Vayedaber

Simple Havroutah

Shvouoth

Daf 16b

נִטְמָא בָּעֲזָרָה וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה וְכוּ'. טוּמְאָה בַּעֲזָרָה מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ''אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא'', וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ''כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא''; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאָה שֶׁבַּחוּץ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאָה שֶׁבִּפְנִים.

Traduction

§ The mishna teaches about one who was ritually pure when he entered the Temple but who became impure while in the Temple courtyard, and afterward his impurity was hidden from him. The Gemara asks: From where do we derive that one is liable even if he contracted impurity in the Temple courtyard and failed to leave immediately by way of the shortest route, and not only if he entered the Temple courtyard when he was already impure? Rabbi Elazar says: One verse states: ''He has defiled the Tabernacle of the Lord'' (Numbers 19:13), and one verse states: ''For he has defiled the Temple of the Lord'' (Numbers 19:20). If this second verse is not needed for the matter of one who contracted impurity outside before he entered the Temple courtyard, as this situation is already referred to in the previous verse, apply it to the matter of one who contracted impurity inside the Temple courtyard.

Rachi non traduit

טומאה בעזרה מנלן. מי שנטמא בעזרה מנלן דמיחייב הא לא קרינא ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) שכבר טימא:

שבחוץ כו'. שנטמא מבחוץ:

Tossefoth non traduit

נטמא בעזרה. תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש דהא מצרכינן קרא בגמרא לטומאה שבפנים ויש לומר דמתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ:

מה''מ. מהא דגמירי לקמן שיעור שהייה לא שמעינן לא מלקות ולא כרת דה''א איסורא בעלמא הוא דאיכא:

תנהו ענין לטומאה שבפנים. וא''ת עונש שמעינן אזהרה מנין ויש לומר מולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה':
ג') דמשמע אפי' נטמא בפנים ולא כמו שפירש בקונטרס דולא יטמאו משמע שנטמא בחוץ ולא נטמא בעזרה דאותו כבר טימא ומיהו מעיקרא דבעי מנהני מילי משום דכיון דאכתי לא מייתר האי קרא לית לן לאוקומה לא יטמאו אלא בנטמא מבחוץ דאשכחן דהזהיר בו הכתוב במקום אחר דכתיב (ויקרא י''ב:ד') ואל המקדש לא תבא ועוד נראה דמעיקרא לא בעי כלל אלא לענין כרת אבל אזהרה פשיטא ליה דאיכא דלא יטמאו משמע דנטמא בפנים דהא כתיב (במדבר ה':ב') וישלחו מן המחנה אבל קרא דכרת משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא משכן:

וּקְרָאֵי מְיַתְּרִי?! הָא מִיצְרָךְ צְרִיכִי! דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ''מִשְׁכָּן'', לָמָּה נֶאֱמַר ''מִקְדָּשׁ''? וְאִם נֶאֱמַר ''מִקְדָּשׁ'', לָמָּה נֶאֱמַר ''מִשְׁכָּן''? אִילּוּ נֶאֱמַר ''מִשְׁכָּן'' וְלֹא נֶאֱמַר ''מִקְדָּשׁ'', הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל מִשְׁכָּן יְהֵא חַיָּיב – שֶׁהֲרֵי מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְעַל מִקְדָּשׁ לֹא יְהֵא חַיָּיב. וְאִם נֶאֱמַר ''מִקְדָּשׁ'' וְלֹא נֶאֱמַר ''מִשְׁכָּן'', הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל מִקְדָּשׁ יְהֵא חַיָּיב – שֶׁהֲרֵי קְדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם, וְעַל מִשְׁכָּן לֹא יְהֵא חַיָּיב. לְכָךְ נֶאֱמַר ''מִשְׁכָּן'', לְכָךְ נֶאֱמַר ''מִקְדָּשׁ''.

Traduction

The Gemara asks: But is it really superfluous to have both of these verses, one having been sufficient? Aren’t they each necessary to teach a novel ruling? As it is taught in a baraita: Rabbi Elazar says: If it is stated: ''Tabernacle,'' why does it state: ''Temple''? And if it is stated: ''Temple,'' why does it state: ''Tabernacle''? He explains: Had the verse stated only: ''Tabernacle,'' and not stated: ''Temple,'' I would have said that one is liable for entering the Tabernacle in a state of impurity, since it was anointed with the anointing oil, and therefore it carries greater sanctity, but he is not liable for entering the Temple, which was not anointed with the anointing oil. And had the verse stated only: ''Temple,'' and not stated: ''Tabernacle,'' I would have said that one is liable for entering the Temple in a state of impurity, since its sanctity is an eternal sanctity, but he is not liable for entering the Tabernacle, whose sanctity was only for its time. For this reason, it is stated: ''Tabernacle,'' and for this reason, it is stated: ''Temple.''

Rachi non traduit

קדושת עולם. שאין אחריה היתר במות:

Tossefoth non traduit

קדושתו קדושת עולם. פירש בקונטרס שאין אחריה היתר במות וקשה דא''כ תפשוט מהכא דסבר רבי אליעזר דקידשה לעתיד לבא ולספרים דגרסי נמי רבי אלעזר תקשה דבפרק קמא דחולין (דף ז.) אמר אישתמיטתיה דאמר ר' שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן שמוע קדושה ראשונה וכו' ולא קידשה לעתיד לבא ויש לפרש קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר א''נ לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם:

רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מִכְּדִי מִשְׁכָּן אִיקְּרִי ''מִקְדָּשׁ'' וּמִקְדָּשׁ אִיקְּרִי ''מִשְׁכָּן''; נִכְתּוֹב אוֹ אִידֵּי וְאִידֵּי ''מִקְדָּשׁ'', אוֹ אִידֵּי וְאִידֵּי ''מִשְׁכָּן''! ''מִשְׁכָּן'' וּ''מִקְדָּשׁ'' לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

Traduction

The Gemara answers: Rabbi Elazar did not base his derivation on a superfluous verse, but on the change in wording between the two verses. This is what is difficult for him: Since the Tabernacle is also called Temple and the Temple is also called Tabernacle, then let the verse write either in both verses: Temple, or in both verses: Tabernacle; why do I need both ''Tabernacle'' and ''Temple''? Conclude two conclusions from it, i.e., that one is liable even for impurity contracted inside the grounds, and that the halakha applies both in the Tabernacle and in the Temple.

Tossefoth non traduit

או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן. משמע הכא דאף על גב דמקדש איקרי משכן לא גמרי מהדדי אי לאו דכתיבי קראי יתירי וכן בסוטה בפרק היה מביא (סוטה דף טז. ושם) דמצריך התם. קרא לרבות שילה ובית עולמים וכן בפרק שני שעירים (יומא סז:) מדבר המדברה לרבות נוב וגבעון ושילה ובית עולמים ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מד. ושם) גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו (יומא דף נג.) גבי מעלה עשן ותימה דבפרק קמא דחולין (דף כד. ושם) גבי לוים בשנים דרשינן יכול אף שילה ובית עולמים כך תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה וגו' לא אמרינן אלא בזמן שהעבודה בכתף אלמא אי לאו קרא הוה גמרינן מהדדי ובריש עירובין (דף ב. ושם) גבי שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד נפקא לן היכל מדאיקרי משכן מקדש ומקדש משכן ושמא קים ליה להש''ס בעירובין ובחולין שיש אהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט שילה ובית עולמים מוקמינן ליה לדרשה אחרינא ומיהו קשה כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש אמאי לא ידעינן שפיר בכל דוכתא תרוייהו מחד קרא כמו חיה ובהמה שזו בכלל זו ורבינו חיים כהן היה מחלק דדבר שאינו תלוי בקדושת מקום כההיא דעירובין ובחולין התם סגי בחד קרא לשניהם אבל בשמעתין דתלוי בקדושת מקום לא גמרי מהדדי מטעמא דמפרש ר' אלעזר וכן בהנהו דיומא דנעשים בפנים הוי בקדושת מקום ושילוח שעיר המדבר בא מכלל חבירו שנעשה בפנים וכן ההיא דסוטה דצריך קרקע המשכן ואית דל''ג הכא ליכתב או אידי ואידי מקדש וכו' אלא גרסי מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש מקדש ומשכן למה לי וקשה דא''כ ר' אלעזר אמורא חולק על רבי אלעזר תנא דרבי אלעזר קאמר בהדיא דלא גמרינן מהדדי ואמר הר''ר שלמה מדרוי''ש דלר' אלעזר נמי אית ליה דגמירי מהדדי משום דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן וה''פ דמילתא אם נאמר מקדש למה נאמר משכן כלומר כיון דאיצטריך למיכתב תרוייהו משום טומאה שבפנים כדקאמר ר' אלעזר אמאי שני קרא בדיבורא ליכתיב או תרוייהו משכן או תרוייהו מקדש ומשני אילו נאמר מקדש בתרוייהו הייתי אומר דלהכי איכתיב קרא תניינא למעוטי משכן דלא נימא משכן איקרי מקדש וחייב ולא לטומאה שבפנים וכן אי הוה כתיב משכן בתרוייהו ה''א דאתא למעוטי מקדש להכי כתוב משכן ומקדש והשתא בחד קרא סגי והוה ידעינן תרוייהו מדמקדש איקרי משכן אלא ע''כ אתא חד קרא לטומאה שבפנים וקשה מכל הנהו שהבאתי שמצריך תרי קראי ובההיא דסוטה ל''ג בקונטרס נוב וגבעון לפי שלא היו סוטות שותות שם כדמוכח בפרק בתרא דזבחים (דף קיב.) וא''ת מ''ש דגבי המדבר המדברה מצריך לרבות נוב וגבעון טפי מבהנך וי''ל משום דבההוא עניינא כתיב כפורת והזה אל הכפרת דמשתעי בארון ובנוב ובגבעון לא היה ארון אבל קשיא לריב''א הא גבי מעלה עשן נמי כתיב כפרת ונראה לו דגבי שילוח שעיר המדבר כתיב שילוח מחנה ולכך איצטריך ריבוי דאפשר דאין קדושת מחנות בנוב וגבעון כיון שהותרו הבמות:

בִּשְׁלָמָא מִקְדָּשׁ אִיקְּרִי מִשְׁכָּן – דִּכְתִיב: ''וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם''; אֶלָּא מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ – מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ''וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ'' – הָהוּא בְּאָרוֹן כְּתִיב! אֶלָּא מֵהָכָא: ''וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'', וּכְתִיב: ''כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן''.

Traduction

The Gemara questions its previous assumption: Granted, the Temple is also called Tabernacle, as it is written: ''And I will set My Tabernacle among you'' (Leviticus 26:11), where the reference is to the Temple, as the verse is referring to that which will transpire after the Jewish people have settled in their land. But from where do we derive that the Tabernacle is also called Temple? If we say that it is derived from that which is written: ''And the Kehatites, the bearers of the Temple, set forward'' (Numbers 10:21), that instance of the term Temple is not written with regard to the Tabernacle; rather, it is written with regard to the Ark and the other sacred vessels. Rather, it is derived from here: ''And let them make Me a Temple, that I may dwell among them'' (Exodus 25:8), where the reference is to the Tabernacle, as immediately afterward it is written: ''According to all that I show you, the pattern of the Tabernacle'' (Exodus 25:9).

Rachi non traduit

אשכחן מקדש דאיקרי משכן כו'. כדמפרש לקמן:

ונתתי משכני בתוככם. כל הניתן בתוככם קרי משכן:

ההוא בארון כתיב. שהיו הקהתים נושאין את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות שהם דברים המקודשים:

וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי פְנִים, אֲבָל הִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי חוּץ – שָׁהָה אִין, לֹא שָׁהָה לָא.

Traduction

§ The mishna teaches: If he bowed down, or he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, or he went out by way of a longer route when he could have taken a shorter route, he is liable to bring a sliding-scale offering. Rava says: They taught this only when he bowed down in the Temple courtyard facing inward, toward the Holy of Holies, as that alone is proper bowing. But if he bowed down facing outward, that is not considered bowing. When he bows facing outward, if he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, yes, he is liable, but if he did not tarry long enough to bow down, he is not liable.

Rachi non traduit

לא שנו. דבהשתחויה כל דהו אפי' לא שהה בה כדי השתחויה חייב:

אלא שהשתחוה כלפי פנים. לצד מערב:

אבל השתחויה כלפי חוץ. למזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחואה מיחייב משום שהייה ואי לא לא:

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה – מִכְּלַל דְּהִשְׁתַּחֲוָאָה גּוּפַהּ בָּעֲיָא שְׁהִיָּיה; אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי חוּץ, אֲבָל כְּלַפֵּי פְנִים – אַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁהָה. וְהָכִי קָאָמַר: הִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי פְנִים, אוֹ שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה בְּהָךְ הִשְׁתַּחֲוָאָה דִּכְלַפֵּי חוּץ – חַיָּיב.

Traduction

There are those who teach the statement of Rava with regard to the latter clause: Or if he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, he is liable to bring a sliding-scale offering. It may be said by inference that bowing down itself entails tarrying, and the mere act of bowing does not render one liable. With regard to this Rava says: They taught this only when he bowed down facing outward. In such a case, he is liable only if he tarried long enough to bow down. But if he bowed down facing inward toward the Holy of Holies, he is liable even if he did not tarry for that length of time. And this is what the mishna is saying: If he bowed down facing inward, or if he tarried long enough to bow down while he was bowing down facing outward, he is liable.

Rachi non traduit

והכי קאמר השתחויה כלפי פנים. כל דהו או שלא השתחוה ושהה כדי שיעור חיוב השתחואה דהנך כלפי חוץ דבעי שיעור חיוב:

הֵיכִי דָּמֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְּאִית בַּהּ שְׁהִיָּיה, וְהֵיכִי דָּמֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְּלֵית בַּהּ שְׁהִיָּיה? דְּלֵית בַּהּ שְׁהִיָּיה – זוֹ כְּרִיעָה בְּעָלְמָא הִיא, דְּאִית בָּהּ שְׁהִיָּיה – פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

Traduction

The Gemara asks: What are the circumstances of bowing in which there is tarrying, and what are the circumstances of bowing in which there is no tarrying? The Gemara answers: With regard to bowing in which there is no tarrying, that is merely kneeling. As for bowing in which there is tarrying, that is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission.

וְכַמָּה שִׁיעוּר שְׁהִיָּיה? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי; וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ – רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר נַחְמָנִי. חַד אָמַר: כְּמֵימְרֵיהּ דְּהַאי פְּסוּקָא, וְחַד אָמַר: כְּמִ''וַּיִכְרְעוּ'' לְסֵיפָא. ''וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת, וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ''.

Traduction

The Gemara asks: And what is the measure of that tarrying? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani and one other Sage who was with him disagree about this. And who is that other scholar? Rabbi Shimon ben Pazi. And some say that it was Rabbi Shimon ben Pazi and one other Sage who was with him. And who is that other scholar? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani. And some say it was Rabbi Shimon bar Naḥmani. One Sage says: It is as long as the time it takes to recite this following verse in its entirety, and one Sage says: It is as long as the time it takes to recite from the term ''and they bowed'' in the middle of that verse until the end. What is the verse? ''And when all the children of Israel saw how the fire came down, and the glory of the Lord upon the House, and they bowed with their faces to the ground upon the pavement, and prostrated themselves, and praised the Lord, saying: For He is good, for His steadfast love endures forever'' (II Chronicles 7:3).

Rachi non traduit

ארצה. משמע לשון שיטוח:

תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה – עַל אַפַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ''. כְּרִיעָה – עַל בִּרְכַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו''. הִשְׁתַּחֲוָאָה – זוֹ פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְכֵן אוֹמֵר: ''הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה''.

Traduction

The Gemara discusses the different forms of bowing in greater detail. The Sages taught: The term kidda indicates falling upon one’s face, and so the verse states: ''Then Bathsheba bowed [vatikkod] with her face to the ground'' (I Kings 1:31). Keria means descending upon one’s knees, and so the verse states with regard to Solomon: ''He rose from before the altar of the Lord, from kneeling [mikero’a] upon his knees'' (I Kings 8:54). Hishtaḥava’a, this is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission, and so the verse states that Jacob asked, in response to Joseph’s relating of his dream: ''Shall I and your mother and your brothers indeed come to bow down [lehishtaḥavot] to you to the ground'' (Genesis 37:10), i.e., spread out completely on the ground.

Tossefoth non traduit

קידה על אפים. תימה השתחואה נמי אשכחן על אפים דכתיב (בראשית מ''ח:
י''ב) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה (ישעיהו מ''ט:כ''ג) אפים ארץ ישתחוו לך (במדבר כ''ב:ל''א) ויקוד וישתחו לאפיו וי''ל דמגמרא אית לן קידה על אפים ומייתי דאשכחן נמי בקרא הכי:

בָּעֵי רָבָא: צָרִיךְ שְׁהִיָּיה לְמַלְקוּת, אוֹ אֵין צָרִיךְ שְׁהִיָּיה לְמַלְקוּת? לְקָרְבָּן גְּמִירִי שְׁהִיָּיה, לְמַלְקוּת לָא גְּמִירִי שְׁהִיָּיה;

Traduction

§ Rava raises a dilemma: Is tarrying long enough to bow down necessary to incur lashes? If one was warned not to remain in the Temple courtyard in a state of impurity, is he liable to receive lashes only if he remains there long enough to bow down, completely spread out on the ground? Or is tarrying not necessary to incur lashes, and he is immediately liable to receive lashes? The Gemara clarifies the two possibilities: Is it learned as a tradition that tarrying is necessary in order to incur liability to bring an offering, but not learned as a tradition that tarrying is necessary to become liable to receive lashes?

Rachi non traduit

למלקות. אם התרו בו שלא לעמוד ועמד פחות מכדי שהייה:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source