהם לעיר כבר נפטרו. אפטורין מדמאי קאי דשאר אנשים שאינם עכשיו מן המחנה ונתחלקו מהן אע''פ כן כשנכנסו עם אנשי המחנה לעיר כבר נפטרו מן הדמאי ואינם צריכין לתקן אבל אם יצאו מן העיר עמהן ויש אצלם דמאי כבר נתחייבו בשעה שהיו בתוך העיר וצריכין לתקן. א''נ אאנשי המחנה גופן קאי דמה שנכנסו מהתבואות דמאי עמהם בבואן לעיר מהמלחמה כבר נפטרו בהיותם במחנה והיוצאים עמה מעיר בתחלה כבר נתחייבו בדמאי מקודם וצריכין לתקן:
דמיי תיקן לא תיקן. איידי דאיירי בדמאי מייתי להא כדגרסינן בסוף מעשר שני למה נקרא דמאי מפני שספק הוא דא מאי אם תיקן אם לא תיקן:
וּמִלְּעָרֵב. רַב חִייָה בַּר אַשִּׁי אָמַר. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין דְּבַר תוֹרָה הֵן. וְיֵשׁ חֲצֵירוֹת בַּמַּחֲנֶה. לִסְתּוֹר אוֹהָלִים שֶׁבַּמַּחֲנֶה. כְּהָדָה דְתַנֵּי. אוֹהָלִים שֶׁבַּמַּחֲנֶה צְרִיכִין עֵירוּב. אוֹהָלִים שֶׁבִּשְׁייָרָה אֵינָן צְרִיכִין עֵירוּב. יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר. אַף חוֹנִים בְּכָל מָקוֹם. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין נֶהֱרָגִין שָׁם נִקְבָּרִין. שֶׁלֹּא תֹאמַר. יֵעָשׂוּ כְהֲרוּגֵי פֹּלֶמוֹסִיּוֹת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אָסוּר לְפַנּוֹתָן. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מוּתָּר לְפַנּוֹתָן. אָמַר רַב חַסְדַּיי. מָאן דָּמַר. מוּתָּר לְפַנּוֹתָן. בִּמְכוּנָסִין. וּמָאן דָּמַר. אָסוּר לְפַנּוֹתָן. בִּמְפוּזָרִין. כְּשֵׁם שֶׁבַּהֲלִיכָתְן פְּטוּרִין מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים. כָּךְ בַּחֲזִירָתָן פְּטוּרִין מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא מִֽי יָרֵ֣א וְחָרֵ֔ד יָשׁוֹב וְיִצְפּוֹר מֵהַ֣ר הַגִּלֳע֑ד. וְלָמָּה הֵן חוֹזְרִין בַּצְּפִירָה. מִפְּנֵי הַשּׂוֹנְאִין. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב. כְּשֵׁם שֶׁבַּהֲלִיכָתְן פְּטוּרִין מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים. כָּךְ בַּחֲזִירָתָן פְּטוּרִין מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים.
Traduction
–Ils sont aussi dispensés de l’eruv, dit la Mishna. Toutefois, dit R. Hiya b. Ashé, la dispense n’est applicable qu’à l’eruv des cours; mais l’eruv pour la jonction des distances (au delà de 2000 coudées) est prescrit légalement et ne peut pas être abrogé. Cependant, y a-t-il lieu d’appliquer au camp l’eruv des cours? (et n’en résulte-t-il pas qu’il s’agit de celui des distances)? Il s’agit de permettre le transport d’une tente à l’autre au milieu du camp (ce serait là l’eruv des cours, qui est inutile en cas de guerre). Ainsi, l’on a enseigné: entre les tente d’un même camp, il n’y a pas lieu de poser l’eruv de jonction; c’est exigible entre les tentes d’une même caravane. Juda b. Téma ajoute: les guerriers peuvent aussi camper partout, et sur la place où ils sont tombés, on les enterre, n’agissant pas à leur égard comme les païens font pour ceux qui sont morts au combat, polemo''. Selon les uns, il n’est pas permis de les déplacer du tout; selon d’autres, c’est permis; ce que R. Hisda explique ainsi: C’est permis, lorsqu’ils sont entassés en grand nombre (pour leur creuser à chacun une tombe spéciale, il faut d’abord les enlever); il est interdit de les déplacer lorsqu’ils sont dispersés (et qu’il suffit de creuser sur place). Comme ils sont dispensés de 4 prescriptions au départ, ils le sont aussi au retour (de crainte d’un retour offensif à l’arrière). R. Yossé b. R. Aboun déduit cette dernière autorisation de ce qu'il est dit (Jg 7, 3) S'il est un homme qui a peur et regrette le foyer, qu'il s'en retourne de bonne heure de la montagne de Galaad or, ce départ précipité avait lieu pour échapper à l’éventualité d’une embûche, offrant autant de dangers que la marche en avant. Aussi, R. Yossé b. R. Aboun vint confirmer au nom de Rav que la dispense a lieu aussi bien au retour qu’au départ.
Pnei Moshe non traduit
ויש חצרות במחנה. בתמיה וקאמר אין להתיר אוהלים שבמחנה וכו' כצ''ל:
שלא תאמר יעשו כהרוגי פולמוסיות. החיילים מאומות שאינן מקפידין על כך:
אסור לפנותן. אח''כ:
במכונסין. הרבה במקום אחד מותר לפנותן ולקברן במקום אחר שזהו כבודן:
שמע לה מן הדא. שאף בחזירתן מהמלחמה פטורין הן מד' דברים אלו דכתיב גבי גדעון מי ירא וגו' ויצפור ולשון השכמה הוא בצפרא ולמה הן חוזרין בצפרא מפני השונאין שמתייראין מהם שלא יראו וירגישו בהן וא''כ גם בחזירה צריכין לזרז עצמן כמו בהליכה הלכך פטורין מכל אלו וכן ר' יוסי בר' בון אמר בהדיא בשם רב דאף בחזירתן פטורין הן מארבעה דברים:
הדרן עלך פרק מבוי
Eirouvine
Daf 13b
משנה: עוֹשִׂין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת אַרְבָּעָה דְיוֹמְדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שְׁמוֹנָה נִרְאִין 13b כִּשְׁנֵים עָשָׂר. אַרְבָּעָה דְיוֹמְדִין וְאַרְבָּעָה פְשׁוּטִין גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרוֹחְבָּן שִׁשָׁה וְעוֹבְייָן כָּל שֶׁהוּא וּבֵינֵיהֶן כִּמְלוֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע קְשׁוּרוֹת וְלֹא מוּתָּרוֹת אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת:
Traduction
On peut établir des clôtures de planches, pessoi, autour des puits (afin de puiser librement); et 4 planches doubles ( duw dwm[ ) aux angles représenteront 8 places, dit R. Juda; selon R. Meir, on en posera 8 équivalant à 12, savoir: 4 doubles (aux angles) et 4 droites (au milieu). Leur hauteur sera de dix palmes, la largeur de six, et l’épaisseur quelle qu’elle soit. L’intervalle sera suffisant au plus pour 2 attelages ayant chacun 3 bœufs, dit R. Meir; selon R. Juda, chaque attelage pourra être de 4 bœufs, bien entendu liés ensemble, non libres, mais de façon que l’un puisse entrer pendant que l’autre sort.
Pnei Moshe non traduit
מתני' עושין פסין לביראות. שהן ברשות הרבים והביראות עצמן רה''י הן שעמוקין עשרה ורחבין ארבעה ואינו יכול למלאות מהן ולהוציא לר''ה עושין פסין שיהו הפסין הללו עושין לסביבות הבור רה''י וימלא ויוציא מן הבור ויניח שם ותכנס בהמתו ראשה ורובה וישקנה ופליגי ר' יהודה ור''מ היאך עושין:
ארבעה דיומדין נראין כשמונה. דיומדין כלומר ד' עמודין שכל אחד מחלו ארבעה נראה כשנים ומעמידין אותן בארבע זויות סביבות הבור נמצא כל אחד מהן נוטה לכאן ולכאן והרי לכל רוח ורוח שני אמות דופן אמה כנגד אמה ואע''פ שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח התירו לפסי ביראות בכך הואיל והד' זויות עומדות הן וחשוב כמחיצה:
רמ''א שמנה נראין כשנים עשר וכו'. לפי שצריך ארבעה פשוטין באמצע לכל רוח ודוקא כשיש פרוץ לכל רוח יותר מעשר אמות בהא הוא דקאמר ר''מ שצריך פשוטין באמצע אבל אם אין הפרוץ שבון דיומד לדיומד אלא עשר מודה ר''מ דבארבעה דיומדין סגי ור' יהודה מתיר אפילו בפרוץ יותר מעשר ביניהן עד י''ג אמה ושליש כדמפרש לקמן במתני'. וביותר מי''ג אמה ושליש מודה רבי יהודה שצריך פשוטין למעט הפרוץ והלכה כר' יהודה:
גובהן. של פסי דיומדין הללו צריך שיהו עשרה טפחים ורחבן ששה לכל צד מהן ועובין כל שהוא:
וביניהן. השתא מפרש לפלוגתייהו במה שנחלקו דלר''מ צריך שלא יהא הפרוץ ביניהן אלא כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר לפי שכל בקר ובקר שיעור רחבו אמתים פחות שליש ונמצא רוחב של ששה בקר עשר אמות ואם יש ביניהן יותר מזה אז צריך פשוטין ולר' יהודה השיעור בין דיומד לדיומד כשתי רבקות של ארבע ארבע בקר והן שלשה עשרה אמות ושליש וביותר מזה הוא שצריך פשוטין:
רבקות. הוא מרבק הבקר להכניסן בעול מלשון עגל מרבק:
קשורות ולא מותרות. שיעור כל מרבק הבקר כשהן קשורות זא''ז ולא תימא כעין קשורות אלא קשורות ממש ולהכי תני ולא מותרות וזו היא חומרא למעט הריוח שבין בקר לבקר:
אחת נכנסת ואחת יוצאת. כלומר אבל בהרבקות לא בעינן שיהא שם בצמצום בכדי שיהיו שתיהן נכסות ויוצאות כאחת אלא בכדי שתהא רבקה אחת נכנסת ואתת יוצאת וזו קולא היא שבכדי שיעור זה יש מעט רחב יותר לפי שעשר אמות לר''מ וי''ג ושליש לר' יהודה לא בעי' מצומצמות כל כך אלא אפי' שוחקות אבל בין בקר לבקר לא מקילינן לשער בכדי שיהא ריוח ביניהן דא''כ יתרבה הריוח ביותר לפיכך צריך שיהיו קשורות:
הלכה: עוֹשִׂין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת כול'. לְפִי שֶׁהַפָּרוּץ רָבָה עַל הָעוֹמֵד הוּא עוֹשֶׁה דִיוֹמְדִין. אַבָל לֹא פְשׁוּטִין. אוֹף הוּא מוֹכִיחַ עַל עַצְמוֹ מִשּׁוּם הוֹלָכַת הַבְּאֵר. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. הִגִּיעוּךָ סוֹף תְּחוּמֵי שַׁבָּת עַד אֵיכָן הֵן. שֶׁאִם עָשָׂה כֵן בְּמָקוֹם אֶחָד וְחָזַר וְזָרַק אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. חַייָב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. לְפִי שֶׁבְּכָל מָקוֹם עוֹמֵד רָבָה עַל הַפָּרוּץ. וְכָאן הֵיקַלְתָּה עָלָיו שֶׁיְּהֵא הַפָּרוּץ רָבָה עַל הָעוֹמֵד. הֶחֱמַרְתָּה עָלָיו בְּדָבָר אַחֵר. שֶׁבְּכָל מָקוֹם עוֹשֶׂה פַס שֶׁלְאַרְבַּע טְפָחִים וְכָאן עוֹשֶׂה פַס שֶׁלְשִׁשָּׁה טְפָחִים.
Traduction
Comme la partie renversée dépasse celle qui reste debout, le transport y est interdit; on est donc tenu d’ériger de doubles planches, non des droites, et encore cette autorisation est seulement applicable à ce cas spécial, pour avoir la faculté d’aller au puits, non à d’autres cas. R. Zeira dit au nom de R. Eliézer:on peut en conclure à fond jusqu’où vont les règles relatives aux limites shabatiques, ou aux clôtures; car si l’on a érigé un tel enclos sur un emplacement public, et que de la rue l’on y jette un objet, l’on est coupable (45)Ci-dessus, (1, 8). d’avoir transporté d’un domaine à l’autre (c’est que l’enclos, même sur la voie publiques, a sa valeur propre). Voici la raison, dit R. Yossa, pourquoi la palissade devra avoir 6 p. de largeur: d’une part, l’on a accordé plus de facilités, en ce qu’au lieu d’avoir une plus forte part de mur debout que de rupture, l’inverse est aussi autorisé; par contre, on a aggravé la question de clôture, et au lieu d’une palissade de 4 p., celle-ci aura 6 p.
Pnei Moshe non traduit
גמ' לפי שהפרוץ רבה על העומד וכו'. טעמא שלא התירו אלא בדיומדין הוא מפרש לפי שכאן הפרוץ מרובה על העומד הלכך צריך לעשות דיומדין לכל זוית וזוית שיהא נראה אמה אחת לכאן ואמה אחת לכאן:
אבל לא פשוטין וכו'. כלומר אבל לא סגי בארבעה פשוטין של שתי אמות לכל זוית וזוית שא''כ אין כאן בהיקף סביב לכל רוח ורוח הלכך הוא עושה דיומדין שאף הוא מוכיח על עצמו בכך משום הולכת הבאר וכלומר משום הלכות הבאר שבעשיית הדיומדין הוא שהתירו לפרוץ מרובה על העומד ודוקא בהלכות הבאר:
הגיעוך סוף תחומי שבת עד איכן הן. כלומר כאן הגיעוך ללמוד עד היכן הן סוף דיני גבולי שבת לענין טלטול וזריקה שאם עשה כן במקום אחר בר''ה שהקיף איזה מקום בדיומדין בד' זויות כעין פסי ביראות וחזר אח''כ וזרק ארבע אמות בר''ה בתוך ההיקף שעשה חייב דהוי כזורק ד' אמות בר''ה וקמ''ל דדוקא בפסי ביראות הוא שאמרו שבהיקף הד' דיומדין בהד' זויות נעשה כרה''י לכל מילי לענין שמותר למלאות מהבאר ולהוציא לתוך ההיקף וכן לענין הזורק מתוכו לר''ה או מר''ה לתוכו חייב אבל אם עשה כן במקום אחר בר''ה לא נעשה כרה''י והזורק בו חייב:
אמר רבי יוסה לפי שבכל מקום וכו'. טעמא שהצריכו שיהא הפס רחב ששה טפחים לכאן ולכאן הוא מפרש לפי שכאן היקלת להתיר אף בפרוץ מרובה על העומד מד' רוחותיו לפיכך החמרת עניו בדבר אחר שצריך פס של ששה טפחים לכל רוח ורוח:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source