כמה רשב''ל מים עושין פירות וכו'. כלומר דמפרש במה הוא או כמה הוא דאתיא הא דשמעינן לרשב''ל דאמר שהמים עושין את הפירות בכי יותן בהאי גוונא דתנינן בהאי מתני' דמכשירין שאם החבית היא מלאה. פירות ונתונה לתוכן הרי הן בכי יותן מפני שהמים צלולין הן ודקים ונכנסין לתוך החבית של חרס והפירות שואבין מהן אבל שאר המשקין אין עושין את הפירות בכי יותן וסיים עלה רשב''ל דלא כר' יודה והא קשיא דאדרבה דכר' יודה היא דהא לדידיה אין היין נכנס לתוך החבית ולפיכך הוא מתיר במתני' והכי הו''ל לר''ל למימר דלר' יודה אין המשקין עושין פירות והאי מתני' דמכשירין דלא כר' יהודה דהא קתני ונתונה לתוך המשקין וכדמפרש התם באלו משקין אמרו במים וביין ובחומץ ולר''י אין היין עושה פירות בכי יותן ומשני אלא ה''ק רשב''ל מים עושין פירות וחסירין כלומר שנכנס ונבלע הרבה לתוך החבית מהן אבל שאר משקין והיינו מה דקחשיב שם במתני' יין וחומץ עושין הן פירות בכי יותן אלא שאינן חסרין שאינו נכנס הרבה מהן כ''א הלחלוחית מהן שואבת החבית ואותה לחלוחית עושה הפירות בכי יותן והשתא שפיר דלא כר' יהודה דלר' יהודה אין משקין עושין פירות בכי יותן כל עיקר דהא מתיר הוא את הפת הנתונה ע''פ חבית של יין ור''ל החילוק שבין המים ובין היין וחומץ הוא דקמ''ל:

והא. אנן תנינן פת חמה ומשני רב חסדא דלרבותא קתני שלא תאמר הואיל וההבל של פת חמה כובש הוא ומדחה הריח של היין יהא מותר קמ''ל דאפ''ה ר''מ אוסר:

א''ר מנא. דלא היא ומינה דוק הכי דכמה דתימא תמן והוא שיהו המשקין נוגעין בחבית עצמה ולא במגופה שעליה דהרי כל החבית נתונה היא לתוך המשקין. ואף הכא והוא שתהא ככר נוגעת בחבית עצמה כצ''ל אבל נגיעת המגופה שעליה לא מהני מידי:

כמה דאמר תמן והוא שיהא המשקין נוגעין בחבית. כלומר דהרי החבית שהיא מלאה פירות היא שנוגעת במשקין אבל לא הפירות עצמן ואמרת שהן בכי יותן מפני שהן שואבות הלחלוחית דרך החבית וא''כ ה''ה הכא נמי והוא שתהא ככר נוגעת במגופה כלומר בהא סגי דכשהככר נוגעת במגופה שעל החבית שואבת מן היין אע''פ שאינה נוגעת ביין עצמו:

כהדא דתנינן תמן. בפ''ג דמכשירין דשנינו שם פלוגתייהו לענין טומאה וטהרה הרודה פת תמה ונתנה ע''פ חבית של יין ר''מ מטמא ר' יהודה מטהר וכו' ולעיל מינה קתני האי מתני' חבית שהיא מלאה פירות ונתונה לתוך המשקין או מלאה משקין ונתונה לתוך הפירות ושאבו כל ששאבו בכי יותן:

יגיד עליו ריעו. תלמוד זה ממה ששנינו במקום אחר בדין דחבית כעין זה ומפרש ר' יוסי הייכא שנינו להאי מתני':

גמ' נתנו על פי מגופת החבית מהו. כלומר אם היתה החבית מגופה ונתנו ע''פ המגופה מהו לר''מ:

מילתיה אמרה אפי' בצוננת. כלומר ש''מ ממילתיה דר' מנא דס''ל דפלוגתייהו דמתני' אפי' בפת צוננת היא והלכך קאמר דאם החבית מגופה ואינה נוגעת אלא בהמגופה לאו כלום הוא לכולי עלמא וכן א''ר בא דבצוננת הוה עובדא זימנא חדא ואמרו דלר''מ אסור הוא:

חטין מלמטן וכו'. אליבא דר' יוסי דמתני' קאמר דלדידיה אם פת חטין מלמטה ע''פ החבית ופת שעורין עליה מלמעלה כשם שאין החיטין שואבות כך אין פת השעורים שואבת שהרי היא נתונה על של החטין ושתיהן מותרות ומשום הסיפא הוא דנקטה דאם הפת שעורים מלמטה היא שואבת כך החיטים שלמעלה שואבת דלא אמר ר' יוסי להתיר בשל חוטים אלא בנתונה על פי החבית שאינן שואבות מן החבית אבל פת מפת שואבת וכשם שנאסרה של שעורים כך נאסרה של חיטים:

ואין אסור משום גזל בעל הבית. ששואב טעם המורייס שלו ומשני שנוטלין היו רשותו של בעל הבית לעשות כן:

והיו טועמין. בהעוגות טעם מורייס דלא כר' יהודה אם האי נמי דלא כר''י דלדידיה אין הדבר הנתון ע''ג דבר אחר שואב ממנו כלום כדקאמר במתני' וקאמר הש''ס מהלומין היו כלומר שהיו מדבקין את העוגות בתוך הקבוטין ולפיכך נכנס בהן טעם המורייס ובכה''ג אף ר' יהודה מודה. מהלומין מלשון ביקש להולמו ולא. הלמתו ומשמעות דביקות הוא:

ע''ג קבוטין של מורייס. הכלי שעושין בה מורייס נקרא קבוטא כמו הכלי קאטקומב''ה בלע''ז:

ומה דא''ר יוחנן וכו' חמטתינו. החמיטה והיא עוגה שלנו כהאי דתנינן בריש מס' טבול יום האופה חמיטה ע''ג חמיטה:

ובשביעית וכלאי הכרם והקדש. שאף העץ אסור משערין אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם:

מתני' חבילי תלתן. בגמ' מפרש אין חבילה פחותה מכ''ה קנים:

בכלאי הכרם ידלקו. דכלאי הכרם טעונין שריפה דכתיב פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש:

היו לו חבילי תלתן של טבל. בבבלי פ''ק דביצה מוקי להמתני' בתרומת מעשר וכגון שהקדים הלוי להכהן ונטל המעשר ראשון בשבלים שהדין הוא שפטור מתרומה גדולה והתרומת מעשר שצריך הוא ליתן להכהן כותש הוא ונותנו לו וזהו קנס שקנסו אותו מפני שהקדימו בשבלים והפקיע ממנו התרומה גדולה לפיכך קנסוהו שלא יתן התרומת מעשר בשבלים אלא כותשו ומנקהו:

ומחשב. האי אתיא כאבא אלעזר בן גומל דס''ל דתרומת מעשר ניטלת במחשבה ובאומד כמו התרומה גדולה אבל אין הלכה כן אלא כותש ונותן הזרע וא''צ ליתן לו התרומת מעשר מן העץ ומפריש מן הזרע להכהן והעץ או התבן בתבואה מעכב לעצמו:

אם הפריש. התרומת מעשר קודם הכתישה חל על הכל וכותש ונותן לו את העץ עם הזרע:

מתני' זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. כדרך שכובשין הזיתים במים ומלח או בחומץ וכשהזיתי חולין הן פצועין ומרוסקות הן בולעות מזיתי תרומה אף כשהן שלימין וכן אם כבשן במי תרומה. והיינו המים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור:

אבל שלימי חולין. אפילו כבשן עם פצועי תרומה מותר לפי שהחולין השלימין אין בולעין מהן:

שנפלה לתוך הבור. של יין אם היה תלתן של תרומה ושל מעשר משערין אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ אע''פ שטעם עצו ופריו שוין מפני שאין העץ קדוש בתרומה ובמעשר שני:

מתני' תלתן. פינגריג''ו בלע''ז ובערבי חולב''א:

מילתיה אמרה. כלומר ש''מ ממתני' דעד שהן בחבילות הן נטבלות לתרומה ולמעשרות דהא קרי להן של טבל ואע''פ שלא נתחבט מהן הזרע:

מעתה ואפי' שבלים. כלומר ואמאי לא יהא כן נמי בתבואה דבעודה בשבלים תטבול לתרומה:

אין מכניסן לכן. שאני תבואה שאין מכניסן לכך שיהו בשבלים אלא לדוש בגורן:

והלא חביות מכנסן לכן. חביות הן המלילות ועל שם שמוללין ומגלגלין אותן ביד קורא אותן חביות מל' חביות המגולגלות וכלומר דפריך והלא השבלים שעושין מהן מלילות לאכלן על יד על יד והרי מכניסן לכך ואף ע''פ כן אינן נטבלות לחיוב מעשרות ימשני דאפילו הכי לא דמיא דמלילות שבלים אף ע''פ שמכניסן לכך אין גידוליהן לכך שאינו זורע בתחלה לעשות מהשבלים מלילות אלא שלפעמים מכניסן למלילות אבל אלו חבילי תלתן מכניסן לכך וגידוליהן לכך שיהו העצים עם הזרע שמתוך כך הן מתקיימין:

גמ' וכמה היא חבילה עשרים וחמשה זירין. קנים:

וארבעה מנהון מיטה. כלומר ובלבד שיהו ארבעה מהן ראויין לארוכות המטה אז נקראת חבילה:

גמ' ואין העץ פוגם וחוזר ופוגם. וכי אין העץ נפגם כששרוי ביין וחוזר ופוגם את היין ומשני כמ''ד לעיל בהלכה ב' נטל''פ אסור ודחי לה הש''ס דאפי' כמ''ד נטל''פ מותר מודה הוא הכא שאסור למה לפי שכל דבר שנפלה לתוכו תלתן הוא משביח מחמת הזרע שלו וכשהוא משביח אף העץ משביח לפיכך משערין באלו בעץ ובזרע בנ''ט:

ובשביעית וכלאי הכרם והקדש. שאף העץ אסור משערין אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם:

מתני' חבילי תלתן. בגמ' מפרש אין חבילה פחותה מכ''ה קנים:

בכלאי הכרם ידלקו. דכלאי הכרם טעונין שריפה דכתיב פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש:

היו לו חבילי תלתן של טבל. בבבלי פ''ק דביצה מוקי להמתני' בתרומת מעשר וכגון שהקדים הלוי להכהן ונטל המעשר ראשון בשבלים שהדין הוא שפטור מתרומה גדולה והתרומת מעשר שצריך הוא ליתן להכהן כותש הוא ונותנו לו וזהו קנס שקנסו אותו מפני שהקדימו בשבלים והפקיע ממנו התרומה גדולה לפיכך קנסוהו שלא יתן התרומת מעשר בשבלים אלא כותשו ומנקהו:

ומחשב. האי אתיא כאבא אלעזר בן גומל דס''ל דתרומת מעשר ניטלת במחשבה ובאומד כמו התרומה גדולה אבל אין הלכה כן אלא כותש ונותן הזרע וא''צ ליתן לו התרומת מעשר מן העץ ומפריש מן הזרע להכהן והעץ או התבן בתבואה מעכב לעצמו:

אם הפריש. התרומת מעשר קודם הכתישה חל על הכל וכותש ונותן לו את העץ עם הזרע:

מתני' זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. כדרך שכובשין הזיתים במים ומלח או בחומץ וכשהזיתי חולין הן פצועין ומרוסקות הן בולעות מזיתי תרומה אף כשהן שלימין וכן אם כבשן במי תרומה. והיינו המים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור:

אבל שלימי חולין. אפילו כבשן עם פצועי תרומה מותר לפי שהחולין השלימין אין בולעין מהן:

שנפלה לתוך הבור. של יין אם היה תלתן של תרומה ושל מעשר משערין אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ אע''פ שטעם עצו ופריו שוין מפני שאין העץ קדוש בתרומה ובמעשר שני:

מתני' תלתן. פינגריג''ו בלע''ז ובערבי חולב''א:

הדין טוויה. שאמרנו מענין צליית הכשרה עם בשר נבילה בתנור אחד דרב אוסר ורב חייא בר אשי בשם רב מוסיף שהיה מחמיר לעצמו דאפי' נצלה הבשר נבלה מקודם בהתנור היה משגר ליה להתנור בחרותא והיא מכבדת מחריות של דקל לצלות אח''כ בתוכו לבשר הכשרה:

אייביל. הביא. א''נ אייכל האכיל שמואל לרב מי צתרי ולא היה חושש לכלום:

מי צתרי. צתרי הוא סיאה כדקאמר בפרק מפנין מאי סיאה צתרי ותנן לקמן בפ''ג דמעשרות הסיאה והאיזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין בתרומה ומעשרות ופליגי הכא במים היוצאין מלחלוחית שלהן אם אסור לזרים או לא ואיידי דפליגי לעיל בריחא מילתא נקט נמי פלוגתייהו בהא:

פליגא מתני'. ברייתא פליגא על רב דקתני אין צולין שני פסחים בתנור אחד מפני התערובות שלא יתערבו של זה בזה ונמצא הפסח נאכל שלא למנוייו הרי דלא אמרו אלא מפני התערובות הגופין הא שלא מפני התערובות לא אלמא דאין חוששין לריח שקולטין זה מזה:

גמ' מהו לצלות וכו'. אי חיישינן משום ריח של בשר נבילה או לא: