Troumot
Daf 33b
הלכה: 33a הָא רִבִּי מֵאִיר אָמַר מְשַׁלְּמִין וְרַבָּנִין אָֽמְרִין מְשַׁלְּמִין. מַה בֵּינֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן עִיקַּר סְעוּדָה בֵּינֵיהוֹן. רִבִּי מֵאִיר אָמַר עִיקַּר סְעוּדָה לְבַעַל הַבַּיִת. וְרַבָּנִין אֹמְרִין עִיקַּר סְעוּדָה לְפוֹעֲלִין. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר טְפֵילָה בֵּינֵיהוֹן. רִבִּי מֵאִיר אָמַר טְפֵילָה לְבַעַל הַבַּיִת. וְרַבָּנִין אֹמְרִין טְפֵילָה לְפוֹעֲלִין. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָא לְמָה זֶה דוֹמֶה לְמוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵירוֹ וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא חַייָב לְהַעֲמִיד לוֹ מִקְחוֹ. אִילּוּ כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אִית אָֽמְרָת נִיחָא. וְאִין כְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר עִיקַּר סְעוּדָה בֵּינֵיהוֹן וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. כְּרִבִּי מֵאִיר אַתְּ אָמַר. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא שֶׁבַח סְעוּדָה בֵּינֵיהוֹן בְשֶׁפָּסַק עִמָּהֶן לְהַאֲכִילָן דּוּבְשְׁנֵי חוּלִין וְהֶאֱכִילָן דּוּבְשְׁנֵי תְרוּמָה. וְלֹא כְּבָר 33b אָכְלוּ. כְּמָאן דְּאָמַר טְבָלִים נַפְשׁוֹ שֶׁל אַדַם חַתָּה מֵהֶן.
Traduction
Puisque R. Meir aussi bien que les autres sages obligent de payer capital et intérêt, en quoi consiste la divergence entre leurs avis? Ils diffèrent, répondit R. Yohanan, sur le point de savoir à qui incombe la partie principale du repas (de le procurer): selon R. Meir, cette part principale incombe au maître de maison; selon les autres sages, elle incombe aux ouvriers (aussi, selon eux, le maître n’a qu’à rembourser le capital). Selon R. Simon b. Lakish, les 2 interlocuteurs diffèrent sur le point de savoir à qui incombe l’accessoire du repas (de payer assez pour que l’équivalent de l’oblation à restituer puisse devenir saint): selon R. Meir, cet accessoire incombe au maître de maison; selon les autres sages, il incombe aux ouvriers (ils paient donc un capital égal à l’oblation mangée, le prix fut-il supérieur à celui de leur repas ordinaire). R. Abahou dit au nom de R. Simon b. Lakish: à quoi ce cas ressemble-t-il? A celui qui vendrait à autrui un objet ne lui appartenant pas et qui est tenu de maintenir le marché en restituant le montant au véritable propriétaire (c’est ainsi qu’a agi le maître de maison, en disposant illégalement de l’oblation). On comprendrait l’utilité qu’il y a à justifier par un nouveau motif la conduite du maître de maison, selon l’explication de R. Simon b. Lakish (qu’il s’agit de l’accessoire, ou de la différence entre la valeur de l’oblation et celle du repas ordinaire, incombant aux ouvriers); mais, selon R. Yohanan qui admet que la divergence entre les interlocuteurs a pour objet la part principale du repas (la peine de le procurer), quel rapport y aurait-il entre la question du repas et ce nouveau motif? Il est utile pour justifier l’avis de R. Meir (disant que cette charge incombe au maître de maison), R. Abahou dit au nom de R. Yossé b. Hanina: la divergence entre les deux interlocuteurs porte sur la question de supériorité du repas, au cas où le maître de maison avait contracté avec les ouvriers l’engagement de leur donner à manger d’excellents produits profanes et qu’au lieu de cela, il leur donne à manger des vesces (ou produits inférieurs) d’oblation (193)Selon R. Meir, le ma”tre en profitera et payera au cohen les mauvais produitsÊ; selon les sages, les ouvriers payeront et profiteront de la supŽrioritŽ.. Mais, puisqu’en fait la consommation a eu lieu, pourquoi (selon l’explication de R. Yohanan) R. Meir n’oblige-t-il le propriétaire (tenu de préparer le repas) qu’à la restitution du capital? C’est que, répondit-on, de même que la nature répugne à manger des fruits inaffranchis, de même la consommation illégale de l’oblation semble amoindrie.
Pnei Moshe non traduit
גמ' הא רמ''א משלמין וכו'. הא בין לר''מ ובין לרבנן משלמין וא''כ מה ביניהן ובמאי קמיפלגי:
עיקר סעודה ביניהון. על מי נקראת עיקר הסעודה:
רמ''א עיקר סעודה לבעל הבית. כלומר אע''פ שהפועלין אוכלין מכח התנאי שהתנו עמו או מכח מנהג המדינה כדתנן בר''פ השוכר את הפועלין מ''מ עיקר הסעודה על שם בעה''ב נקראת דהוי כמוכר להן הסעודה בשביל המלאכה שעושין וכיון שכן הוא צריך לשלם את הקרן שהוא דמי הסעודה והן משלמין את החומש דבאוכל תלי רחמנא:
ורבנן אמרין עיקר סעודה לפועלין. שהרי אם לא היו אוכלין משלו היה מרבה בשכרן ומכיון דעכ''פ מנכה להם איזה דבר בשביל שנותן להם לאכול נקראת עיקר הסעודה על שם הפועלין דמשלהן הן אוכלין והלכך צריכין הן לשלם את הכל והבעה''ב מחזיר להן דמי סעודתן מפני התנאי או מפני מנהג המדינה:
טפילה ביניהון. כלומר דלכ''ע עיקר הסעודה על שם בעה''ב היא וכמוכר להן הסעודה דמי והכא בהא קמיפלגי על מי הוא הטפילה לטפל ולהכין הסעודה דר''מ סבר על הבעה''ב הוא מוטל לטפל ולעשות הסעודה ומכיון שהוא מטפל בכך היה לו להזהר שלא ליטול מהתרומה שיש בביתו והלכך הוא חייב לשלם את הקרן מלבד החומש דבאוכל תליא כדאמרן ורבנן סברי על הפועלין מוטל לטפל בצרכי סעודה ולהכינה על חשבון בעל הבית ומכיון שהן המטפלין מוטל עליהן להזהר ולחקור אם היא תרומה או לא והואיל ולא נזהרו הן חייבין לשלם את הכל ובעה''ב מחזיר להן דמי סעודתן כפי התנאי או המנהג:
הא למה זה דומה. האי שצריך להחזיר להן דמי סעודתן למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו שטעה ונתן לו חפץ של אחר דמיהת חייב להעמיד לו מקחו וליתן לו החפץ שהוא ברשותו כפי אשר התנה עמו וה''נ כן שזה נתן להם הסעודה שאינה שלו לפיכך ישלם להן דמי הסעודה כפי התנאי ביניהם:
אילו כרשב''ל איתאמרת ניחא. כלומר משום דאיכא דאמרי להא דר' אבהו בשם רשב''ל ואיכא דאמרי לה בשם ר' יוחנן דר' אבהו תלמיד מובהק דר' יוחנן הוה וקאמר הש''ס דלהך דאמרי לה בשם רשב''ל ניחא הא דמדמי לה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו דלשיטתיה אזיל דקאמר דלא פליגי אלא על מי מוטל לטפל להכין הסעודה ולכ''ע עיקר הסעודה על שם בעה''ב היא וכמוכר להן הסעודה בשכר הפעולה ודמיא ממש למוכר חפץ לחבירו בטעות שכסבור שהוא שלו ואינו שלו שחייב להעמיד לו מקחו וכדאמרן:
ואין כר' יוחנן. אבל אי כאיכא דאמרי לה בשם ר' יוחנן קשיא הא ר' יוחנן אמר עיקר הסעודה על מי נקראת היא בינייהו דר''מ ורבנן ולרבנן עיקר הסעודה על שם הפועלין נקראת ומשלהן הן אוכלין ומאי האי דמדמי לה למוכר חפץ לחבירו שאינו שלו הרי הבעה''ב לא מכר להם כלום דשלהן היא הסעודה ואת אמר הכין בתמיה:
כר''מ איתאמר. כלומר הא לא קשיא דלהני דאמרי לה בשם ר' יוחנן לא א''ר יוחנן זה אלא אליבא דר''מ דס''ל עיקר הסעודה על שם הבעה''ב נקראת וכמוכר להן הסעודה דמי. ועלה קאמר הא למה זה דומה וכו' ולפיכך הבעה''ב הוא משלם את הקרן תחת הפועלין:
שבח סעודה ביניהון. מה שסעודת חולין היא יותר יפה מדמי סעודת תרומה איכא בינייהו דלר' מאיר משלם הבעה''ב הקרן דמי תרומה ולרבנן הן משלמין הקרן והחומש והוא משלם להן דמי סעודתן כפי דמי החולין שהוא יותר כדמפרש ואזיל:
בשפסק עמהן להאכילן דבשני חולין. תמרים או מיני מתיקות של חולין והוא האכילן דבשני תרומה והן יותר בזול משל חולין:
ולא כבר אכלו. ומאי איכפת להו הלא אכלו ממיני מתיקה והתבשיל בעצמו כמו אם היו של חולין ומשני כמ''ד טבלים וה''ה כל מיני איסור נפשו של אדם חותה מהן וקץ בהן ולא מיקרי אכילה ולפיכך צריך לשלם להן דמי סעודתן מן החולין כפי אשר התנה עמהן והשתא לר' יוסי בן חנינא ליכא בינייהו אלא שבח הסעודה:
אָמַר רִבִּי יַנַּאי לִצְדָדִין הִיא מַתְנִיתָא יֵשׁ בּוֹ כְזַיִת וְאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה מְשַׁלֵּם לְקֹדֶשׁ. יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה וְאֵין בּוֹ כְזַיִת מְשַׁלֵּם לְשֵׁבֶט. יֵשׁ בּוֹ כְזַיִת וְיֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה. שִׁמְעוֹן בַּר ווָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מְשַׁלֵּם לְקֹדֶשׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר מְשַׁלֵּם לְשֵׁבֶט. אָמַר רִבִּי זְעִירָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קוֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה לְמָקוֹם שֶׁהַקֶּרֶן מְהַלֶּךְ שָׁם הַחוֹמֶשׁ מְהַלֵּךְ. כַּהֲנָא אָמַר מְשַׁלֵּם שְׁנֵי חוֹמְשִׁין חוֹמֶשׁ לְשֵׁבֶט וְחוֹמֶשׁ לְהֶקְדֵּשׁ.
Traduction
R. Yanaï dit: lorsque la Mishna parle de 2/5 en supplément, elle y comprend divers cas; ainsi, lorsqu’on a mangé l’équivalent d’une olive qui ne coûterait pas une prouta (la plus petite monnaie), on restitue outre le montant, un 5e supplémentaire pour la consommation illégale d’oblation (malgré son peu de valeur, il y a le péché d’en avoir mangé). Si, au contraire, on a mangé moins d’une olive, mais ayant sa valeur d’une prouta, il faut payer, outre le montant, un 5e supplémentaire à verser au trésor sacré, qui serait frustré, bien que la consommation soit inférieure à l’interdiction légale. Lorsqu’il y a en même temps la grandeur d’une olive et le prix de la prouta, il faut, selon R. Simon b. Wawa au nom de R. Yohanan, remettre le 5e supplémentaire au trésor sacré (et, comme au trésor sacré on ne paie pas de double, on ne remettra aussi qu’un 5e); selon R. Yohanan, on le remettra à la tribu sacerdotale (la consommation d’oblation l’emportant). Le motif de cette mesure, dit R. Zeira, réside en ce qu’il est écrit (ibid.): Si quelqu’un mange les produits sacrés involontairement, il ajoutera etc., c.-à-d. que le 5e suivra où va la restitution du capital (au trésor sacré). Selon Cahana (contraire à R. Yanaï), il s’agit en réalité de 2/5 à payer au même cas, l’un pour l’oblation à la tribu sacerdotale, l’autre au trésor sacré.
Pnei Moshe non traduit
גמ' לצדדין היא מתניתא. הא דקתני בגנב תרומת הקדש משלם וכו' ולמי משלם ומפרש לה דלצדדין היא דלפעמים משלם להקדש ולפעמים להכהנים של השבט:
יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם לקדש. דקסבר לה דלגבי תרומה צריך שיהיה בו שוה פרוטה דכתיב ונתן לכהן ואין נתינה פחות משוה פרוטה הלכך כשאין בו שוה פרוטה משלם לקדש דמיהת כזית אית ביה:
יש בו שוה פרוטה ואין בו כזית. כגון שהיתה שנת היוקר משלם לשבט משום תרומה:
שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן משלם לקדש. דכיון דאית ביה כזית הולכין אחר הקדש ומר' יוחנן משמיה דנפשיה שמענו דקאמר משלם לשבט הואיל דאית ביה שוה פרוטה:
א''ר זעירא וכו'. ר' זעירא וכהנא פליגי במילתא אחריתא דקתני משלם שני חומשין וקרן וקא''ר זעירא דגזירת הכתוב הוא למקום שהקרן מהלך וכו' דכתיב ואיש כי יאכל וגו' ויסף חמישיתו וגו' והלכך אם משלם הקרן להשבט משלם גם החומשין וכהנא ס''ל דהואיל דאיכא ב' חומשין משלם אחד להשבט ואחד להקדש:
שֶׁאֵין בְּהֶקְדֵּשׁ תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. שֶׁנֶּאֱמַר יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ וְלֹא לְהֶקְדֵּשׁ.
Traduction
– On ne restitue pas pour vol du trésor sacré un paiement double, parce qu'il est dit (Ex 22, 8) il paiera deux fois à son prochain, mais non au trésor, qui n’est pas un prochain.
Pnei Moshe non traduit
שאין בהקדש וכו'. קתני במתני' ומפרש טעמא דכתיב לרעהו ולא להקדש:
Troumot
Daf 34a
משנה: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מְשַׁלְּמִין מִמִּין עַל מִין שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בִּלְבַד שֶׁיְּשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע וְרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אֵין מְשַׁלְּמִין אֶלָּא מִמִּין עַל מִינוֹ. לְפִיכָךְ אִם אָכַל קִשּׁוּאִין שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית יַמְתִּין לְקִשּׁוּאִין שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וִישַׁלֵּם מֵהֶן. מִמָּקוֹם שֶׁרִבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵיקֵל מִשָּׁם רִבִּי עֲקִיבָה מַחְמִיר שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקּוֹדֶשׁ כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לֵעָשׂוֹת קוֹדֶשׁ דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקּוֹדֶשׁ קוֹדֶשׁ שֶׁאָכַל.
Traduction
R. Eliezer dit: On peut se servir d’une sorte de produits pour payer ce qui est dû sur une autre sorte, pourvu que l’on paie avec du beau ce qui est dû en mauvais. Selon R. aqiba, il est indispensable de s’acquitter avec la même espèce. Aussi, au cas où l’on a mangé des potirons de la 6e année agraire, on attendra la croissance des mêmes fruits en la 8e année (198)Puisqu'il est interdit de s'acquitter avec les produits de la 7e annŽe., et l’on paiera avec cette sorte. Le même verset qui sert à R. Eliézer à exprimer un avis peu sévère sert également à R. aqiba à exprimer un avis plus grave. Ainsi il est dit (Lv 22, 14): Il remettra au cohen la sainteté (199)Cf. Babli, Pessahim 32a.; cela indique, selon R. Eliézer, qu’on peut lui donner tout ce qui est apte à être sacré. Selon R. aqiba au contraire, ce verset indique qu’il faut restituer l’objet sacré tel qu’il a été consommé (non autrement).
Pnei Moshe non traduit
מתני' ר''א אומר משלמין אפי' ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרע. כדקאמר בגמ' אכל ירק ושלם גרוגרות או גרוגרות ושלם תמרים תבא עליו ברכה ואף למאי דקיי''ל כהאי מ''ד דתשלומי תרומה לפי דמים הוא משלם מ''מ הואיל ואכל מידי דלא קפיץ עליה זבינא ומשלם מידי דקפיץ עליה זבינא תע''ב:
ר''ע אומר וכו' לפיכך. הואיל דאין משלמין אלא ממין על מינו אם אכל קישואין של תרומה של ערב שביעית ימתין לקישואין של מוצאי שביעית לשלם מהן דשל ערב שביעית כבר הוקשו ולא חזו מידי ואם הן של ספיחי שביעית אסורין הן מדבריהן ואפילו בפירות של היתר כגון פירות אילנות וכיוצא בהן אינו יכול לשלם מהן שאין פורעין חוב מדמי שביעית:
ממקום. מהכתוב שר''א מיקל דדריש ונתן וגו' כל שהוא ראוי להיות קודש ואפי' אינו מינו מן הכתוב הזה בעצמו למד ר''ע להחמיר דדריש האי ונתן אדלעיל אשר יאכל שצריך ליתן לו ממין הקדש שאכל והלכה כר''ע:
הלכה: הָא כֵּיצַד אָכַל יָרָק וְשִׁלֵּם גְּרוֹגֶרֶת. גְּרוֹגֶרֶת וְשִׁלֵּם תְּמָרִים תָּבוֹא לוֹ בְּרָכָה. אָכַל בִּיכּוּרִים מָהוּ מְשַׁלֵּם. אָכַל עֲנָבִים מְשַׁלֵם יַיִן זֵיתִים מְשַׁלֵם שֶׁמֶן. אָכַל חַלָּה מָהוּ שֶׁיְּשַׁלֵּם מִפֵּירוֹת שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ שֶׁכֵּן פֵּירוֹת שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ חַייָבִין בְּחַלָּה. אָכַל בִּיכּוּרִים מָהוּ שֶׁיְּשַׁלֵּם בִּמְחוּבָּר לְקַרְקַע שֶׁכֵּן הַבִּיכּוּרִים נִקְנִין בִּמְחוּבָּר לְקַרְקַע.
Traduction
Comment fait-on pour ''payer avec du beau ce qui est dû en mauvais''? Lorsqu’on aura mangé du légume vert, on restituera une figue sèche (200)Cf. Babli, Eruvin 29bÊ; Pessahim 32a.; lorsque qu’on aura mangé de la figue sèche, on restituera des dattes fraîches, et de cette façon on sera béni. Si l’on a mangé des prémices, que rendra-t-on? Le voici: pour la consommation du raisin, on restituera du vin; pour les olives, on rendra de l’huile. Si l’on a mangé de la Halla (pâte sacerdotale), on restituera ce qui est dû par des fruits qui ne sont pas encore parvenus au tiers de la maturité, car ces fruits sont déjà soumis au droit de Halla (ils peuvent donc servir aussi à payer pour échange). Si l’on a mangé des prémices, on remboursera par des produits encore adhérents à la terre, car les prémices peuvent être acquises même adhérant encore à la terre (c’est donc une propriété pouvant servir aux paiements). De ce que la Mishna parle du cas ''où l’on a mangé des potirons de 6e année etc.'',
Pnei Moshe non traduit
גמ' הא כיצד. מן היפה על הרע אכל ירק וכו' כדפרישית במתני':
אכל ביכורים. מהו משלם. משום דביכורים אקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים ולר''א דקפיד שישלם מן היפה על הרע ומהו משלם הרי החולין שהוא משלם אינם יפים כמו הביכורים דלעולם הפירות שנתבכרו בתחלה הם היפים וקאמר דאפי' כן משכחת לה מן היפה על הרע שאם אכל ענבים משלם יין זיתים משלם שמן שהיין והשמן יפה הוא מן הענבים וזיתים:
אכל חלה. והיא נקראת תרומה מהו שישלם. מפירות שלא הביאו שליש שכן מצינו שהחלהנוהגת בהן כדתנן בפ''ק דחלה ואע''פ שאותה החלה שאכל היתה מפירות שנגמרו מ''מ הואיל מאותו המין הוא איכא למימר דמשלם מהן ובעיא זו אליבא דר' עקיבא הוא דעל מין ממינו הוא דקפיד אם יכול לשלם מאותו המין אף על גב שלא הביאו שליש:
מהו שישלם במחובר לקרקע. מאותו המין שכן מצינו שהבכורים נקנין במחובר לקרקע כדתנן בפ''ב דבכורים:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לָהֶן עַל תַּרְתֵּין אֲחַרִייָתָא לָמָּה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן זִיקַת תְּרוּמָה וּמַעְשְׂרוֹת. וְלֶקֶט וְשִׁכְחָה אֵין בָּהֶן זִיקַת תְּרוּמָה וּמַעְשְׂרוֹת. אֶלָּא בִּנְשִׁיאַת פֵּיאָה וּבְקָמַת פֵּיאָה אֲנָן קַייָמִין. 34a לֵית הָדָא פָּֽשְׁטָה שִׁאִילְתֵּיהּ דְּחִילְפַיי דְּחִילפַיי שְׁאַל לֶקֶט בִּנְשִׁירָה מַהוּ שֶׁיְּקַדֵּשׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֵיהּ וְהָא תַנִּינָן לֶקֶט. אִית לָךְ מִימַר פֵּיאָה בְּלֶקֶט. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֵיהּ עַל כּוּלְּהוֹן.
Traduction
– R. Simon b. Lakish dit: la permission des sages est applicable aux 2 derniers articles énoncés par la Mishna (la première dîme, ou les objets sacrés), et l’on peut s’en servir pour opérer des restitutions, parce qu’ils sont susceptibles d’être libérés soit de l’oblation, soit des dîmes (et peuvent alors servir de paiement). Mais est-ce que les produits du glanage ou de l’oubli n’ont pas pu aussi en être susceptibles avant d’être aux pauvres? Il s’agit en effet du glanage qui est déjà tombé à terre, ou des blés adhérents au champ (en épis debout), comme la pea. Cela ne peut-il pas résoudre la question de Hilfi, qui est posée ainsi (196)Cf. (Pea 7, 3).: Est-ce que l’on peut rendre sacré le glanage du blé lorsqu’il tombe à terre? (Ne reste-t-il pas profane comme étant le bien des pauvres qui n’est pas à lui? Ou bien doit-on en conclure qu’il est permis de le consacrer)? -Non certes, répliqua R. Yohanan, puisque la Mishna cite spécialement le glanage comme l’un des produits ne pouvant pas servir à l’échange, ou paiement dû pour une consommation illégale. Or, peut-on dire que la péa est interdite au même titre que le glanage (197)N'arrive-t-il pas que le glanage, avant de tomber de la main ou de le serpe, soit susceptible d'tre soumis aux droits d'oblation ou de d”meÊ? Faute d'analogie, il n'y a rien ˆ en dŽdurie.? – A l’inverse de R. Simon b. Lakish, R. Yohanan admet que la permission accordée par les sages s’applique à tous les articles énoncés par la Mishna.
Pnei Moshe non traduit
גמ' רשב''ל אמר על תרתי אחרייתא. הא דתנינן וחכמים מתירין באלו על שתים אחרונות קאי מעשר שני והקדש שנפדו:
ולמה. באלו דוקא. מפני שיש בהן זיקת תרומה ומעשרות. כלומר אף על פי דבמעשר שני והקדש לא שייך תרומה ומעשרות מ''מ מקודם שקרא שם למעשר שני ומקודם שהקדיש היה שייך בהו תרומה ומעשרות והיינו זיקת תרומה ומעשרות:
ולקט ושכחה אין בהן זיקת תרומה ומעשרות. בתמיה כלומר אי הכי דקרית להו יש בהן זיקת תרומה ומעשרות הואיל ומקודם לכן היו ראוין לקרות להן שם לתרומה ומעשרות א''כ נימא נמי בלקט ושכחה כן דמקודם שנעשו לקט ושכחה היו ראויין לזיקת תרומה ומעשרות:
אלא בשכחת קמה. כצ''ל ובקמת פאה אנן קיימין. כלומר דמיירי שהיה השכחה בקמה וכן הפאה הפרישה בעודה קמה דמעולם לא היה בהן זיקת תרומות ומעשרות ולקמן פריך עלה מלקט:
לית הדא פשטה שאילתא דחילפיי. הך מילתא דשאל חילפי והוא אילפא גרסי' לה לעיל בפ''ז דפאה בהל' ג' דשאל לקט בנשירה מהו שיקדש אם מיד כשהוא נושר מתוך היד או מתוך המגל חל עליו הקדש לעניים קודם שיפול לארץ ונפקא מינה דאם נפל על איזה דבר ואם לא חל עליו שם לקט עד שיגיע לארץ אם כן היה ראוי לזיקת תרומה ומעשרות ומשכחת לה דישלם ממנו אפי' אם אחר כך הגיע לארץ ונעשה לקט והשתא קאמר הש''ס וכי לא נוכל לפשוט הבעיא דחילפי דמדמדייק לאוקמי בשכחת קמה ובפיאת קמה ומלקט לא קאמר מידי ש''מ דבלקט לא משכחת לה שיהא בו זיקת תרומה ומעשרות דאין לקט אלא בשעת קצירה וקודם שיקצור עדיין אין כאן זיקת מעשרות ומשיקצור ונושר הלקט מתוך ידו חל עליו שם לקט ופטור ממעשרות:
ר' יוחנן אמר ליה. אדר''ל דלעיל קאי דדחיק לאוקמי בשכחת קמה ובקמת פאה והקשה לו והא תנינן לקט וכי אית לך מימר פאה בלקט כלומר ומה תאמר בלקט וכי יש לך לומר שמהקמת פאה הוא הלקט בתמיה דהא לא שייך לקט באותה קמה שהפריש לפאה וא''כ הדרא קושיא לדוכתה והא תנינן לקט ולדידך היה מקודם ראוי לזיקת תרומה ומעשרות אלא דליתא לטעמא דידך לחלק בין שתים האחרונות לבין הראשונות וכן אמר לה ר' יוחנן בהדיא על כולהון דקחשיב במתניתין קאי דחכמים מתירין לשלם מהן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source