Troumot
Daf 1a
משנה: 1a חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ וְאִם תָּֽרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה וְהַקָּטָן וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. נָכְרִי שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִילוּ בִרְשׁוּתוֹ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. חֵרֵשׁ הַמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לֹא יִתְרוֹם וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר. קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אִם עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת נְדָרִים אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. וּמִשֶׁבָּא לְעוֹנַת נְדָרִים תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה.
Traduction
Les cinq personnes suivantes ne peuvent pas accomplir la cérémonie de l’oblation sacerdotale (1)Cf. Babli Shabat 153b., sous peine de nullité. Ce sont le sourd, l’idiot, l’enfant (2)Cf. ci-aprs, 3, celui qui opère sur ce qui ne lui appartient pas, l’idolâtre qui prélève du blé d’un Israélite (3)Yebamot 113aÊ; Gitin 82b., même avec l’autorisation de ce dernier; dans tous ces cas, l’oblation prélevée est nulle. Le sourd qui parle mais n’entend pas (31)Il faut pouvoir entendre la formule de bŽnŽdiction dite pendant l'opŽration (voir t. 1, p. 281)., ne doit pas prélever ladite oblation; si cependant un tel fait a été accomplie (par inadvertance), il est valable. En général, lorsque les sages parlent (32)Cf. Babli, Hagigha, 2bÊ; Megila 19b. du sourd (dont les actes n’aient pas de valeur), il s’agit du sourd-muet (de naissance). D’après qui a-t-il fallu enseigner cela? D’après R. Yossé (33)Toute l'argumentation qui suit se trouve dŽjˆ en (Berakhot 2, 4) (t. 1, PÊ; 38-39), auquel n. renvoyons, ainsi qu'en Meghilla de la mme sŽrie, 2, 4 ( 73b).. Quant à l’enfant (35)A 13 ans et un jour, au moins. Cf. Babli, Nida, 46b. qui n’a pas atteint la puberté (sine duo pilis), selon R. Juda, son opération est valable (en cas de fait accompli). Selon R. Yossé au contraire, l’opération est annulée si l’enfant n’a pas encore atteint l’âge où ses vœux sont valables (12 ans passés); mais, après cette époque, son acte est valable.
Pnei Moshe non traduit
חמשה לא יתרומו. מנינא למעוטי הא דר' יהודה לקמן דס''ל קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה ולכתחילה לא יתרום דלדידיה ששה הוו:
החרש וכו'. וקאמר בגמרא דכולהו מחד קרא הוא דאימעטו דכתיב דבר אל בני ישראל פרט לעכו''ם מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין בהן דעת אבל קטן יש דאית ביה דעת כגון שהגיע לכלל עונת נדרים להכי אימעוט מאיש וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם שאינו שלו:
אפי' ברשות. הישראל שעשאו לשליח לתרום אין תרומתו תרומה דכתיב כן תרימו גם אתם גם לרבות השליח הוא ודרשינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית:
מתני' חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום. לכתחילה לפי שצריך לברך ומצוה שישמיע לאזניו ובדיעבד אינו מעכב:
חרש שדברו חכמים בכל מקום וכו'. ואמרינן בגמרא דהאי כללא לאו דוקא דיש מקומות דמדבר ואינו שומע ג''כ בכלל חרש הוא. שאינו לא שומע וכו'. שנולד חרש ממעי אמו וזה שלא שמע מעולם א''א ללמוד לדבר:
מתני' קטן שלא הביא שתי שערות וכו'. לכתחילה מודה ר' יהודה דלא יתרום ובדיעבד תרומתו תרומה אע''פ שלא הביא שתי שערות ובכלל קטן הוא:
עד שלא בא לעונת נדרים. וזהו שלא בא עדיין לשני גדלות אין תרומתו תרומה ומשבא לעונת נדרים שהגיע לשני גדלות הזכר בן י''ג ויום אחד והנקבה בת י''ב ויום אחד ועדיין לא הביאו סימנין זהו עונת נדרים האמורה בכל מקום דלעולם נדריהן נדר והקדישן הקדש אע''פ שאומרים אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו ואז תרומתן תרומה אבל מקודם לזמן הזה והוא מבן י''ב ויום אחד עד י''ג ויום אחד והנקבה מבת י''א ויום אחד עד י''ב ויום אחד צריכין בדיקה אם הן יודעין לשם מי נדרו והקדישו ואין זה עונת נדרים כדאמרינן בפרק יוצא דופן והלכה כר' יוסי:
הלכה: חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ כו'. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שָׁמַע לְכוֹלְהוֹן מִן הָכָא דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה. פְּרָט לְגוֹי. מֵאֵת כָּל אִישׁ פְּרָט לְקָטָן. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ פְּרָט לְחֵרֵשׁ וּלְשׁוֹטֶה. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם פְּרָט לְתוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
Traduction
R. Samuel bar Nahman déduit l’exclusion des cinq cas précités de ce qu’il est dit (Ex 25, 2): Parle aux enfants d’Israël pour les inviter à me choisir une oblation. Or, l’expression Israélites exclue le païen; ''de tout homme'', excepté l’enfant; que son cœur y porte, pensée inapplicable au sourd et à l’idiot (incapables de sentiment); puis, voici l’oblation que vous prendrez d’eux, hormis celui qui opère sur ce qui ne lui appartient pas.
Pnei Moshe non traduit
גמ' שמע לכולהון. יליף לכל הני דקתני במתני' אין תרומתן תרומה מן הכא דבר אל בני ישראל וכו' כדפרישית במתני':
וְיוֹכִיחַ מַעֲשֶׂה שֶׁלָּהֶן עַל מַחֲשַׁבְתָּן דְּתַנִּינָן תַּמָּן הֶעֱלוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁחִישֵּׁב שֶׁיֵּרֵד עֲלֵיהֶן טַל אֵינָן בְּכִי יוּתָּן מִפְּנֵי שֵׁיֵּשׁ לָהֶם מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶם מַחֲשָׁבָה. וְאֵי זֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁלָּהֶן. רִבִּי חוּנָא אָמַר בְּתָפוּשׂ בָּהֶן בַּטַּל. וְתַנִּינָן תַּמָּן הוֹרִידָהּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אַף עַל פִּי שֶׁחִישֵּׁב שֶׁיּוּדְּחוּ רַגְלֶיהָ אֵין בְּכִי יוּתָּן מִפְּנֵי שֵׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין בָּהֶן מַחֲשָׁבָה. וְאֵי זֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁלָּהֶן. אָמַר רִבִּי חוּנָא בִּמְשַׁפְשֵׁף בָּהֶן בַּמַּיִם. וְאָמַר אַף הָכָא וְיוֹכִיחַ מַעֲשֶׂה שֶׁלָּהֶן עַל מַחֲשַׁבְתָּם. רִבִּי שְׁמוּאֵל רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רַבָּנִין וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם. אֶת שֶׁכָּתוּב בּוֹ מַחֲשָׁבָה אֵין מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ מוֹכִיחַ עַל מַחֲשַׁבְתּוֹ. וְאֶת שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ מַחֲשָׁבָה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ מוֹכִיחַ עַל מַחֲשַׁבְתּוֹ. וְכָאן הוֹאִיל וְכָתוּב בּוֹ מַחֲשָׁבָה. אֵין מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ מוֹכִיחַ עַל מַחֲשַׁבְתּוֹ.
Traduction
Mais ne peut-on pas dire en faveur des sourds-muets (4)Cf. Hulin 12a. que leur action démontre leur pensée (que c’est un acte intelligent et valable)? Or il est dit ailleurs (5)Mishna Makshirin 6, 1: Lorsqu’un sourd, un idiot, ou un enfant ont monté des fruits au toit pour les soustraire aux vers, bien qu’en les montant il ait pu songer à la faculté pour les fruits de recevoir la rosée (et de devenir susceptibles d’impureté), les fruits ne tombent pas sous le coup légal de cette possibilité, parce que l’acte accompli par l’un de ces individus ne démontre pas quelle avait été la pensée directrice. Mais comment devra être accompli un tel acte pour qu’il démontre clairement la pensée qui l’a mû? Ce sera, dit R. Houna, de prendre les fruits au moment même de la chute de la rosée. De même, on a encore enseigné (6)Ib. 3, 8 (à ce propos): si un sourd, un idiot, ou un enfant ont conduit une bête de somme au bord de l’eau, si même l’un d’eux l’a fait dans l’intention formelle de lui laver les pieds (pour battre ensuite le blé sans le salir), les fruits qu’elle touchera ne tomberont pas pour cela sous le coup légal de l’aptitude à l’impureté, parce que l’acte accompli par eux ne démontre pas qu’ils en ont conscience. Mais, comment devra avoir été accompli un tel acte pour avoir sa valeur légale par la démonstration de la pensée qui l’a mû? Ce sera, dit R. Houna, de jeter l’eau sur les pieds de la bête. Donc, pourquoi ne pas dire de même ici, pour l’oblation, que l’action de la prélever de ses mains, constitue pour l’un des dits individus une action accomplie évidemment en toute conscience? C’est que, disent Samuel et R. Abahou au nom de R. Yohanan, ou R. Zeira au nom d’autres rabbins, comme il est dit (Nb 18, 27): Votre oblation vous sera considérée (7)Jeu de mots entre hashav, compter, considŽrer, et le mme terme dans le sens de pensŽe. etc., on en conclut ceci: lorsqu’il est expressément question de pensée (comme pour l’oblation), l’acte accompli n’est pas une preuve de pensée (celle-ci doit exister isolément), et lorsqu’il n’est pas question de pensée, l’acte démontrant la conscience suffit; mais comme ici, il est formellement écrit dans le texte biblique qu’il y aura pensée, l’acte ne prouvera rien.
Pnei Moshe non traduit
ויוכיח מעשה שלהן. אמאי חש''ו אפי' בדיעבד לא הואי תרומה ולמה לא יוכיח מעשה שלהן על מחשבתן כדתנינן תמן בריש פ''ו דמכשירין המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה שלא יתקלקלו מן התולעים הגדילין בהם וירד עליהם טל אינם בכי יותן ואם נתכוין לכך ה''ז בכי יותן העלן חש''ו אע''פ שחישב שירד עליהן הטל אינן בכי יותן מפני שיש בהן מעשה ואין בהן מחשבה המחשבה שלהן אינה כלום עד שיעשו איזו מעשה שיוכיח על מחשבתן ומפרש ואזיל מהו המעשה לענין הכשר:
בתפוש בהן בטל. שהן תופסין אחר כך בהפירות ומהפכין אותן בהטל כדי שיהא הטל מלחלח כולן זהו המעשה המוכיח על המחשבה:
ותנינן תמן. וכן תנינן נמי שם בסוף פ''ג המוריד בהמה לשתות המים העולין בפיה בכי יותן וברגליה אינן בכי יותן ואם חישב שיודחו רגליה ה''ז בכי יותן הורידה חרש שוטה וקטן אע''פ שחשב שיודחו רגליה אינן בכי יותן שיש להן מעשה ואין להן מחשבה ואיזהו המעשה במשפשף רגליה במים אלמא דכל היכא דמחשבתן ניכרת מתוך מעשיהן מהני והשתא ונימר אף הכא כן שיוכיח מעשה שלהן שתרמו על מחשבתן לתרומה ומיהת בדיעבד ליהוי תרומתן תרומה:
ר' שמואל ר' אבהו משני לה בשם ר' יוחנן ור''ז בשם רבנין. שאני תרומה דכתי' בה ונחשב לכם וגו':
את שכתוב בו מחשבה וכו'. הלכך גבי הכשר מהני מעשה שלהן המוכיח על המחשבה דלא כתוב בו מחשבה בהדיא וכאן הואיל וכתיב בה מחשבה ולאלו אין להן מחשבה לא מהני בה המעשה שלהן המוכיח על המחשבה:
Troumot
Daf 1b
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי קַשִׁייָתָהּ קוֹמֵי שְׁמוּאֵל הֲרֵי גִיטִּין הֲרֵי אֵין כָּתוּב בָּהֶן מַחֲשָׁבָה. וְאֵין מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ מוֹכִיחַ עַל מַחֲשַׁבְתּוֹ. דְּתַנִּינָן הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֶּט אֲפִילוּשׁוֹטֶה חֵרֵשׁ וְקָטָן. אָמַר רַבהוּנָא וְהוּא שֶׁיְּהֵא פִּיקֵּחַ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי וְהַייְנוֹ וְכָתַב לָהּ לִשְׁמָהּ. חָזַר רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר תַּמָּן זֶה כוֹתֵב וְזֶה מְגָרֵשׁ. בְּרַם הָכָא הוּא חוֹשֵׁב וְהוּא תוֹרֵם. 1b רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר הָא אִילּוּ כָּתַב הוּא וְגִירֵשׁ הוּא גֶּט הוּא. בְּרַם הָכָא הוּא חוֹשֵׁב וְהוּא תוֹרֵם.
Traduction
R. Yossé dit avoir posé l’objection suivante à Samuel: pour l’acte de divorce, nul texte biblique ne mentionne la pensée; et pourtant l’action isolée de la remise ne suffit pas pour en démontrer la pensée, puisqu’il est dit (8)Mishna (Gitin 2, 5): Tous sont aptes à écrire le divorce, même le sourd, l’idiot et l’enfant; et R. Houna joute la condition (9)Cf. Jerusalmi, mme traitŽ, ib. ( 44b, fin), et Babli, ibid., 23a. Voir aussi la casuistique dite Gour AriŽ Yehouda, section du droit civil 16 qu’un homme ordinaire intelligent les surveille; sur quoi, R. Yohanan remarque que cette présence ne devrait pas suffire pour constituer une rédaction faite intentionnellement? Puis, R. Yossé répliqua lui-même à son objection et exposa la divergence entre les deux cas comparés: là (pour le divorce), l’un écrit et l’autre répudie, tandis qu’ici une seule et même personne doit avoir la pensée de prélever et d’accomplir.
Pnei Moshe non traduit
קשייתה. הקשתי לפני שמואל והרי גיטין שהרי אין כתוב בהן מחשבה ואפ''ה לא מהני המעשה שלהן המוכיח על המחשבה דהא דתנינן בפ''ב דגיטין הכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חש''ו הא אמר רב הונא עלה והוא שיהא גדול פקח עומד על גביו ומלמדו לכתוב הא לאו הכי לא:
ר' יוחנן בעי. ורבי יוחנן הקשה התם על הא דמכשיר רב הונא על ידי שגדול עומד על גביו וכי זה היינו וכתבלה לשמה וכדפרישית שם דעיקר הקושיא דהא בעינן בכתיבת התורף שתהא לשמה מדאורייתא ובעינן שליחות לכתיבת הגט והני לאו בני שליחות נינהו שמעינן מיהת דבינן לבין עצמן אינם כשרים לכתיבת הגט והרי אין כתוב בו מחשבה:
חזר ר' יוסי ואמר. ומפרק לה לנפשיה דשאני גט דתמן זה כותב וזה מגרש והלכך פסולין הן בינן לבין עצמן דזה המגרש אומר להן לכתוב בשליחותו ולאו בני שליחות הן ומיהת כשגדול עומד ע''ג מכשיר רב הונא וכדמשנינן התם להא דבעי ר' יוחנן דבששייר מקום התורף איירי ולא גזר תופס אטו תורף ושיכתוב לבדו בינו לבין עצמו:
ברם הכא הוא חושב והוא תורם. דהא ע''כ בתרומת עצמן מיירי המתני' דאי בשל אחרים מאי קמ''ל פשיטא דהא לאו בני שליחות נינהו אלא בתרומת עצמן קאמר דאינה תרומה והלכך הוא דבעינן טעמא מפני שכתוב בה מחשבה:
ר' יעקב בר אחא. מוסיף על הא דר' יוסי ומהדר לאוקמי שנויא דידיה דהא אילו כתב הוא וגירש הוא גט הוא ואפי' בכותב בינו לבין עצמו דהואיל והוא בעצמו המגרש וליכא טעמא דשליחות הוי גט משום דלא כתיב ביה מחשבה ומהני המעשה המוכיח על המחשבה ברם הכא הוא חושב והוא תורם ואי לאו דכתוב בתרומה מחשבה הוי נמי מהני מעשיהן המוכיח:
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי חִייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן חֲלוּקִין עַל הַשּׁוֹנֶה הַזֶּה. מַהוּ כְדוֹן אֲתֵי דְרִבִּי יוֹחָנָן דִּתְרוּמוֹת כְּרִבִּי יִשְׁמָעַאל בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה דְקִידּוּשִׁין. וּדְרִבִּי יוֹחָנָן בְּגִיטִּין כְּרַבָּנִין דְּקִידּוּשִׁין. דִּתְנָן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁקִּידְּשׁוּ אֵין קִידּוּשֵׁיהֶן קִידּוּשִׁין. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן אֵין קִידּוּשֵׁיהֶן קִידּוּשִׁין. בֵּינָן לְבֵין אֲחֵרִים קִידּוּשֵׁיהֶן קִידּוּשִׁין.
Traduction
De même, R. Jacob bar Aha dit: si l’enfant avait écrit l’acte de divorce et avait répudié la femme (à laquelle il peut légalement être fiancé), l’acte serait valable (le sourd et l’idiot ont donc les mêmes droits), tandis qu’ici il faut que la même personne pense avant de prélever l’oblation (hypothèse inapplicable ici). R. Jacob bar Aha ou R. Hiya dit au nom de R. Yohanan: plusieurs avis contestent celui de la Mishna (au sujet des cinq individus inaptes). En somme, quel avis l’emporte? C’est celui de R. Yohanan pour l’oblation, comme celui de R. Ismaël fis de R. Yohanan b. Broka prédomine pour le mariage; et, de même, l’avis de R. Yohanan l’emporte dans la question de divorce comme celui des autres rabbins en fait de mariage (10)Ainsi, R. Yohanan adopte l'avis de R. Isma‘l pour l'oblation et celui des autres rabbins pour le divorce.;
Pnei Moshe non traduit
חלוקין על השונה הזה. אדרב הונא דגטין קאי דקאמרי רבי יעקב בר אחא ור' חייא דקבלו מר' יוחנן וחלוקין עליו על ששנה התם להכשיר בגדול עע''ג וכדבעי ר' יוחנן עליה כדלעיל:
מאי כדון. ומ''ט דר' יוחנן דפליג עליה בגיטין והא ר' יוחנן גופיה קאמר לעיל דבתרומה היינו טעמא משום דכתיב בה מחשבה וא''כ גבי גט דלא כתיב ביה מחשבה לא ליפסל אלא בכותב בינו לבין עצמו ולאחרים מטעמא דשליחות אבל אם גדול עומד ע''ג דליכא חשש דשליחות שהרי הגדול הוא השליח דהבעל והוא מלמדן לכתוב ואמאי לא נכשיר בזה וקאמר דה''ט דר''י:
אתיא דר' יוחנן דתרומות. דקאמר דטעמא הוי משום דכתיב בה מחשבה הא לאו הכי הואי תרומתן תרומה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דקידושין דקאמר בברייתא דלקמן דאם קדשו בפני אחרים הוו קידושין והכא נמי כן דאי לאו משום דכתיב בה מחשבה תרומתן תרומה כשאחרים עומדין על גביהם ומלמדין אותן לתרום:
ודר' יוחנן בגטין. דפוסל אפי' בגדול עומד על גביו כרבנן דקידושין דלא מחלקו וקסברי דלעולם קידושין שלהן לאו קידושין ואפי' באחרים עומדין על גביהן ומלמדין אותן איך לעשות וה''ה בגיטין דהא איתקש יציאה להויה וה''ט דר' יוחנן דמחמיר בגטין:
דתנן חש''ו שקידשו וכו'. בתוספתא ס''פ י''א דיבמות תנינן לה שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה וכדתנן נמי במתני' בפ''י דיבמות גבי קטן והכא דגריס נמי חרש משום דמדאורייתא חרש נמי לא הוו קידושיו קידושין ורבנן הוא דתקינו להו נשואין לחרש וחרשת ולשוטה ולקטן לא תקינו להו:
ר' ישמעאל וכו'. וכדפרישית:
תַּנֵּי חֵרֵשׁ שֶׁתָּרַם אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמַה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה חֵרֵשׁ מִתְּחִילָּתוֹ. אֲבָל אִם הָיָה פִּיקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ כּוֹתֵב וַאֲחֵרִים מְקַייְמִין כְּתַב יָדוֹ. שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר הֲרֵי הוּא כְפִיקֵּחַ.
Traduction
car on a enseigné (11)Mishna Para, 5, 4: ''Lorsqu’un sourd, un idiot, ou un enfant, a consacré un engagement de mariage, il est nul. Selon R. Ismaël fils de R. Yohanan b. Broka (12)Tossefta en PrŽcitŽ, ib., au cas où ce mariage est conclu entre eux, il est nul; mais s’il est contracté entre l’un d’eux et une personne, ordinaire, il est valable'' (cette dernière, par sa présence, surveille l’autre). On a enseigné (13)Tossefta sur Terumot 1. Dans la mme sŽrie jŽrusal., (Gitin 7, 1) ( 48c), cette argumentation est reproduite.: lorsqu’un sourd a prélevé l’oblation, celle-ci n’est pas valable. Toutefois, dit R. Simon b. Gamliel, ce n’est vrai que du sourd de naissance, mais si, en principe, il entendait et qu’ensuite par accident il est devenu sourd, ou s’il écrit sous la surveillance d’autres personnes, ou s’il entend et ne peut parler, il est considéré comme tout autre homme intelligent.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא ריש פ''ק רי''א חרש שתרם אין תרומתו תרומה רשב''ג אומר איזהו חרש שהיה חרש מתחלתו אבל פקח שנתחרש הוא תורם והן מקיימין על ידיו. וכן ס''ל לענין גיטין כותב ואחרים מקיימין כתב ידו והכי אמרינן בהאי תלמודא בפרק מי שאחזו בהלכה א' וגריס שם לכל הסוגיא:
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן חֲלוּקִין עַל הַשּׁוֹנֶה הַזֶּה. אָֽמְרִין וְהָא מַתְנִיתִין פְלִיגָא נִתְחָרֵשׁ הוּא אוֹ נִשָּׁטֶה אֵינוֹ מוֹצִיא עוֹלָמִית. וְיִכְתּוֹב וִיקַייְמוּ אֲחֵרִים כְּתַב יָדָיו. קַייְמוּנָהּ בִּשְׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִכְתּוֹב. מוֹתִיב רִבִּי בָּא בַּר מָמָל וְהָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא וַהֲרֵי שֶׁכָּתַב כְּתַב יָדָיו אוֹ שֶׁאוֹמֵר לַסּוֹפֵר כְּתוֹב וְלָעֵדִים חֲתוֹמוּ אַף עַל פִּי שֶׁכָּֽתְבוּ וְחָֽתְמוּ וְנָֽתְנוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֶט. אָמַר רִבִּי ייָסָה אֱמֹר סוֹפָה וְלֵית הִיא פְלִיגָא אֵינוֹ גֶט עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ. שֶׁאָמַר לַסּוֹפֵר כְּתוֹב וְלָעֵדִים חֲתוֹמוּ לֹא סוֹף דָּבָר עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ. אֶלָּא אֲפִילוּ הִרְכִין בְּרֹאשׁוֹ אַתְּ אָמַר לֵית כָּאן וְאַף הָכָא לֵית כָּאן. אָמַר רִבִּי מָנָא אִית כָּאן הִיא שְׁמִיעַת הַקּוֹל הִיא הַרְכָנַת רֹאשׁ.
Traduction
– R. Jacob bar Aha ou R. Hiya dit au nom de R. Yohanan: plusieurs avis contestent celui qui vient d’être exprimé dans cette Mishna. Mais, demandèrent les docteurs, pourquoi R. Yohanan n’indique-t-il pas les noms des contradicteurs en présence d’une Mishna d’un avis différent? Si un homme primitivement sain, est-il dit (14)Mishna (Yebamot 14, 1), devient sourd ou idiot, il ne pourra jamais répudier sa femme (l’acte du mariage accompli valablement, ne pourra pas être annulé par un inconscient). Or, pourquoi ne pourrait-il pas écrire l’acte de divorce en étant assisté par d’autres (conformément à l’avis de R. Simon b. Gamliel)? On peut admettre (pour qu’il n’y ait pas d’objection à tirer de cette Mishna) qu’il s’agit là du cas où cet homme marié ne sait pas écrire. R. Aba bar Mamal objecta encore: mais la dite Mishna n’est-elle pas en contradiction avec ce qui vient d’être exprimé, puisqu’il y est dit: s’il a écrit l’acte de sa main, ou s’il a ordonné de l’écrire par un écrivain et fait attester par des témoins, bien qu’on l’ait écrit, visé, remis au mari, puis à la femme, l’acte est sans valeur? (Or, de ce qu’il est question de son écriture, ne résulte-t-il pas qu’il sait écrire)? Il faut, répond R. Yossa, lire la fin de ce même enseignement pour être convaincu qu’il n’y a pas de contradiction: l’acte est sans valeur, à moins qu’on ait entendu la voie dire à l’écrivain de rédiger l’acte, aux témoins de le signer. Finalement, l’audition de la voix n’est pas indispensable; il suffit de hocher la tête pour donner cet ordre; et du moment que cette condition n’est pas stricte, de même ici pour la question de l’écriture, elle n’est pas formelle. Selon R. Mena, au contraire, ces expressions ont leur importance, bien que cela revienne au même d’émettre la voix, ou de hocher la tête (et, contrairement à l’avis de R. Simon b. Gamliel, elle exclut l’écriture).
Pnei Moshe non traduit
חלוקין על השונה הזה. חלוקין הן חביריו על רשב''ג ואמרין דהא מתני' פליגא עליה דתנן בפ' י''ד דיבמות נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית ואמאי ויכתוב ויקיימו אחרים כתב ידו:
קיימונה. מהמתני' לא קשיא דמצי לאוקמה בשאינו יודע לכתוב מיירי:
והא מתניתא פליגא. ואכתי האי ברייתא פליגא עליה דרשב''ג דשמעינן מינה דכתב ידו לאו כלום הוא:
והרי שכתב בכתב ידו וכו'. תוספתא היא בפ''ב דגיטין כלומר שבכתב ידו צוה לסופר כתוב ולעדים חתומו ה''ז אינו כלום אלמא כתב ידו לא מהני וקשיא לרשב''ג דאמר דאיכא תקנתא לחרש בכתב ידו:
אמור סופה ולית הדא פליגא. כלומר ע''כ האי ברייתא לאו דוקא היא דהא קתני בסיפא אינו גט עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וקשיא הא לא סוף דבר עד שישמעו את קולו אלא אפי' הרכין בראשו מהני כדתנן במתני' דמי שאחזו נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג''פ אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו:
את אמר לית כאן ואף הכא לית כאן. כלומר וע''כ דאמרת דהאי עד שישמעו את קולו לאו דוקא וה''נ הא דקתני ברישא כתב בכתב ידו לאו מתקנתא היא דבאמת כתב ידו מהני בחרש:
א''ר מנא אית כאן. לעולם האי ברייתא דוקא היא ולא קשיא הא דקתני בסיפא עד שישמעו את קולו משום דהיא שמיעת הקול היא הרכנת הראש ועד שישמעו את קולו דקאמר הרכנת הראש נמי בכלל דחדא היא אבל כתיבת יד לא מהני כדקתני ברישא ופליגא אדרשב''ג:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source