מפני שהוא משביחו. שמתקיים ביותר כשהוא מבושל ואין הלכה כר' יהודה:

מפני שהוא ממעיטו. בגמרא פליגי בפירושו חד אמר שממעיטו ממדתו וחד אמר שממעיטו משותיו:

ואין מפטמין את השמן. אין עושין שמן של תרומה מפוטם בעיקרי בשמים מפני שמשנה את טעמו ומוציאו מכלל אכילה:

אבל עושין את היין ינומלין. שמערבין יון ודבש ופלפלין וזהו נקרא ינומלין ומותר לעשות כן ביין של תרומה שזה ראוי לכך:

מתני' אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס. מורייס הוא שמן מדגים מלוחים ואם נותן לתוכו דבילה וגרוגרת של תרומה מאבד אותן שכבר אינן ראויין לאכילה הן והתרומה לא ניתנה אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה ובתרומה טמאה להדלקה:

אבל נותן את היין למורייס. שכן דרך לתת לתוכו יין כדי למתק טעמו:

תמן תנינן. בפ''ז דמקואות אלו פוסלין את המקוה בג' לוגין ולא מעלין להשלים לכשיעור:

כאן בקשים. מתני' דהכא אם הן קשים וחריפין מיירי והתם ברכין דהוו כמשקה:

כאן באוכל. כלומר שהאוכל הוא בתוכן חשיבי כאוכל עצמו והתם אם הן בפ''ע מיירי דהוו כמשקה:

אפי' תימר וכו'. כלומר בלא''ה ל''ק דבתרומה הוא דשייך בנ''ט אבל לא שייך נ''ט גב מקוה וכמשקה בעלמא חשיבי לענין לפוסלו:

הדרן עלך בצל שנתנו

הכא. במתני' דקתני מי כבשים ומי שלקות אסורין כתרומה עצמה אלמא את עביד לה כאוכל של התרומה שנכבש בתוכן והכא את עביד לה משקה דפוסלין את המקוה:

אם בטל טעמו. בקדירה הראשונה מותר הקדירה השניה לזרים שכבר אין בו טעם תרומה ואם לאו אסור:

צרור תבלין. של תרומה שנתנו לתוך קדירה זו והוציאו וחזר ונתנו לתוך קדירה אחרת שכך הוא הדרך שעושין ממיני עיקרי תבלין כמין צרור וקשר ונותנין לתוך הקדירה שיהו יכולין להוציאן אם יצטרכו לכך:

ובתבלין. של תרומה מותר שכך הוא מלאכתן שכן דרכן שנותנין אותן להתבשיל ליתן טעם ואע''פ שאחר שיצא הטעם מהן אינן ראויין ונשלכין הן:

גמ' תני. בתוספתא פ''ט ופליגא אמתני' דקתני נותן דבילה וגרוגרת לתוך המורייס כדרך שנותן לתוכו שאר תבלין של תרומה לתת בו טעם ובלבד שלא יסחטם להוציא מימיהם וליתן מימיהם לתוך המורייס מפני שכשנסחטו אינן ראויין לכלום ונמצא מאבד את התרומה:

מה בינה לבין שבת. דהא לא כן תני בפ''ג דעוקצין השבת אניט''ו בלע''ז משנתן טעם בקדירה כבר אין בו משום תרומה ואם הוציאו ונתנו לקדירה אחרת אינו אוסר לזרים וכן אינו מטמא שוב טומאת אוכלין דמשנתן טעמו לא חשיב כאוכל ואמאי צריך כאן שיהא בטל טעמו לגמרי ולא סגי משנתן איזה טעם בקדירה הראשונה כמו גבי שבת דודאי אפי' אחר שנתן איזה טעם מיירי דכבר אין בו משום תרומה דהא קתני בהדיה ואינו מטמא טומאת אוכלין ולענין טומאה פשיטא היא דלא חשיב אוכל לאחר שיצא מקצת טעמו וא''כ ה''ה לענין תרומה ומשני דהתם משלך נתנו לך כלומר דהרי מה שהשבת מטמא טומאת אוכלין אינו אלא משום חומרת חכמים בעלמא דבדין היה שלא תטמא טומאת אוכלין דלאו אוכל ממש הוא וה''ה לענין תרומה אלא שהן אמרו שיטמא טומאת אוכלין ואם כן הן אמרו והן אמרו דמכיון שנתן איזה טעם בקדירה כבר נתבטל הוא ולא חשיב כלום לא לענין טומאה ולא לענין תרומה אבל הכא מיירי בצרור של מיני ירקות שהן אוכל ועשויין לתת אותן לתבלין לתוך התבשיל שבקדירה ולפיכך עד שיהא בטל טעמו לגמרי בקדירה הראשונה דאז אין בו משום תרומה:

רבי מתיר. לתת אותו לכתחילה דלא מיקרי איבוד תרומה וראב''ש אוסר דמאבד את היין הוא לפיכך אם עבר ונתנו רבי אוסר לזרים דהיין כבעין הוא וראב''ש מתיר לזרים דכבר כלה בתוך המורייס ונאבד טעמו:

דתני. בתוספתא שם ולא הובאה בתוספתא שלפנינו אלא הסיפא:

דרבי היא. הא דתנינן אבל נותן את היין למורייס כרבי הוא דאתיא:

וא''ר יוחנן וכו' ואפי' למ''ד באומן מותר ובלבד ביודעו ומכירו. ומהימן ליה שלא נתן לתוכו יין:

אומן מותר לא בשאינו מבושל. כצ''ל וכך הוא בע''ז שם ובסיפא יש ט''ס שם. כלו' דודאי הא דהתירו באומן בשאינו מבושל הוא דהתירו וא''כ ודכותה ושאינו אומן אסור ואפי' שאינו מבושל והדרא קושיא לדוכתה למה אסרו וחסר כאן והוחלף במקצת. והכי איתא התם לבתר דלעיל מאי כדון את שהוא ליטול את הזוהמא מחמת ע''ז אסור הדא אמרה וכו' ולבתר גריס התם להא דר' יוחנן בר מרייה כלומר לעולם יין למורייס לאו לטעמא הוא דעביד אלא לעבורי זוהמא בעלמא ואפ''ה בשל נכרי אסור דעכ''פ הנאה אית ביה מהיין נסך אבל בתרומה לא חששו כדמסיים הדא אמרה וכו' כלומר אפי' הנאה מועטת כה''ג אסרו ביין נסך משום חומרא דע''ז ובתרומה מותרת דאין איסור הנאה בתרומה:

והתני. בתוספתא דע''ז פ''ה המין כמו האומן וכך הוא בהדיא שם ובהאי תלמודא אם הה הנכרי המוכר את המורייס אומן מותר ליקח ממנו דלא מרע נפשיה ולא משקר אם אומר שאין בו יין ושאינו אומן אסור:

משום בישולי עכו''ם. הן אסורין ולא משום חשש יין נסך:

מורייס של גוים למה אסור. כדתנינן בפ' אין מעמידין וגרסי' להא שם בהלכה ו' דאסרו חכמים להמורייס שלהם מפני שרגילין לערב בו יין ומה בכך הא לדידיה היין בטל הוא:

אפי' באיספמיא דבשן מותר. כלומר שעישר על התמרים שהן כאן אפי' הדבש שיצא מהן כבר הובא במקום רחוק אפילו באיספמיא ואי אפשר לו לידע שיעור הדבש כמה יעשר עליו אפ''ה מותר כדמסיק ואזיל. מילתיה אמרה כלומר שמעינן מהא דחכי בתוספתא דמודי ר''א וכו' שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי תמרים אשר הן לפניו וא''צ לידע כמה דבש יצא מהן אלא משער איתו לפי התמרים:

ר''א מחייב במעשרות. תני שם דר' נתן אליבא דר''א לא אמר כן:

לא שר''א מחייב במעשרות אלא שרבי אליעזר אומר שלא יאכל מן הדבש עד שיעשר על התמרים. כצ''ל וכך הוא בתוספתא:

מילתיה אמרה. שמעינן מר' נתן אליבא דר''א שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי הדבש ולפי התמרים כלומר דהא דקאמר שהדבש פטור מן המעשרות היינו אם כבר עישר על התמרים ולא עישר על הדבש אין הדבש בפני עצמו מתחייב במעשרות אבל לכתחילה צריך שיעשר מן התמרים על שתיהן לפי שיעור התמרים ולפי שיעור הדבש והלכך לא יאכל בתחלה מן הדבש עד שיעשר את התמרים:

גמ' הוון. בני הישיבה בעיין מימר דלא פליגי ר''א ור' יהושע אלא בחומש אבל בקרן מודה ר' יהושע דחייב עליהן וכן לא פליגי אלא בלשעבר אם עשה מהן דבש אבל לכתחילה אף רבי יהושע מודה דאין עושין מהן שאין משנין אותן מברייתן כבמתני' דלקמן:

ותנינן. בתוספתא פרק ט' דבש תמרים ר''א מחייב במעשרות דחשיבי משקה ור' יהושע פוטר דלא חשיבי משקה ובתוספתא שלפנינו חסר דברי ר' יהושע שמעינן מיהת דלר' יהושע לא חשיבי משקה וקשיא על דהוון בעיין מימר דבקרן מודה ר' יהושע הא מכיון דר' יהושע פוטרן ממעשרות לא חשיבי מידי דעיקר התמרים משום גופן היא:

כאן שזבו בשנטבלו. כלומר לעולם לר' יהושע חשיבי הן ומה דמדייקי ומפרשי אליביה דבקרן מיהת מודה בשזב הדבש מהן לאחר שנטבלו למעשרות כדתנן בפ''ק דמעשרות התמרים משיטילו שאור וכאן בתוספתא דר' יהושע פוטר אותן מחיוב מעשרות כשזבו קודם שנטבלו למעשרות ולא חל עליהם חיוב מעשרות וקמ''ל דאע''פ שכבר זב הדבש מהן וה''א דכמו שנטבלו דמי אפ''ה הואיל והתמרים עצמן לא נטבלו לאו כלום הוא:

ושאר כל מי פירות של תרומה. חוץ מהיין והשמן:

ר''א מחייב קרן וחומש. לזר האוכלן בשגגה דחשיב להו משקה תרומה:

ור' יהושע פוטר. דלא חשיבי משקה ובגמרא מוקי לה בשזבו מהן עד שלא נטבלו למעשרות:

מטמא משום משקה. כשאר משקין שהן מיטמאין ומכשירין את הזרעים:

לא מנו חכמים שבעה משקין. כדתנן בפ''ו דמכשירין ואינם כמוני פטמין כהפטם הזה שמונה מיני בשמים שלו כך וכך ושלא בדקדוק אלא בדקדוק אמרו שבעה משקין טמאין ומכשירין את הזרעים ואלו הן הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים והסימן י''ד שח''ט ד''ם ושאר כל המשקין טהורין והלכה כר' יהושע:

וחומץ של סתווניות. והן ענבים שאינם מתבשלים עד ימות הסתיו ועושין מהן חומץ:

מתני' דבש תמרים. אם עשה מהן דבש דלכתחילה אין עושין מתמרים של תרומה דבש ולא וין מתפוחים כדתנן במתני' דלקמן:

יהודה בן ביני אמר בשם ר' אימי. דקאמר אף בשם ר''ל כן דמפני שממעטו משותיו הוא:

ולא ידעין וכו'. כדגרסי' להא לעיל בפ''ב בהלכה ט' ושם מפורש:

משותיו. שאינו יפה כל כך כמו יין חי ובנ''א חפצין בחי יותר מבמבושל:

ממידתו. שנחסר ע''י בישול:

רבי אלעזר ורבי יוחנן. פליגי בפירושא מפני שממעיטו דמתני':