והתקין לו ממנו. מגופו מצלעותיו:

בנין עדי עד. בנין נוהג לדורות וחוה קרי לה בנין על שם ויבן את הצלע (בראשית ב):

שוש תשיש. לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר (תהילים קל''ז:ו') תדבק לשוני לחכי וגו':

עקרה. ירושלים:

שמח תשמח. ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר לפיכך פתח בה בברוך וחתם בה בברוך כדרך כל ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכן תיקנו לכל הברכות שסמוכות אחר הראשונה על הסדר ואשר ברא מפני שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת דאמרי' (ירושלמי דפסחים פ''י) רבי מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ורבי חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה משאר סדר הברכות וכולה הודאה אחת לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכן ברכת יוצר האדם שתיקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן אי למ''ד ב' יצירות הוו אי למ''ד ב' יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מ''מ אינה מסדר ברכות הזווג דהא ביצירה הראשונה אכתי נקבה לא הואי וא''ת למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה שהיא עיקר ותחילתו:

ריעים האהובים. החתן והכלה שהן ריעים האוהבים זה את זה:

כשמחך יצירך. כמו ששמחת את אדם הראשון:

בגן עדן מקדם. דכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם וגו' (שם):

משמח חתן וכלה. ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתם עם הכלה דמשמע איש באשתו אלא ברוך ה' משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שבח שמשבח להקב''ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה:

בריך חמש. שהכל ואשר יצר ושוש תשיש שמח תשמח אשר ברא:

בריך שית. יוצר האדם הוסיף:

חדא יצירה הואי. כמאן דאמר בעירובין (דף יח.) ויבן את הצלע פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין זכר מלפניו ונקבה מאחור:

שתי יצירות. כמאן דאמר זנב היה וממנו נבראת האשה והרי כאן שתי יצירות:

בתר מחשבה אזלינן. ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד בעירובין בפ' עושין פסין:

מברך שהשמחה במעונו. בתחילת הזימון:

בין אמר להן. לקרואין:

מחמת הלולא. קראתי לכם הלום לסעודה:

מעיקרא. קודם החופה אם הזמין קרואים ואמר להם מחמת שאני רוצה להכניס בני לחופה:

מאימתי. הויא התחלת שמחת חופה לברך שהשמחה במעונו:

מכי רמי שערי באסינתא. יש שורין שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורך חופה וי''א לשם החתן והכלה זורעין שעורין בעציץ לומר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו:

דהוה טריח ליה. מתוקנים היו לו כל צרכי חופה וסעודה:

איעסק לבריה. שידך לו אשה:

ובריך משעת אירוסין. שהשמחה במעונו:

והדרי בהו. לא נתנו לו האשה:

שית אריכתא. הוסיף דברים על שהכל ועל ברכת יצירה ראשונה וחתם בהם בברוך:

ולית הלכתא כוותיה. כדפי' לעיל:

לבי מהולא. לסעודת מילה:

חתנים מן המנין. לקמן מפרש למאי הלכתא: