Vayedaber

Simple Havroutah

Yevamoth

Daf 66b

הַדִּין עִמָּהּ, וְרַב אַמֵּי אָמַר: הַדִּין עִמּוֹ.

Traduction

The halakha favors her; she may take the belongings. And Rav Ami said: The halakha favors him; he may retain the items and return their value.

Rachi non traduit

הדין עמה. ותטול כליה:

רַב יְהוּדָה אָמַר הַדִּין עִמָּהּ — מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ דִּידַהּ הָוֵי. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: הַדִּין עִמּוֹ — כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: אִם מֵתוּ — מֵתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ — הוֹתִירוּ לוֹ, הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן — יֹאכֵלוּ. אָמַר רַב סָפְרָא: מִי קָתָנֵי ''וְהֵן שֶׁלּוֹ''? ''הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן'' קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם לָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ.

Traduction

The Gemara explains that Rav Yehuda said that the halakha favors her because they are the assets of her paternal family, whose prestige will suffer if they aren’t returned. Therefore, they are hers. Rabbi Ami said that the halakha favors him, since the Master said in the mishna, with regard to guaranteed property: If they die, their death is his loss, and if they increase in value, their increase is his gain. Since he bears financial responsibility for their loss, they partake of teruma. Apparently, the slaves belong to the husband. Therefore, he is obligated to return only their monetary value. Rav Safra said in rejection of Rabbi Ami’s reasoning: Does the mishna teach that they are his? It teaches only that he bears financial responsibility for their loss, but actually they are not his.

Rachi non traduit

יאכלו. ומדאכלי בתרומה ש''מ דידיה נינהו:

וְכָל הֵיכָא דְּחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן אָכְלִי בִּתְרוּמָה? וְהָתְנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִכֹּהֵן — הֲרֵי זֶה יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה. כֹּהֵן שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלָיו — לָא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה!

Traduction

The Gemara asks: And do they partake of teruma wherever he bears financial responsibility for their loss, even if they are not his actual possession? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 11:9): An Israelite who rented a cow from a priest may feed it vetches [karshinin] of teruma, since the animal belongs to a priest? With regard to a priest who rented a cow from an Israelite, although its feed is incumbent upon him, he may not feed it vetches of teruma, as it does not belong to him. This indicates that the requirement for enabling an acquisition to eat teruma is possession, not responsibility.

Rachi non traduit

ששכר פרה מישראל. והא שוכר חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה וקתני לא יאכילנה כרשיני תרומה:

Tossefoth non traduit

כרשיני תרומה. אר''י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה ומ''מ חזו לאדם דאי לא חזו כלל לאדם פטורין מתרומה ומעשר כדאמר בריש כלל גדול (שבת דף סח. ושם):

לא יאכילנה כרשיני תרומה. והא דתנן (עירובין דף כו:) מערבין לישראל בתרומה דשרי בהנאה אר''ת דהיינו דוקא הנאה שאין של כילוי אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשילו כדתנן במסכת תרומות (פי''א מ''י) מדליקין בשמן של תרומה במבואות האפילות ע''ג כהן ברשות כהן פי' כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה דנר לאחד נר למאה אבל לא ברשות ישראל והא דאמר בכל שעה (פסחים דף לד.) אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיה מחמם חמין בשמן של תרומה שנטמאה אמר ר''ת דהיינו לכהנים שבבית רבי וטעמא דלא אסור אלא הנאה של כילוי מפרש ר''י משום דדרשינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כו. ושם) גבי אין מדליקין בטבל טמא את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פירוש עיקר הנאתה דהיינו אכילה אף תרומה טמאה אין לך בה עיקר הנאה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך ומהכא יליף דאין מדליקין בטבל טמא ובטבל טהור נמי משמע גבי עובדא דרבי פנחס בן יאיר (חולין דף ז.) דאסור הנאה של כלוי היינו משום דהדר ילפינן תרומה טהורה מטמאה ולא כמו שפירש שם בקונטרס דכ''ש בטבל טהור דכל שכן לא הוי דטהור מטמא הוא דילפינן וכי היכי דילפינן לאסור טבל בהנאה של כילוי הכי נמי ילפינן לאסור זו בתרומה דמשעת הרמה לא הותרה אלא לכהנים ולא לישראל:

ישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה כרשיני תרומה אע''פ שמזונותיה עליו. אר''י היינו משום דבהמה האוכלת היא קנין כספו של כהן וישראל אין נהנה אלא הדמים והרי הוא כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו אבל כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה דלאו קנין כספו דכהן הוא דשכירות לא קניא:

וְתִסְבְּרָא? נְהִי נָמֵי דִּמְחַיֵּיב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה, בְּאוֹנְסֶיהָ בְּכַחְשָׁהּ וּבְנִפְחַת דָּמֶיהָ — מִי מִיחַיַּיב? הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְסֵיפָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן, לָא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל — יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה.

Traduction

The Gemara rejects this proof: And how can you understand that the case of the rented cow is parallel to the case of guaranteed property? Though the renter is indeed liable for theft and loss, is he liable for unavoidable accidents, for emaciation, i.e., the cow became thinner or weaker for any reason, or for any other decrease in its value? Certainly he is not. In fact, the case of guaranteed property is similar only to the latter clause of that mishna: In the case of an Israelite who appraised a cow upon renting it from a priest under an arrangement where he guaranteed its value to the owner, he may not feed it vetches of teruma, as it is considered his own. However, a priest who appraised a cow upon renting it from an Israelite may feed it vetches of teruma. This indicates that guaranteed property is considered the acquisition of its recipient with regard to enabling it to eat teruma.

Rachi non traduit

ה''ג ותסברא נהי נמי דחייב בגנבה ואבדה באונסיה ובכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב. שוכר פטור מן האונסין וכן אם כחשה ואם הוזל דמיה:

הא. מתניתין לא דמיא אלא לסיפא:

אבל כהן ששם פרה מישראל. בדמים כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס או יוזלו פרות בעולם יתן הדמים:

יאכילנה כרשיני תרומה. הואיל וקבלה באחריותו ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידיה הוא. וגבי עבדים נמי אע''ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי:

Tossefoth non traduit

דמחייב בגניבה ואבדה כו'. כאן משמע דהלכתא כמ''ד דשוכר כנושא שכר דמי בהאומנים (ב''מ דף פ:) וכן הלכה כדמשמע בריש המפקיד (בבא מציעא דף לו.) גבי שוכר ושואל פעמים ששניהם באשם כו' ובפרק השואל (שם דף צז.) גבי ההוא דאגר כודני לבי חוזאי:

אבל כהן ששם פרה מישראל. פירש בקונטרס כששכרה הימנו התנה להחזיר לו דמים אלו אם תכחש או תאנס או יוזלו הפרות ואר''י דאסור לעשות כן משום ריבית כדמוכח בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סד.) אלא איירי בשואל:

יָתֵיב רַבָּה וְרַב יוֹסֵף בְּשִׁילְהֵי פִּרְקֵיהּ דְּרַב נַחְמָן וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי: עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יוֹצְאִין בְּשֵׁן וָעַיִן. לָאִישׁ, אֲבָל לֹא לָאִשָּׁה.

Traduction

Rabba and Rav Yosef sat at the conclusion of Rav Naḥman’s sermon, and they sat and said: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami. It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami in the following baraita: If a slave’s owner strikes him and knocks out his tooth or blinds him in an eye, he is set free. Slaves of guaranteed investment go free at the loss of a tooth or an eye caused by the husband, but not at such loss caused by the wife. This indicates that they belong to the husband.

Rachi non traduit

בשילהי פירקיה. כשסיים הדרשה:

בשן ועין לאיש. אם סימא הבעל את עינו:

אבל לא לאשה. אם סימתה עינו דלאו דידה הוא:

Tossefoth non traduit

עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין. תימה לר''י מה ראיה מייתי מהכא לרבי אמי דהא רב יהודה נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כדפי' במתני' ועוד הקשה הר' משה כהן דמי לא מודה רב יהודה דמיחסרי גוביינא וא''כ ברשותיה קיימי ושחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר לקמן גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאפי' לרב יהודה מפקיעין מידי שיעבוד דאפי' שחרור דשן ועין דממילא אמרינן בהחובל (ב''ק דף פט:
ושם) דמפקיע מידי שיעבוד ואין לומר דרבה ורב יוסף דדייקי מהכא תניא כוותיה דרבי אמי לית להו דרבא דאמר שיחרור מפקיע מידי שיעבוד דהא ממתני' דהשולח (גיטין דף מ: ושם) דייק לה ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך ואפ''ה קאמר רבא לרב נחמן והא תניא כוותיה דרבי אמי ותירץ ה''ר שמואל בר' חיים מוורדי''ש דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו:

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: הַמַּכְנֶסֶת שׁוּם לְבַעְלָהּ, אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכּוֹר — לֹא יִמְכּוֹר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ הִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ, אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכּוֹר — לֹא יִמְכּוֹר. מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם לְפַרְנָסָה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר: הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

Traduction

Conversely, it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: When a woman brings appraised, guaranteed property into her marriage to her husband, if the husband wishes to sell it, he may not sell it, as it belongs to her. And not only that, but even when her husband brought property into the marriage and added it to her dowry as an appraised, guaranteed gift of his own, even if the husband wishes to sell that gift he may not sell it. With regard to a case in which either the husband or wife unlawfully sold this property for subsistence, there was an incident like this that came before Rabban Shimon ben Gamliel, and he said: Although the husband executed the sale, he may repossess the property from the purchasers, as the sale is void.

Rachi non traduit

לא ימכור. שאם יגרשנה תטול כליה:

מכרו שניהם. או זה או זה:

לפרנסה. אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות:

הבעל מוציא. לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה דהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי (שמא ימות הוא בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין) כל זמן שהיא קיימת:

Tossefoth non traduit

הבעל מוציא מיד הלקוחות. פי' בקונטרס דאפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות משמע מתוך פירושו דכל זמן שהאשה חיה אין הבעל יכול להוציאם כשמכר הוא עצמו אלא כשמתה האשה דאז יורש כחה והיא היתה יכולה למחות בחיים ותימה הוא דכיון שהמכירה קיימת כל זמן שהאשה שותקת למה תוכל לבטל מכירתו במחאתה על חנם דמחיים אין לה בהם כלום ועוד דאפילו אם האשה תוכל להוציא מחיים נראה דאין הבעל יכול להוציא אחר מיתה ולא אמרינן דבמקום אשתו קאי כיון שמכר בעצמו כדמשמע בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) גבי ההוא גברא דזבין כתובתה דאימיה בטובת הנאה אמר אי אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אימיה אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא איהו במקום אימיה קאי א''ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה קביל עילויה ונראה כפר''ח דאין המקח קיים כלל אפי' שעה אחת דתקון רבנן שלא תהא אשה צריכה לטרוח ולחזר להוציא מיד הלקוחות אחר מיתת הבעל דלא דמי לאשה הטורפת מנכסים משועבדים לכתובה דהתם הויא מכירה דשמא לא תהא אשה צריכה לטרוח שיפרעו לה כתובתה או תטרוף מבני חרי אבל היכא שאין יכולים לסלקה בשאר נכסים תקנו שהמקח בטל לאלתר:

אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְהָתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי! אַף עַל גַּב דְּתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דְּרַב יְהוּדָה, מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ.

Traduction

Rava said that Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda. Rava said to Rav Naḥman: But isn’t it taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami? He replied: Although it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami, Rav Yehuda’s rationale, that the wife may take the objects in question because they are assets of her paternal family and their complete removal from her domain would hurt the family’s prestige, is more reasonable.

הָהִיא אִיתְּתָא דְּעַיִּילָה לֵיהּ לְגַבְרַאּ אִיצְטְלָא דְמֵילָתָא בִּכְתוּבְּתַהּ. שְׁכֵיב, שַׁקְלוּהָ יַתְמֵי וּפַרְסוּהָ אַמִּיתָנָא.

Traduction

The Gemara relates an incident: A certain woman brought into her marriage to her husband a robe [itztela] of fine wool [meileta], which was deemed guaranteed property by her marriage contract. Her husband subsequently died, and the orphans took that robe and spread it over the corpse as a shroud. The woman demanded that the robe be returned to her.

אֲמַר רָבָא: קַנְיַיהּ מִיתָנָא. אֲמַר לֵיהּ נָאנַאי בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב כָּהֲנָא: וְהָאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה? אֲמַר לֵיהּ: מִי לָא מוֹדֶה רַב יְהוּדָה דִּמְחוּסַּר גּוּבְיָינָא. וְכֵיוָן דִּמְחוּסַּר גּוּבְיָינָא — בִּרְשׁוּתֵיהּ קָאֵי.

Traduction

Rava said: The dead has acquired it, as deriving benefit from anything consecrated for the dead is prohibited. Nanai, son of Rav Yosef, son of Rava, said to Rav Kahana: But didn’t Rava say that Rav Naḥman said that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda? Accordingly, the woman’s robe must be returned. He said to him: Doesn’t Rav Yehuda admit that the robe has not yet been collected? And since it has not yet been collected, it remains in his possession, and his inheritors can render its use as a burial shroud prohibited.

Rachi non traduit

קנייה מיתנא. תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:):

מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא. אע''ג דהדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו ויהבי דמי:

רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ,

Traduction

The Gemara adds that in this regard Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said: Consecration of property, the prohibition against benefiting from leavened bread on Passover,

Rachi non traduit

רבא לטעמיה כו' הקדש. דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא אבל קדושת דמים לא כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו כו':

חמץ. עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודא דעובד כוכבים. והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מותר בהנאה רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מיחסר גוביינא:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source