Le texte Le vocabulaire Les révisions
Troumot
Daf 30b
הלכה: 30b וְלֹא סוֹף דָּבָר שֶּׁפָּחֲתָה הַתְּרוּמָה אֶלָּא אֲפִילוּ פָּחֲתוּ חוּלִין וּתְרוּמָה בְעֵינָהּ טוֹחֵן וּמַתִּיר. תַּנֵּי אֵין טִנּוֹפֶת שֶׁל תְּרוּמָה מִצְטָרֶפֶת עִם תְּרוּמָה לֶאֱסוֹר עַל הַחוּלִין. אֲבָל טִנּוֹפֶת שֶׁל חוּלִין מִצְטָרֶפֶת עִם הַחוּלִין לַעֲלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. רִבִּי בִּיבַי בָּעֵי טִינּוֹפֶת שֶׁל תְּרוּמָה מָהוּ שֶׁתְּצָרֵף עִם הַחוּלִין לַעֲלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. מִן מַה דְאָמַר רַב הוּנָא קִילְפֵי אִיסּוּר מִצְטָֽרְפִין לְהֵיתֵר. הָדָא אָֽמְרָה טִינּוֹפֶת שֶׁל תְּרוּמָה מִצְטָרֶפֶת עִם הַחוּלִין לְהַעֲלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. רַב הוּנָא אָמַר קִילְפֵי אִיסּוּר מַעֲלִין אֶת הַהֵיתֵר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּֽפְלָה לְמֵאָה אֵין אַתָּה מוֹצִיא זְוָנִין טִינּוֹפֶת שֶׁבָּהּ. לְפָחוֹת מִמֵּאָה אַתָּה מוֹצִיא זְוָנִין טִינּוֹפֶת שֶׁבָּהּ. וְכֵן לוֹג יַיִן צָלוּל שֶׁנָּפַל לְמֵאָה לוֹג יַיִן עָכוֹר אֵין אַתְּ מוֹצִיא שְׁמָרִין שֶׁבּוֹ. לוֹג יַיִן עָכוֹר שֶׁנָּפַל לְמֵאָה לוֹג יַיִן צָלוּל אַתְּ מוֹצִיא שְׁמָרִין שֶׁבּוֹ.
Traduction
Il ne faut pas absolument que l’oblation ait diminué; si même le profane a diminué et que l’oblation soit restée dans on 1er état à la suite de la mouture, l’ensemble est permis comme auparavant. On a enseigné (176)Ci-aprs, (Orla 1, 5) ( 61b)Ê; mme sŽrie, (Nazir 6, 10) ( 55c).: le déchet d’oblation (le son et le rebut) n’est pas compté avec l’oblation ordinaire pour que l’ensemble fasse un total interdisant de manger du profane; mais, à l’inverse le déchet profane est joint au simple profane pour que le tout annule l’oblation. R. Bivi demanda: est-ce que l’on ajoutera le déchet d’oblation au profane pour que l’ensemble serve à annuler l’oblation? Puisque R. Houna a dit que l’écorce des produits interdits peut être jointe aux produits permis pour que l’ensemble serve à annuler le tout, cela prouve aussi que l’on ajoute le déchet d’oblation au profane pour annuler l’oblation par le total. R. Houna, est-il dit, autorise l’addition numérique (au profane) des écorces de produits interdits pour annuler ce qui est interdit. Ainsi, lorsqu’un saa d’oblation est tombé dans cent parts équivalentes, on n’en exclut pas l’ivraie, ni le déchet (ce qui déplacerait le chiffre total); si cette oblation est tombée en moins de cent, on retire l’ivraie et le déchet (de façon à ramener une proportion favorable à l’annulation). De même, lorsqu’un loug (mesure) de vin clair est tombé dans cent lougs de vin trouble, on n’exclut pas la lie; si au contraire un loug de vin trouble est mêlé à cent lougs clairs, on exclut la lie (pour ramener une proportion favorable).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולא סוף דבר שפחתה התרומה וכו'. כדפרישית במתני':
טוחן ומתיר. וכהאי מ''ד דלקמן דאף לכתחילה טוחן ומתיר:
תני. בברייתא ומייתי להא לקמן בפ''ק דערלה בהלכה ד' ובפ''ו דנזיר הלכה ט':
אין טינופת של תרומה מצטרפת וכו'. כדפרישית במתני':
ר' ביבי בעי. הואיל דאמרת דהפסולת של תרומה אינה מצטרפת לאיסור מהו שתיחשב כהיתר להצטרף עם החולין להעלות את התרומה:
מן מה דאמר רב הונא. לקמן ובסוף פרק עשירי דקליפי איסור וכן העצמות מצטרפין להעלות את ההיתר הדא אמרה דה''ה בפסולת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה:
סאה תרומה שנפלה למא''ה. תוספתא היא בפ''ו ונחסר כאן במקצת ההעתקה וה''ג שם סאה תרומה שנפלה למאה אין מוציאין זונין שבה פחות מיכן מוציאין זונין שבה לוג יין צליל שנפל לתוך מאה לוגין עכורין אין מוציאין שמרים שבהן פחות מכאן מוציאין שמרים שבהן לוג יין עכור שנפל לתוך מאה לוגין צלולין אין מוציאין שמרים שבו. זונין הן החטין הרעות והפסולת כדתנן בריש כלאים ואם נפלה סאה חטין תרומה למאה אין מוציאין הזונין והפסולת של המאה שלא יהו נחשבין דא''כ לא יהיה שאן אחד ומאה להעלות התרומה אלא מצטרפין הכל שיהו אחד ומאה ואם נפלה לפחות מכאן מוציאין הפסולת של הסאה תרומה לפי שהיא מצטרפת עם החולין כדלעיל והרי יש כאן אחד ומאה וכן הוא ביין צלול תרומה שנפל לעכורין של חולין:
לוג יין עכור. של תרומה שנפל למאה צלולין חולין אין מוציאין שמרים שבו וכלומר שאין אומרים יעלה את הצלול ויניח את השמרי' אלא מעלהו עם השמרים שבו והרי יש כאן להעלות באחד ומאה:
תַּנֵּי אַף טוֹחֵן הוּא בַּתְּחִילָּה וּמַתִּיר. מַתְנִיתָא דְּרִבִּי יוֹסֵי דְּרִבִּי יוֹסֵי אָמַר אַף יִתְכַּוֵּין וְיִלְקוֹט וְיַעֲלֶה בְאֶחָד וּמָאתַיִם. אָמַר רִבִּי זְעִירָא שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַכֹּהֲנִים לִהְיוֹת טוֹחֲנִין מְדוּמָּע בְּבָתֵּיהֶן. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי טוֹחֵן וּמַתִּיר. עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנִין אֵינוֹ טוֹחֵן וּמַתִּיר.
Traduction
On a enseigné: il est permis, même en principe, de moudre le mélange en question (bien qu’il en résultera une augmentation du profane, favorisant l’annulation). Cet enseignement est conforme à l’avis de R. Yossé (177)Cf. ci-aprs, (Orla 1, 6) (ibid.)., qui dit (au sujet du mélange interdit de la vigne): il est permis d’appliquer son attention à faire la récolte, de telle sorte que le produit interdit trouve une place parmi plus de 200 parts équivalentes et qu’il soit annulé (de façon à ne rien perdre). Selon R. Zeira, c’est même conforme aux autres sages qui le permettent ici, puisque les cohanim ont pris l’habitude de moudre chez eux ces sortes de mélanges (on le moudra donc d’avance). Quelle est la différence entre ces 2 explications? Il y en a une pour la question des mélanges hétérogènes de la vigne: selon l’avis précité de R. Yossé (qui traite du mélange de la vigne), il est permis de les moudre; les autres sages l’interdisent.
Pnei Moshe non traduit
תני. בברייתא אף טוחן לכתחילה ומתיר ואסיפא דמתני' קאי אם החטים של חולין יפות הן משל תרומה:
מתניתא. הך ברייתא דר' יוסי הוא דאמר לקמן בפ''ק דערלה דתנינן נטיעות של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה''ז לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט רבי יוסי אומר אף יתכוין וילקוט ויעלו בא' ומאתים וה''נ אף טוחן לכתחלה ומתיר להעלות באחד ומאה:
א''ר זעירא. הכא דברי הכל הוא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהן וכיון דבלא''ה יבואו לידי טחינה טוחן הוא אף לכתחילה להעלות התרומה באחד ומאה:
מה נפיק מביניהון. כלומר ומאי נ''מ עוד אי מוקמינן הברייתא כדברי הכל כדר' זעירא או כדאמרי' מעיקרא דר' יוסי היא. וקאמר דכלאי כרם ביניהון דשייכא בהו גם כן טחינה כלאי תבואה בכרם ואם נתערבו בהיתר ואין בהן לעלות בא' ומאתים ואם יטחון יתרבה ההיתר ויהא בהן כדי להעלות והשתא למאי דאמרינן מעיקרא דדמיא הך דתרומ' לדהתם וכר' יוסי א''כ תליא הך דכלאי הכרם ג''כ בפלוגתא דלר' יוסי טוחן הוא לכתחילה ומתיר ולרבנן אינו טוחן ומתיר אבל למאי דקא''ר זעירא דלא דמיא הך דתרומה לדהתם והכא כ''ע מודים שכן דרך הכהנים וכו' וא''כ בכלאי הכרם דלא שייכא למימר הכי דלא יבואו לידי טחינה בידו וכן אין למכרם כך דכל זמן שלא עלו אסור התערובות בהנאה איכא למימר דלכ''ע אסור לטחון לכתחילה כדי שיעלו:
ולא מתניתא היא. הכא ומאי קמ''ל ר' יוחנן ומשני מתניתין בתרומה ומהו דתימא תרומה דחמירא דאית בה עון מיתה לזרים אין מבטלין איסורה לכתחילה אבל שאר אסורין מבטלין אתא ר' יוחנן מימר לך לאשמעינן רבותא דאפי' בשאר כל הדברים דאיסורן מן התורה אין מבטלין לכתחילה:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הָאִיסּוּרִין שֶׁרִיבָה עֲלֵיהֶן בְּשׁוֹגֵג מוּתָּר וּבְמֵזִיד אָסוּר. וְלֹא מַתְנִיתָא הִיא בְּשׁוֹגֵג מוּתָּר וּבְמֵזִיד אָסוּר. מַתְנִיתָא בִּתְרוּמָה אָתָה מֵימַר לָךְ אֲפִילוּ שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים.
Traduction
– R. Abahou dit au nom de R. Yohanan (178)Cf. mme sŽrie, Haghiba, 1, 8 ( 76d).: tout objet interdit qui se trouve annulé par l’addition involontaire d’objets semblables devient d’un usage permis; si c’est volontaire (dans un but répréhensible), l’usage en est interdit. Mais notre Mishna ne dit-elle pas déjà la même règle, en établissant la distinction entre l’addition accidentelle (involontaire) et celle qui a été provoquée avec intention? C’est vrai; mais la Mishna parle seulement d’oblation, tandis que R. Abahou applique la règle à toutes les additions.
רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר עַל דָּבָר שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה. כָּךְ מִצְוָה שֶׁלֹּא לוֹמַר עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נַעֲשֶׂה. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְטָהֵר אֶת הַטָּמֵא כָּךְ אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר. אָמַר רִבִּי אָבָּא בַּר יַעֲקֹב בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אִם בָּאָת הֲלָכָה תַחַת יָדָךְ וְאֵי אַתָּה יוֹדֵעַ אִם לִתְלוֹת אִם לִשְׂרוֹף. לְעוֹלָם הֲוֵי רָץ אַחַר הַשְּׂרֵיפָה יוֹתֵר מִן הַתְּלִייָה. שֶׁאֵין לְךָ חָבִיב בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים וְהֵן בִּשְׂרֵיפָה. רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי דָּנִין דָּבָר שֶׁאֵין מִצְוָתוֹ לְכֵן מִדָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ לְכֵן.
Traduction
R. Aha dit au nom de R. Yohanan (179)Cf. ibid. et (Sota 8, 2) ( 22b).: de même que c’est un devoir pieux d’indiquer le précepte que l’on sait devoir être accompli, de même il est bon de ne pas parler de ce que l’on sait ne pas devoir être accompli. R. Eléazar dit aussi: de même qu’il est défendu de déclarer pur ce qui est impur, de même à l’inverse de déclarer impur ce qui est pur (il faut se préoccuper de dire les règles exactes). R. Aba b. Jacob dit au nom de R. Yohanan: si l’on te consulte pour une décision doctrinale et que, dans une question d’oblation, tu ignores s’il faut la mettre de côté (à cause du doute), ou la brûler, il faut de préférence s’empresser de la brûler, car la Loi ne met rien au-dessus des sacrifices entièrement consumés tels que les taureaux brûlés, ou les boucs brûlés. Il paraît, remarque R. Yossé, que l’on se prononce pour un précepte non prescrit par la Loi en thèse générale (la combustion de l’oblation destinée à la consommation) d’après les objets soumis d’ordinaire à cette règle (comme les sacrifices de combustion).
Pnei Moshe non traduit
כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה. כגון להוכיח לחבירו ויודע הוא שמקבל הימנו כך מצוה שלא לומר אם יודע הוא שאינו נעשה ולא יקבל ממנו. והך מילתא ודבתריה נקט הש''ס בהדדי בכמה מקומות בספ''ק דחגיגה ובריש פ''ח דסוט' ואיידי דנקט כשם שאסו' לטהר את הטמא דאיירי בהאי עניינא דלעיל דאסור לרבו' ולבטל קתני להו לכולהו:
כך אסור לטמא את הטהור. שלא יאמר לא אטריח עצמי לעמוד על הדבר והואיל ומסופק אני אטמאנו שאסור לעשות כן:
אם באת הלכה תחת ידך. ואי אתה יכול לעמוד עליו ומסופק אתה מה דינו אם טמא הוא ודאי ודינו בשריפה או דינו לתלות לעולם הוי רץ אחר השריפה ואפי' הספק בקדשי' הוא:
שאין לך חביב בתור' יותר וכו'. שדמן נכנס לפנים והן בשריפה ור' יוסי הקשה ע''ז וכי למדין דבר שאין מצותו לכך ולשרוף קדשים מספק מאלו שעיקר מצותן בכך:
הדרן עלך סאה תרומה
Troumot
Daf 31a
משנה: 31a הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָּךְ אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה מְשַׁלֵּם חוֹמֶשׁ וְחוֹמֶשׁ חוּמְשָׁא אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה אֶלָּא חוּלִין מְתוּקָּנִין וְהֵן נַעֲשִׂין תְּרוּמָה. וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה. אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל אֵינוֹ מוֹחֵל. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁאָֽכְלָה תְרוּמָה וְאַחַר כָּךְ נִשְׂאֵת לְכֹהֵן אִם תְּרוּמָה שֶׁלֹּא זָכָה בָהּ כֹּהֵן אָֽכְלָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ. וְאִם תְּרוּמָה שֶׁזָּכָה בָהּ כֹּהֵן אָֽכְלָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן לְבַעֲלִים וְחוֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ מִפְּנֵי שֶׁאָֽמְרוּ הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג מְשַׁלֵּם קֶרֶן לְבַעֲלִים וְחוֹמֶשׁ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה.
Traduction
Lorsqu’on mange involontairement de l’oblation (180)Babli, Pessahim 31aÊ; Baba Metsia 54bÊ; Torath Cohanim, 11, 8, il faut restituer le montant outre un 5e supplémentaire; soit que l’on mange, que l’on boive, que l’on s’enduise le corps, que ce soit de l’oblation pure, ou de l’impure. Si, ayant payé 1/5 en sus, il lui arrive par erreur de le consommer, il ajoutera 1/5 du 5e. Il ne peut pas s’acquitter en oblation (qui ne lui appartient pas), mais avec des produits profanes libérés de tous droits, qui à leur tour sont considérés comme oblation. Le paiement (si, à son tour, ce dernier était consommé par erreur et restitué) est aussi de l’oblation. Pour toutes ces redevances, lors même que le cohen voudrait y renoncer, il ne le peut pas (car c’est une présomption légale de restituer ce qui a été consacré). Si une fille simple israélite, après avoir mangé par erreur de l’oblation, épouse un cohen (ce qui lui donne désormais le droit de consommer les mêmes produits), au cas où ladite oblation n’était pas acquise par le cohen, elle se restitue à elle-même capital et intérêt auxquels elle a droit; si c’était de l’oblation acquise par autrui, elle restitue le capital au propriétaire et garde le 5e (elle ne paie pas d’amende), puisqu’il est dit qu’en cas de consommation involontaire de l’oblation, il faut restituer le capital au propriétaire et le 5e à qui l’on veut.
Pnei Moshe non traduit
מתני' האוכל תרומה שוגג. אם אכל כזית משלם קרן וחומש לכהן כדכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו וכל שיעור אכילה הוא בכזית וכל חומש האמור בתורה הוא חומש מלבר שהוא חמשה עם הקרן כגון אם אכל בדינר משלם דינר ורובע שהן חמשה רובע דינר:
אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות:
ואחד הסך. שמן דסיכה כשתיה:
ואחד תרומה טמאה. דמיהת קודש מיקריא:
וחומש חומשא. שאם שילם קרן וחומש וחזר ואכל תשלומי החומש משלם אותו ומוסיף עליו חומשו וכן לעולם מוסיף חומש על חומש שנאמר ויסף חמישיתו ודרשינן התורה רבתה חמישיות הרבה:
אינו משלם תרומה. שהרי אינה שלו וצריך ליתנה לכהן:
אלא חולין מתוקנין. שהוציאו מהן התרומה ומעשרות:
והן נעשין תרומה. אלו חולין המתוקנין ששילם דין תרומה להן לכל דבר אלא שאם זרען גידוליהן חולין:
והתשלומין תרומה. שאם חזר ואכל אותן חולין המתוקנין שנשתלמו התשלומין שמשלם עליהן ג''כ דין תרומה להן:
ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל. דגזירת הכתוב הוא ואין הדבר תלוי בכהן וכל מקום שצריך לשלם החומש אין הכהן יכול למחול ובמקום שמשלמין הקרן לבד הוא מוחל:
מתני' בת ישראל. שהפרישה תרומה ולא נתנה לכהן ואכלה בשוגג ואח''כ נשאת לכהן והרי עכשיו ראויה לאכול בתרומה היא:
משלמת היא קרן וחומש. לעצמה לפי שאם היתה אותה התרומה בעין לא היתה צריכה ליתנה לכהן והיא היתה אוכלת הלכך עכשיו התשלומין ג''כ שלה:
משלמת קרן לבעלים. כדין הגוזל את חבירו והחומש תעכב לעצמה:
גמ' לא הספיקה לשלם את הקרן בתרומה שזכה בה הכהן ואכלה ולא שילמה עד שנתגרשה מהכהן וזרע אין לה דעכשיו אינה אוכלת בתרומה מהו שתשלם גם את החומש:
הלכה: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג כו'. כְּתִיב וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קוֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִישִּׁיתוֹ. שֶׁיְּהֵא הוּא וְחוּמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה.
Traduction
Comme il est écrit (Lv 22, 14): lorsqu’un homme aura mangé de la sainteté par erreur, il devra y ajouter un 5e en restituant etc., c.-à-d. que la partie ajoutée devra avec le capital, former 5 parts (soit 1/5 du total, ou 1/4 du capital).
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתיב ואיש כי יאכל וגו' שיהא הוא וחומשו חמשה. הכי תני בת''כ פרשת אמור ומויסף עליו קדריש דמשמע שיהא החומש מה שמוסיף על הקרן מלבד תשלומי הקרן שלם וזהו חומש מלבר ועם הקרן הוא חמשה כדפרישית במתני' ומכאן למדנו לכל חומש האמור בתורה שהוא כן והכי דריש לה שם נמי גבי מעילה וגבי גזל ונשבע לשקר מדכתיב יוסף עליו:
וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן שׁוֹגֵג בְּחֵלֶב מֵזִיד בְּקָרְבָּן מַתְרִין בּוֹ וְלוֹקֶה וּמֵבִיא קָרְבָּן. וֶאֱמוֹר אַף הָכָא מֵזִיד בִּתְרוּמָה וְשׁוֹגֵג בְּחוֹמֶשׁ יִתְרוּ בוֹ וְיִלְקֶה וְיָבִיא חוֹמֶשׁ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הוּא. וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קוֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה שֶׁתְּהֵא כָּל אֲכִילָתוֹ בִשְׁגָגָה. כְּמֵזִיד בִּסְפֵיקוֹ כְשׁוֹגֵג בְּוַדָּאוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָדָא אָֽמְרָה הַשָּׁב לוֹ מִידִיעָתוֹ. חַייָב עַל שִׁגְּגָתָהּ.
Traduction
Mais R. Abahou n’a-t-il pas dit au nom de R. Yohanan (181)Cf. mme sŽrie, (Shevouot 3, 1) ( 34b)Ê; Baba Qama 7, 2 ( 5d)Ê; Babli, Shabat 69b.: si l’on a mangé sciemment de la graisse interdite, ignorant la prescription du sacrifice dû pour ce cas (pour le rachat d’une telle faute), on avertit le pécheur de la défense; il recevra la peine des coups de lanière et offrira le sacrifice d’expiation du doute; pourquoi donc ne pas dire de même ici qu’en cas de consommation consciente de l’oblation, mais d’ignorance du 5e additionnel, il faudrait au préalable avertir le pécheur, puis lui faire subir la peine des coups de lanière et finalement le condamner à payer le 5e (équivalent au sacrifice pour les saintetés)? C’est que, répondit R. Zeira, comme il est écrit (ib.): lorsqu’un homme aura mangé de la sainteté par erreur etc., on en conclut que toute la consommation devra avoir été faite par erreur (que l’on n’ait eu aucune connaissance d’interdiction) pour que le 5e soit dû; or, l’est-ce à dire qu’il a mangé sciemment de l’oblation en raison de ce qu’elle était douteuse et que son erreur est d’avoir mangé de l’oblation certaine? (certes non, ce ne serait pas un doute; tandis que, pour la graisse, le sacrifice serait dû). Cela prouve, dit R. Yossé, qu’il faut être revenu de son idée première (comme la déclaration précédente d’ignorance du péché), pour que l’erreur soit condamnable.
Pnei Moshe non traduit
ולא כן וכו'. הך מילתא דר' יוחנן מייתי הש''ס בריש פרק דלקמן ובפרק אלו נערות ובכמה מקומות דקסבר בהזיד בחלב ושגג בקרבן וכו' כצ''ל וכן הוא לקמן ובפרק מרובה בשתי מקומות. שידע שהוא חלב ולא ידע שחייבין עליו חטאת מתרין בו. משום חלב ומביא ג''כ קרבן הואיל ושגג בו דס''ל שגגת קרבן שמה שגגה והכא מייתי לה לדייק בדין שוגג בתרומה דמכיון דשוגג בחומש הוא דכתיב אימר דאוף הכא נמי כן דאם הזיד וידע שהיא תרומה אלא שלא ידע שחייבין עליה חומש ילקה משום הזיד בתרומה ויביא חומש דבשגגה היא אצלו ואנן תנינן האוכל תרומה שוגג וקשיא לר' יוחנן:
א''ר זעירא. שאני הכא דגזירת הכתוב הוא דכתיב ואיש כי יאכל וגו' דמשמע שתהא כל אכילתו בשגגה שצריך שיהא עיקר האכילה בשוגג שלא ידע שהיא תרומה ואכלה:
במזיד בספיקו בשוגג בודאו. כלומר אין לנו לרבות כ''א בכה''ג שאם היה לו ספק אם היא תרומה או לא היה אוכל אותה ולא היה חושש להספק ואם ידע בודאי שהיא תרומה לא אכלה וזהו במזיד בספק ובשוגג בודאי דזה הוא חייב חומש דשוגג הוא באכילתה:
הדא אמרה השב לו מידיעתו חייב על שגגתו. כלומר כמו דבעלמא בעינן שיהא שב מידיעתו ואז מביא קרבן על השוגג וה''נ כן וש''מ דזהו מיקרי שב מידיעתו שאם ידע בודאי שהיא תרומה היה פורש ולא אוכל והלכך חייב על שגגתה חומש דדין חומש כדין קרבן הוא:
אָמַר אֲנִי פּוֹרֵשׁ מִכְּזַיִת וְאֵינִי פּוֹרֵשׁ מִכַּחֲצִי זַיִת. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה נַעֲשֶׂה כְאוֹכֵל חֲצִי זַיִת בְּשׁוֹגֵג וַחֲצִיי זַיִת בְּמֵזִיד. וְאִין יִסְבּוֹר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ אָמַר אָכַל חֲצִי זַיִת בְּהֶעֱלֵם אֶחָד פָּטוּר. וְהָכָא אָכַל שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִין וְחָסֵר כָּל שֶׁהוּא פָּטוּר. מוֹדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּאִסּוּרֵי הֲנָייָה וּמוֹדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּמוֹדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּעָתִיד לְהַשְׁלִים.
Traduction
– Lorsque (pour la consommation interdite de la graisse) quelqu’un dit avoir connaissance de la défense pour l’équivalent d’une olive, non pour la valeur d’une demi-olive, et que l’on mange le montant d’une olive, quelle est la règle? On le considère, dit R. Aboun bar Hiya (182)V. mme sŽrie, (Shabat 12, 6), fin ( 13d)., comme s’il avait mangé une 1re moitié par erreur et une autre moitié (ou presque) en connaissance de cause d’interdiction (laquelle est trop petite pour entraîner une peine). Mais R. Aboun bar Hiya n’est-il pas de l’avis de R. Simon b. Lakish qui dit (contrairement à R. Yohanan, interdisant même de manger la valeur d’une demi-olive interdite): la consommation erronée d’une demi-olive interdite n’entraîne pas de pénalité; seulement, puisqu’ici il s’agit d’une consommation de presque deux demi-olives, le sacrifice expiatoire devrait être dû? R. Simon b. Lakish reconnaît que même la valeur d’une demi-olive est interdite s’il s’agit d’objets dont toute jouissance profane est défendue, comme il admet aussi cette mesure pour la transgression du jeûne le jour du Kippour et pour le cas, où après avoir mangé la moitié, on se propose de consommer toute la mesure entière (même en n’y donnant pas suite, c’est interdit).
Pnei Moshe non traduit
אמר אני פורש מכזית. בעיא היא אם לא היה שב מידיעתו אלא מכזית ואמר אלו הייתי יודע שהוא כזית לא הייתי אוכל אבל איני פורש מכחצי זית והוא אכל כזית מהו אי מיקרי שוגג לכזית או לא:
נעשה כאוכל חצי זית וכו'. דאע''פ שעכשיו אכל כזית מ''מ הואיל ולא היה פורש מחצי זית נעשה כאלו אכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד וכדמפרש ואזיל:
ואין יסבור. כלומר ונפקא מינה מהא דר' בון דאם יסבור כרשב''ל דאמר אכל חצי זית בהעלם א' פטור כלומר דאין חצי שיעור אסור מן התורה ודקאמר בהעלם אחד מפני שדין השוגג כך הוא שצריך שיאכל השיעור בהעלם אחד ואין כאן כשיעור בהעלם אחד:
והכא. והשתא למאי דקאמר רבי בון דנעשה כאוכל חצי זית בשוגג משום דחצי זית השני אינו מצטרף שהרי לא שב מידיעתו הוא א''כ לסברת ר''ל הוי הכא כאילו אכל שני חצאי זיתים וחסר כל שהוא כלומר כאוכל פחות מכשיעור בשוגג ופטור מחומש:
מודה רשב''ל באיסורי הנייה. מן התורה דאפי' בחצי שיעור אסור הוא:
ומודי רשב''ל ביוה''כ. דאפילו בכחצי שיעור אסור הוא וכן מודה הוא בעתיד להשלים לכשיעור שהיה דעתו בתחילה לכך אע''פ שעדיין לא אכל אלא כחצי שיעור חל האיסור עליו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source