Vayedaber

Shvi'ite

Daf 13b

משנה: הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לֹא יִפְחוֹת מִסְּאָתַיִם עַד גּוֹבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא יִפְחוֹת מֵאַרְבָּעַת קַבִּין עַד גּוֹבַהּ טֶפַח וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו וְטוֹמְנוֹ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת הָאָדָם. לוּף שֶׁעָֽבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם לָֽקְטוּ הָעֲנִייִם אֶת עָלָיו לָֽקְטוּ וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִייִם. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אִם לָֽקְטוּ הָעֲנִייִם אֶת עָלָיו לָֽקְטוּ וְאִם לָאו אֵין לָעֲנִייִם עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן. לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנַס לַשְּׁבִיעִית. וְכֵן בְּצָלִים הַקַּיְצוֹנִים וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִידִית בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּקַרְדּוּמוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת. וּמוֹדִין בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָן בְּקַרְדּוּמוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת. מֵּאֵימָתַי מוּתָּר אָדָם לִיקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִיַּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ.

Traduction

Si, la 7e année, on veut enfouir de l’ail sous terre, il faut, dit R. Meir, ne pas en réserver moins de 2 saas (ce qui, évidemment, n’est pas une semaille), le tas (non dispersé) devra avoir au moins 3 palmes de hauteur et être recouvert d’un palme de terre. Selon les autres sages, il faut au moins une quantité de 4 cabs, que la couche ait une hauteur d’un palme, et qu’il y ait, par dessus, une couche de terre, d’un palme; de plus, il faut l’enfouir aux endroits où les hommes marchent (où cela ne peut pas pousser; ainsi l’on évite tout soupçon de culture). Si de l’ail (147)Planté avec l'année consacrée au repos, mais qui a continué pendant ce temps à rester en terre et à croître. a été conservé au-delà de la 7e année jusque dans la 8e et que – dit R. Eliezer -les pauvres en ont cueilli les feuilles (148)Qui en émergent sur le sol., c’est bien (et il ne leur est plus rien dû; sans quoi, il eût fallu brûler les feuilles, non les têtes); s’ils ne les ont pas cueillies, on compte avec les pauvres (qui seuls peuvent alors les consommer, et on leur en remet le montant). Selon R. Josué, si les pauvres ont cueilli les feuilles, c’est bien; sinon, ils n’ont droit à aucun compte (cette part ne leur est pas due (149)Elle est à tous. Voir, 9, 8.). De l’ail mûr, qui est de la 6e année (154)Amplement arrivé à la maturité en temps opportun. et que l’on a laissé en terre jusque dans la 7e, ou des oignons d’été (155)On les appelle ainsi à cause de leur dureté., ou la garance de terre grasse, ne peuvent être détachés, selon l’école de Shammaï, qu’avec des crocs en bois; selon celle de Hillel, on peut même employer des haches en métal (cette différence suffit, afin de ne rien détériorer). Toutefois, les premiers reconnaissent que pour la garance latérale (156)Elle croît sur des rocs ou des côteaux. ou anguleuse (rubia acaliculata), on l’arrache avec des haches de métal. A partir de quand est-il permis d’acheter de l’ail après la 7e année? Immédiatement après, dit R. Juda (157)Parce que, selon le 4, sa constitution diffère de celle des autres plantes herbacées.; selon les autres sages, lorsque les nouveaux produits atteignent une grande quantité (158)Vers Pâques, comme les autres produits du même genre..

Pnei Moshe non traduit

מתני' הטומן את הלוף בשביעית. לוף הוא מין ממיני הבצלים ודרך להטמין אותו בארץ ולא יטמין בשביעית דבר מועט שנראה כזורע:

לא יפחות מסאתים. שיעשה חפירה אחת המחזקת סאתים שהן י''ב קבין ובגובה ג''ט וטפח עפר על גביו לכסות אותו:

וחכמים אומרים וכו'. וטומנו במקום דריסת האדם. כדי שלא יצמח והלכה כחכמים:

מתני' לוף שעברה עליו שביעי'. ונכנס לשמינית והוא נזרע קודם שביעית והפרי שלו גדל תחת הארץ והעלין נראין על הארץ ויש להן ביעור כדתנן לקמן (בפ''ז) דכל מאכל אדם ומאכל בהמה שאינו מתקיים בארץ יש להן ביעור ולדמיהן ביעור:

ר''א אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו. כלומר אם לקטו העלין בשביעית מה שלקטו לקטו ואם לאו וגדלו עוד העלין ביותר בשמינית יעשה חשבון עם העניים דמה שגדלו בשביעית הוא שלהן וכדמפרש בגמרא דאם נתקיימו בארץ ג' שנים אחר השביעית יתן להם הרובע שהיא של שנת השביעי' ואם שתי שנים יתן להן השליש ואם שנה אחת יתן להם מחצה משום דר''א ס''ל כר' יהודה לקמן (בפ''ט) דעניים אוכלין פירות שביעית אחר זמן הביעור אבל לא העשירים ור' יהושע ס''ל כר' יוסי שם אחד העניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ולפיכך אין לעניים עליו חשבון:

מתני' לוף של ערב שביעית. שנגמר בערב שביעית ונכנס לשביעית ולא נשאר אלא לחפור ולעקרו:

וכן בצלים הקיצונים. שהן מיוחדות לקיץ מפני שהם יבישות והן של ערב שביעית:

וכן פואה. מין צבע אדום רויי''א בלע''ז:

של עידית. היא הפואה הטובה:

בש''א עוקרין אותו במארופות של עץ. דבעי שינוי והלכך יחפור אחריהן במארופות והן כלי עץ שהן עשוין לחפור בהן אבל לא בשל ברזל שלא יהא נראה בחופר לעבודת הארץ:

ובה''א אף בקרדומות של מתכות. ואין בזה משום עבודת הארץ:

ומודים בפואה של צלעות. שהיא פואה שיש לה צלעות בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בכלי ברזל:

מתני' ר' יהודה אומר מיד. ולא חיישינן שמא של שביעית הוא והא דתנן לקמן (בפ''ו) גבי ירק דמשעשה כיוצא בו במוצאי שביעית אז הוא דמותר ליקח ולא פליג ר' יודה מפרש טעמיה בגמרא משום דגזרו על הלוף ולא גזרו על הירק וה''פ דר' יהודה לשיטתיה הוא דאזיל כדאמרינן לעיל (בהלכה ג') גבי לוף שעברה עליו שביעית אתיא דר' יהודה כר' אליעזר וכלומר דתרוייהו בחדא שיטתא קיימי כמו דר' יהודה ס''ל לקמן (בפ''ט) דעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ה''נ ס''ל לר''א והלכך קאמר דאם לקטו עניים את עליו מה שגדלו בשביעית לקטו ואם לאו וגדלו עוד העלים ביותר בשמינית יעשה חשבון עם העניים דמה שגדלו בשביעית הרי הוא של עניים וכמו דס''ל לר''א בלוף ס''ל נמי לר' יהודה והיינו דקאמר אתייא דר' יודה כר' אליעזר דכל חד ס''ל למאי דס''ל לאידך וזהו דקאמר הכא גזרו על הלוף ולא גזרו על הירק משום דלא אשכחן דאמרו כן אלא בלוף בלבד אבל לא בשאר ירק אלא דבירק כ''ע מודים דאם עברה עליו שביעית ונכנס לשמינית דאין עליו דין שביעית כלל דאזלינן ביה בתר לקיטה בין לענין מעשרות בין לענין שביעית והלכך גבי ירק אמרינן נמי דמה שהוא של ערב שביעית מניחו כך בארץ עד לאחר השביעית כדי להשביחו שהרי במוצאי שביעית יכול הוא ללקטו ולאוכלו אלא דחוששין אנו שמא זה חשוד על השביעית ועקרו בשביעית עצמה ולפיכך אסור ליקח מהן ירק במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו דשמא זה משביעית הוא ואסור משום ספיחי שביעית אבל גבי לוף מכיון דגזרו עליו אף אם נכנס לשמינית שלא יהנה הבעה''ב ממה שגדל בשביעית אמרינן דמסתמא עוקר הוא אותו מערב שביעית ואינו מניחו בארץ עד לאחר שביעית שהרי הוא מפסיד מה שיתגדל בשביעית שצריך ליתן זה לעניים ואם נגמר הוא לגמרי לפני שביעית עוקרו או בערב שביעית או בשביעית עצמה דג''כ מותר לעקרו כדתנן במתני' דלעיל ולב''ה דהלכתא כוותייהו מותר לעקרו אפי' בלא שינוי ובקרדומות של מתכות כדרך שעוקרין אותו בשאר השנים ולפיכך ליכא חששא גבי לוף כלל וזהו טעמיה דר' יהודה דמתיר ליקחו במוצאי שביעית מיד והיינו דפריך עלה בגמ' מעתה אפי' בשביעית יהא מותר ומשני לה כדמפרשינן בגמ':

משירבה החדש ובגמרא מייתי עלה מהתוספתא עובדא דר' יהודא אצל ר' טרפון מיהו סתם משירבה החדש מעשה שנתרבה מהחדש של שמינית יהיה באיזה זמן שיהיה ולאפוקי מקודם שיתרבה החדש והלכה כחכמים:

הלכה: הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף. עַד כְּדוֹן לוּף בְּצָלִים. אָמַר רִבִּי יוֹנָה הִיא לוּף הִיא בְּצָלִים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה מִסְתַּבְּרָא בִבְצָלִים אֲפִילוּ פָּחוֹת מִכֵּן מוּתָּר דְּאִינֻּן שָׁפִין.

Traduction

La Mishna indique la règle à suivre pour l’ail. -Mais quelle est-elle pour les oignons? -C’est la même, répondit R. Yona, pour l’un et l’autre. Il me semble, dit R. Yossa, que pour les oignons c’est permis même en réservant une plus petite quantité, parce qu’ils sont plus rares spanh et serrés.

Pnei Moshe non traduit

גמ' עד כדון שמענו לוף בצלים מהו. שדרך ג''כ להטמין אותן וכמה שיעורן:

א''ר יונה היא לוף היא בצלים. וחדא דינא ושיעורא אית להו:

דאינון שפין. מל' נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה (בב''ק פ''ז) כלומר שהן נישופין מיד שם כשדורסין עליהן ונשחתין והלכך אפי' בפחות מכאן מותר:

תַּמָּן אָֽמְרִין אִילָן שֶׁחָנַט קוֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלְּעוֹלָם מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלְּעוֹלָם מִתְעַשֵּׂר לָבֹא. הָתִיב רִבִּי יוּדָן בַּר פְּדָיָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹנָה הֲרֵי חֲרוּבִין הֲרֵי הֵן חוֹנְטִין קוֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל עוֹלָם וְהֵן מִתְעַשְּׂרִין לָבֹא. וְלָא שְׁמִיעַ דְּאָמַר רִבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא 13b חָרוּבִין שִׁלְשׁוּלָן הוּא חֲנָטָן.

Traduction

On a enseigné là (à Babylone): lorsqu’un arbre a fleuri avant le nouvel-an religieux (1er Tishri), on prélève la dîme telle qu’elle était due dans l’année écoulée; lorsqu’il fleurit après cette date, on prélève la dîme d’après l’année courante. -Mais, objecta R. Judan bar Padia en présence de R. Yona, comment se fait-il que les caroubiers qui fleurissent avant le nouvel-an religieux (1er Tishri) sont rédimés d’après l’année écoulée? -C’est qu’il n’avait pas entendu l’explication de R. Hinena bar Pappa, exprimée ci-dessus (4, 9), que pour les caroubiers le balancement des branches équivaut à l’époque de leur floraison.

Pnei Moshe non traduit

תמן. בבבל:

אמרין. דהא דאזלינן באילן בתר חנטה היינו בשנה של עולם הדבר תלוי שהוא אחד בתשרי ואם חנט קודם אחד בתשרי מתעשר לשעבר וכו':

הרי חרובין. שהן חונטין קודם אחד בתשרי ואפ''ה אמרינן דמתעשרין לפי שנה הבאה שהיא שנת לקיטתן:

ולא שמיע. וכי לא שמיע ליה לר' יודן בר פדיא הא דא''ר חיננא בר פפא לעיל בסוף הפרק דחרובין שלשולן היא חנטן ואין דרכן שישלשלו אלא עד אחר א' בתשרי:

אָמַר רִבִּי יַסָּא הֵבִיא שְׁלִישׁ קוֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל עוֹלָם מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל עוֹלָם מִתְעַשֵּׂר לָבֹא. הָתִיב רִבִּי זְעִירָא קוֹמֵי רִבִּי יַסָּא פְּעָמִים שֶׁהַשָּׁנִים מַאֲפִילוֹת וּתְמָרִים מַטִּילוֹת שְׂאוֹר לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל עוֹלָם וְהֵן מִתְעַשְּׂרוֹת לְשֶׁעָבַר. אָמַר רִבִּי זְעִירָא לֹא מִן דַּעְתֵּיהּ הֲוָה רִבִּי יַסָּא אָמַר הָדָא מִילְתָא אֶלָּא מִן הָדָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יַעֲקֹב בֶּר אָחָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא הֵבִיא שְׁלִישׁ קוֹדֶם לַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר. לְאַחַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט מִתְעַשֵּׂר לָבֹא. אָמַר רִבִּי זְעִירָא וְיֵאוּת הֲרֵי אֶתְרוֹג עֲקָרָתָהּ חֲנָטוֹ לֹא עֲקָרָתָהּ שְׁנָתוֹ וְכָאן עֲקָרָתָהּ שְׁנָתוֹ לֹא עֲקָרָתָהּ חֲנָטוֹ.

Traduction

R. Yossa dit: si la croissance a atteint le tiers de la production avant le nouvel-an religieux (Tishri), on la rédime d’après l’année écoulée; au cas contraire, on se règle d’après l’année présente. -Mais, objecta R. Zeira à R. Yassa, il arrive parfois qu’en certaines années dont les produits sont tardifs, ces dattes se fendillent comme du levain après le nouvel-an religieux (146)Comp. Mishna Maaserot 1, 2., et pourtant la dîme est prélevée pour l’année écoulée? -En effet, répondit R. Zeira, ce n’est pas en son propre nom que R. Yassa s’était exprimé; ce qu’il avait énoncé était dit au nom de R. Yohanan ou de R. Simon ben Lakish. D’autre part, R. Jacob ben Aha dit au nom de Samuel bar Abba: si la croissance est arrivée au tiers avant le 15 ab (nouvel-an des arbres), on prélève la dîme d’après l’année écoulée; au cas contraire, on rédimera d’après l’année courante. R. Zeira ajoute: R. Yossa a bien fait de préciser les 2 fixations d’années (agricole et religieuse), car, par exemple pour le cédrat, la floraison est l’époque principale, et non l’année nouvelle; tandis qu’ici, où c’est l’inverse, le nouvel-an l’emporte aussi bien que l’instant de la floraison.

Pnei Moshe non traduit

א''ר יסא הביא שליש וכו'. אשאר אילנות קאמר וס''ל דאחר שנה שהביאו שליש אזלינן. התיב ר' זעירא. לפני ר' יוסי הרי תמרים שלפעמים בשנים מאפילות אינן מטילות שאור עד לאחר א' בתשרי. כלומר שלא נראו בהן הסדקין כמו בשאור כדתנן (בפ''ק דמעשרות) לענין עונת המעשר התמרים משיטילו שאור וכל זמן שלא הטילו שאור מסתמא לא נגמר שליש בישולן ואפ''ה הן מתעשרות לשעבר והיאך אמרת דאחר שליש אזלינן ואחר שנה של עולם וא''כ בשנים מאפילות לא יהו מתעשרין אלא לפי שנה הבאה:

א''ר זעירא. כלומר הדר א''ר זעירא דלא מן דעתיה הוה ר' יסא אמר הדא מילתא אלא מן הדא דר' יוחנן דלעיל דאמר נהגו בחרובין כר' נחמיה ומשמע בחרובין בלחוד הוא דנהגו כותיה דמתעשרין להבא אבל זתים ותמרים דקא''ר נחמיה לא נהגו כותיה אלא מתעשרין הן לשעבר ולמד ר' יסא מזה דהיינו בהבאת שליש תליא מילתא ובתר שנה של עולם אזלינן כהאי דתמן אמרין והא דאקשי לי' משנים מאפילות בלא''ה לא קשה מידי דאה''נ בשנים מאפילות שאין מביאין שליש עד לאחר אחד בתשרי מתעשרות הן להבא:

דרשב''ל וכו'. מילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דר''ל לא ס''ל דהולכין אחר שנה של עולם אלא אחר ט''ו בשבט שהוא ר''ה לאילנות ומיהו בתר הבאת שליש אזלינן:

א''ר זעירא ויאות הוא. דמסתברא דאזלינן בתר שליש שהרי אתרוג עקרתו חנטתו דלא אזלינן ביה בתר חנטה לענין מעשר כדתנן (בפ''ב דבכורים) דשוה לירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו:

לא עקרתו שנתו. בתמיה כלו' וכי לא עקרתו שנתו דלא אחר שנה של עולם אנו הולכין בו אלא אחר ראש השנה לאילנות שהוא ט''ו בשבט אם כן וכאן נמי שעקרתו שנתו דאחר ט''ו בשבט אנו הולכין לא עקרתו חנטו בתמיה אלא דגם חנטה עקרינן ובתר הבאת שליש אזלינן וכמו באתרוג דעקרתו השנה והחנטה וה''נ כן אלא דבאתרוג מתעשר אחר שנת הלקיטה כירק משום דגדל על כל מים כירק ובאילו שאין גדלין על כל מים אם עקרתה השנה דין הוא שתעקור גם החנטה:

רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא בָּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא מַעַתָּה שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן לְשֶׁעָבַר וּשְׁלִישׁ הַשֵּׁנִי לָבֹא. אָמַר לֵיהּ שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן קָשֶׁה לָבוֹא מִכֵּיוָן שֶׁהוּא בָּא מִיַּד הוּא גָדֵל. אָמַר רִבִּי בָּא בְּאָרִיס אוּמָּן יְלִיף לָהּ רִבִּי זְעִירָא. שְׁמוּאָל אָמַר שִׁיתִּין יוֹמִין שִׁיתָה עָלֵיי שִׁיתָא יוֹמִין שִׁיתִין עָלֵיי. תַּנֵּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מֵהוֹצָאַת עָלִין וְעַד הַפַּגִּין חֲמִשִּׁים יוֹם מִן הַפַּגִּין וְעַד הַשִּׁיתִין הַנּוֹבְלוֹת חֲמִשִּׁים יוֹם מִן הַשִּׁיתִין הַנּוֹבְלוֹת וְעַד הַתְּאֵינִים חֲמִשִּׁים. רִבִּי אוֹמֵר כּוֹלְהֶן אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים יוֹם. לָקַט תְּאֵינָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתִי חָֽנְטָה אָמַר רִבִּי יוֹנָה מוֹנֶה מֵאָה יוֹמִין לְמַפְרֵעַ אִם חָל לְתוֹכָן חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט וְהוּא יוֹדֵעַ אֵימָתִי חָֽנְטָהֹ.

Traduction

R. Aboun bar Hiya a demandé en présence de R. Zeira: est-ce à dire, selon ceux qui se dirigent d’après la croissance du premier tiers, qu’il faudrait rédimer ce premier tiers selon l’année écoulée, dans laquelle il est né, et le reste selon l’année actuelle? -Il est inutile, répondit-on, d’établir des distinctions, car le premier tiers étant le plus long à surgir de terre, le reste vient aussitôt après, et fait partie de la même annuité. R. Aba dit que R. Zeira connaît cette règle de la croissance par les ouvriers fermiers. Il suffit de remarquer, dit Samuel, que dans les 60 premiers jours, il pousse à peine 6 feuilles, tandis que dans les six jours suivants, il poussera plus de 60 feuilles (telle est la progression). On a enseigné que R. Simon ben Gamliel dit: depuis le jour de la pousse des feuilles jusqu’à l’éclosion des bourgeons, il se passe 50 jours; depuis ce moment jusqu’à la naissance des figues hâtives, il y a une même durée; depuis ce moment jusqu’à la maturité des figues ordinaires, il y a aussi 50 jours. Selon Rabbi, chacune de ces périodes est de 40 jours. Si l’on ramasse une figue et que l’on veut savoir quand elle a fleuri (pour régler l’annuité de la dîme), on comptera cent jours en arrière, dit R. Yona, ou les 2 dernières périodes, et l’on verra bien si la date du 15 Shevat (nouvel-an d’arbres), y est comprise ou non (on saura ainsi si la floraison a été antérieure ou postérieure à cette date).

Pnei Moshe non traduit

מעתה. דאזלת בתר הבאת שליש נימא דשליש הראשון יהא מתעשר לשעבר ושליש השני כלומר מכאן ואילך יהא מתעשר להבא דבשלמא למ''ד בתר חנטה אזלינן לא שייך למיפרך כן דחנטת הפרי לאו כלום הוא לשנאמר דמה שחנט יהא מתעשר לשעבר דהא אכתי ליכא פרי כלל וכי אמרינן דאזלינן בתר חנטה ודאי כל גמר הפרי שדינן בתר שנת החנטה אבל כי אזלת בתר שליש שכבר נגמר שליש הראשון של הפרי אימא דאותו השליש הראשון בלבד יהא מתעשר לשעבר והשאר להבא:

א''ל. ר' זעירא לא היא דשליש הראשון קשה לבוא כלומר כל עיקר של עיכוב זמן גידול הפרי הוא עד הבאת שליש הראשון ומכיון שהוא בא מיד הוא גדל וממהר גמר בישולו ולפיכך הכל הולך אחר הבאת שליש הראשון דשוב אינו מתעכב גמר גידול הפרי אח''כ:

באריס אומן יליף לה ר' זעירא. כלומר כמו אם היה ר''ז אריס אומן כך הוא יליף למילתיה שבקי הוא בענין גידול הפירות כאריס אומן:

שיתין יומין שיתא עליי. כלומר בתחלה מתעכב האילן ששים יום עד שיוציא ששה עלין ממנו ומכאן ואילך בשיתא יומין יוצאין ממנו ששים עלין והרי זה כעין דהאי דר' זעירא:

תני. בתוספתא (פ''ד):

מהוצאות העלין ועד הפגין. עד שיהא ניכר חנטת הפרי כעין הפגין וכד''א התאנה חנטה פגיה מתעכב חמשים יום ובתאנה קאמר:

ועד השיתין הנובלות. כלומר שיתגדל כשיעור השיתין והן תאני' מדבריות והן נובלות מאליהן מתעכב ג''כ חמשים יום ועוד חמשים יום עד שיהו תאנים ממש:

לקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה באיזו שנה וכמ''ד בתר חנטה אזלינן:

מונה מאה יומין למפרע. כת''ק דמן הפגין ועד השיתין חמשים יום וכן עד התאנים ואם חל ט''ו בשבט של שנה זו לתוכן יודע אימתי היתה החנטה שחנט קודם ומתעשר לפי מעשרות של שנת החנטה:

אָֽמְרוּ לוֹ וַהֲרֵי עִמָּךְ בְּטִיבֵּרִיָּא וְהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁנָה אַחַת. אָמַר לָהֶן וַהֲרֵי עִמָּכֶם בְּצִיפּוֹרִין וְהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים.

Traduction

Sur l’assertion de R. Juda dans la Mishna au sujet de la Persée, les rabbins répliquent qu’il y en a à Tibériade qui poussent chaque année. Par contre, répliqua R. Juda, on en voit à Sephoris qui poussent tous les 2 ans (votre exemple n’est pas concluant).

Pnei Moshe non traduit

אמרו לו והרי עמך בטבריא. שאתה שם ורואה אתה שהן עושות לשנה אחת מחניטתן עד גמר הפרי והיאך אתה סומך על מאה יום למפרע:

אמר להן והרי עמכם בצפורי והן מתעכבות לשתי שנים. אלא לא אמרנו כ''א בסתם תאנה שזמן גידולו מחניטתה ועד גמר הפרי מאה יום ואין מביאין ראיה ממקומות שמשתנין הן לפעמים כך ולפעמים כך:

Shvi'ite

Daf 14a

לוּף שֶׁעָֽבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית כו'. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אַתְיָא דְּרִבִּי יוּדָה כְרִבִּי לִעֶזֶר וּדְרִבִּי יוֹסֵי כְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן הָעֲנִייִם אוֹכְלִין אַחַר הַבִּיעוּר אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר אֶחָד 14a עֲנִייִם וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּיעוּר.

Traduction

R. Abahou dit au nom de R. Yohanan que l’avis exprimé dans notre Mishna par R. Eliezer est conforme à celui de R. Juda, et celui de R. Josué se rapporte à celui de R. Yossa dans l’enseignement suivant, où il est dit (150)Voir ci-après, 9, 8.: les pauvres peuvent consommer les produits après l’époque du dernier enlèvement légal, mais non les riches (auxquels on n’abandonne pas les produits), tel est l’avis de R. Juda; mais, selon R. Yossa, tout le monde peut en manger, riches ou pauvres.

Pnei Moshe non traduit

גמ' אתיא דר' יודה כר' ליעזר ודר' יוסי כרבי יהושע צ''ל:

דתנינן תמן. (לקמן פ''ט):

עניים וכו'. כדפרישית במתני':

רִבִּי אִמִּי בָּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן מַתְנִיתָא עַד שֶׁלֹּא גָֽזְרוּ עַל הַסְּפִיחִין. אָמַר לֵיהּ וְכִי בָּעֲלִייָה הָייִת. סָבַר רִבִּי אִימִּי מֵימַר אִיסּוּר סְפִיחִין תּוֹרָה.

Traduction

R. Imi demanda, en présence de R. Yohanan: est-ce que la Mishna (qui permet la consommation) parle de l’époque qui a précédé l’ordonnance sur les secondes pousses? On ne saurait l’affirmer, répondit-il; car, est-on monté dans la salle de délibérations (où ces sortes d’ordres (151)Comp. Ci-dessus, 4, 2. avaient été faits secrètement). De cette réponse, R. Imi semblait devoir conclure que la défense relative aux nouvelles pousses est fondée sur un texte de la Loi.

Pnei Moshe non traduit

ר' אימי בעי קומי ר' יוחנן מי נימא דמתני' עד שלא גזרו על הספיחין איירי דתניא בת''כ את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהו אסורין בשביעית וזהו אליבא דר''ע דלקמן התם אבל רבנן פליגי עלי' שם וס''ל שמגזירת חכמים היא ומה שאמרה התורה לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה אלא קוצר מעט מעט ואוכל וראו חכמים לגזור על הספיחים שיהו אסורין שלא ילך ויזרע בשביעית ויאמר ספיחין הן וס''ד דר' אימי דלאחר שגזרו על הספיחים אף הלוף שעברה עליו שביעית אסור שהרי גדל בשביעית וזהו ג''כ מספיחי שביעית וא''כ מתני' קודם שגזרו נשנית:

א''ל וכי בעלייה היית. כלומר אתה רוצה לפרש המתני' כמו אם היית בעלייה שנמנו חכמים וגזרו עליהן וכאלו אתה יודע אותו הזמן שנמנו על זה בתמיה:

סבר ר' אימי אמר איסור ספיחין תורה. כלומר מתשובת ר' יוחנן שהשיב לו כך כסבור היה שדעת ר' יוחנן לומר שמן התורה אסורין הן ולפיכך הוא שכעס עליו:

אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בְּעָלֵי לוּף שׁוֹטֶה הִיא מַתְנִיתָא. אַייתִי רַב הוֹשַׁעְיָה מַתְנֵי דְּבַר קַפָּרָא מִן דְּרוֹמָא וְתַנֵּי עָלֵי לוֹף וְעָלֵי בְצָלִים. אִית לָךְ מֵימַר עָלֵי בְצָלִים הַשּׁוֹטִין. מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה אָֽמְרָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּיעוּר שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ בִּיעוּר יֵשׁ לוֹ בִּיעוּר. מַה עָבַד לָהּ רִבִּי יִרְמְיָה פָּתַר לָהּ בְשֶׁשִּׁיקֵּף בֶּעָלִין.

Traduction

R. Jérémie dit non, car la Mishna ne parle que de feuilles d’ail sauvage (elles seules ont poussé en la 7e année; aussi, est-ce permis). R. Oshia rapporta l’enseignement de Bar Kappara de Droma; et à propos de la discussion mishnique entre R. Eliezer et R. Josué, il ajouta qu’il est question de feuilles d’ail ou d’oignons, mais on ne parle pas de produits sauvages, comme le prétend R. Jérémie; car, lorsqu’un objet pouvant être détruit (comme les feuilles) se trouve au milieu d’objets ne pouvant pas l’être (comme l’ail lui-même), il n’est pas annulé pour cela, et il faut le faire disparaître (152)Comp. Ci-après, ch 7, 1.. -Que répond à cela R. Jérémie? -Il s’agit là, dit-il, du cas où l’on a arraché les feuilles de la 2e année (avant le dernier instant légal de l’enlèvement; mais, sans cela, elles seraient annulées et confondues avec la souche).

Pnei Moshe non traduit

א''ר ירמיה וכו'. מילתא באנפי נפשה היא דר' ירמיה מפרש לעלי לוף דקתני במתני' בעלי לוף שוטה דוקא מיירי כדתנן לקמן (בפ''ז) דעלי הלוף השוטה יש לו ביעור וזהו מין אחד של לוף שנקרא בשם לווי הזה ועל שם שהוא מר כדתנן (בפ''ג דעוקצין) לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף השוטה אינן מטמאין טומאת אוכלין עד שימתקו שלאחר שכובשין אותן יוצא מהן מרירותן אבל בשאר מין לוף לא דקסבר ר' ירמיה דאותן אין להן ביעור ולא שייכא פלוגתא דר''א ור' יהושע בהן:

אייתי ר' הושעיה. ברייתא דבר קפרא דקתני בדינא דמתני' עלי לוף ועלי בצלים וכי אית לך למימר בעלי בצלים השוטים מיירי הא בבצלים לא אשכחן לחלק בין מין למין וא''כ ה''ה בעלי לוף דתני בהדיה אין חילוק בין מין למין ודלא כר' ירמיה:

מילתיה דר' ירמיה אמרה. כלומר שמעינן ממילתיה דס''ל דבר שיש לו ביעור שנמצא מעורב בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור לכל ואפי' הדבר שאין לו ביעור אם היה לבדו הואיל והדבר שיש לו ביעור נמצא בתוכו הרי הכל חייב בביעור והשתא לא קשיא עליה דר' ירמיה מהאי ברייתא דבר קפרא כדמסיק ואזיל:

מה עבד לה ר' ירמיה. כלומר ובמאי מתרץ לה להך ברייתא דבר קפרא דדייקינן מינה דלאו בעלי לוף השוטה מיירי מדקתני בהדיא עלי הבצלים וכדאמרן:

פתר לה בששיקף בעלין. מל' משקוף אשקופי שהקישן ועירבן אלו באלו וכלומר דלעולם בעלי לוף השוטה מיירי דלהן יש להן דין ביעור ודקשיא לך הא קתני נמי עלי בצלי' ואין להן חילוק בין מין למין הכא במאי עסקינן שהקישן ועירבן להעלין כולן ומכיון שעלי לוף השוטה מעורבבין בהן יש דין ביעור גם לעלי בצלים לסברת ר' ירמיה דדבר שיש לו ביעור שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור לכל המעורב עמו:

רִבִּי יוֹסֵה פָּתַר לָהּ מַתְנִיתָא לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁבִיעִית. נְטָעוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁבִיעִית עָשָׂה בֵצִים לִפְנֵי שְׁבִיעִית וְדִיכְּנוֹ בַּשְּׁבִיעִית עָֽקְרוֹ בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. אִין תֵּימַר דִּיכּוּן כְּעִיקֻּר כּוּלּוֹ לָעֲנִייִם. אִין תֵּימַר אֵין דִּיכּוּן כְּעִיקֻּר אֵין כּוּלּוֹ לָעֲנִייִם. מִסָּפֵק יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִייִם.

Traduction

Selon R. Yossa, notre Mishna (au lieu de se conformer à la discussion précitée pour l’enlèvement) parle d’une plantation qui a eu lieu avant le nouvel-an de la 7e année, dont le germe a aussi grandi avant le nouvel-an de la 7e et dont on a écrasé les feuilles avec le pied (153)''Terme employé dans les (Nb 11, 8); c.-à-d. on a comprimé les feuilles contre le tronc; ce qui a lieu d'ordinaire peu avant d'arracher.'' la 7e année, détachées ensuite complètement la 8e année. Or, si l’action de détacher les feuilles avec les pieds équivaut à un détachement régulier, le tout revient aux pauvres, à titre d’opération accomplie la 7e année; si, au contraire, elle est considérée comme incomplète, le tout n’est pas aux pauvres, une bonne partie ayant été détachée la 8e année. Aussi, selon R. Eliézer, il y a doute, et il faut compter avec les pauvres (selon R. Josué, elle est incomplète).

Pnei Moshe non traduit

ר' יוסה פתר לה מתניתא וכו'. משום דקשיא להו הרי לוף ממיני ירקות הוא וקי''ל דבירק אזלינן בתר לקיטתו בין לענין מעשרות בין לענין שביעית וא''כ זה שעברה עליו שביעית ונכנס לשמינית אמאי ס''ל לר''א דיעשה חשבון עם העניים הרי שנת לקיטתו בשמינית הוא ואין כאן לא דין שביעית ולא דין ביעור עליו ולפיכך מתרצי לדינא דמתני' כל חד וחד לפי אוקימתיה דנקט ואזיל:

ר' יוסה מוקי להמתניתין דמיירי שנטעו לפני ר''ה של שביעית. כלומר זמן רב לפני ר''ה בכדי שהוא יכול להתגדל בו:

עשה ביצים לפני שביעית כלומר ונתגדל כשיעור ביצה לפני שביעית שהוא גידול הניכר בכל מקום:

וריכנו בשביעית. מל' הרכין בראשו כלומר שבשביעית כפפו והטה את עליו למטה כדי שלא יתגדלו יותר ולא עקרו לגמרי אלא במוצאי שביעית הוא שעקרו ומספקא לן אם הריכון הזה כעיקור הוא נחשב או לא כדמסיק ואזיל:

אין תימר ריכון כעיקור. דאם נחשב הריכון לעיקור הואיל ושוב אינו מתגדל עוד כל כך א''כ כולו לעניים הוא שהרי בשביעית הוא שריכנו והוי כעקרו ולקטו ואין תימר דאין הריכון כעיקור לגמרי א''כ אין כולו לעניים וכלומר שאין כאן לעניים כלל שהרי בשמינית הוא שעקרו ומספק הזה ס''ל לר''א דיעשה חשבון עם העניים אם נתגדל עוד לאחר שביעית וכפי חשבון השנים שעשה בארץ כדלקמן:

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַר מַתְנִיתָא עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְּׁבִיעִית. נָטַע עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְּׁבִיעִית וְעָשָׂה בֵּיצָה בִּתְחִילַּת שְׁבִיעִית וְדִיכְּנוֹ בַּשְּׁבִיעִית וְעָֽקְרוֹ בְסוֹף שְּׁבִיעִית. אִין תֵּימַר דִּיכּוּן כְּעִיקּוּר כּוּלּוֹ לְבַעַל הַבַּיִת. אִין תֵּימַר אֵין דִּיכּוּן כְּעִיקּוּר אֵין כּוּלּוֹ לְבַעַל הַבַּיִת לְפִיכָךְ אֵין לָעֲנִייִם עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן.

Traduction

R. Hiskia interprète encore autrement notre Mishna et dit qu’il s’agit d’une plantation accomplie la 6e année, dont les produits ont grandis avant le nouvel-an de la 7e, dont les feuilles ont été écrasées avec le pied avant cette même date, mais dont la souche essentielle n’a été retirée qu’à la fin de la 7e année. Or, si l’action de détacher les feuilles avec les pieds équivaut à un détachement régulier, accompli avant la 7e année, le tout revient nécessairement au propriétaire; si, au contraire, elle est considérée comme incomplète, le tout ne revient pas au propriétaire, une grande part de la cueillette ayant lieu la 7e année. Aussi, selon R. Josué, la dernière cueillette l’emporte, et, sans qu’il soit besoin de compter avec les pauvres, le tout leur revient.

Pnei Moshe non traduit

ר' חזקיה. פליג על ר' יוסה בהא דקאמר שצריך שנטע אותו זמן כל כך לפני ר''ה בכדי שיתגדל כביצה לפני שביעית דהא לא בעינן ומוקי להמתני' בשנטעו סמוך לשביעית ואפי' בערב ר''ה סגי ובלבד שיהא נטוע קודם שביעית ולא יהא נעקר לגמרי בתחלת שביעית:

ועשה ביצה בתחלת שביעית. כלומר אפי' הגידול כביצה היה בשביעית עצמה ובהתחלתה בכדי שהיה יכול לרכנו באותו הזמן שהוא תחלת שביעית:

וריכנו בשביעית. כלומר בתחלתו קודם שהגיע זמן הביעור שהוא בזמן שכלה לחיה מן השדה כדאמרינן בפ' מקום שנהגו:

ועקרו בסוף שביעית. שהוא אחר זמן הביעור והשתא הספק הוא דאם הריכון הוא כעיקור הרי כולו לבעל הבית שהרי ריכנו קודם זמן הביעור ויכול הבעה''ב לזכות בו ואם אין הריכון כעיקור אין כולו לבעה''ב כלומר אין כאן לבע''הב כלל שהרי עקרו אחר זמן הביעור לפיכך יעשה חשבון עם העניים צ''ל ולגי' הספר הוי משמע דר' חזקיה פליג גם על הא דקאמר ר' יוסי דהחשבון הוא מחמת הספק אם הריכון הוא כעיקור או לא ואיהו ס''ל דאין כאן חשבון אלא או כולו לבעה''ב או כולו לעניים ומה שייך חשבון הכי הול''ל ומספק יחלוקו ביניהן הלכך מסיק דלאו בהכי מיתוקמא אלא עשה בארץ וכו' וכלומר דבכה''ג מיתוקמא שפיר וחשבון דקתני לפי חשבון השנים הוא וכדפרישית במתני':

עָשָׂה בָאָרֶץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים נוֹתֵן לָעֲנִייִם רוֹבַע. שְׁתֵּי שָׁנִים נוֹתֵן לָעֲנִייִם שְׁלִישׁ שָׁנָה אַחַת נוֹתֵן לָעֲנִייִם מֶחֱצָה. רִבִּי יוֹסֵה פָּתַר מַתְנִיתָא לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְּׁבִיעִית. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַר מַתְנִיתָא עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְּׁבִיעִית.

Traduction

Si on a labouré la terre trois années de suite après la 7e, on donne aux pauvres un quart en dîme (en comptant 4 années, une pour le 7e et les 3 suivantes); si on a labouré deux ans, on leur donne un tiers; pour un an, la moitié.

Pnei Moshe non traduit

ר' יוסה פתר וכו'. לא שייכא הכא אלא בריש הלכה דלקמן על מתני' לוף של ערב שביעית וכו':

גמ' ר' יוסי פתר לה מתניתא לפני ר''ה שביעית רבי חזקיה פתר מתניתא ערב ראש השנה שביעית זה כתוב בספרים קודם הלכה זו וטעות הוא דאמתני' דהכא הוא דשייך וקמפלגי כעין פלוגתייהו במתני' דלעיל דר' יוסי בעי שיהא נטוע לפני ר''ה שביעית בכדי שיוכל להתגדל לפני שביעית ור' חזקיה לא חייש להכי אלא אפי' נטעו ער''ה של שביעית יש לו דין לוף של ערב שביעית ועוקרו בשביעית:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source