Shvi'ite
Daf 21b
משנה: 21b כְּלָל גָּדוֹל אָֽמְרוּ בַשְּׁבִיעִית כָּל הַמְיוּחָד לְאוֹכֶל אָדָם אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מָלוּגְמָא לְאָדָם וְאֵין צוֹרֶךְ לוֹמַר לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוּ מְיוּחָד לְאוֹכֶל אָדָם עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מָלוּגְמָא לְאָדָם אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוּ מְיוּחָד לֹא לְאוֹכֶל אָדָם וְלֹא לְאוֹכֶל בְּהֵמָה חִישֵּׁב עָלָיו אוֹכֶל אָדָם וְאוֹכֶל בְּהֵמָה נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי אָדָם וְחוּמְרֵי בְהֵמָה. חִישֵּׁב עָלָיו לְעֵצִים הֲרֵי הוּא כְעֵצִים כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית.
Traduction
On a établi une règle importante au sujet de la 7e année: de tout ce qui sert de nourriture à l’homme, on ne doit pas faire une emplâtre (275)Ainsi le traduit Rashi (baba Kamma), 112a), et non pas: bouchée. malagma pour l’homme, ni à plus forte raison pour les animaux; mais on en peut faire pour l’homme, non pour les animaux, si cela ne sert pas spécialement de nourriture selon (Lv 25, 6). Si un produit n’est d’ordinaire spécialement destiné, ni à l’homme, ni à la bête, et que par exception on leur donne cette destination, on lui applique les lois plus sévères de l’un et l’autre cas. Si l’on se propose de s’en servir comme bois à brûler, on le considère comme bois, comme par exemple de l’origan maru, de l’hysope (276)Rashi, (Avoda Zara 29a), et (Shabat 109b). et du thym (277)Maïmonide l'appelle saturée..
Pnei Moshe non traduit
מתני' כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד לאוכל אדם. כגון חטים תאנים וענבים וכיוצא בהן. אין עושין מהן מלוגמא לאדם. מלוגמא מלה מורכבת היא מלא לוגמא. ושם לוגמא הוא על צד אחד משני צדדי הפה מבפנים וכלומר לעיסה אחת שילעוס מן החטים או מן התאנים לשום על מכתו או לעשות תחבושת או רטיה וכיוצא בו זה הכל אסור בשביעית מדבר המיוחד לאדם לאכילה כדדריש בגמ' דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבר המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא למלוגמא ורפואה אבל דבר שאינו מיוחד למאכל אדם כגון קוצים ודרדרים הרכין וכיוצא בהן שהן מאכל בהמה עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא מלוגמא לבהמה:
וכל שאינו מיוחד לא לאוכלי אדם ולא לאוכלי בהמה כדמפרש לקמיה כגון הסיאה והאיזוב והקורנית הרי זה תלוי במחשבתו:
חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה. שיהא לזה ולזה נותנין עליו חומרי אדם שאין עישין ממנו מלוגמא וחומרי בהמה שאסור לשלקן לפי שאין משנין פירות שביעית מברייתן כדרך שאין משנין בתרומה ומעשר שני ודבר שדרכו לאכול מבושל אין אוכלין אותו חי ודבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה:
לעצים. חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים ואין בו קדושת שביעית כעצים וה''ה אם חשב עליו לאכילת אדם בלבד הרי הוא כשאר פירות שהן לאכילה:
כגון הסיאה. מפרש לה בפרק דלעיל הסיאה צתרא ונקרא בערבי פידר''ג ואיזוב בערבי צעתו''ר איזופו בלע''ז וקורנית נקרא בערבי האש''א ובלע''ז שידרייאה והן מיני עשבים:
הלכה: כְּלָל גָּדוֹל אָֽמְרוּ בַשְּׁבִיעִית כו'. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא אוֹכְלֵי אָדָם וְאוֹכְלֵי בְהֵמָה הָיוּ בַפָּרָשָׁה. מַה חָמִית מֵימַר אוֹכְלֵי אָדָם אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא וְאוֹכְלֵי בְהֵמָה עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא. אָמַר לֵיהּ וְהָֽיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה מִיעוּט. מִיעֵט אוֹכְלֵי אָדָם אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא. וּמִיעֵט אוֹכְלֵי בְהֵמָה. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה כָּל מִדְרָשׁ שֶׁאַתְּ דּוֹרֵשׁ וְשׁוֹבֵר מִדְרָשׁ רִאשׁוֹן אֵין זֶה מִדְרָשׁ. רִבִּי יוֹסֵי לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא וְהָֽיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה מִיעֵט. לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךְ מִיעוּט אַחַר מִיעוּט. לְרַבּוֹת אוֹכְלֵי אָדָם שֶׁאֵין עוֹשִׂין מָלוּגְמָא. וְרִבָּה אוֹכְלֵי בְהֵמָה. כַּיי דָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה כָּל מִדְרָשׁ שֶׁאַתְּ דּוֹרֵשׁ וְשׁוֹבֵר מִדְרָשׁ רִאשׁוֹן אֵין זֶה מִדְרָשׁ. אָמַר רִבִּי מַתַּנְייָה כְּשֶׁמִּיעַטְתָּה אוֹכְלֵי אָדָם מִיעַטְתָּה וּכְשֶׁרִיבִּיתָה אוֹכְלֵי בְהֵמָה רִיבִּיתָה.
Traduction
R. Aboun bar Hiya objecta en présence de R. Zeira: puisque la section de la loi relative au repos agraire contient des instructions, aussi bien à l’égard de la nourriture des hommes que pour celle des animaux, pourquoi est-on autorisé à déclarer que l’on ne peut pas utiliser de la nourriture humaine pour faire un médicament, tandis que c’est permis pour de la nourriture d’animaux? -C’est que, fut-il répondu, comme il est écrit (Lv 25, 6): ce qui proviendra de la terre, en l’année shabatique, vous servira de nourriture; cette dernière expression a un caractère exclusif, et elle indique qu’il est permis de manger les produits servant à l’homme, non de les employer comme médicament. -Mais pourquoi le verset suivant, qui traite de la nourriture des animaux, n’est-il pas aussi exclusif? -R. Aboun bar Hiya répond: lorsqu’une interprétation exégétique vient renverser la précédente (comme ce serait le cas ici pour ces 2 versets), la première interprétation s’annule; aussi, dit R. Yossé, ce n’est pas à la manière de R. Zeira qu’il faut établir l’interprétation, mais de la façon suivante: les mots ce qui proviendra de la terre, en l’année shabatique, vous servira de nourriture, impliquent une exclusion; puis les mots: pour toi, ton serviteur, ta servante, etc, impliquent aussi un exclusion; puisqu’il y a deux exclusions à la suite, on en conclut qu’il n’est pas permis d’employer comme médicament de la nourriture d’homme. -Mais peut-on en tirer cette conclusion, conformément à R. Aboun bar Hiya qui dit: lorsqu’une interprétation exégétique vient renverser la précédente, la première interprétation s’annule? R. Matna modifie un peu l’explication et ajoute: l’exclusion ne peut se rapporter qu’à la nourriture d’homme et la déduction à la nourriture d’animaux (sans quoi, on aurait deux interprétations contradictoires).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא מכדי אוכלי אדם ואוכלי בהמה שניהן הן כתובין בפרשה לכם לאכלה ולבהמתך וכו' מה ראית לומר דאוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ואוכלי בהמה עושין מהן מלוגמא לאדם:
לכם לאכלה מיעוט. הוא באוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא:
ומיעט אוכלי בהמה. ונמעט נמי אוכלי בהמה וכדמסיק הקושיא אמר רבי בון בר חייא וכו' דאיהו הוא דהקשה מעיקרא לר' זירא ומהדר ליה נמי השתא דהא כל מדרש שאתה דורש מהפסוק ושובר אח''כ מדרש הראשון אין זה מדרש וה''נ כן הוא שאם אתה דורש לאכלה למיעוט דרוש נמי לאכול דכתיב בקרא דלבהמתך תהיה כל תבואחה לאכול דממעט למלוגמא. ואם אין אתה דורש כן ללאכול דסיפי' דקרא נמצא שובר אתה מדרש הראשון דלאכלה ואין זה מדרש:
ר' יוסי לא אמר כן. כדר' זירא ומיתרצה הקושיא דר' בון כדלקמן:
לכם לאכלה מיעט. והדר כתיב לך ולעבדך ולאמתך וגו' ולבהמתך וגו' כל תבואתה לאכול חזר ומיעט ומיעוט אחר מיעוט לרבות הוא ואכתי לא אסיק להשינוייא עד דרבי מתנייה דלקמן והיינו דפריך הש''ס מאי לרבות דקאמר' אם לרבות לאיסורא לאוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא א''כ סוף סוף הדרא קושיא לדוכתא ואימא דריבה נמי אוכלי בהמה לאיסורא וכהאי דא''ר בון בר חייא כל מדרש וכו' ואם ריבה כאן ריבה נמי כאן:
א''ר מתניה. לא היא אלא ה''ק אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וריבה מלוגמא שמותר לעשות והלכך כשמיעטתה אוכלי אדם מיעטתה דבמיעוט הראשון אין לנו לרבות כ''א למעט ונמצא לאכלה דכתיב גבי אדם למעט מלוגמא היא והמיעוט השני הוא דמרבה מלוגמא ונמצא כשרביתה אוכלי בהמה הוא דרביתה דלאכול דכתיב גבי בהמה הוא מיעוט השני ולרבות הוא:
אוֹכְלֵי בְהֵמָה מַהוּ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צְבוּעִין לָאָדָם. מַה אִם אוֹכְלֵי אָדָם שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא לְאָדָם עוֹשִׂין מֵהֶן צְבוּעִין לָאָדָם אוֹכְלֵי בְהֵמָה שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא לְאָדָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן צְבָעִין לָאָדָם. מִינֵי מָלוּגְמִיּוֹת מַהוּ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צְבָּעִין לָאָדָם. מַה אִם אוֹכְלֵי אָדָם שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא לְאָדָם עוֹשִׂין מֵהֶן צְבָעִין לְאָדָם מִינֵי מָלוּגְמִיּוֹת שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא לְאָדָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתֵּעָשֶׂה מֵהֶן צְבָעִין לְאָדָם. לֹא צוּרְכָא דְלֹא אוֹכְלֵי אָדָם מַהוּ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צְבָעִין לִבְהֵמָה. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר בְּאוֹכְלֵי אָדָם. שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא לְאָדָם עוֹשִׂין מֵהֶן צְבָעִין לְאָדָם וְדִכְוָותָהּ אוֹכְלֵי בְהֵמָה שֶׁאֵין עוֹשִׂין מָלוּגְמָא לִבְהֵמָה נַעֲשֶׂה צְבָעִין לִבְהֵמָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מִפְּנֵי מַה אוֹכְלֵי אָדָם עוֹשִׂין מֵהֶן צְבָעִין לְאָדָם שֶׁכֵּן צִיבְעֵי אָדָם יֵשׁ לָהֶן קְדוּשָׁה וְעָשָׂה מֵאוֹכְלֵי בְהֵמָה צְבָעִין לִבְהֵמָה וּצְבָעִין לִבְהֵמָה אֵין לָהֶן קְדוּשָׁה.
Traduction
⁠—Est-il permis d’employer des alimentation d’animaux, afin de s’en servir comme teinture pour l’homme? -S’il est permis d’employer comme couleurs pour l’homme des aliments humains, qu’il serait interdit d’employer à titre de médicaments, à plus forte raison peut-on prendre à cet usage des aliments d’animaux, dont on peut user comme médicaments. -Peut-on employer des remèdes divers comme couleur pour l’homme? -Puisque l’on peut employer pour faire des couleurs des aliments humains, dont il n’est pas permis de faire usage en médicaments, à plus forte raison peut-on employer les remèdes à titre de couleur. Aussi, n’était-il pas nécessaire de poser cette question; et voici ce que l’on a voulu demander: est-il permis d’employer comme couleur pour les animaux les objets qui leur sont destinés comme aliments? De même qu’avec les aliments de l’homme, que l’on ne peut pas employer comme remède même pour les hommes, il est permis de faire des couleurs, de même on peut utiliser pour faire de la couleur les aliments d’animaux dont il est permis de tirer des remèdes, et de même encore on peut employer les aliments d’animaux à faire des couleurs pour eux, bien que l’on ne puisse pas en tirer pour eux des médicaments. Selon R. Yossé, au contraire, la comparaison n’est pas fondée: on peut employer des aliments de l’homme à faire des couleurs pour lui, parce que les uns et les autres sont passibles du même degré de sainteté (à la fin de la 7e année), tandis que tout en permettant d’employer des aliments d’animaux à faire des couleurs pour eux, on ne saurait leur appliquer aucune sainteté.
Pnei Moshe non traduit
אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבועין לאדם. אם הותרה כמו מלוגמא לאדם וקאמר דק''ו הוא דמה אם אוכלי אדם שאסור לעשות מהן מלוגמא לאדם מותר לעשות מהן צבועין לאדם כדאמרינן בריש פרק דלעיל דאפי' אוכלי אדם עושין מהן צביעת אדם אוכלי בהמה שהותר למלוגמא לאדם לכ''ש שהותרו לעשות מהן צביעה לאדם:
מיני מלוגמיות שהן עומדין למלוגמא ולרפואה מהו לעשות מהן לצביעה לאדם וקאמר דהא נמי ק''ו מאוכלי אדם הוא דמותר:
לא צורכה דלא אוכלי בהמה. כצ''ל מהו וכו' כלומר לא איצטריך למיבעי לן אלא הא אם אוכלי בהמה מותר לעשות מהן צבעין לבהמה מי נימא דכמה דאת אמר דאוכלי אדם אף שלא הותרו למלוגמא הותרו לצבע לאדם ה''נ דכוותה אוכלי בהמה אף דלא הותרו למלוגמא לבהמה הותרו לצבע לבהמה או לא:
א''ר יוסי. דלא דמיא דאם אמרת באוכלי אדם שהותרו לצבע לאדם שכן צבעי אדם יש להן קדושת שביעית דחלה עליהן תאמר שנעשה אוכלי בהמה לצבע בהמה והרי צבע בהמה לא חלה עליו קדושת שביעית כדאמרי' לעיל שם:
Shvi'ite
Daf 22a
משנה: שְׁבִיעִית נִיתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִּייָה וּלְסִיכָה לוֹכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לוֹכַל וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ וְלֹא יִסּוֹךְ יַיִן וְחוֹמֶץ אֲבָל סָךְ אֶת הַשֶּׁמֶן. וְכֵן בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶן שְׁבִיעִית שֶׁנִּיתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר.
Traduction
Il est permis de manger les produits de la 7e année, d’en boire, de s’en enduire le corps; toutefois, l’on ne peut manger que ce qui sert d’ordinaire à la consommation, ni s’enduire qu’avec ce qui y est habituellement destiné. Ainsi, l’on ne peut pas se frotter avec du vin ou du vinaigre, mais avec de l’huile. La même règle subsiste à l’égard de l’oblation sacerdotale et de la seconde dîme (278)(Terumot 11, 3).; seulement la loi sur la 7e année est moins sévère, en ce qu’il est permis de se servir d’huile de cette année pour allumer la lumière (privilège qui n’existe, pour l’oblation ou la dîme, que si elle est impure).
Pnei Moshe non traduit
מתני' שביעית ניתנה לאכילה וכו'. בפירות האילן או באילו שאין דרך רוב בנ''א לזורען מיירי דאלו מותרין באכילה ולא גזרו עליהן כדאמרינן לעיל (בפ''ד במתני' ב') ומפרש בגמרא כשדרכו ליאכל אבל אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון פת שעיפשה וכיוצא בו תבשיל שנפסד ולא קניבת ירק וזהו הנשאר מהפסולת הירק אחר שקנבו וביררו אותו וכן דבר שדרכו לאכול כשהוא חי אוכלו חי ודבר שדרכו לאכול מבושל אוכלו מבושל ואין משנין אותן וכן לשתיה וכו':
וכן. הוא הדין בתרומה ומעשר שני שלא ניתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין משנין אותן מדבר שדרכו בכך לדבר שאין דרכו בכך:
קל מהן שביעית. בדבר זה שניתנה להדלקת הנר כדדריש בריש פ' דלעיל תהיה אף להדלקת הנר משא''כ בתרומה ומעשר שני שהתרומה כל זמן שהיא טהורה לא ניתנה להדלקה ואם נטמאת מדליקין בה אבל מעשר שני אין מדליקין בו בין שהוא טמא בין שהוא טהור שלא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא להדלקה והכי איתא בתוספתא (פ''ז) וכן הלכה:
הלכה: כֵּיצַד לוֹכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לוֹכַל אֵין מְחַייְבִין אוֹתוֹ לוֹכַל לֹא פַּת שֶׁעִיפְּשָׁה וְלֹא קְנוּבַת יֶרֶק וְלֹא תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְקַלְקֵל צוּרָתוֹ. וְכֵן הוּא שֶׁבִּיקֵּשׁ לוֹכַל תַּרְדִּין חַייִן אוֹ לַכּוּס חִיטִּין חַיּוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. כֵּיצַד לִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת. אֵין מְחַייְבִין אוֹתוֹ לִשְׁתּוֹת אֱנַיֹגָרוֹן וְלֹא אֵיקְסֻיגָרוֹן וְלֹא יַיִן וּשְׁמָרִים. הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו לֹא יְהֵא מְגַמֵּא חוֹמֶץ וּפוֹלֵט אֲבָל מְגַמֵּא הוּא וּמַבְלִיעַ וּמְטַבֵּל כָּל צָרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַחוֹשֵׁשׁ גְּרוֹנוֹ לֹא יְעַרְעֶנּוּ בְשֶׁמֶן אֲבָל נוֹתֵן הוּא שֶׁמֶן הַרְבֶּה לְתוֹךְ אֱנַיֹגָרוֹן וְגוֹמֵא.
Traduction
Qu’appelle-t-on ne manger que ce qui sert d’ordinaire à la consommation (279)Tout ce paragraphe se retrouve en (Maasser Sheni 2, 1).? On n’est tenu de manger ni le pain moisi, ni la verdure fanée, ni les mets cuits dont l’aspect a changé de forme (qui est rance); de même, on n’écoute pas celui qui veut manger des bettes crues, ou mâcher des grains de forment non cuit. -Qu’est-ce que l’on entend par boire ce qu’on l’habitude de boire? -On n’est pas tenu de boire de la sauce d’huile et de vin, dite anygaron (280)Pour ce terme et le suivant, voir (Berakhot 36a) ni celle que l’on nomme oxygron (281)sauce où l'on a infusé diverses plantes., ni du vin auquel on a mêlé de la lie. Celui qui a mal aux dents (282)Tossefta sur ce traité, 6. ne devra pas se gargariser avec du vinaigre, puis le rejeter (ce qui est la coutume pour l’emploi du remède), mais l’avaler après l’opération, ou tremper autant qu’il faut les grains que l’on voudra mâcher, sans crainte d’avoir l’apparence de se livrer à une opération défendue. Si l’on a mal à la gorge, on ne devra par l’adoucir avec de l’huile (habitude exclusive aux remèdes) mais ajouter beaucoup d’huile à la potion d’anygaron, puis l’avaler.
Pnei Moshe non traduit
גמ' אין מחייבין אותו לאכול וכו'. כדפרישית במתני':
אין שומעין לו. לפי שאין דרכן לאכלן חיין:
אין מחייבין אותו לשתות וכו'. בפ' כיצד מברכין מפרש להו אניגרון מיא דשילקי אכסיגרון מיא דכולהו שלקי ואם שלקן משביעית אין מחייבין אותו לשתות המים לפי שאין דרך לשתותן אלא עם השמן כדאמר התם:
ולא יין ושמרים. כלומר היין שיש בו שמרים הרבה וא''א לבוררן אין מחייבין אותו לשתותו כך וכן הוא בתוספתא (פ''ו) לשתות יין בשמריו:
לא יהא מגמע חומץ ופולט. לפי שהוא מפסידו ועוד שניכר שהוא לרפואה וכל המיוחד לאדם לא ניתנו לרפואה בשביעית:
ואינו חושש. שאם נתרפא נתרפא כדרך ששנינו בשבת:
לא יערערנו בשמן. שזהו לרפואה אבל לתוך אניגרון נותן הוא שמן הרבה וגומע ואם נתרפא נתרפא:
נִיחָא חוּמְרֵי אָדָם 22a וְחוּמְרֵי בְהֵמָה. שֶׁאָסוּר לְשׁוֹלְקָן. תַּנֵּי הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְאוֹכְלִין וְהַלּוֹקֵחַ לוֹקֵחַ לְעֵצִים לֹא הַכֹּל מִמֶּנּוּ. הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְאוֹכְלִין וְהַלּוֹקֵחַ לוֹקֵחַ לְאוֹכְלִין וְחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לְעֵצִים לֹא הַכֹּל מִמֶּנּוּ. הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְעֵצִים וְהַלּוֹקֵחַ לְאוֹכְלִין וְחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לְעֵצִים. מַה נָן קַייָמִין אִם כְּשֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת וְאַחַר כָּךְ מָשַׁךְ דְּמֵי עֵצִים נָתַן לוֹ. אִם בְּשֶׁמָּשַׁךְ וְאַחַר כָּךְ נָתַן לוֹ מָעוֹת דְּמֵי אוֹכְלִין נָתַן לוֹ. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין בְּשֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת וְאַחַר כָּךְ מָשַׁךְ תַּפְלוּגְתָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר אֵין הַמָּעוֹת קוֹנִין דְּבַר תּוֹרָה דְּמֵי אוֹכְלִין נָתַן לוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הַמָּעוֹת קוֹנִין דְּבַר תּוֹרָה דְּמֵי עֵצִים נָתַן לוֹ. הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְעֵצִים וְהַלּוֹקֵחַ לוֹקֵחַ לְאוֹכְלִין.
Traduction
La Mishna parle, à juste titre, de lois plus sévères pour l’homme (dont les aliments ne peuvent pas servir de remède); mais, pour les aliments d’animaux, quelle est la restriction? Il est interdit de les faire bouillir. On a enseigné: lorsque l’on vend des objets énumérés dans la Mishna comme aliments et que l’acquéreur se propose de les employer comme bois, il n’est plus libre d’en disposer à ce dernier titre (ils sont consacrés comme aliments); si le vendeur les destine à servir d’aliments et que l’acquéreur les achète dans ce but, mais qu’ensuite il se propose de les employer comme bois, ce n’est plus permis; si, enfin, le vendeur les destine à servir comme bois et que l’acquéreur se propose de les employer comme aliments, puis, changeant d’avis, il se propose de les utiliser comme bois, ne peut-il plus revenir sur ses intentions? Dans quel cas cette hypothèse a-t-elle lieu? S’il a payé en argent avant de prendre possession des objets (et de porter sur eux son attention), il est évident qu’il a payé la valeur du bois tel que le vendeur l’a cédé; s’il en a pris possession (avec la pensée de s’en servir comme aliments) avant de les payer, le paiement est fait pour les aliments (et ils conservent ce caractère); sur quoi donc porte la question présentée ici? Sur le cas où l’on aurait payé avant de prendre possession des objets. Or, il y a à ce sujet divergences d’opinions entre R. Yohanan et R. Simon ben Lakish: selon le premier, on ne peut pas acheter légalement par de l’argent sans la prise de possession préalable: on a donc eu le temps de leur donner leur destination et le paiement a été opéré pour l’aliment; au contraire, selon R. Simon ben Lakish, on peut acquérir légalement par l’argent seul et, par conséquent, l’acquéreur paye la valeur du bois, tel que l’a cédé le vendeur. Lorsque le vendeur les cède dans l’intention que l’on en fera du bois et que l’acquéreur les achète pour les manger,
Pnei Moshe non traduit
ניחא. אמתני' מהדר דקתני נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה וניחא הוא לפרש לחומרי אדם שאין עושין ממנו למלוגמא וחומרי בהמה מאי נינהו וקאמר שאסור לשלקן כדפרישי' טעמא במתני':
תני. בבריית' על אלו דתנינן במתני' דבמחשבה הן תלוין ואם המוכר מוכר אותן על מנת לאוכלן והלוקח לוקח הוא לעצים לא הכל ממנו כלומר אין מחשבתו של הלוקח כלום ולא כל הימנו להפקיע מהן קדושת שביעית הואיל וכבר חישב עליהן המוכר לאוכלין חלה קדושת שביעית עליהן וכן אם המוכר מוכר לאוכלין וכו' וזה מכ''ש הוא שהרי גם הלוקח חישב בשעת המקח לאוכלין ופשיטא דלא מהניא מחשבתו אח''כ שנמלך עליהן לעצים אלא משום הסיפא נקט לה:
המוכר מוכר לעצים וכו'. כלומר אלא בהא הוא דמיבעיא לן אם המוכר מכרן לעצים והלוקח הוא שחישב בתחלה לאוכלין ואח''כ נמלך וחישב עליהן לעצים מהו מי נימא דהואיל והמוכר ג''כ חישב עליהן לעצים מהניא מחשבה בתרייתא דהלוקח שיהו לעצים או דילמא מכיון שהלוקח כבר חישב עליהן בתחלה כשבאו לידו לאוכלין תו לא מצי הדר ביה ומפרש ואזיל בהי גוונא מיירי דמיבעיא ליה הכי:
מה אנן קיימין. בהאי בעיא ובאיזו שעה היא נתינת מעות והמשיכה:
אם בשנתן לו מעות ואח''כ משך. כלומר אם נתינת המעות היה מיד בשעת המקח ומשיכת הלוקח לא היתה אלא אח''כ כשחזר ונמלך עליהן לעצים בזה לא הוה שייכא הבעיא דבכה''ג ודאי דמי עצים נתן לו וזהו אפי' למ''ד מעות קונות מד''ת ולענין שאינן יכולין לחזור בהן וא''כ הכא בשעת נתינת מעות הקנה לו המוכר להלוקח את המקח ודעתיה דהמוכר לעצים היה וכשקיבל הדמים בשביל מחשבה שיהיו לעצים הוא שקיבל ואע''ג דדעתיה דלוקח היה בשעת המקח לאוכלין מ''מ דעת המוכר שמקנה לו היה לעצים ובו הדבר תלוי שמקנה לו בשעת נתינת המעות ולמ''ד משיכה היא דקונה מד''ת פשיטא שהוא לעצים שהרי המשיכה היתה כשנמלך הלוקח וחישב גם הוא לעצים:
אם בשמשך. בשעת המקח ואח''כ נתן לו מעות בזה נמי לא מספקא לן דאיפכא הואי דדמי אוכלין נתן לו שהרי אפי' למ''ד מעות קונות מודה הוא דמשיכא עדיפא לענין דאם קדמה המשיכה דכבר נקנה המקח אלא דס''ל דמעות קונות אף שעדיין לא משך הלוקח וא''כ הכא שבשעת המקח היה דעת הלוקח לאוכלין ואדעתא דהכי משך אותן ודאי דבדעתו הדבר תלוי שהוא עושה הקנין במשיכתו וכיון שמשך אותן אדעתא דאוכלין ונקנו לו מה שנתן דמים אח''כ בשביל דמי אוכלין נתן וכלומר דבכה''ג אין אנו הולכין אחר שעת נתינת המעות שאע''פ שלא נתן לו המעות עד אחר שנמלך עליהן לעצים לאו כלום הוא לפי שכבר נקנה לו במשיכה מאז שהיה דעתו לאוכלין והרי מה שנתן הדמים בשביל דמי אוכלין הוא שנתן:
אלא כי אנן קיימין. להבעיא בכה''ג דוקא הוא:
בשנתן לו מעות ואח''כ משך. כלומר שהנתינת מעות והמשיכה היה מיד בשעת המקח אלא שבתחלה נתן המעות ואחר כך משך ואם נתינת מעות הוא עיקר הקנין אם כן בדעת המוכר הדבר תלוי שהרי מיד כשנותן לו המעות מקנה הוא לו ואף שעדיין לא משך ודעתיה דמוכר לעצים הוא וכשנתן לו המעות אחר כך דמי עצים נתן לו אבל אי אמרינן דאין המעות קונות ועיקר הקנין מד''ת משיכה היא א''כ בשעה שנתן המעות עדיין לא קנה הלוקח וכשמשך אח''כ הוא שקנה אותן ומכיון שדעת הלוקח בשעת הקניה לאוכלין היתה א''כ דמי אוכלין נתן לו וכלומר שעת הקניה היא לאוכלין ובדעת הלוקח הדבר תלוי שאז היה דעתו לאוכלין ובכה''ג הוא דמיבעיא לן לדינא וקאמר דתפלוגתא דר''י ור''ל היא וכו' דלמ''ד אין המעות קונות מד''ת אלא משיכה דוקא א''כ דמי אוכלין נתן לו וכדפרישית ולמ''ד מעות קונות מד''ת דמי עצים נתן לו וכדאמרן:
המוכר מוכר לעצים וכו'. השתא מיבעיא ליה בגוונא אחרינא דאם לא נגמר המקח ביניהן לזה או לזה אלא כל א' מהן מעמיד על דבריו המוכר אומר לעצים אני מוכר לך והלוקח אומר לאוכלין אני רוצה ליקח ממך ולא נתרצו ביניהן ואח''כ לקח ממנו סתם ולא פירש לכך או לכך ומיבעיא לן אחר איזה מחשבה אנו הולכין:
וייבא כהדא וקאמר הש''ס דאתייא כהדא דתנינן בתוספתא דקידושין (סוף פ''ב) זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח''כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי מוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי לוקח:
הָיָה זֶה מַעֲמִיד וְזֶה מַעֲמִיד ייֵבָאכְּהָדָא אִם הַמּוֹכֵר תּוֹבֵעַ לְלוֹקֵחַ יַעֲשׂוּ כְדִבְרֵי הַלּוֹקֵחַ. וְאִם הַלּוֹקֵחַ תּוֹבֵעַ לְמוֹכֵר יַעֲשׂוּ כְדִבְרֵי הַמּוֹכֵר. וָכָא כֵן.
Traduction
si chacun persiste dans ses vues, cela dépend de la 1ère condition émise; or, lorsque le vendeur demande à l’acquéreur ce qu’il se propose d’en faire, le désir de ce dernier l’emporte; si, au contraire, l’acquéreur demande au vendeur qu’elle était son intention à l’égard de ces objets, on se règle d’après les vues du vendeur. Or, ici, a-t-on agi ainsi? (Y a-t-il lieu d’établir cette distinction, tant qu’il n’y a pas de possession? (La question reste irrésolue).
Pnei Moshe non traduit
וכא כן. וה''נ כן הוא דאם אח''כ תבע המוכר את הלוקח יעשו כדברי הלוקח והרי הן לאוכלין וחלה קדושת שביעית עליהן ואם הלוקח הוא שתבע את המוכר יעשו כדברי המוכר והרי הן לעצים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source