גמ' למי נצרכה. הא דקתני ברישא מצטרפין זע''ז לר''ש הוא דנצרכה דאלו לחכמים פשיטא דהרי אפי' בערלה וכלאי הכרם קאמרי בסיפא דמצטרפין ולמה לי דתני הכא דין הצירוף אלא אליבא דר''ש קמ''ל דאע''ג דפליג בסיפא וס''ל דהואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין מודה הוא הכא דלא תימא דאלו נמי כשני שמות הן דזה נקרא תרומה וזה חלה או ביכורים הלכך אשמועינן דהואיל ותרומה קרייה רחמנא לכולן מצטרפין הן לכ''ע:

והיא אשכחן וכו'. והי ר''מ וקאמר ר' חנינא הדא דתנינן תמן בפ''ו דנדה הרואה כתם ה''ז מקולקלת למנינה דאינה יודעת אם מימי נדה הוא או מימי זיבה וחוששת משום זוב אם עברו עליה שלשה ימים מימי זיבה משלבשה חלוק הזה ומצאה עליו כתם שהוא כשיעור ג' גריסין ועוד חוששת דילמא האי כתם מכל יומא ויומא הוא דקחזיא בכל חד וחד כשיעור גריס ועוד והויא לה זבה וחכ''א וכו' אלמא דרבי מאיר מחמיר בכתמים אף על פי שאינן אלא מדבריהם דדם יהיה זובה מבשרה כתיב דם ולא כתם אלא שחכמים הן שגזרו על הכתמים ולמה לא תנינן חלת דמאי שאם לקח עיסה מעם הארץ או ככר מהנחתום עם הארץ צריך הוא להפריש חלת דמאי מספק שמא לא הפריש עם הארץ את החלה דחשודין הן על החלה כמו על תרומת מעשר וכדתנן בפ''ה דדמאי הלוקח מן הנחתום וכו' וכן בפ''ד דחלה דקתני שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא וכו' אלמא צריך להפריש חלה מספק במקום שהעיסה נתחייבה בחלה ביד עם הארץ ואמאי לא קחשיב מתני' נמי לחלת דמאי לענין דימוע ולענין צירוף:

מאן תנא תרומת מעשר של דמאי. דמדמעת עד אחד ומאה וקאמר דר''מ הוא דאשכחן דמחמיר בדבריהם כדברי תורה:

ר''ש אומר אינן מצטרפין. מכיון דשתי שמות נינהו זה ערלה וזה כלאים וס''ל לר''ש דכל שני שמות אינן מצטרפין זה עם זה ור''א ס''ל דמצטרפין הן בנותן טעם ובגמרא מפרש דהאי צירוף בנותן טעם לענין היתר הוא וכגון שאחד מן האיסורי' הללו הוא מין בשאינו מינו עם ההיתר שנפל לתוכו שהדין בזה דהולכין אחר נתינת טעם שאם יש באיסו' בנ''ט אע''פ שיש כאן כדי לעלות אסור כדתנן לקמן בפרקין ואם האיסור השני הוא מין במינו עם ההיתר משנפל לתוכו מצטרף הוא כדי לבטל הנתינת טעם של האיסור הראשון דמכיון שנתרבה עכשיו בצירוף המין איסור השני אין בהאיסור הראשון כדי ליתן טעם בכולו ומותר וזהו דקאמר ר''א מצטרפין בנ''ט והיינו להיתר כדאמרן אבל לא לאסור אם הכל של מין אחד הן אין מצטרפין לענין איסור שיצטרף שיעור עלייה כנגד שתיהן דמכיון דהן שתי שמות אין מצטרפין לאסור ואין הלכה אלא כהת''ק:

ומצטרפין זה עם זה. כגון שנפלה רביעית יין מערלה ומכלאי הכרם לתוך מאתים רביעיות של יין מצטרפין הן וכיון שיש כאן אחד ומאתים עולין הן שמתבטלין והכל מותר ואינו צריך כאן להרים לפי שאין בהן גזל השבט ואם נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה ולענין זה אמרו שמצטרפין לאסור עד אחד ומאתים:

הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים. מפרש בגמרא לטעמא דעולין הן דכתיב בכלאי הכרם פן תקדש המלאה וכתיב מלאה גבי תרומה מלאתך ודמעך לא תאחר וילפינן מלאה מלאה מה להלן עולה אף כאן עולה וילפינן ערלה מכלאי הכרם דתרווייהו איסורי הנאה נינהו ולענין שיעלו באחד ומאה לא ילפינן מתרומה מפני שהואיל וכפל הכתוב איסורן שאסורין בהנאה כפלו חכמים בשיעורן ולפיכך אינן בטלין עד אחד ומאתים:

וצריך להרים. כדמפרש טעמא בגמרא מפני גזל השבט שהן ממון כהנים:

ומצטרפין זה עם זה. אם נפלה סאה אחת מכולן לתוך מאה סאה של חולין ונתערב הכל מעלה סאה אחת כנגד סאה שנפלה והשאר מותר לכל אדם ואם נפלה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע:

והביכורים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך אלו הבכורים שטעונין הבאת מקום וקרוין תרומה:

החלה דתרומה כתיב בה תרימו תרומה:

מתני' התרומה ותרומת מעשר של דמאי. כך הוא בכל הנוסחאות וכלומר אפי' בתרומת מעשר של דמאי הדין הוא שמדמע כתרומת מעשר של ודאי להעלות באחד ומאה דוקא ולפי שהדימוע עצמה אינה אלא מדבריהם דמדאורייתא חד בתרי בטל אלא שסמכו חכמים לומר דהתרומות עולין דוקא באחד ומאה מדכתיב גבי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה את מקדשו ממנו ולמדו מכאן דכל דבר שאתה מרים ממנו אם חזר לתוכו מקדשו ועד שיהיה אחד ומאה ומכיון דגזרו על הדמאי משום ספק שיש לו עיקר מן התורה עשאוה כודאי לענין דימוע ולענין איסור אכילה לזרים אלא שאין לוקין על אכילת תרומת מעשר של דמאי לפי שאינה אלא מדבריהם:

כמה דתנינן חלה לא ניתני חלת דמאי. שינויא היא כלומר דמאחר דתנינן חלה לא מיבעי תו למיתני חלת דמאי דהכל בכלל חלה היא ופריך והתנינן תרומה וא''כ כל תרומה בכלל ואפ''ה תני תרומת מעשר של דמאי ולא משני מידי:

דמאי צריך חלה. מילתא באנפי נפשה היא ופליגי בהא דקאמר שמואל סתם דמאי צריך להפריש ממנו חלה וכדפרישית שבדמאי של עיסה או ככר מיירי שחל חיוב החלה אצל עם הארץ דאי בלוקח תבואה מעם הארץ ועושה עיסה ממנו מאי קמ''ל דפשיטא שצריך להפריש חלה שלא נתחייבה בחלה אלא אצלו בגלגול העיסה אלא כדאמרן ומשום דלא קאמר ר' חנניה אלא הדין הפרשת חלה מספק בשם שמואל הלכך קאמר לי' ר' חיי' בר לוליבא אמאי קאמרת סתמא דלדידי ס''ל שהוא נוטל דמיו מן השבט וכלומר דודאי הוא שצריך להפריש החלה מספק אבל כשהוא נותנה להכהן נוטל דמים ממנו שהרי מספק הוא והוי הכהן מוציא מן החבירו ועליו הראיה ואינו נוטל בלא דמים והשיב לו ר' חנניה דכן אמר שמואל בהדיא שהוא נוטל דמיו מן השבט אלא דלא אסקי למילתיה מעיקרא:

ר' מנא בשם ר' יוסי. פליג דאינו נוטל דמים מן השבט דאם לא כן למחר הוא מביא של ודאי להכהן ויאמר דמאי הוא כדי ליטול דמים לפיכך לא התקינו שיהא נוטל דמים בשל דמאי:

נהיגין אתון מפקין חלה מן דמאי. אם אתם נוהגין כך וא''ל לא כן אמר שמואל אחוה דר' ברכיה לעיל בפ''ז דברכות על המתני' אכל דמאי וכו' דטעמא דמזמנין עליו מפני שבשעה שגזרו על הדמאי רוב העם מפרישין אותו לתוך בתיהן כלומר רואין אנו שרוב ע''ה מעשרין הן ומכניסין את התבואה לתוך בתיהן כדי שיתחייבו במעשרות והלכך הקילו בדמאי בכל מקום וא''כ ה''ה לענין חלה למה לא נסמוך על זה שרוב ע''ה מתקנין הן ונהי דלענין תרומת מעשר גזרו אעפ''כ ולא סמכינן על הרוב בחלה מיהת נסמוך על כך ובחלת א''י בזמן הזה הוא דמיירי דר' יוחנן אמר לגמליאל זוגא והשיב לו כן דרך שאלה ועל ששאל לו ר' יוחנן אם אתם נוהגין לעשו' כך ולקיים דברי חכמים שהדין הוא שצריך להפריש ואף במקום שהוא ספק שמא הופרש החלה:

א''ר יוסי בר' בון. נמי כר' יוחנן דצריך הוא להפריש אף במקום שהוא מספק דתנאי ב''ד שתהא חלתו בצפון צפונו כלומר שיקבע המקום להחלה כאן או כאן בדמאי כשם שקובע למעשר ולתרומת מעשר וכאותה ששנינו שם הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו' והשאר חלה ואמרינן לעיל דקובע לה מקום ושמעינן מיהת דדין חלה כשאר חיובי חכמים ששנינו ואף במקום שהוא מספק וכדלעיל צריך להפריש חלת דמאי: