Troumot
Daf 45a
45a חֲבֵרַייָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי וְהַשְּׁנִייָה כְרִבִּי מֵאִיר. חֲבֵרַייָא אָֽמְרֵי הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי וְלֵית רִבִּי מֵאִיר מוֹדֶה בָהּ. וְהַשְּׁנִייָה כְרִבִּי מֵאִיר וְלֵית רִבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה בָהּ. אָמַר לוֹן רִבִּי יוֹסֵי חֲמוֹן מַה אַתּוּן מֹרִין. חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי. הָא כְרִבִּי מֵאִיר שׂוֹרְפִין וּכְרִבִּי שִׁמְעוֹן שׂוֹרְפִין. וְיִרְבּוּ רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן עַל רִבִּי יוֹסֵי וְיִשְׂרוֹפוּ. וְעוֹד מִן הָדָא וַאֲנָא חֲמִי רַבָּנִין אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵיהוֹן וְאָֽמְרִין אֵיזִיל תְּלִי. וְהָא אַשְׁכְּחָן דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן שׂוֹרְפִין. דְּתַנִּינָן מוֹדֵי רִבִּי לִיעֶזֶר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁשׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁנָייָהּ. וְאִין תֵּימְרוּן לֵית לְרִבִּי מֵאִיר תְּלוּיָה הָא תַנֵּי תְּרוּמָה תְלוּיָה וּטְמֵאָה שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בִּזְמַנָּהּ. אָמַר רִבִּי זְעִירָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא תִּיפְתָר בִּתְלוּיָה שֶׁדַּעְתּוֹ לְהִישָּׁאֵל עָלֶיהָ. אָמַר לֵיהּ כֵּן אָמַר רִבִּי יוֹסֵי רַבּוֹ. כָּל תְּלוּיָה דַאֲנָן אָֽמְרִין הָכָא בִּתְלוּיָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהִישָּׁאֵל עָלֶיהָ. אֲבָל דַּעְתּוֹ לְהִישָּׁאֵל עָלֶיהָ טְחוֹרָה הִיא. דְּתַנֵּי תְּלוּיָה שֶׁאָמַר טְהוֹרָה הִיא טְמֵאָה הִיא. הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. אִם אָמַר הֲרֵיני מְנִיחָהּ עַל מְנָת שֶׁאֶישְׁאַל עָלֶיהָ טְהוֹרָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוֹן תִּיפְתָּר שֶׁנּוֹלְדָה לָהּ סָפֵק טוּמְאָה עִם דְּמְדוּמֵי חַמָּה. וְלֵית שְׁמַע מִינָהּ כְּלוּם.
Traduction
Les compagnons d’études disent au nom de R. Eléazar b. Pedath: pour le premier tonneau on agit conformément à ce que R. Yossé prescrit ailleurs (269)Dans la Mishna (Pessahim 1, 7) et 8, il est dit qu'au moment de faire dispara”tre tout levain et de bržler mme l'oblation, l'on n'a plus Žgard ˆ celle qui est pureÊ; de mme qu'ici pour le tonneau brisŽ. pour la Pâques; pour le second tonneau, on se règle d’après l’avis de R. Meir à ce même sujet. Les compagnons viennent de déclarer que la règle relative au premier tonneau est conforme à celle de R. Yossé; mais R. Meir ne le reconnaît-il pas également? Ils disent que, pour le second, on adopte l’avis de R. Meir (de pouvoir le rendre impur et le brûler). Mais est-ce que R. Yossé ne le reconnaît pas également? Voyez, leur répliqua R. Yossé, ce que vous dites: pour le premier tonneau, on agit selon l’avis de R. Yossé (qui défend de le rendre impur par le contact des mains): donc, par opposition, R. Meir et R. Simon prescriront de brûler cette oblation, et comme des deux opinions l’emportent par le nombre sur celle de R. Yossé, il faudrait la brûler. (Or, ce n’est pas la règle, et il faut au contraire l’ajourner par le doute). On peut encore ajouter cet autre motif: J’ai vu des rabbins devant lesquels on cita ce fait, pour savoir quel était leur avis: ils répondirent aussi qu’il faut suspendre cette oblation douteuse (et ne pas encore la brûler dans le doute). Où trouve-t-on que R. Simon dise qu’il faut la brûler? là où l’on enseigne (270)Ibid.: R. Eliézer et R. Josué reconnaissent tous deux qu’à la veille de Pâques, si l’on a de l’oblation pure et d’autre impure, il faut les brûler chacune séparément; ce qui a été affirmé, dit R. Yohanan, par R. Simon (il est don d’avis de la brûler en cas de doute). Et si l’on voulait admettre que R. Meir n’est pas d’avis de laisser l’oblation qui est en suspens pour cause de doute (et de la brûler), il y a cet enseignement disant: on brûle la veille au soir du samedi précédant la Pâques, l’oblation douteuse et celle dont l’impureté est certaine; tel est l’avis de R. Meir, et selon les autres sages on les brûles toutes deux en leurs temps, même le samedi matin, peu d’heures avant la Pâques (il faut donc croire qu’en dehors de ce cas, il dit de la suspendre les jours ordinaires de l’année. En somme, il reste la contradiction entre ce que R. Meir dit ici et son avis exprimé au sujet de la Pâques, de pouvoir brûler l’oblation douteuse en même temps que l’impure? Et R. Yossé ne se contredit-il pas? R. Zeira dit en présence de R. Mena: on peut expliquer ce cas particulier, en disant qu’il s’agit d’oblation douteuse pour laquelle on se proposait de prendre des informations sur son état de pureté (c’est alors vraiment douteux, et R. Meir dira aussi de la suspendre). Au contraire, répliqua-t-il, voici ce que notre maître R. Yossé a énoncé: toute oblation suspendue (douteuse), dont il est question ici (pour la Pâques), est celle pour laquelle on ne peut pas avoir de renseignement (et on la brûlera); mais lorsqu’on se propose de s’informer à ce sujet, on la considère d’avance (en attendant) comme pure (et on la traitera en conséquence); car on a enseigné: l’oblation douteuse dont on dit qu’elle est pure ou impure (dans le doute), sera impure (il n’avait pas l’intention de se renseigner à cet égard et l’aura négligé); mais si au contraire il dit qu’il laisse cette oblation dans le but de s’informer sur son état, elle restera pure (parce qu’il en aura soin). Si donc en ce dernier cas le doute est réel, reste la question de savoir pourquoi, selon l’avis précité des compagnons, notre Mishna ne peut pas être conforme aussi à l’opinion de R. Meir? N’admet-il pas aussi qu’en ce cas l’oblation est douteuse et sera suspendue? -Non, probablement R. Meir n’admet pas la suspension du doute, même si l’on doit s’informer. Quant à la combustion qu’il prescrit pour le soir, ceci peut s’expliquer, dit R. Yossé bar R. Aboun, en disant que le doute sur l’impureté n’est survenu qu’au moment du coucher du soleil (pour cette raison, on la brûle à ce moment);mais on n’en peut rien conclure (et d’ordinaire on suspend le doute).
Pnei Moshe non traduit
גמ' חברייא בשם ר' אלעזר וכו'. הך דר''מ ור' יוסי בסוף פ''ק דפסחים היא וגרסי' לכולה סוגיא שם דתנינן התם דא''ר חנינא סגן הכהנים מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה הוסיף ר''ע ואמר וכו' א''ר מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח א''ר יוסי אינה היא המדה ומודים ר''א ור' יהושע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה וכו' ופליגי התם לעיל לפרושי האי מדבריהם דאומר ר''מ מדבריהם דמאן דחד אמר מדבריהם דר''ח סגן הכהנים ודר''ע כדלקמן וחד אמר מדבריהם דר''א ודר' יהושע דהכא והאי ריש הסוגיא אזלא אליבא דמ''ד מדבריהם דר''א ור' יהושע וכלומר מדברי ר' יהושע דס''ל הכא דיטמאנה ביד מכיון דסופה לאיבוד וה''ה נמי ששורפין הטהורה עם הטמאה בערב פסח כיון דבלא''ה לאיבוד הולכת ומאי מדבריהם ממחלוקת של ר''א ור' יהושע למדנו זה משום דהלכה כר' יהושע והיינו דקאמר הכא חבית הראשונה כלומר מתני' דלעיל חבית שנולד לה ספק טומאה שהיא נשנית ראשונה כר' יוסי וכדמפרשי חברייא להא דר' אלעזר דכר' יוסי הוא ולית ר''מ מודה בה דכך שנה ר' יהושע שיניחנה במקום התורפה אלא דר''מ אליבא דר' יהושע ס''ל הואיל ונולד לה ספק טומאה שורפין אותה וחבית שניה והיינו המתני' דהכא כר''מ אליבא דר' יהושע היא דאזלא דמכיון דסופה לאיבוד שרי לטמוייה ביד כדיליף וקאמר מדבריהם למדנו ולית ר' יוסי מודה בה דס''ל אינה היא המדה ולקמיה מדייק עלה:
אמר לון רבי יוסי. לחברייא והוא ר' יוסי אמורא ראו מה אתם אומרים דחבית הראשונה וזהו שנולד לה ספק טומאה כר' יוסי דפסחים היא דאזלא הא כר''מ שורפין דהא הכי קאמריתו דלית ר''מ מודה בה משום דס''ל דכל ספק טומאה בתרומה שורפין אותה והשתא קשיא דאם כר''מ שורפין וכר''ש ג''כ שורפין כדשמעינן מדלקמן א''כ וירבו ר''מ ור''ש על ר' יוסי דיחיד ורבים הלכה כרבים וישרפו כל ספק טומאה בתרומה ואנן לא תנן הכי בפ''ד דטהרות דלא קחשיב שם אלא ששה ספיקות ששורפין את התרומה עליהן ספק בית הפרס וכו' ואלו שאר ספיקות תולין ולא שורפין:
ועוד מן הדא. דאנן חמיין מרבנן דכי אתא עובדא קומיהון בתרומה שנולד לה ספק טומאה דאמרין להשואל איזל תלי ולא אמרין ליה זיל שרוף אלמא דנהגין כן ולא מחזקינן לה כטומאה ודאית ואמאי הא לדידכו ר''מ ור''ש תרוייהו ס''ל דלא כר' יוסי ושורפין לכל ספק טומאה בתרומה:
והן אשכחן. כך הוא בפסחים כלומר והיכא אשכחנן דא''ר שמעון שורפין בספק טומאה:
דתנינן התם מודי ר''א ור' יהושע ששורפין זו לעצמה. לטהורה בע''פ ולזו לעצמה להטמאה ועל מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה בשאר ימות השנה שר''א אומר תשרף זו בעצמה וזו בעצמה משום דס''ל דמוזהר על שמירת התלויה כשם שמוזהר על הטהורה ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת דהואיל ונולד לה ספק טומאה שוב אינו מוזהר על שמירתה:
וא''ר יוחנן ר''ש שנייה. ר''ש הוא ששנה להסיפא זו במתני' דהתם וכך הוא שנוי בתוספתא פ''ק שם אר''ש לא נחלקו ר''א ור' יהושע על הטהורה ועל הטמאה ששורפין זו בעצמה וזו בעצמה על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה וכו' אלמא דלר''ש שורפין את התלויה דהא לדידיה מיהת כ''ע שוין בזה דלשריפה עומדת:
ואין תימרון לית ליה לר''מ תלויה. זה הכל מקושית ר' יוסי לחברייא הוא כלומר וכי תימא דלעולם לית ליה לר''מ לתלויה שמותר לשורפה ור''ש יחידאה הוא בזה וכי קאמרינן דחבית הראשונה כר' יוסי ולית ר''מ מודה בה היינו לענין מה דשנינו לר' יהושע אליבא דר' יוסי דמניחה במקום התורפה דבהא לא מודה ר''מ אלא דס''ל דלר' יהושע מטמאה אותה ביד מכיון דבלאו הכי כבר נולד לה ספק טומאה כמו דאית ליה לר' יהושע בחבית שניה אבל לא לענין ששורפה בעוד שהיא תלויה:
הא תני. בהדיא בתוספתא דפסחים בפ''ג גבי הא דשנינו שם ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת תרומה תלויה וטמאה שורפין אותה ע''ש עם חשיכה דברי ר''מ וחכמים אומרים בזמנה כהאי דתנינן במתני' שם לחכמים. ובתוספתא שלפנינו הגירסא תרומה טהורה וטמאה מבערין אותה מלפני השבת דברי ר''מ וכו' וזהו ממש כבמתני' דהתם וגי' הש''ס היתה תרומה תלויה וכו' וכן הוא לקמן. קתני מיהת דלר''מ תרומה תלויה בשריפה היא דלא מצית למימר דהתם מטעמא דחמץ הוא ולא סגי אלא בשריפה דא''כ מ''ט דלא שרפינן לה אלא עם חשיכה ולא מקודם כדין שריפת חמץ בכל ערב פסח דכן הוא הדין בע''פ שחל להיות בשבת אלא ודאי מטעמא דבלא''ה לשריפה עומדת ומכיון שאין לה אוכלין שורפין אותה שלא תתחמץ והואיל ותרומה היא ממתינין מלשורפה עד עם חשיכה וש''מ דלר''מ נמי ס''ל דתלויה בשריפה היא והדרא קושיא לדוכתה:
תפתר בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה. כצ''ל וכך הוא בפסחים כלומר שנתיאשו ממנה ואין דעתו לישאל על ספיקה שמחזיקה לטומאה ודאית וכיון שכן היא בשריפה כטומאה ודאית ולעולם תלויה שדעתו לישאל עליה אינה בשריפה לר''מ דהויא כטהורה דשמא יטהרו אותה:
א''ל כן. נמי א''ר יוסי רבן והוא ר' יוסי רבו דר' מנא המפורש במקום אחר דכל תלויה וכו' כלומר דהדר ר' יוסי ושניי נמי הכי:
דתני. בתוספתא דמכילתין בפ''ז ושם הגי' מהופכת וגירסא דהכא היא עקרית:
תלויה שאמר טהורה היא טמאה היא. כלומר אע''פ שיכול להיות שטהורה היא אם הייתי שואל לחכם על ספיקה אעפ''כ אני מחזיק אותה שטמאה היא שאין דעתו לישאל עליה:
הרי זו טמאה. מכיון שנתייאש ממנה וכטמאה ודאית היא ודינה בשריפה:
אם אמר הריני מניחה כך על מנת שאשאל עליה. על ספיקה טהורה כלומר עדיין אינה בחזקת טומאה דיכול להיות שיטהרו אותה:
א''ר יוסי בר' בון. דלא צריכין להאי שינויא דחיקא דבלא''ה ל''ק מהאי דקתני דלר''מ שורפין את התלויה בע''פ שחל להיות בשבת דתיפתר שנולדה לה ספק טומאה עם דמדומי חמה ולית ש''מ כלום כלומר דהא דקתני ששורפין אותה ערב שבת עם חשיכה מיירי בכה''ג שנולד לה הספק טומאה עם שקיעת החמה ולפיכך שורף אותה מיד דאינו יכול להשהותה יותר דמחר ע''פ הוא והרי אינה ראויה לאכילה אף בשעה שמותר לאכול אבל בעלמא לעולם אימא לך דאף לר''מ אין תרומה תלויה בשריפה ואכתי ר''ש יחידאה הוא ולא קשיא מידי לחברייא:
Troumot
Daf 45b
45b וְאַתּוּן אָֽמְרִין חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי לֵית רִבִּי מֵאִיר מוֹדֶה בָהּ. וְהָתַנֵּי בְּמַה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּבוֹר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן לְהַעֲלוֹת. אֲבָל בְּבוֹר שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר לְטַמְּאוֹת. וְאִין כְּרִבִּי מֵאִיר הָא יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת הָא אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר לְטַמְּאוֹת. וְעוֹד מִן הָדָא דְתַנִּינָן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֵינָהּ הִיא מִידָּה. וְלֵית בַּר נַשׁ אָמַר אֵינָהּ אֶלָּא דְהוּא מוֹדֵי עַל קַדְמִייָתָא. מַיי כְדוֹן. תַּמָּן הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הָכָא מַה אִית לָךְ מֵימַר. וְהָכָא אֵינוֹ מַפְסִידוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ עֵצִים לְשׂוֹרְפוֹ זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ. לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה חָשׁוּ. לְהֶפְסֵד מְעַט לֹא חָשׁוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוֹן תִּיפְתָּר כְּמָאן דְּאָמַר מִדִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה וּמִדִּבְרֵי רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים. וְלֵית שְׁמַע מִינָהּ כְּלוּם.
Traduction
Une autre objection se présente: ils disent que pour le second tonneau, on adopte l’avis de R. Meir, ce que R. Yossé ne reconnaît pas; n’a-t-on pas enseigné au contraire que la condition émise pour ce 2e tonneau, de pouvoir le rendre impur avec la main, est seulement applicable au cas où la cuve ne contient pas une assez forte part pour annuler celle qui vient de s’y mêler (271)S'il n'y a pas cent parts Žquivalentes profanes dans le tonneau de dessous, l'oblation impure provoque la perte totale.; tandis qu’au cas où la cuve contient cette proportion, rien n’est perdu; quelle que soit la quantité mêlée, le contact est interdit et pour ne pas laisser cette parcelle devenir impure, il faut la laisser descendre. Or, si c’était conforme à l’avis de R. Meir (272)Selon lui, on peut en tous cas bržler la partie pure en mme temps que l'impure. A quoi bon alors la mŽnagerÊ?, y eut-il là de quoi annuler le mélange, ou s’il n’y avait pas cette proportion, quelle que soit la quantité mêlée, elle serait interdite et il ne faudrait pas la laisser devenir impure? on peut encore tirer une objection, à l’opposé de l’assertion émise parles compagnons d’études, de ce qu’il est dit dans la Mishna prescrivant de brûler l’oblation à la veille de Pâques: ''Selon R. Yossé, ce n’est pas une mesure à adopter''. Or, on n’a pas l’habitude de proscrire un procédé comme irrégulier, à moins d’en approuver le commencement (il adopte donc, pour la première partie, l’avis de R. Meir). En somme, comment résoudre cette contradiction apparente (273)Mme selon R. YossŽ, pourquoi le procŽdŽ est-il irrŽgulierÊ?? On comprend que d’une part, la loi établisse pour règle d’épargner l’argent d’Israël (et d’ajourner par conséquent l’oblation douteuse); mais qu’y a-t-il à dire ici (pour la Pâques)? Il n’y a pas cet intérêt à invoquer, puisqu’on ne lui fait pas perdre d’argent. Est-ce à dire qu’il y a la dépense d’achat du bois pour les brûler chacune séparément (d’abord l’impure, puis la douteuse)? Or, on a égard à une perte importante, non à celle qui ne l’est pas (274)Et c'est lˆ l'argumentation adoptŽe par R. YossŽ, qui ne professe pas l'avis de la Mishna laquelle rapporte celui de R. Meir.. Selon R. Yossé bar R. Aboun, on peut expliquer l’avis précité de R. Yossé (l’irrégularité du procédé) en disant qu’il se rapporte aux paroles de R. aqiba ou de R. Hanania, le recteur (chef) des prêtres (à savoir, qu’à la 6e heure avant le jour pascal c’est l’heure non légale, mais prescrite rabbiniquement, pour détruire tout levain, y compris l’oblation; en ce cas, au dire de R. Yossé, R. Meir proteste contre la mesure à adopter, de brûler ensemble les 2 sortes d’oblation, pure et impure, puisque cette dernière seule est dès ce moment légalement condamnée à être brûlée). Mais on n’en peut rien prouver, ni conclure de là que l’on n’a pas égard à une petite perte.
Pnei Moshe non traduit
ואתון אמרין וכו'. כלומר דהדר הקשה ר' יוסי לחברייא קושיא אחריתא ואסוף דבריהם קאי הקושיא דאתון אמרין דחבית הראשונה כר' יוסי ולית ר''מ מודה בה וחבית השניה כר''מ ולית ר' יוסי מודה בה והיאך מציתו לאוקמי חבית שניה והיינו מתני' חבית שנשברה בגת עליונה והתחתונה טמאה כר''מ והא תני בברייתא עלה בד''א בבור שאין בו כדי להעלות אבל בבור שיש בו כדי להעלות אפי' כל שהוא אסור לטמאות. כצ''ל ובהעתקת הדפוס הוחלפו התיבות בטעות. כלומר אם אין בחולין שבבור התחתונה כדי להעלות את התרומה אם תפול לתוכה שהחולין הן בפחות ממאה נגד התרומה בהא פליג ר' יהושע וקסבר דיטמא ביד את התרומה כדי להציל את החולין אבל אם יש בחולין כדי להעלות את התרומה אסור לטמאות התרומה ביד אפי' כל שהוא:
ואין כר''מ היא יש בה כדי להעלות היא אין בה (כך היא בפסחים) להעלות אפי' כל שהוא אסור לטמאות. בתמיה דאי כר''מ מוקמית לה הא לדידיה לעולם מותר לטמאות ביד היכא דבלא''ה התרומה הולכת לאיבוד כדקאמר התם ששורפין את התרומה טהורה עם הטמאה בע''פ ומאי האי דמחלק בברייתא אליבא דרבי יהושע הא לדידכו יליף ר''מ מדברי ר' יהושע דמתני' דלעולם מותר לטמאות ביד בכה''ג:
ועוד. קשיא לדידכו דאמריתו חבית שניה כר''מ ולית ר' יוסי מודה בה מן הדא דתנינן התם דמהדר ליה ר' יוסי לר''מ אינה היא מידה ולית בר נש אמר אינה אלא דהוא מודי על קדמייתא דהא משמע דהאי דקאמרת הכא אינה היא המדה דהתם בתרומות מכלל דר' יוסי מודה בהאי קדמייתא והיינו דהכא בתרומות ומשום דלא דמיא לה ההיא דפסחים כדמפרש לקמיה והשתא קשיא עלייכו למאי דאמריתו דלית ר' יוסי מודה בה בהאי מתני' דהכא:
מאי כדון. השתא מפרש לה ומ''ט אינה היא המידה לר' יוסי וקאמר דשאני תמן והיינו הא דהכא בתרומות שהתורה חסה על ממונן של ישראל שאם תפול התרומה לתוך החולין טמאין תטמא התרומה ויודמעו החולין ויופסדו לגמרי דלא חזו ליה אף בימי טומאתו מחמת התרומה שנדמעת בתוכן אבל הכא בתרומה טהורה בע''פ מה אית לך מימר דמה הפסד יהיה לו אם ישרוף אותה בפני עצמה ולפיכך קאמרר' יוסי אינה היא המידה ופריך והכא נמי וכי אינו מפסידו ממון אם הוא צריך עצים לשרוף לכאו''א בפ''ע ומשני דלהפסד מרובה הוא דחשו להפסד מועט לא חשו מידי:
א''ר יוסי בר' בון. דמהכא לא תיקשי מידי לחברייא דהכי קאמרי דסברת ר' יהושע במתני' דהכא היא כר''מ דכל היכא דהולכת לאיבוד שרי לטמוייה ביד ולא כר' יוסי דשמעינן לדידיה דס''ל דאפי' בכה''ג אסור לטמאות ביד והא דדייקת מדקא''ר יוסי אינה היא המדה מכלל דמודה במתני' דהכא הא ליתא דתיפתר בהאי מ''ד דהתם לעיל דמפרש מאי מדבריהם דקא''ר מאיר מדברי ר''ח סגן הכהנים ומדברי ר''ע דהתם קאמר והשתא לית ש''מ כלום להכריח מדקאמר ר' יוסי אינה היא המידה דס''ל כהאי דהכא דלעולם לא ס''ל וכדאמרן ואינה היא המידה דקאמר אהא דבעי ר''מ למילף מדברי ר''ח ומדברי ר''ע קאי וכדקתני בתוספתא שם א''ר יוסי אין הנידון זה דומה לראיה בשר שנטמא בולד הטומאה עם בשר שנטמא באב הטומאה שניהן טמאין אלא שזה טמא טומאה חמורה וזה טומאה קלה וכן שמן שנפסל בטבול יום וכו' והיאך אני אומר שהתלויה נשרפת עם הטמאה נמצא זו מטמאתה:
רִבִּי אִילָא וְרִבִּי זְעִירָא תְּרֵיהוֹן בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי. וְהַשְּׁנִייָה בֵּין כְּרִבִּי מֵאִיר בֵּין כְּרִבִּי יוֹסֵי. אָמַר רִבִּי זְעִירָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא וְלֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי מֵאִיר. אָמַר לֵיהּ נֹאמַר דְּלֹא כְרִבִּי מֵאִיר וְנֹאמַר דְּלֹא כְרִבִּי יוֹסֵי. לְפִי שֶׁמָּצִינוּ רִבִּי מֵאִיר שׂוֹרֵף תְּלוּיָה בְּכָל מָקוֹם. אָמַר רִבִּי מָנָא אָֽזְלִית לְקֵיסָרִין שָֽׁמְעִית רִבִּי זְרִיקָן בְּשֵׁם זְעִירָה רִבִּי מֵאִיר שׂוֹרֵף בְּכָל מָקוֹם תְּלוּיָה. וְאָֽמְרִית לֵיהּ בְּגִין שֶׁהִיא תְלוּיָה דְּבַר תּוֹרָה. אָמַר לִי אֵין אֲנִי פָתַר לָהּ שֶׁנִּיטְמְאָה בְּמָדוֹר שֶׁל גּוֹיִם. מַה אִית לָךְ. דְּתַנֵּי מָדוֹר שֶׁל גּוֹיִם תּוֹלִין. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שׂוֹרְפִין. רִבִּי הוּנָא בְשֶׁם רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי מֵאִיר שׂוֹרֵף תְּלוּיָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. דְּתַנֵּי תְּרוּמָה תְלוּיָה וּטְמֵאָה שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בִּזְמַנָּהּ. וְיִשְׂרוֹף בְּשַׁחֲרִית. תִּיפְתָּר בְּשֶׁנִּתְעַצֵּל וְלֹא שָׂרַף. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן דְּלָא תַנִּינָן שַׁחֲרִית. וְלֹא בְּשֶׁנִּתְעַצֵּל וְלֹא שָׂרַף. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי אָחוֹי דְּרִבִּי יוֹסֵי תִּיפְתָּר שֶׁנּוֹלַד לָהּ טוּמְאָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְלֵית שְׁמַע מִינָהּ כְּלוּם.
Traduction
R. Ila et R. Zeira disent tous deux au nom de R. Eliézer: pour le premier tonneau, on suit l’avis de R. Yossé seul; pour le second tonneau, on se conforme à l’avis de tous deux, de R. Yossé et de R. Meir. Mais, objecta R. Zeira en présence de R. Mena, n’est-ce pas en opposition avec ce que R. Yossé a dit plus haut que pour le 1er tonneau aussi on peut suivre l’avis de R. Meir? Mieux vaut, répliqua-t-il, professer que ce n’est pas conforme à R. Yossé ni à R. Meir, que de prétendre à la conformité de leurs opinions à tous deux, puisque nous trouvons qu’au dire de R. Meir on brûlera en tous cas l’oblation douteuse (donc, ceci est contraire à R. Yossé, et la Mishna est conforme à ce dernier non à l’avis de R. Meir). R. Mena raconta être allé à Césarée et avoir entendu dire par Hiskia au nom de R. Jérémie que R. Meir prescrivait en tous cas de brûler l’oblation douteuse; et j’ai ajouté: il est de cet avis parce qu’il s’agit d’un doute à l’égard d’un précepte légal (et qu’il s’agit de préserver précieusement l’oblation de tout contact impur). Quant à moi, répliqua l’interlocuteur, je n’explique pas ainsi cette opinion: je suppose qu’il s’agit d’oblation ayant séjourné dans une habitation païenne. Or, où est-il question de doute en ce cas? On a enseigné (275)Tossefta, Ohalot 18 que le local d’un païen est douteux (dans la crainte que le maître n’y ait enterré ses rejetons mort-nés); selon R. Yossé au nom de R. Juda, l’impureté est certaine, et il faut alors brûler l’oblation (or, R. Meir adopte ce dernier avis). R. Houna dit au nom de R. Jérémie: R. Meir prescrit de brûler l’oblation douteuse même les jours ordinaires de l’année, comme on a enseigné (276)Tossefta sur Pessahim 4: on brûle l’oblation douteuse et celle d’une impureté certaine le vendre soir précédant la veille de Pâques (soit dès le 13 Nissan, avant la veille de Pâques); tel est l’avis de R. Meir, tandis que les autres sages prescrivent de la brûler à l’heure habituelle, au matin. Or, si on pouvait la brûler à tout instant, pourquoi ne pas l’avoir fait dès le matin? On peut répondre à cela qu’il s’agit du cas où, par négligence, on ne l’a pas brûlée (voilà pourquoi on peut la brûler plus tard avec l’impure certaine). On peut prouver qu’il en est ainsi; puisque l’on parle de l’impure et l’on n’enseigne pas ce qu’il y a à faire le matin, ni le cas où l’on a négligé de brûler (la négligence se rapportant à l’impure, il en est de même du doute). Selon R. Aba Mare, frère de R. Yossé, on peut expliquer la prescription de brûler l’oblation le vendredi soir, au cas particulier où l’impureté vient de se produire à ce moment (pour ce motif, la combustion n’a pu avoir lieu au matin); et l’on n’en peut rien conclure pour les cas ordinaires.
Pnei Moshe non traduit
ר' אילא ור' זעירא. לא אמרי כהא דחברייא בשם ר' אלעזר אלא תריהון בשם ר' יוחנן אמרין דודאי חבית הראשונה כר' יוסי היא כדאמרי לעיל אבל חבית השנייה והיא מתני' דהכא אתייא בין כר''מ ובין כר' יוסי הכי א''ר יוחנן ור' זעירא מדייק עלה:
ולית הדא פליגא על ר' יוסי. כצ''ל וכך הוא בפסחים בתמיה והא לר' יוסי אסור לטמאות ביד ומתני' אליבא דר' יהושע דהלכתא כותיה שרי:
א''ל נאמר דלא כר''מ ונאמר דלא כר' יוסי. כלומר ולדידך דמדמית האי דינא דמתני' לפלוגתייהו בפסחים לגמרי א''כ נאמר דאף לא כר''מ אתייא לפי שמצינו שר''מ שורף תלויה בכל מקום כהאי תוספת' בפ''ג דפסחים דלעיל ולקמן והשתא אי ר''מ הוה ס''ל כמתני' דהכא דכל היכא דאיכא חששא שרי לטמוייה ביד מ''ט דקאמר דשורפין לתלויה מוטב ליטמא אותה בידים כי היכא דתטמא טומאה ודאית משום האי חששא דספק טומאה דאית בה ולשורפה אח''כ ולא לשרוף בעודה בספיקה דשמא טהורה היא וכ''ת אין הכי נמי א''כ מתני' דלא כר''מ ודלא כר' יוסי ואלא כמאן וצריך אתה להרבות במחלוקת התנאים דר' יהושע הוא דס''ל הכי וג' מחלוקת בדבר אלא דליתא דאף ר' יוסי מודה בדינא דמתני' וכדאמרינן לעיל דשאני הכא דאיכא הפסד חולין:
ואמרית ליה כגון שהיא תלויה דבר תורה. אם כך שמעת דבגוונא שהיא נטמאת בספק טומאה שהיא מן התורה הוא דקאמר דהואיל דחמירא היא שורפין אותה אפי' כשהיא בספק:
א''ל אין. הכי הוא דשמעינא אבל אנא פתר לה אפי' שנטמאת במדור של גוים שהיא טומאה מדבריהן כדתנינן בפ' בתרא דאהלות דחכמים גזרו טומאה על מדורות העכו''ם מפני שקוברין שם את הנפלים:
מה אית לך. והיכי שמעינן מהתם דאף לענין ששורפין את התרומה עליה הוא דאמרו:
דתני. כך שנינו בתוספתא שם דפלוגתא היא לת''ק מדור של עכו''ם תולין עליה את התרומה ולר' יוסי בר' יהודה שורפין:
בשאר ימות השנה. אפי' בשאר ימות השנה:
והא תני וכו'. כך הוא בפסחים. הא תני בתוספתא שהובאה לעיל שורפין אותה ע''ש עם חשיכה ולדידך וישרוף בשחרית אלא ודאי משום חמץ הוא דאמר הכי לפי שאין לה אוכלין ולפיכך כל היכי דמצי לשהוייה משהי לה:
תיפתר בשנתעצל. בשחרית ולא שרף והא קמ''ל דההיא שעתא דבעי לשורפה שורף אותה עם הטמאה ולא חייש למידי:
תדע לך שהוא כן דתני טמאה לא בשנתעצל ולא שרף. כצ''ל וכך הוא בפסחים דהא תני טמאה שורף עם חשיכה ולמה לא שרף אותה בשחרית דהיא ודאי לשריפה עומדת אלא על כרחך בשנתעצל ולא שרף מיירי:
תיפתר וכו'. כלומר דלא מצית לדייק מהתם מידי מדלא שרף הטמאה בשחרית דתיפתר שנטמאת באותה שעה קודם חשיכה וכהאי דר' יוסי בר' בון דלעיל ולית ש''מ כלום:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source