Vayedaber

Simple Havroutah

Shabbath

Daf 91a

מַהוּ דְּתֵימָא, בַּטּוֹלֵי בַּטְּלַהּ לְמַחְשַׁבְתּוֹ — קָא מַשְׁמַע לַן: כָּל הָעוֹשֶׂה, עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה הוּא עוֹשֶׂה.

Traduction

Lest you say that in doing so his original intention is completely nullified, since when he carries it out he is no longer conscious of the reason that he stored it, the tanna of the mishna teaches us that anyone who performs an action with an object with which he had dealings in the past, performs the action with the original intention in mind.

Rachi non traduit

מהו דתימא. כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו:

בטלה לו מחשבתו. ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה:

קמ''ל. דכל העושה סתם על דעת הראשונה עושה ובחשיבותיה קמא קאי:

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר אַף בְּמוֹצִיא חִטָּה אַחַת לִזְרִיעָה. פְּשִׁיטָא, ''כָּל שֶׁהוּא'' תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: ''כָּל שֶׁהוּא'' — לְאַפּוֹקֵי מִגְּרוֹגֶרֶת, וּלְעוֹלָם עַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְקִיף לַהּ רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: אֶלָּא מֵעַתָּה, חִישֵּׁב לְהוֹצִיא כָּל בֵּיתוֹ, הָכִי נָמֵי דְּלָא מִיחַיַּיב עַד דְּמַפֵּיק לְכוּלֵּיהּ?! הָתָם — בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם.

Traduction

Rav Yehuda said that Shmuel said: Rabbi Meir deemed liable one who carried out even a single wheat seed for sowing on Shabbat. The Gemara asks: This is obvious. We learned in the mishna that the measure that determines liability for one who carries out seeds for sowing on Shabbat is any amount. Since the principle is that an unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, clearly Rabbi Meir would deem him liable for carrying out one seed. He would even deem him liable for carrying out less than one seed. The Gemara answers that Shmuel’s statement was necessary. Lest you say that when the mishna employs the term any amount it is to exclude the standard measure for carrying out food on Shabbat, a dried fig-bulk; and actually one is only liable if there is at least an olive-bulk of whatever he is carrying out. Therefore, Shmuel teaches us that any amount refers to even a single seed. Rav Yitzḥak the son of Rav Yehuda strongly objects to this: But now, based on the approach that the measure of liability depends solely on the intention of the person carrying out the object and not on objective measures, one who planned to carry out the contents of his entire house at once, so too, is he only liable when he carries it out at once? The Gemara answers: There is no comparison. There, with regard to a person who plans to carry out the contents of his entire house, his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other people, as most people do not conduct themselves in that manner.

Rachi non traduit

כל שהוא תנן. וסתם משנה רבי מאיר:

לאפוקי מגרוגרת. דשאר אוכלין:

אלא מעתה. דמתני' בדעתיה תלינן כדקאמרת משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא:

חישב להוציא כל ביתו. בהוצאה אחת דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד:

הכי נמי. דכי אפקא פורתא פורתא לא מיחייב:

בטלה דעתיה. ושיעורא דחשיב לאינשי חשיב:

Tossefoth non traduit

מתקיף לה רב יצחק. פירש בקונטרס דפריך אאביי וקשה דאמאי נטר ליה עד הכא ואומר הרב פור''ת בשם רבינו שמואל דאדרב יהודה אבוה פריך וה''פ כיון דאמרת דמוציא חטה אחת לזריעה חייב אע''פ שאין רגילות משום דבתר מחשבתו אזלינן ה''נ כשחישב להוציא כל ביתו ניזול בתר מחשבתו ולא נחייבנו בפחות כיון דפחות מיכן אינו חשוב בעיניו ומשני התם בטלה דעתו אצל כל אדם דאין אדם שלא יהא חשוב בעיניו פחות מכן אבל הכא יש בני אדם שחשובה להם חטה אחת לזריעה:

וְכָל אָדָם אֵין חַיָּיבִין עָלָיו אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּתַנְיָא: כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, כָּל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ, וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ, וְהוּכְשַׁר לָזֶה וְהִצְנִיעוֹ, וּבָא אַחֵר וְהוֹצִיאוֹ — נִתְחַיֵּיב זֶה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל זֶה.

Traduction

We also learned in the mishna: And any other person is only liable for carrying it out on Shabbat if he carries out its measure for liability. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, as it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar stated a principle: Anything that is not fit to be stored, and therefore people do not typically store items like it, but it was deemed fit for storage by this person and he stored it, and another person came and carried out the object that was stored, that person, who carried it out, is rendered liable by the thought of this person, who stored it.

Rachi non traduit

וכל אדם אין חייבין אלא כשיעורו. ואע''פ שהוכשר לזה והצניעו:

אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הוֹצִיא כִּגְרוֹגֶרֶת לַאֲכִילָה, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לִזְרִיעָה, אִי נָמֵי לִזְרִיעָה, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לַאֲכִילָה — חַיָּיב. פְּשִׁיטָא, זִיל הָכָא — אִיכָּא שִׁיעוּרָא, וְזִיל הָכָא — אִיכָּא שִׁיעוּרָא! מַהוּ דְּתֵימָא בָּעֵינַן עֲקִירָה וְהַנָּחָה בַּחֲדָא מַחְשָׁבָה וְהָא לֵיכָּא — קָא מַשְׁמַע לַן.

Traduction

Rava said that Rav Naḥman said: If one carried out on Shabbat a dried fig-bulk of seeds for eating, and along the way he reconsidered and decided to use them for sowing; or, alternatively, if one intended to carry them out for sowing and reconsidered and decided to use them for eating, he is liable. The Gemara wonders: This is obvious. Whichever way you view this case, he is clearly liable. Go here and examine his initial intention, there is a measure that determines liability; and go here and examine his ultimate intention, there is a measure that determines liability. The Gemara replies that Rav Naḥman’s statement teaches a novel concept. Lest you say that in order to be deemed liable for carrying out an object on Shabbat, we require that the lifting and placing of the object be performed with a single, identical, intention, and that is not the situation here, i.e., that the change in his intention transforms his action into two separate half-labors, therefore Rav Naḥman teaches us that it is considered a single prohibited act, and the person who performed it is liable.

Rachi non traduit

כגרוגרת. איכא שיעורא לאכילה ולהוצאה וכ''ש לזריעה דשיעורא בכל שהוא:

בָּעֵי רָבָא: הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת לִזְרִיעָה וְתָפְחָה, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לַאֲכִילָה, מַהוּ? אִם תִּמְצֵי לוֹמַר: הָתָם הוּא דְּמִיחַיַּיב — דְּזִיל הָכָא אִיכָּא שִׁיעוּרָא וְזִיל הָכָא אִיכָּא שִׁיעוּרָא, הָכָא, כֵּיוָן דִּבְעִידָּנָא דְּאַפְּקֵהּ לָא הֲוָה בֵּיהּ שִׁיעוּר אֲכִילָה — לָא מִיחַיַּיב, אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּאִילּוּ אִישְׁתִּיק וְלָא חַשֵּׁיב עֲלֵיהּ מִיחַיַּיב אַמַּחְשָׁבָה דִזְרִיעָה — הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַיַּיב.

Traduction

On the basis of this halakha, Rava raised a dilemma: With regard to one who carried out half a dried fig-bulk of seeds for the purpose of sowing, which is less than the measure that determines liability, and in the meantime the seeds became moist and expanded to a dried fig-bulk, and he reconsidered his plans for the dried fig-bulk of seeds and decided to use it for eating, what is the halakha? The two sides of the dilemma are: If you say that there, in the first case, he is liable because go here and examine his initial intention, there is a measure that determines liability; and go here and examine his ultimate intention, there is a measure that determines liability; but here, in this case, since at the time that he carried it out there was not a measure that determines liability for one who carries out seeds for the purpose of eating, then he is not liable. Or, perhaps, since had he been silent and had no intention with regard to the seeds at all, he would be liable for the intention of carrying it out for the purpose of sowing, then now too, he is liable because, even based on his reconsidered intention, he completed the prohibited labor of carrying out.

Rachi non traduit

ותפחה. ועמדה על גרוגרת קודם הנחה:

ונמלך עליה לאוכלה. והניחה מהו:

את''ל. בההיא אע''ג דעקירה והנחה לאו בחדא מחשבה הואי מיחייב:

התם הוא דזיל הכא כו'. בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו ושיעור למחשבה שניה הלכך מיצטרפי עקירה והנחה:

אבל הכא בעידנא דאפקה לא הוה בה שיעור. למחשבה שניה של הנחה ולא מצטרפי הנחה לעקירה:

כיון דאילו אשתיק. בהך שניה אית בה שיעור לזריעה ומיחייב:

השתא נמי מיחייב. הואיל ויש שיעור למחשבה אחרונה ובשיעור זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה ויותר:

Tossefoth non traduit

או דילמא בתר השתא אזלינן. משמע דאי בתר השתא אזלינן ליכא למיבעיא מידי מדקאמר את''ל בתר השתא אזלינן הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו ולא מיבעיא ליה אקמייתא ואמאי אכתי תיבעי ליה אי הוה דיחוי אצל שבת או לא כדבעי בסמוך דהא מיד כשצמקה נדחית וי''ל דדוקא ההיא דבסמוך חשיב ליה דיחוי שנדחית בין משיעור ראשון בין משיעור אחרון אבל הכא דמשיעור אחרון מיהא לא נדחית לא חשיב ליה דיחוי:

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִילּוּ אִישְׁתִּיק וְלָא חַשֵּׁיב עֲלֵיהּ מִיחַיַּיב אַמַּחְשָׁבָה דִזְרִיעָה, הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַיַּיב — הוֹצִיא כִּגְרוֹגֶרֶת לַאֲכִילָה וְצָמְקָה וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לִזְרִיעָה, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי כִּי אִישְׁתִּיק — אַמַּחְשָׁבָה קַמַּיְיתָא לָא מִיחַיַּיב, אוֹ דִילְמָא בָּתַר הַשְׁתָּא אָזְלִינַן, וּמִיחַיַּיב. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: בָּתַר הַשְׁתָּא אָזְלִינַן, וּמִיחַיַּיב — הוֹצִיא כִּגְרוֹגֶרֶת לַאֲכִילָה וְצָמְקָה וְחָזְרָה וְתָפְחָה, מַהוּ? יֵשׁ דִּיחוּי לְעִנְיַן שַׁבָּת, אוֹ אֵין דִּיחוּי לְעִנְיַן שַׁבָּת? תֵּיקוּ.

Traduction

And if you say that since had he been silent and had no intention with regard to the seeds at all, he would be liable for the intention of carrying it out for the purpose of sowing, now too, he is liable, if he carried out seeds in the measure of a dried fig-bulk for the purpose of eating, and they shriveled until there was less than that measure, and he reconsidered and decided to use them for the purpose of sowing, then what is the halakha? Here, certainly had he been silent and had no intention with regard to the seeds at all, for the original intention he is not liable because there remains less than the measure for liability; or perhaps we follow his intention at present and he is liable. And if you say that we follow his intention at present, and he is liable, the dilemma arises: If one carried out a dried fig-bulk of seeds for the purpose of eating, and it shriveled until there was less than that measure, and then it expanded to a fig-bulk, what is the halakha? Is there disqualification with regard to the halakhot of Shabbat? Since at a certain point there was less than the measure that determines liability, he can no longer be held liable for carrying it out even if it expands. Or, perhaps there is no disqualification with regard to the halakhot of Shabbat. The crucial moments that determine liability for carrying an object are the moment that it is lifted and the moment that it is placed. At both of those junctures, the measure for liability was whole. No resolution was found to any of these dilemmas. Therefore, let them stand unresolved.

Rachi non traduit

לא מיחייב. דהא בשעת הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא:

בתר השתא. בתר מחשבה דהשתא אזלינן לענין הנחה:

יש דיחוי. מה שחסרה בינתים אילו אנחה בההיא שעתא לא מיחייב מי אמרינן תורת דיחוי דנדחה לו מחיוב חטאת ובטלה לה עקירה וכי הדר תפחה והניחה הוי הנחה בלא עקירה:

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: זָרַק כְּזַיִת תְּרוּמָה לְבַיִת טָמֵא מַהוּ? לְמַאי: אִי לְעִנְיַן שַׁבָּת — כִּגְרוֹגֶרֶת בָּעֵינַן, אִי לְעִנְיַן טוּמְאָה — כְּבֵיצָה אוֹכָלִין בָּעֵינַן! לְעוֹלָם לְעִנְיַן שַׁבָּת, וּכְגוֹן דְּאִיכָּא פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה אוֹכָלִין, וְהַאי מַשְׁלִימוֹ לִכְבֵיצָה. מַאי: מִדְּמִצְטָרֵף לְעִנְיַן טוּמְאָה — מִיחַיַּיב נָמֵי לְעִנְיַן שַׁבָּת, אוֹ דִילְמָא: כָּל לְעִנְיַן שַׁבָּת כִּגְרוֹגֶרֶת בָּעֵינַן? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שִׁיעוּרָן כִּגְרוֹגֶרֶת, וְאַמַּאי? לֵימָא: מִדִּלְעִנְיַן

Traduction

Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: If one threw an olive-bulk of teruma into an impure house, what is the halakha? The Gemara attempts to clarify the question. With regard to what matter was this dilemma raised? If it was raised with regard to Shabbat, the measure that we require to determine liability for carrying out is a dried fig-bulk, and an olive-bulk is smaller than that. And if it was raised with regard to ritual impurity, the measure that we require to determine impurity for food is at least an egg-bulk, and an olive-bulk is smaller than that as well. The Gemara answers: Actually, this dilemma was raised with regard to Shabbat. And it is referring to a case where there is less than an egg-bulk of food in the house, and this olive-bulk that was thrown into the house completes the measure of the food in the house to an egg-bulk. The dilemma is: What is the halakha in that case? Is it from the fact that the olive-bulk joins together with the food in the house with regard to ritual impurity that he is also liable with regard to Shabbat? Or perhaps, all matters concerning carrying out on Shabbat require a dried fig-bulk in order to be liable. Rav Naḥman said to him: We already learned the resolution to that dilemma in a baraita: Abba Shaul says: The measure that determines liability for carrying out the wave-offering of the two loaves of bread and the showbread that were in the Temple is a dried fig-bulk. The Gemara asks: And why is that their measure? Let us say: From the fact that with regard to the matter of

Rachi non traduit

אי לענין טומאה. דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו כביצה בעינן:

והאי משלימו. שנחה אצלו והשלימו וע''י הנחה זו נטמאו:

שיעורן כגרוגרת. אם הוציאן לרה''ר בשבת:

ואמאי לימא. בכזית מיחייב דהא חשיבה הוצאה לענין איפסולי ביוצא דאי אכליה הוא עובר בלאו דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואכילה בכזית:

Tossefoth non traduit

אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. משמע דלא מקבל אוכל טומאה בפחות מכביצה ומה שהביא רש''י מת''כ דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא דתניא מכל האוכל שמטמא בכל שהוא יכול יהא מטמא אחרים ת''ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת הוי אומר זה ביצת תרנגולת אומר ר''ת דאסמכתא היא דה''נ מעשר ירק מרבינן בת''כ מוכל מעשר הארץ ולא הוי אלא אסמכתא בעלמא והא דפריך בפרק כל שעה (פסחים ד' לג:) למ''ד משקין מיבלע בליעי מהא דתנן טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורים ואי מיבלע בליעי אמאי טהורים ומוקי לה בענבים שלא הוכשרו לאימת קא מיתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה אתי שפיר גם לפי' הקונטרס דאע''ג דמקבל טומאה בכל שהוא מ''מ בציר ליה שיעורא מלקבל הכשר לפירוש הרב פור''ת דמפרש בשם רש''י בפ' חבית (לקמן שבת קמה.) דאין אוכל מקבל הכשר בפחות מכביצה וטעמא משום דמאשר יאכל נפקא לן לטמא אחרים בכביצה ואהא כתב אשר יבא עליו מים וכן בפרק אלו עוברין (פסחים מה.) גבי בצק שבסידקי עריבה דמפרש אביי כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק בפסח דאיסורו חושבו מצטרף אע''ג דבלא צירוף פחות מכביצה הוה מצי לאוקמי דנגע שרץ בכזית שבסידקי עריבה בפסח דאיסורו חושבו מקבל טומאה בשאר ימות השנה אי קפיד אין אי לא לא אלא דלענין קבלת טומאה עצמה לא נפקא לן מינה מידי דבלאו הכי אסורה משום חמץ להכי נקט לענין לטמא אחרים ומייתי רבינו תם ראיה דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה דתניא בפרק אלו עוברין (פסחים מד.) המקפה של תרומה השום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל והא לא הוי כביצה ורש''י ל''ג הכי אלא גריס והא בטל ברובא ומפרש דהכי פריך מקום מגעו אמאי פסול והא בטל שום ושמן אגב מקפה דהא משום הכי קתני ברישא פסל את כולן ואין נראה למחוק הספרים ועוד נהי דבטלי ברישא להחמיר להקל לא אמרינן דבטלי ועוד דלא שייך למימר דבטלי השום והשמן כיון שהן בעין מדקתני לא פסל אלא מקום מגעו ועוד (דתניא בתוספתא) בד''א בזמן שהיא גוש בקערה משמע שהן בעין ואין להאריך ורש''י חזר בו בכריתות (דף כא.) וגבי פרה מיטמא טומאת אוכלין (חולין דף פב.) והא דאמר בפ''ק דחולין (דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל לאו דוקא חרדל אלא כלומר מלא ביצים ומשום דבחרדל איכא טובא ראשון ושני כו' ומקבל טומאה מדרבנן נקט ליה:

אי לענין שבת כגרוגרת בעינן. הוה מצי למיפרך אמאי נקט זרק ואמאי נקט תרומה ולבית טמא:

כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים כו'. אור''י דלהכי נקט זרק דהשתא בהדי הדדי קא אתיין דלא מחייב לענין שבת עד דנח כדאמר בפרק המוציא (לעיל שבת דף פ.) תוך ג' לרבנן בעיא הנחה על גבי משהו אבל מכניס מכי אתי תוך ג' איכא איסור שבת ואיסור טומאה ליכא עד דמצטרף ולא אתון בהדי הדדי ודוקא נקט כזית תרומה דאיכא איסור לאוכלו בטומאה אבל פחות מכזית לא וכן כזית חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף לענין שבת וא''ת מ''ש כזית תרומה מחצי זית דהא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה כדמוכח בהערל (יבמות דף ג:) דהאוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה וחצי זית נמי הא קי''ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה (יומא עד.) וי''ל דמ''מ כזית חמיר טפי שהרי זית הוא שיעור ללקות עליו בכל מקום ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא אע''ג דחשיב ללקות עליו זר האוכלו מש''ה לא חשיב בפחות מגרוגרת כיון דאיסור זרות לא בא ע''י הוצאה זו:

פחות מכביצה אוכלין. ה''ה דה''מ למימר דאיכא כביצה אוכלין שאין הם צריכין לצירוף וכזית לבד צריך לצירופן א''נ אור''י דנקט דוקא פחות מכביצה אבל כביצה אפשר דאין מצטרף כיון שקודם צירוף כבר מטמא דילמא שבע לה טומאה דבעיא היא בהקומץ רבה (מנחות כד.) גבי עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בכלי ונגע טבול יום בטמא מהו מי אמר שבע לה טומאה ולא נטמא הטהור אע''ג דאם היו שניהם טהורים ונגע טבול יום באחד מהן שניהם טמאין דכלי מצרף מה שבתוכו לקדש השתא דשבע לה טומאה לא מצטריף או דילמא לא אמרי' שבע לה טומאה ומשום דהתם מספקא לן נקט פחות מכביצה:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source