מעשה היה והורו כר' יוסי. על ר' יוסי דמתני' קאי שהורו כן שיתנו העניי' שכר גידולן להקדש:

ולא לעורבים ולא לעטלפים. אינו מצווה לעזוב אותם לעופות וכיון שאין עניים מחזרין אחריה הרי הן שלו:

תני. בתוספתא פ''ב:

שאין עניים מקפידין עליהן. שאנו רואין שאינן מחזרין אחריהם:

ויש אדם קורא שם פאה לעצמו. בתמיה וכי אחר שקרא הבעה''ב שם לפאה והפריש אותה לעניים יחזור ויזכה בה:

ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' מנא. על הא דקתני וחייב בשביעית וקס''ד דעל בעל הכרם קאי. ופריך והיכי דמי:

לאוכלו בלא פדיון אי אפשר שא''א להקדש לצאת בלא פדיון. כצ''ל וכן הוא שם. כלומר דודאי בלא פדיון אי אפשר לצאת מיד הקדש ואם לפדותו מן ההקדש ולאוכלו בקדושת שביעית הא נמי לא מצית אמרת שהרי זה נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעי' כלומר שנהנה הוא מדמי שביעית דהא שביעית אין לה פדיון כדתנן לקמן בפ''ח דשביעית ואחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור וכשזה פודה מן ההקדש הרי הדמים שנותן להגזבר הן דמי שביעי' מפני שאיסור שביעית שבו חל על הדמים דשביעית תופסת דמיה וכשאוכל מכרם הזה הרי נהנה הוא מחמת דמי שביעית שנתו עבורה:

א''ר מתנייה ולמה לית אנן פתרין דברי הכל כהאי דא''ר יוחנן וכו'. כן הוא בפסחים. כלומר דר' מתנייה קאמר ומאי דוחקיה בהא דקתני וחייב בשביעית ומאי קשיא ליה הרי אנחנו יכולין לפרש לזה בפשיטות ודברי הכל היא ואפי' לר' יוסי. והך מילת' דר' יוסי בנדרים הוא דתנן בס''פ אין בין המודר גבי המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחרים לשום מתנה והלה נוטל ואוכל ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע או ע''ג הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר ומפרש התם טעמיה דר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו וכבר חל האיסור על זה מנכסיו והלכך אפי' הפקירן אח''כ אסורין לו אבל אם היה הבקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהפקיר:

א''ל משכחת לה. בלא פדיון הדמים וחייב בשביעית דקתני שחל חיוב שביעית עליו אע''פ שהוא ביד הקדש וכיצד הוא עושה הגזבר מחליפו ביד אחר שמחליף כרם זה עם כרם אחר והאחר נכנס להקדש תחתיו ואותו הכרם נשאר קדושת שביעית עליו וה''ה שיכול להחליף עם בעל הכרם עצמו על כרם אחר אלא אורחא דמילתא נקט דבעל הכרם כשהוא מוציא מן ההקדש בדמים הוא פודה וכאן א''א מפני איסור שביעי' שעליו וכדאמרן:

וכא מפני שקדם הבקר נדרו להקדשו. כלומר והשתא הכא ה''ט דחייב בשביעית דשביעית אפקעתא דמלכא הוא וזה קודם להקדישו. והבקר נדרו דקאמר כלומר הפקר הנדר של שביעית שצותה התורה עליו הוא מקודם להקדשו שהקדיש מעצמו ונדר שהוא חיובא דשביעי' שהוא כמודר ומופרש מכח האיסור חל עליו מקודם ההקדש והלכך אין ההקדש שאח''כ חל עליו להפקיע ממנו איסור שביעית ואפי' ר' יוסי דהתם מודה הוא הכא:

ולא תנינן נמושות. ואמאי הוא בכרם משילכו העניים פעם א' ויבאו.

ומשני ע''י שפירות הכרם הן חביבין הן באין כולן על אתר ומתייאשין העניים אח''כ כדפרישי' במתני':

ולא תנינן נמושו'. ואמאי בזתים לא אמרינן הכי.

ומשני מפני שהן צנה. בזמן מסיקת זתים כבר הקרירות מצויה ואין יוצאין הזקנים אלא בחורים:

הדרן עלך כל זית

שכל רוגליות ורוגליות אומן בפ''ע כשורה בפ''ע מן הגפנים הוא וכיון שעבר משורה זו אין לו לחזור ולשוב ליטלו:

ואפי' על ר' הושעיא לית הא פליגא. אסיפא דמתני' קאי. דקתני וברוגליות משיעבור ממנה הוי שכחה ול''ק על ר' הושעיא דקאמר נמי שם ששמע מר' חייא הגדול בשעה שהיה רומס עמו זתים וא''ל הדין בשכחה דכל זית שאתה יכול לפשוט ידך ליטלו אינו שכחה ואע''פ שעבר ממנו דשניא היא ברוגליות דמתני'

שנייא הוא בעריס שדרכו לבחן. דמחמת שהוא מודלה ע''ג כלונסות וגבוה הוא דרכו לבחון ולנסות אם יכול להגיע אליו בהפשטת ידו והלכך אמרינן דלא שכחו כלל אלא רוצה היה לנסות עצמה וליטלו:

לית הדא פליגא על ר' יוחנן. הא דקתני במתני' דכל זמן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלו אין שכחה בעריס ואם לא קשיא מכאן על רבי יוחנן דקאמר לעיל בפ''ה בהלכה ב' דבזית מכיון שעבר עליו ושכחו ה''ז שכחה ואע''פ שלאחר שנזכר היה יכול לפשוט את ידו וליטלו:

משתרד רביעה שניה. המטר נקרא רביעה מפני שהוא רובע את הארץ ומולידה ומצמיחה א''נ ל' הרבצה הוא שמרביץ ומשכיב את העפר וזמן רביעה שניה הבינונית היא בכ''ג מרחשוון והאפילה בר''ח כסליו:

שאינן מוסקין את זתיהן. מסיקה בזתים כמו קוצר בתבואה ובענבי' בוצר ובתאנים אורה ובתמרים גודר:

ולא יהא מביא בד' איסרות. שהן ב' פונדיוני' שהפונדיון שני איסרים ותנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון שהוא מזון שתי סעודות וכיון שאינו מביא זתים בשני פונדיון שהן מזון שתי סעודו' לו ושתי סעודות לאשתו אף הוא אינו יוצא ללקוט ואין הלכה כר' יהודה:

משילכו הנמשות. הן הזקנים ההולכים על משענתם או לקוטי בתר לקוטי ול' משושות הן כדמפרש בגמ' שממשמשין ובאין אלו אחר אלו לפי שאחר שהלכו בשדה לוקטים בתר לוקטי' אז הזקנים הללו שמאחרין ובאין אחר כולן כבר נתיאשו העניים מאותה השדה וכל הנמצא בה אח''כ הפקר הוא לכל אדם:

בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו. מפרש בגמ' ע''י שפירות הכרם הן חביבין באין הכל מיד וליטלן ולפיכך נתייאשו העניים אף מקודם לקוטי בתר לקוטי:

מתני' מאימתי כל אדם מותרין בלקט. וה''ה בפרט ועוללות ושכחה כדחשיב לקמן במתני':

גמ' שהן באות בסוף. ומל' נמשך הוא לפי שהזקני' הולכין בנחת ובהמשך הזמן ובאין לבסוף:

שהן ממשמשין ובאין. והאי מ''ד מפרש לקוטי בתר לקוטי כדפרישי' במתני':

היה יוצא מן הנמושות. היה הולך ומלקט עם הנמושות ומביא פרנסתו של כל השנה וקמ''ל דאף הן מביאין הרבה ושוב מתייאשין העניים והנשאר אח''כ מותר לכל אדם:

ולא לעורבים ולא לעטלפים. אינו מצווה לעזוב אותם לעופות וכיון שאין עניים מחזרין אחריה הרי הן שלו:

תני. בתוספתא פ''ב:

שאין עניים מקפידין עליהן. שאנו רואין שאינן מחזרין אחריהם:

ויש אדם קורא שם פאה לעצמו. בתמיה וכי אחר שקרא הבעה''ב שם לפאה והפריש אותה לעניים יחזור ויזכה בה:

ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' מנא. על הא דקתני וחייב בשביעית וקס''ד דעל בעל הכרם קאי. ופריך והיכי דמי:

לאוכלו בלא פדיון אי אפשר שא''א להקדש לצאת בלא פדיון. כצ''ל וכן הוא שם. כלומר דודאי בלא פדיון אי אפשר לצאת מיד הקדש ואם לפדותו מן ההקדש ולאוכלו בקדושת שביעית הא נמי לא מצית אמרת שהרי זה נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעי' כלומר שנהנה הוא מדמי שביעית דהא שביעית אין לה פדיון כדתנן לקמן בפ''ח דשביעית ואחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור וכשזה פודה מן ההקדש הרי הדמים שנותן להגזבר הן דמי שביעי' מפני שאיסור שביעית שבו חל על הדמים דשביעית תופסת דמיה וכשאוכל מכרם הזה הרי נהנה הוא מחמת דמי שביעית שנתו עבורה:

א''ר מתנייה ולמה לית אנן פתרין דברי הכל כהאי דא''ר יוחנן וכו'. כן הוא בפסחים. כלומר דר' מתנייה קאמר ומאי דוחקיה בהא דקתני וחייב בשביעית ומאי קשיא ליה הרי אנחנו יכולין לפרש לזה בפשיטות ודברי הכל היא ואפי' לר' יוסי. והך מילת' דר' יוסי בנדרים הוא דתנן בס''פ אין בין המודר גבי המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחרים לשום מתנה והלה נוטל ואוכל ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע או ע''ג הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר ומפרש התם טעמיה דר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו וכבר חל האיסור על זה מנכסיו והלכך אפי' הפקירן אח''כ אסורין לו אבל אם היה הבקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהפקיר:

א''ל משכחת לה. בלא פדיון הדמים וחייב בשביעית דקתני שחל חיוב שביעית עליו אע''פ שהוא ביד הקדש וכיצד הוא עושה הגזבר מחליפו ביד אחר שמחליף כרם זה עם כרם אחר והאחר נכנס להקדש תחתיו ואותו הכרם נשאר קדושת שביעית עליו וה''ה שיכול להחליף עם בעל הכרם עצמו על כרם אחר אלא אורחא דמילתא נקט דבעל הכרם כשהוא מוציא מן ההקדש בדמים הוא פודה וכאן א''א מפני איסור שביעי' שעליו וכדאמרן:

וכא מפני שקדם הבקר נדרו להקדשו. כלומר והשתא הכא ה''ט דחייב בשביעית דשביעית אפקעתא דמלכא הוא וזה קודם להקדישו. והבקר נדרו דקאמר כלומר הפקר הנדר של שביעית שצותה התורה עליו הוא מקודם להקדשו שהקדיש מעצמו ונדר שהוא חיובא דשביעי' שהוא כמודר ומופרש מכח האיסור חל עליו מקודם ההקדש והלכך אין ההקדש שאח''כ חל עליו להפקיע ממנו איסור שביעית ואפי' ר' יוסי דהתם מודה הוא הכא:

מעשה היה והורו כר' יוסי. על ר' יוסי דמתני' קאי שהורו כן שיתנו העניי' שכר גידולן להקדש:

ולא תנינן נמושות. ואמאי הוא בכרם משילכו העניים פעם א' ויבאו.

ומשני ע''י שפירות הכרם הן חביבין הן באין כולן על אתר ומתייאשין העניים אח''כ כדפרישי' במתני':

ולא תנינן נמושו'. ואמאי בזתים לא אמרינן הכי.

ומשני מפני שהן צנה. בזמן מסיקת זתים כבר הקרירות מצויה ואין יוצאין הזקנים אלא בחורים:

הדרן עלך כל זית

שכל רוגליות ורוגליות אומן בפ''ע כשורה בפ''ע מן הגפנים הוא וכיון שעבר משורה זו אין לו לחזור ולשוב ליטלו:

ואפי' על ר' הושעיא לית הא פליגא. אסיפא דמתני' קאי. דקתני וברוגליות משיעבור ממנה הוי שכחה ול''ק על ר' הושעיא דקאמר נמי שם ששמע מר' חייא הגדול בשעה שהיה רומס עמו זתים וא''ל הדין בשכחה דכל זית שאתה יכול לפשוט ידך ליטלו אינו שכחה ואע''פ שעבר ממנו דשניא היא ברוגליות דמתני'

שנייא הוא בעריס שדרכו לבחן. דמחמת שהוא מודלה ע''ג כלונסות וגבוה הוא דרכו לבחון ולנסות אם יכול להגיע אליו בהפשטת ידו והלכך אמרינן דלא שכחו כלל אלא רוצה היה לנסות עצמה וליטלו:

לית הדא פליגא על ר' יוחנן. הא דקתני במתני' דכל זמן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלו אין שכחה בעריס ואם לא קשיא מכאן על רבי יוחנן דקאמר לעיל בפ''ה בהלכה ב' דבזית מכיון שעבר עליו ושכחו ה''ז שכחה ואע''פ שלאחר שנזכר היה יכול לפשוט את ידו וליטלו:

וקודם לכן אינו אסור משום גזל. בתמיה ועל רבי יהודה פריך דקאמר כדי שיהא עני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות:

ואם הוא קודם לכן. כלומר קודם שיעור הזה של ד' איסרות ופחות ממנו אינו אסור משום גוזל את העניים דהא שיעור גזל מיהת איכא:

בשיטתו השיבוהו. לפי שיטת חכמים וטעמייהו השיב להם ר' יהודה.

לא אתם שאתם אומרים מפני שהוא צינה אינם יוצאים אלא בחורים והלכך לא נתנו הזמן לנמושות לפי שהזקנים אינם יוצאים.

אף אני אומר בזה שמתוך שהוא יודע שהוא אינו מביא פרנסתו. כצ''ל.

אף הוא אינו יוצא לחזר אחר פחות מד' איסרות שאין בהן כדי פרנסתו ופרנסת אשתו ליום אחד:

מתני' נאמנין על החטים. לומר של לקט ושכחה ופאה הן או של מעשר עני שניתן לי אבל אין נאמנין לומר קמח ופת זה הוא שנותן לי שאין דרך לחלק לעניים מתנות אלו קמח ופת:

נאמנים על השעורה של אורז. שבולת של אורז א''נ קודם שנכתש במכתש להסיר קליפתו נקרא שעורה ולאחר דישה בעודו בקליפתו דרך הוא לחלקו לעניים אבל אין נאמנין עליו בין חי בין מבושל לומר שכך ניתן להם.

נאמנים על הפול. שניתן להם קודם שנטחנו בריחים.

ואין נאמנין על הגריסין לאחר שטוחנו בריחים של גרוסות להסיר קליפתן נקראו גריסין ואין דרך ליתן להם כך:

נאמנים על השמן וכו'. שכן דרך לחלק מעשר עני בשמן:

ואין נאמנין עליו לומר של זתי ניקוף הוא. לאחר שמוסקין הזתים חובטין העניים להשיר את הנשאר וזהו שלהם וניקוף מל' כנוקף זית ואין דרך לעשות מהן שמן מפני שדבר מועט הוא ולפיכך אין נאמנין:

גמ' מהו שיהא נאמן לומר חטים ניתן לי ועשיתי אותן קמח וכו'. וקאמר דבהא פשיטא ליה להתנא שהוא נאמן ולא הוה צריך תו למיתני להא דהא קתני נאמנין על החטים:

היו הכל יודעים שרוב בנ''א מכנסו לקט. כלומר שהן מכניסין הלקט לעצמן ונותנין להעניים קמח או פת בשבילם אפי' כן אינו נאמן לומר קמח או פת ניתן לי לפי שלכתחילה אין זה מצות לקט אלא העניים מלקטין את השבלים:

תני בתוספתא. ריש פ''ד.

ודכוותיה. אם הוא מקום שנהגו להיות מוסקין זתי ניקוף לדורכן ולעשות שמן מפני שמצוי שם הרבה נאמן ג''כ לומר שמן זה של זתי ניקוף הוא שהכל הולך אחר מה שנוהגין כן:

מתני' נאמנים על ירק חי. שניתן להם מעשר עני דירק חייב במעשרות מדרבנן.

ואין נאמנין על המבושל. שאין דרך ליתן מעשר עני מן המבושל אא''כ אם היה דבר מועט ולפעמים ששכחה הבה''ב מלעשר ומעשר מן המבושל שבקדרה:

מלפסו. כמו האלפס שהיא מחבת גדולה:

ובן לוי נאמן לעולם. לומר של מעשר ראשון הוא לפי שנוהג בכל שנה ולא חיישינן שמא לא הפריש מהן תרומת מעשר דכי היכי דלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר:

מתני' נאמנים. העניים לומר חטים הללו של לקט שכחה ופאה הן ופטורין מן המעשרות:

בשעתן. בשעת זמן הגרנות:

בכל שנתו. בשנה שלישית ובשנה ששית שמעשר עני נוהג בהם:

אלא על דבר שכן דרך בנ''א להיות נוהגין כן לתת להם ולא על דבר שאין דרך בנ''א לתת להם כיוצא בו כדמפרש במתני' דלקמן:

גמ' עד איכן. עד איזה מקום נאמנין לומר שמשם הביאו מתנותיהן.

עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום. ויותר מכאן אין נאמנין שאין דרך לטרוח אחר זה אלא עד מקום שיכול לחזור ולבוא בו ביום:

ואיפשר כן. בתמיה ומי נתן להם כ''כ:

אלא מכא ציבחר. מעט מכאן ומעט מכאן עד שקבצו חמשה כורים:

כד הוא סלק ר' אליעזר דרומיה. כשעלה לכאן ר' אלעזר מדרום הקשה לפני ר' יוסי אם מתני' דר''א היא. הך מילתא דפלוגתא דר''א וחכמים שמיה בתוספתא דמעשר שני פ''ג:

מתני' אמרה כן. כלומר מלישנא דמתני' גופה דייקינן דלא שייכא הא לפלוגתא דר''א וחכמים דקתני ובן לוי נאמן לעולם בכל שנה ואפי' בשנה שאין בה מע''ש ולא ראינו שהפריש מע''ש משלו דנאמר כיון שהפריש לשני מאמינין לו גם על הראשון כדר''א אלא לעולם הוא נאמן ומטעמא דאמרן:

ראה אותו שהפריש מע''ש נאמן על הראשון דברי ר''א וחכ''א נאמן על הראשון נאמן על השני נאמן על השני אינו נאמן על הראשון. כך היא כתובה בתוספתא כ''י על הקלף ישן אשר לפני וכך הובאה לקמן בפ''ד דדמאי בהלכה ד'. ובתוספתא דפוס יש ט''ס וטעמייהו דרבנן משום דמעשר ראשון צריך ליתנו ללוי ומעשר שני יכול הוא בעצמו להעלותו לירושלם ולאוכלו הלכך הנאמן על הראשון הוא דנאמן על השני אבל הנאמן על השני אינו נאמן על הראשון ור''א סבר דכיון שראו אותו שהפריש מעשר שני כפי חשבון אחר שהופרש בתחלה המעשר ראשון אמרינן מסתמא כבר הפריש מעשר ראשון והשתא קאמר נימא מתני' דקתני בן לוי נאמן לאמר מעשר ראשון הוא ואע''פ שאין אנו יודעין אם הפריש ממנו תרומת מעשר כר' אליעזר מיתוקמא דס''ל אינו חשוד על הראשון ואע''פ שצריך הוא להוציא מידו ואינו שלו כמעשר שני דאלו לרבנן הא אמרי דאינו נאמן על הראשון מפני שאינו שלו וה''נ לא יהא בן לוי נאמן על תרומת מעשר מכיון שצריך ליתנו לכהן:

א''ר יוסי ד''ה היא. מתני' דשנייא היא הכא שאין אדם עושה בדבר ערמה. כצ''ל כלומר שאין חושדין אותו שמערים הוא בדבר ולא יפריש ממנו תרומת מעשר וכן א''ר אלעזר בשם ר' הושעיא כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר לפי שהוא בעון מיתה כמו תרומה גדולה:

ואפי' בשביעית. מי אמרינן דאפי' בשביעית שאין בה מעשרות נאמן הוא לומר זהו מקודם שביעית היא או לא ולא איפשטא:

מעשר ברור הוא. יודע אני שזה הבעה''ב הפריש מעשרותיו כראוי וזהו ברור ואף לפוטרו ממעשר שני הוא נאמן:

אבל באומר ניתן לי. כלומר שאומר סתם ניתן לי זה מעשר הראשון או באומר משלו הן מתבואה שלו שאף הלוי צריך להפריש מעשרות משלו ובזה אין נאמנין לפוטרו ממעשר שני:

דו מתני'. כלומר דהוא ג''כ נלמד ממתני' אינן נאמנין אלא על דבר שבנ''א נוהגין כן ונוהגין ליתן מעשר ראשון בתחילה וא''כ אינו יכול להעיד על מעשר שני אם אינו ברור לו כן:

כיני מתני' וכו'. כלומר דאין נאמנין אנן תנינן במתני' וקאי על בן לוי וכדאמרן לענין מעשר שני וגם על רישא דמתני' והלכך קתני אין נאמנין לכלול את כולן:

מתני' נאמנין על החטים. לומר של לקט ושכחה ופאה הן או של מעשר עני שניתן לי אבל אין נאמנין לומר קמח ופת זה הוא שנותן לי שאין דרך לחלק לעניים מתנות אלו קמח ופת:

נאמנים על השעורה של אורז. שבולת של אורז א''נ קודם שנכתש במכתש להסיר קליפתו נקרא שעורה ולאחר דישה בעודו בקליפתו דרך הוא לחלקו לעניים אבל אין נאמנין עליו בין חי בין מבושל לומר שכך ניתן להם.

נאמנים על הפול. שניתן להם קודם שנטחנו בריחים.

ואין נאמנין על הגריסין לאחר שטוחנו בריחים של גרוסות להסיר קליפתן נקראו גריסין ואין דרך ליתן להם כך:

נאמנים על השמן וכו'. שכן דרך לחלק מעשר עני בשמן:

ואין נאמנין עליו לומר של זתי ניקוף הוא. לאחר שמוסקין הזתים חובטין העניים להשיר את הנשאר וזהו שלהם וניקוף מל' כנוקף זית ואין דרך לעשות מהן שמן מפני שדבר מועט הוא ולפיכך אין נאמנין:

גמ' מהו שיהא נאמן לומר חטים ניתן לי ועשיתי אותן קמח וכו'. וקאמר דבהא פשיטא ליה להתנא שהוא נאמן ולא הוה צריך תו למיתני להא דהא קתני נאמנין על החטים:

היו הכל יודעים שרוב בנ''א מכנסו לקט. כלומר שהן מכניסין הלקט לעצמן ונותנין להעניים קמח או פת בשבילם אפי' כן אינו נאמן לומר קמח או פת ניתן לי לפי שלכתחילה אין זה מצות לקט אלא העניים מלקטין את השבלים:

תני בתוספתא. ריש פ''ד.

ודכוותיה. אם הוא מקום שנהגו להיות מוסקין זתי ניקוף לדורכן ולעשות שמן מפני שמצוי שם הרבה נאמן ג''כ לומר שמן זה של זתי ניקוף הוא שהכל הולך אחר מה שנוהגין כן:

מתני' נאמנים על ירק חי. שניתן להם מעשר עני דירק חייב במעשרות מדרבנן.

ואין נאמנין על המבושל. שאין דרך ליתן מעשר עני מן המבושל אא''כ אם היה דבר מועט ולפעמים ששכחה הבה''ב מלעשר ומעשר מן המבושל שבקדרה:

מלפסו. כמו האלפס שהיא מחבת גדולה:

ובן לוי נאמן לעולם. לומר של מעשר ראשון הוא לפי שנוהג בכל שנה ולא חיישינן שמא לא הפריש מהן תרומת מעשר דכי היכי דלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר:

מתני' נאמנים. העניים לומר חטים הללו של לקט שכחה ופאה הן ופטורין מן המעשרות:

בשעתן. בשעת זמן הגרנות:

בכל שנתו. בשנה שלישית ובשנה ששית שמעשר עני נוהג בהם:

אלא על דבר שכן דרך בנ''א להיות נוהגין כן לתת להם ולא על דבר שאין דרך בנ''א לתת להם כיוצא בו כדמפרש במתני' דלקמן: