אף לחרובין שהיו להם בכל העיר. אע''פ שלא היו רואין זא''ז לא היו נותנים כ''א פאה אחת לכולן והלכה כר''ג ולא כר''א בר' צדוק שאמר משמו:

לזתים שהיו להם בכל רוח. על כל הזתים שהיו להם לצד מזרחה של עיר היו ניתנים פאה אחת ופאה אחת לזתים שהיו להם בצד מערבה וכן לד' רוחות.

מתני' ולחרובין כל הרואין זא''ז. כל זמן שהעומד אצל א' מן האילנות יכול לראות האילן האחר אע''פ שיש ביניהן גדר אינו מפסיק ונותן פאה אחת מאילן זה על חבירו:

ואם היה שער כותש. שענפי האילן מעורבין זה עם זה וכשער ונוגעין בגדר על גבו כדמפרש בגמ':

אלא גדר. גבוה עשרה טפחים ובשאר אילנות מיירי ולאפוקי חרובין וזתים כדתנן במתני' דלקמן:

מתני' הכל מפסיק לזרעים. הכל לאתויי הא דריש לקיש דלעיל:

מתני' אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. שאם עומד בצד הזה אינו יכול לקצור בצד השני עד שיעמוד באמצע וקוצר מכאן ומכאן:

ר''י אומר מפסקת. הואיל והיא רחבה כל כך שצריך לעמוד באמצע ולקצור מב' צדדיה אבל אם עומד בצד הזה וקוצר בצד השני אינה מפסקת והלכה כר' יהודה:

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. כלומר שההר זקוף וצריך לחפור ולחרוש בו בכלי ברזל שחופרים בו את הקרקע מפני שאין הבקר וכליו יכולין לעבור שם ואם הוא עומד בין שתי השדות אינו מפסיק אע''פ שאין הבקר יכול לעבור בו בכליו הואיל ויכול לעדור אותו במעדר ונותן פאה אחת לכל:

ר' זעירא בעי. עלה על הא דאמר בשם ר' אלעזר לפרושי מילתייהו דר''מ ור''י דבקצירה שיש בה חיוב פאה תליא מלתא ומוקי לה להא דר''מ במתני' דלאחר שהביאה שליש איירי וכן להא דמדייק לר' יהודה דמתיר לקצור עד שלא הביאה שליש אבל אם הביאה שליש אסור ומטעמא דקצירה דכה''ג מקרי קצירה לענין חיוב פאה וכדלעיל ור' זעירא משמיה דנפשיה הקשה ע''ז דמנ''ל לר''א הא אימא דלא תלינן כלל דינא דהקוצר לשחת בדינא דחיוב פאה לא לר''מ ולא לר' יהודה אלא כמה דר' יהודה אמר התחיל עד שלא הביאה שליש דמתיר הוא לקצור קודם לעומר משום דקצירה לשחת לאו קצירה היא ואפילו הביאה שליש פטור וכו' וכלומר דאם קוצר לשחת הוא אפי' היה קוצר משהביא שליש היה פטור מכל אילו דאין פאה למה שקוצר לבהמה וכיון שכן הוא לא שייך למיתלי דין דמתני' בקצירה דחיוב פאה אלא דר''י ס''ל התם דלא התירו לקצור אף לבהמה אלא בזמן דהך קצירה אינה ראויה אלא לבהמה והיינו עד שלא הביאה שליש וכן נמי לר''מ אמרינן התחיל עד שלא הביא שליש וכו' כלומר לענין פאה וכל הני לעולם פטור הוא כל זמן שקוצר לשחת בין קודם שלא הביא שליש בין לאחר מיכן אלא דר''מ במתני' לא איירי אלא בקוצר לשחת עד שלא הביא שליש והשתא לא תקשי נמי לר''מ דברייתא דקתני הכל מודים וכו' דהתם בלאחר שהביאה שליש איירי והלכך לענין הפסק לא הוי הפסק אא''כ חרש ומתני' בשלא הביאה שליש:

גמ' הוון בעי מימר ולא פליגין. היו בני הישיבה רוצין לומר דלא פליגי תנאי עליה דר' יהודה דודאי עם הת''ק דמתני' דלעיל דקתני השלולית דמפסקת לא פליג אלא דעלה מפרש ר' יהודה דהשלולית והיינו אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת היא שמפסקת:

אשכח תני. חדא ברייתא אמת המים הקבועה ה''ז מפסקת ומדלא קפידא לא שתהא קבועה ונמשכת ש''מ דהאי תנא דברייתא פליג עליה דר' יהודה וס''ל דכל שהיא קבועה אע''פ שיכולה להקצר כאחת מפסקת:

היה עומד באמצע. דברו ר' יהודה בתוספתא דפ''ק הן דקתני התם גבי דברים המפסיקין אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת א''ר יהודה אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק. אלמא דאם צריך הוא לעמוד באמצע ולקצור מכאן ומכאן אינה יכולה להקצר כאחת קרינן לה ולא אתא אלא לאפוקי שאם עומד מצד אחד ויכול הוא לקצור מצד השני שאז מקרי יכולה להקצר כאחת ואינה מפסקת:

בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מיכן ומיכן אינו מפסיק. כלומר דלא תידוק מינה הא אם עומד באמצע ויכול לקצור מכאן ומכאן דמפסיק אלא אפי' בכה''ג שאם היה עומד באמצע יכול הוא לקצור מיכן ומיכן אעפ''כ אינו מפסיק משום דבעינן שתהא רחבה ביותר שאף אם הוא עומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן ואז אינה יכולה להקצר כאחת מיקריא ומפסקת דהא ר' יהודה סתמא קאמר. כך היה ס''ד דבני הישיבה:

אשכח תני ופליג. אשכחן ברייתא בתוספתא דמפרש לה בהדיא למילתיה דר' יהודה ופליגא על הא דהוון בעון מימר:

הוון בעיי מימר. השתא מפרש לה להא דר' יהודה דהוי ס''ד דבני הישיבה לפרש מן מה דאמר ר' יהודה שאינה יכולה להקצר כאחת סתם ולא מחלק במידי:

אפי' מפחות מיכן עוקר הוא. כלומר דמשני לעולם בעוקר תליא מילתא כדר''ל ואפי' בפחות מיכן מפסיק והא דקתני גבוהות עשרה טפחים לא אתינן מיתני עשרה אלא בגין הסיפא דקתני התם שאם היו ראשי שורות שבמדריגות מעורבין שהוא נותן פאה מאחת על הכל וקמ''ל דאפי' הן גבוהות עשרה מ''מ בראשי שורות מעורבין כאחת הן חשובין:

ופחות מיכן אינו עוקר את המחרישה וכו'. בתמיה וכי אע''פ שאינם גבוהות עשרה טפחים א''צ הוא לעקור את המחרישה מצד זה לצד זה ואפ''ה אינו מפסיק וקשיא לר''ל:

פחות מכאן. ומשמע הא פחות מכאן אינו מפסיק ונותן פאה אחת על הכל ואמאי:

מדרגות. מקומות זקופין בארץ כמדריגות שהן גבוהות עשרה טפחים מפסיקין ונותן פאה מכאו''א:

והתני. בתוספתא שם:

אם עוקר הוא את המחרישה. אם הוא צריך לעקור את המחרישה כשחורש מצד זה ואינו יכול לחרוש לצדה האחר עד שמגביה את המחרישה ונותנה מצד זה מפסיק אבל מצד אחד כלומר שאינו צריך לעקור ולהגביה המחרישה שהסלע אינו גבוה כל כך ויכול הוא לחרוש בתכיפה אחת לצד השני אינו מפסיק:

אף לחרובין שהיו להם בכל העיר. אע''פ שלא היו רואין זא''ז לא היו נותנים כ''א פאה אחת לכולן והלכה כר''ג ולא כר''א בר' צדוק שאמר משמו:

לזתים שהיו להם בכל רוח. על כל הזתים שהיו להם לצד מזרחה של עיר היו ניתנים פאה אחת ופאה אחת לזתים שהיו להם בצד מערבה וכן לד' רוחות.

מתני' ולחרובין כל הרואין זא''ז. כל זמן שהעומד אצל א' מן האילנות יכול לראות האילן האחר אע''פ שיש ביניהן גדר אינו מפסיק ונותן פאה אחת מאילן זה על חבירו:

ואם היה שער כותש. שענפי האילן מעורבין זה עם זה וכשער ונוגעין בגדר על גבו כדמפרש בגמ':

אלא גדר. גבוה עשרה טפחים ובשאר אילנות מיירי ולאפוקי חרובין וזתים כדתנן במתני' דלקמן:

מתני' הכל מפסיק לזרעים. הכל לאתויי הא דריש לקיש דלעיל:

מתני' אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. שאם עומד בצד הזה אינו יכול לקצור בצד השני עד שיעמוד באמצע וקוצר מכאן ומכאן:

ר''י אומר מפסקת. הואיל והיא רחבה כל כך שצריך לעמוד באמצע ולקצור מב' צדדיה אבל אם עומד בצד הזה וקוצר בצד השני אינה מפסקת והלכה כר' יהודה:

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. כלומר שההר זקוף וצריך לחפור ולחרוש בו בכלי ברזל שחופרים בו את הקרקע מפני שאין הבקר וכליו יכולין לעבור שם ואם הוא עומד בין שתי השדות אינו מפסיק אע''פ שאין הבקר יכול לעבור בו בכליו הואיל ויכול לעדור אותו במעדר ונותן פאה אחת לכל:

גמ' קצר חצי איגדו וחצי איגדו וחצי שמותית. בזורע שני מינין חטים איירי. איגדו ובר''ש פ''ד ממע''ש גריס אגרו והכל א' ומלשון גורדלי הוא בפ' במה אשה (דף ס''ב) ביין גורדלי. לבן. או ביין חרדלי. שחור:

שמותית. כמו שחמתית כלומר שהיתה שדהו זרועה שני מיני חטין לבנה ואדומה וקצר החציה על מנת לעשות גורן א' ונמלך ועשאן שני גרנות אינו מפריש וכו':

לא בתחלה ולא בסוף. כלומר אפי' בתחלה לא כמו שאינו מפריש פאה אחת לבסוף וקמ''ל דלא אזלינן בתר מחשבתו שבתחלה לעשות גורן א' אלא אחר המעשה אזלינן והיינו אם נמלך קודם שיכלה את כל הקציר כדלקמן ואפי' אם הפריש מזה על זה בתחלה אינו כלום וצריך שיפריש בסוף מכל גורן וגורן בפ''ע:

קצר חצי האגדו וכו'. וכן איפכא דאפי' לקולא בתר מעשה אזלינן.

מפריש מן האגדו שבסוף וכו'. כלומר בין ממה שקצר בתחלה בין ממה שבסוף שהכל כמין א' הוא הואיל ועשה גורן א':

מפריש מן האגדו על האגדו. כלומר ואצ''ל שמפריש מן האגדו שבסוף על האגדו שקצר בתחלה ומשום דלקמיה נקט לה.

בשכילה את שדהו. ודוקא בשכילה לקצור כל שדהו בהא הוא דאמרינן דהולכין אחר מעשיו שעשה גורן אחד ומפריש ממין א' על חבירו:

אבל אם לא כילה את שדהו אפי' מן האגדו על האגדו אינו מפריש. כלומר שכילה לקצור את האגדו בלבד ולא כילה השמותית אינו מפריש ממנו כל זמן שלא כלה גם השמותית וטעמא דאי אמרת שיפריש ממין זה שכלה לקצרו על אותו המין בעצמו גזירה שמא יבוא להפריש ממנו גם על המין אחר שיאמר הרי דעתי לעשות אח''כ גורן א' משניהם ודי בפאה אחת על הכל ושמא אחר שיקצור כל השמותית יהא נמלך לעשות ממנו גורן אחר ונמצא שצריך ליתן פאה אחרת מהשמותית והוא יסמוך על פאה שהפריש מן האגדו על הכל ולפיכך אמרו שאפי' מן אותו המין לא יפריש עליו בעצמו עד שיכלה לקצור גם המין האחר ואז אם יעשה גורן א' נותן פאה אחת ואם ב' גרנות שתי פאות:

קצר חצי אגדו וכל השמותית וכו' וכל השמותית ששם נפטרה. ואע''ג שלא כלה כל השדה ועכשיו עושה שתי גרנות וא''כ היה צריך להפריש מכל מין ומין בפ''ע שאני הכא דכיון שכלה לקצור כל השמותית וגם החצי האגדו בשעה שהיה בדעתו לעשות גורן אחד הו''ל כמו שכלה את שדהו דהא מיהת מהשמותית כלה הכל וממין האחר החצי דכל מה דאמרינן דלא אזלינן בתר מחשבתו דוקא בשלא כלה שדהו משום מין מהמינין כדאיירי ברישא אבל אם כבר כלה מין אחד לגמרי וממין השני חציו כמו שכלה את שדהו מחשבינן ליה ובמה שהפריש מן האגדו פוטר הוא את כל השמותית:

גמ' אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה. מה טעם של אותה הלכה:

מן מה סער כותש. כלומר דפשיט לה מן מה דקאמר אם היה שער כותש משמע דאם הגדר היה שער כותש קאמר דאי למעלה ואינן נוגעין בגדר א''כ אין הגדר כותש ומאי אם היה דקאמר הכי הול''ל ואם יש שער כותש אלא הדא אמרה כותש ע''ג גדר שצריך שיהו נוגעין על גבו ממש דאז לא חשיב הגדר להפסיק אותן. א''נ דפירוש הבעיא כך הוא דבעי מה כותש ועולה במכתש כלומר אם צריך שהגדר המפסיק יהא גבוה כ''כ עד שעולה במכתש והוא השער מן ענפי האילנות המסתבכין זה בזה:

גמ' מה כותש. בעיא היא מהו כותש ובאיזה ענין הוא כותש לפי שלשון כותש משמע זה ע''ג זה על דרך בתוך העלי במכתש ומספקא ליה אהייא קאי:

ועולה במכתש. אם הוא על שעולה במכתש שמלמעלה עולין ענפי האילן ומסתבכין זה ע''ג זה ואע''פ שאינן נוגעין ע''ג גדר ממש מ''מ כאחת נחשבין ואין הגדר שלמטה מהן מפסיק אותן:

או כותש על גבי גדר. או שצריך שיהיו ענפי אילן כותשין ונוגעין ע''ג גדר ממש דאז הוא דנחשבין כאחת:

או כותש ע''ג גדר. כלומר או דלא בעינן שיהא הגדר עולה עד השער אלא אפי' אם השער הכותש היא שנוגע בענפים המתפשטים ותלוים למטה ע''ג גדר סגי בהכי ופשיט לה מן מה דקתני אם היה שער כותש משמע דאם יש שם שער כותש סגי:

ואין הגדר כותש. וכלומר שא''צ להיות הנדר עצמו עולה בכותש. הדא אמרה כותש ע''ג גדר הוא דבעינן שיהא נוגע בו בלבד ולא שיהא עולה במכתש ועיקר:

זמנין דהוה בה בתוך ד''א. כלומר לפעמים אמרינן בדין הזה שצריך שיהיו נטועין האילנות בתוך ד''א להגדר דהואיל דאין רחוקין ד''א מן הגדר מחשבינן לענפי האילן המעורבין על גבו מכאן ומכאן לעשות אותן כשדה אינן אחת שאין כאן הפסק ולאפוקי אם היו אילנות רחוקין יותר מיכן להגדר לא מהני השער כותש למחשבינהו כאחת.

וזמנין וכו' כדמפרש ואזיל:

מה את ש''מ. מאי קאמר וד' אמות מאי נינהו:

ומפרש לה והוא וכו'. כלומר הא דקאמר זמנין דהוי בה בתוך ד''א היינו והוא שיהו בתוך ד''א לגדר וכדפרישית.

והן שיהו בתוך י''ט בין נוף לנוף. והא דקאמר דזמנין אמרינן בה שבלבד שיהו בתוך י''ט בין נוף האילן שבצד זה לנוף האילן שבצד זה היינו בנטועין מטע י' לבית סאה וזהו בנטיעות ילדות שדרכן ליטע אותן רצופין במטע י' לבית סאה כדאמרינן בפ''ק דשביעית ואילנות זקנות אמרינן שם דרכן להיות שלשה אילנות לבית סאה והלכך כיון דנטיעות הללו דרכן שיהו רצופין אם היה בין נוף שבאילן מצד זה לנוף שבצד (זה) תוך עשרה טפחים סגי בהו להיות שער הכותש מחשיב להו כאחת ולאפוקי יותר מי''ט דאז לא הוו רצופין ואין נחשבין כאחת אבל ברישא באילנות זקנות מיירי דדרכן להיות מפוזרין בשלשה לבית סאה הלכך עד ד''א מאילן שבצד הגדר הזה לאילן שבצד גדר השני מחשבינן להו כאחת ע''י שער הכותש טפי לא.

ארבעה בדים. שורות של אילני זתים.

לד' רוחות העיר וכו'. וכלומר דר' יוסי בר בון העיד שהיו נוהגין של בית רבי כן ולד' רוחות העיר הוא וכדאמרן:

העיר. וקאמר דבאמת מה''ט אמרינן דלרוחות העיר הוא השיעור והעיר היא שמכוונת להם את הרוחות ואף שאינן מכוונות לרוחות העולם.

גמ' מי מכוין להן את הרוחות. כלומר לאיזה רוחות הוא דקאמר אם לרוחות העולם הא לפעמים אין העיר מכוונת לנגד ד' רוחות העולם ומי מכוין להם בכל פעם לראות לפי רוחות העולם וליתן פאה אחת לרוח.

שלשה. או שלשים אילנות:

הראשונים וכו'. כשעומד אצל הראשונים רואה הוא את האמצעיים וכן להיפך אבל אין נראין הראשונים שבקצה זה להראשונים שבקצה האחר אם אמרינן דהואיל ומהאמצעים רואין לכאן ולכאן האמצעיים מצרפן גם לשני הראשי' שבהצדדים לפאה אחת או לא וקאמר דאין האמצעיים מצרפן אלא מן הראשים על האמצעיים או מן האמצעיים על הראשים מפריש פאה אחת מאלו על אלו אבל מן הראשים על הראשים אינו מפריש ונותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן:

מתני הזורע את שדהו מין א'. מאיזה מין שהוא:

שני מיני חטים. כגון שחמתית או לבנה.

מתני נחום הליבלר. הסופר.

מן הזוגות. הם כל אותם הזוגות הנזכרים בפ''ק דאבות שקבלו שנים שנים עד מפי שמעון הצדיק והוא קיבל מהנביאים עד הלכה למ''מ.

גמ' קצר חצי איגדו וחצי איגדו וחצי שמותית. בזורע שני מינין חטים איירי. איגדו ובר''ש פ''ד ממע''ש גריס אגרו והכל א' ומלשון גורדלי הוא בפ' במה אשה (דף ס''ב) ביין גורדלי. לבן. או ביין חרדלי. שחור:

שמותית. כמו שחמתית כלומר שהיתה שדהו זרועה שני מיני חטין לבנה ואדומה וקצר החציה על מנת לעשות גורן א' ונמלך ועשאן שני גרנות אינו מפריש וכו':

לא בתחלה ולא בסוף. כלומר אפי' בתחלה לא כמו שאינו מפריש פאה אחת לבסוף וקמ''ל דלא אזלינן בתר מחשבתו שבתחלה לעשות גורן א' אלא אחר המעשה אזלינן והיינו אם נמלך קודם שיכלה את כל הקציר כדלקמן ואפי' אם הפריש מזה על זה בתחלה אינו כלום וצריך שיפריש בסוף מכל גורן וגורן בפ''ע:

קצר חצי האגדו וכו'. וכן איפכא דאפי' לקולא בתר מעשה אזלינן.

מפריש מן האגדו שבסוף וכו'. כלומר בין ממה שקצר בתחלה בין ממה שבסוף שהכל כמין א' הוא הואיל ועשה גורן א':

מפריש מן האגדו על האגדו. כלומר ואצ''ל שמפריש מן האגדו שבסוף על האגדו שקצר בתחלה ומשום דלקמיה נקט לה.

בשכילה את שדהו. ודוקא בשכילה לקצור כל שדהו בהא הוא דאמרינן דהולכין אחר מעשיו שעשה גורן אחד ומפריש ממין א' על חבירו:

אבל אם לא כילה את שדהו אפי' מן האגדו על האגדו אינו מפריש. כלומר שכילה לקצור את האגדו בלבד ולא כילה השמותית אינו מפריש ממנו כל זמן שלא כלה גם השמותית וטעמא דאי אמרת שיפריש ממין זה שכלה לקצרו על אותו המין בעצמו גזירה שמא יבוא להפריש ממנו גם על המין אחר שיאמר הרי דעתי לעשות אח''כ גורן א' משניהם ודי בפאה אחת על הכל ושמא אחר שיקצור כל השמותית יהא נמלך לעשות ממנו גורן אחר ונמצא שצריך ליתן פאה אחרת מהשמותית והוא יסמוך על פאה שהפריש מן האגדו על הכל ולפיכך אמרו שאפי' מן אותו המין לא יפריש עליו בעצמו עד שיכלה לקצור גם המין האחר ואז אם יעשה גורן א' נותן פאה אחת ואם ב' גרנות שתי פאות:

קצר חצי אגדו וכל השמותית וכו' וכל השמותית ששם נפטרה. ואע''ג שלא כלה כל השדה ועכשיו עושה שתי גרנות וא''כ היה צריך להפריש מכל מין ומין בפ''ע שאני הכא דכיון שכלה לקצור כל השמותית וגם החצי האגדו בשעה שהיה בדעתו לעשות גורן אחד הו''ל כמו שכלה את שדהו דהא מיהת מהשמותית כלה הכל וממין האחר החצי דכל מה דאמרינן דלא אזלינן בתר מחשבתו דוקא בשלא כלה שדהו משום מין מהמינין כדאיירי ברישא אבל אם כבר כלה מין אחד לגמרי וממין השני חציו כמו שכלה את שדהו מחשבינן ליה ובמה שהפריש מן האגדו פוטר הוא את כל השמותית:

גמ' אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה. מה טעם של אותה הלכה:

מן מה סער כותש. כלומר דפשיט לה מן מה דקאמר אם היה שער כותש משמע דאם הגדר היה שער כותש קאמר דאי למעלה ואינן נוגעין בגדר א''כ אין הגדר כותש ומאי אם היה דקאמר הכי הול''ל ואם יש שער כותש אלא הדא אמרה כותש ע''ג גדר שצריך שיהו נוגעין על גבו ממש דאז לא חשיב הגדר להפסיק אותן. א''נ דפירוש הבעיא כך הוא דבעי מה כותש ועולה במכתש כלומר אם צריך שהגדר המפסיק יהא גבוה כ''כ עד שעולה במכתש והוא השער מן ענפי האילנות המסתבכין זה בזה:

גמ' מה כותש. בעיא היא מהו כותש ובאיזה ענין הוא כותש לפי שלשון כותש משמע זה ע''ג זה על דרך בתוך העלי במכתש ומספקא ליה אהייא קאי:

ועולה במכתש. אם הוא על שעולה במכתש שמלמעלה עולין ענפי האילן ומסתבכין זה ע''ג זה ואע''פ שאינן נוגעין ע''ג גדר ממש מ''מ כאחת נחשבין ואין הגדר שלמטה מהן מפסיק אותן:

או כותש על גבי גדר. או שצריך שיהיו ענפי אילן כותשין ונוגעין ע''ג גדר ממש דאז הוא דנחשבין כאחת:

או כותש ע''ג גדר. כלומר או דלא בעינן שיהא הגדר עולה עד השער אלא אפי' אם השער הכותש היא שנוגע בענפים המתפשטים ותלוים למטה ע''ג גדר סגי בהכי ופשיט לה מן מה דקתני אם היה שער כותש משמע דאם יש שם שער כותש סגי:

ואין הגדר כותש. וכלומר שא''צ להיות הנדר עצמו עולה בכותש. הדא אמרה כותש ע''ג גדר הוא דבעינן שיהא נוגע בו בלבד ולא שיהא עולה במכתש ועיקר: