Vayedaber

Orlah

Daf 5a

חִזְקִיָּה שָׁאַל פָּחוֹת מִיכֵּן כְּתָלוּשׁ הוּא. הִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ אֲסָרוֹ. כּוֹתְבִין עָלָיו גִּיטֵּי נָשִׁים. אָֽמְרִין חָזַר בֵּיהּ חִזְקִיָּה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה מִן הָדָא חָזַר בֵּיהּ דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן 5a בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כְּמַחַט שֶׁל מִיתּוּי דָּבָר בָּרִיא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

Traduction

Hiskia demanda: lorsque la racine d’un arbre renversé est inférieure à une aiguille de tisserand, sera-t-elle comptée comme détachée et la nouvelle plantation soumise à une seconde période de 3 ans d’orla? On le considère comme interdit (étant détaché); et l’on peut employer les feuilles pour y écrire un divorce (ce qui serait interdit pour ce qui adhère au sol). On raconte que Hiskia renonça ensuite à son avis (il admet qu’il y a adhérence même pour une racine moins grosse), et R. Yona dit qu’il a renoncé par ce motif, que R. Yohanan dit au nom de R. Yanaï: lorsque la racine a atteint la grosseur équivalente à une aiguille de tisserand, il est notoire qu’elle a trois ans de date (mais lorsqu’elle est inférieure, c’est une preuve de durée moindre, et les produits seront interdits).

Pnei Moshe non traduit

חזקיה שאל. בהא דתנינן אם נשתייר בה שורש אחד ושיעורו כמחט של מיתון ואם הוא פחות מכאן אי מחשבינן ליה להאילן כתלוש לכל מילי לענין אם משתחוה לו לע''ז אסרו דקי''ל המשתחוה למחובר לא אסרו ואם זה כתלוש הוא אסרו וכן אם כותבין עליו גיטו נשים דקי''ל אין כותבין על המחובר לקרקע ואם זה כתלוש הוא כותבין עליו או דילמא מכיון שעדיין מעורה במקצת הוא לא מחשבינן ליה כתלוש לשארי דברים:

אמרין. בבית המדרש חזר בו חזקיה ממה שנסתפק לו בתחילה והם לא שמעו אלא סתם שחזר בו חזקיה מאיזו שאלה אשר שאל ולא היו יודעין מה הוא כדמוכח מדלקמן:

א''ר יונה מן הדא חזר ביה. ר' יונה שמע ג''כ שחזר חזקיה משאלתו וקאמר דנראה לו שמן שאלה זו דשאל לקמן הוא שחזר בו ומשום דהדר אשכח בה טעמא:

דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי. כלומר ומה הוא השאלה אחרת של חזקיה על הא דר' ינאי הוא שאמר דהטעם שאמרו אם נשתייר בו שורש כמחט של מיתון שפטור מן הערלה מפני שמכיון שיש בו כמחט של מיתון דבר בריא הוא שכבר [עברו] עליו שלש שנים משעת נטיעתו הואיל ונתעבה שרשו כשיעור הזה ולפיכך פטור מן הערלה:

חזקיה שאל. כלומר ושאל חזקיה בענין זה אם אמרינן דהכל לפי ערך שיעור עובי מחט הוא וא''כ שליש מחט שנה שאם בעובי השורש כשליש אותו מחט הוא בידוע שעבר עליו שנה אחת משעת נטיעתו וצריך להשלים עוד שתים לשני ערלה וכן אם יש בו כעובי שתי שלישי מחט כבר עברו עליו שתי שנים וא''צ להשלים אלא שנה אחת ואם נוכל לסמוך על זה לענין אם נסתפק לו אימתי היה שעת נטיעה של אילן אחד וחברייא בעיי ג''כ כעין אותה הבעיא של חזקיה שאם יש בעביו כשיעור מחט הזה ועוד שליש מחט אם נאמר דדבר בריא הוא שיש לאילן הזה הרבה שנים לפי שבכל שנה ניתוסף עביו של השורש כמלא שליש אותו המחט:

חִזְקִיָּה שָׁאַל שְׁלִישׁ מַחַט שָׁנָה שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי שְׁתֵּי שָׁנִים. חֲבֵרַייָא בָּעֵיי מַחַט וּשְׁלִישׁ דָּבָר בָּרִיא שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע שָׁנִים. אִין תֵּימַר לֹא חָזַר בֵּיהּ לָמָּה שָׁאַל כֵּן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה מִן מִלְתֵיהּ חָזַר בֵּיהּ דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כְּמַחַט שֶׁל מִיתּוּי דָּבָר בָּרִיא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

Traduction

Hiskia remarqua aussi: lorsque la racine a atteint le tiers de la grosseur de cette aiguille, elle atteste un an d’existence (et n’exige plus que 2 ans d’attente); lorsqu’elle a atteint les deux tiers, elle atteste 2 ans. Or, firent observer les compagnons, si elle a atteint la grosseur de l’aiguille et un tiers, c’est une preuve de 4 ans d’existence; si donc il n’avait pas renoncé (et la supposerait détachée), il ne dirait pas de tenir compte des années écoulées et exigerait une nouvelle période complète. Aussi, R. Yona dit: Hiskia renonça de lui-même à son premier avis (non à la dernière remarque), selon ce que dit R. Yohanan au nom de R. Yanaï: dès que la racine a atteint la grosseur de ladite aiguille, elle atteste 3 ans d’âge.

Pnei Moshe non traduit

אין תימר לא חזר ביה. השתא מהדר הש''ס להא דלעיל שנסתפקו בני בית המדרש אם על השאלה הראשונה של חזקיה הוא זה ששמעו שחזר בו או לא ומסיים וקאמר למה כלומר ולמה נימא דלא חזר בו משאלה הראשונה:

שעל כן אמר ר' יונה ממילתיה חזר בו. כלומר לפי שנוכל לומר שעל כאן בדוקא הוא דשמענו שאמר רבי יונה שחזר בו חזקיה ממילתיה וזהו על דאמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכו' ושאל חזקיה על זה כדאמרן ואפשר דדוקא משאלה על הענין דמיירי כאן הוא שחזר בו כדמפרש ואזיל לטעמא:

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֲפִילוּ יֵשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין בּוֹ כְּמַחַט שֶׁל מִיתּוּי. אָמַר רִבִּי יוּדָן מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹסֵי אָמַר רִבִּי אַף כְּשֶׁאָֽמְרוּ בְּנוֹת חָמֵשׁ בְּנוֹת שֵׁשׁ בְּנוֹת שֶׁבַע אֶלָּא בִגְפָנִים בְּנוֹת חָמֵשׁ. בִּתְאֵינִים בְּנוֹת שֵׁשׁ. בְּזֵיתִים בְּנוֹת שֶׁבַע. וַאֲנָן חָמֵיי הָדֵין מֻרְוִיתָא דִתְאֵינָה אַתְיָא בְּפֵירֵי. אָמַר רִבִּי יוּדָן כְּרִבִּי טְרִיפוֹן לְעוּבְיָהּ.

Traduction

Selon R. Yossé, il renonça à cette dernière remarque, par ce motif nouveau que parfois, même au bout de 3 ans d’existence, la racine n’a pas atteint ladite grosseur. R. Judan observe qu’un enseignement confirme l’avis de R. Yossé, puisqu’il est dit (22)Cf. (Sheviit 1, 9), fin.: Bien que l’on ait dit que les produits peuvent indifféremment être âgés de 5 ans, ou de 6, ou de 7, pourtant les ceps de vigne devront être de 5 ans; pour les figues, il faut 6 ans; pour les olives, 7 ans. Mais ne voit-on pas parfois des branches de figuier surchargées de fruits dès la fête de Purim (au mois d’Adar)? c’est vrai, répond R. Juda, lorsqu’elles s’étendent en épaisseur ou en largeur, mais non lorsqu’elles gagnent en hauteur (et il en est de même des racines).

Pnei Moshe non traduit

אמר ר' יוסי. כלומר משום דאמר ר' יוסי עלה דודאי זהו אמת דמכיון שיש בה כמחט של מיתון דבר בריא הוא שעברו עליו ג' שנים אבל יש דלפעמים אפי' יש בו שלש שנים שעברו עליו ואין בו כמחט של מיתון ומשום דמשתהא יותר ויותר עד שיגיע שיהא בשרשו כעובי מחט של מיתון והשתא שפיר הוא דקאמר רבי יונה משאלה זו השניה חזר בו חזקיה דאין שום סברא לומר דבשליש המחט עברה עליו שנה אחת וכו' דזה לא נלמד מהא דר' ינאי דנהי דזהו דבר בריא אם יש בו כעובי מחט הזה שעברו עליו ג' שנים אבל הרי יש שאע''פ שעברו עליו ג' שנים עדיין לא הגיע לשיעור הזה ולפיכך חזר בו חזקיה משום דאכתי איכא לספוקי דאף שאין בו אלא שליש עובי מחט אפשר שכבר [עברו] עליו שתי שנים או יותר וליכא למיסמך עלה לענין זה כלל והשתא הדרינן לשאלה קמייתא דאיכא למימר דמשאלה זו הראשונה לא הדר ביה חזקיה:

מתניתא מסייע לר' יוסי. תניא בתוספתא דמסייע לר' יוסי שיש שהאילן משתהא יותר ויותר מג' שנים עד שיתעבה במקצת ותוספתא זו הובאה לעיל בסוף פ''ק דשביעית ונשנית גם שם בפ''ק דקתני איזהו נטיעה ר' יהושע אומר בת חמש בת שש בת שבע אמר רבי מפני מה אמרו בת חמש בת שש בת שבע כלומר ולא פירשו לחלוקי זמנים הללו. אלא אומר אני גפנים בני חמש תאנים בני שש וזיתים בנות שבע:

ואנא חמיי. כלומר ופרכינן עלה התם הלא אנו רואין להדין מרותא דתאינה ואתייא בפירא כלומר ילדה אחת של מורביות תאנה שעושה ומביאה פירות והיא לא הגיעה לבת שש ואם היא מביאה פירות מקודם שש אמאי קרי לה נטיעה לבת שש ומשני התם ר' יודן בר' טרפון לעוביה כלומר לכך קרו אותה נטיעה לפי שאינה מתעבה להגיע לשיעור הראוי לקרותו אילן עד שש והיינו דמסייע לר' יוסי שיש שאפי' יש בו שלש שנים לא הגיע לשיעור עובי מחט של מיתוח:

Orlah

Daf 5b

אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וּבוֹ בְּרֵיכָה וּבוֹ בְרָכָה. רִבִּי חוּנָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וּבוֹ בְּרִיכָה. 5b אָמַר רִבִּי מָנָא אִית בְּנֵי נָשׁ שְׁמוֹן בְּרִיכָה כְּמָאן דְּאָמַר בּוֹא בְּרוּךְ י֨י.

Traduction

Lorsqu’un arbre a été déraciné et qu’il reste encore une racine en terre, dit la Mishna, etc.''. Par cette dernière expression, il faut entendre, non la racine, mais qu’il y a bénédiction en lui (le mot BERAKHA ayant les deux sens). C’est aussi l’avis de R. Houna au nom de R. Yohanan. R. Mena dit que certains hommes se nomment ainsi, se conformant au verset de la Genèse (Gn 24, 31): Viens, toi qui es béni (23)L'équivalent chaldéen de ce mot est aussi berakha de Dieu

Pnei Moshe non traduit

גמ' ובו ברכה. לישנא דבריכה מפרש דלשון ברכה הוא שנעשה אילן חדש מאותו אילן עצמו שבא ממנו:

ר' הונא בשם ר' יוחנן ובו בריכה. כלומר בריכה כמשמעה ולשון ילדה הוא וכהאי דתנינן בפ' הספינה גבי בריכי יונים הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה הראשונה:

אית בני נש שמון בריכה כמאן דאמר וכו'. כלומר ר' מנא מפרש כדאמר מעיקרא שיש בני אדם שמבינים ופותרין כך דבו בריכה שבא ברכה ממנו וכהאי דאמר בוא ברוך ה':

רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יַסִּי רִבִּי לָֽעְזָר בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא. רִבִּי בָּא רִבִּי חִייָה רִבִּי לָֽעְזָר רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה בֶן גַּמְלִיאֵל יַלְדָּה שֶׁסֻּפְּקָה לִזְקֵינָה טֻהֲרָה הַיַּלְדָּה. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר בָּא מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן סִיפּוּק גְּפָנִים סִיפּוּק עַל סִיפּוּק אַף עַל פִּי שֶׁהִבְרִיכָן לָאָרֶץ מוּתָּר. וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא הִשְׁרִישָׁה הַיַּלְדָּה עַד שֶׁלֹּא הִתְאָחָה מִן הַזְּקֵינָה. רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל דְּרִבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּרִבִּי יְהוּדָה אָמַר מִתְאָחָה הִיא עַד שֶׁלֹּא תַשְׁרִישׁ.

Traduction

R. Zeira, R. Yossé, R. Eléazar au nom de R. Hanina, R. Aba, R. Hiya, R. Hanania au nom de R. Hanina b. Gamliel disent: lorsque de deux arbres, l’un jeune et l’autre vieux, la jeune racine s’est greffée sur le vieux, elle est dispensée des droits d’orla, car elle se nourrit du suc du vieil arbre. En effet, dit R. Eléazar ou R. Hiya b. Aba c’est ce que dit notre Mishna: ''Quant aux vignes rattachées par la greffe, ou les ceps attachés à ce lieu, si même ils sont provignés en terre, leurs fruits n’étant pas nouveaux sont permis (24)''On ne craint pas que le provignement en terre adhère avant que l'attache du jeune plant soit effectuée; car, même en ce dernier cas, la jeune branche serait dispensée par la jonction.''''. Mais n’est-il pas à craindre que la jeune plante ait jeté des racines avant de s’unir à l’ancienne? Elle est conforme, dit R. Hanania, fils de R. Hillel, à l’avis de R. Juda, qui dit: la jonction (avec l’arbre) précède le développement de la racine en terre.

Pnei Moshe non traduit

ילדה שסיפקה. שסבכה לזקינה טהרה הילדה כלומר שטהרה מאיסור ערלה מפני שיונקת היא מן הזקינה שכבר עברו עליה שני ערלה:

מתני' אמרה כן. ממתני' שמעינן לזה דקתני סיפוק גפנים וכו' מותר ואע''פ שהבריכן בארץ הואיל ויונקות מגפן הזקינה:

וחש לומר שמא השרישה וכו'. ואמאי לא ניחוש לומר שמא השרישה הילדה בארץ עד שלא תתחבר בחיבור ובדיבוק גמור בהזקינה בכדי שתוכל לינק ממנה ושוב לא תהני לה הזקינה שהרי כבר השרישה וכאילן בפ''ע הוא:

דר' יהודה היא דאמר מתאחה הוא עד שלא תשריש. הך דר' יהודה שמעינן ליה מהא דתני בתוספתא דמכלתין אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב ר' יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור וטעמיה מפני שהוא מתאחה עם אילן הזקן עד שלא ישריש הוא בארץ:

רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן שָׁרָשִׁים אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא לְרִבִּי יוֹסֵי בְּפֵירוּשׁ שְׁמַעְתָּנָהּ מִן דְּרִבִּי יוֹחָנָן אוֹ מִן שִׁיטָּתֵיהּ דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וְתַנֵּי כֵן הִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ נָטַע פָּטוּר מִן הֶעָרְלָה. נָטַע וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ חַייָב בְּעָרְלָה. וְאַתּוּן סָֽבְרִין מֵימַר הֶקְדֵּשׁ פָּטוּר וּזְקֵינָה פָטוּר. וְלָא דָמְיָא הֶקְדֵּשׁ רָאוּי הוּא לִפְדּוֹתוֹ וּלְחַייְבוֹ הוֹאִיל וְרָאוּי לַחֲשׁוֹב וּלְחַייְבוֹ אִית לָךְ גַּבֵּי זְקֵינָה רָאוּי לַחֲשׁוֹב עָלֶיהָ וּלְחַייְבָהּ.

Traduction

R. Yossé dit au nom de R. Yohanan: les racines n’ont pas de consistance (et elles n’entraînent pas de dispense, la plantation étant réelle). R. Zeira dit à R. Yossé: l’a-t-on entendu dire ainsi par R. Yohanan explicitement, ou n’est-ce qu’une déduction tirée d’un de ses avis? Voici ce qu’on a enseigné (25)Tossefta sur ce traité, 1.: lorsqu’on a consacré un arbre que l’on a planté ensuite, il est dispensé de l’orla (à titre sacré); s’il l’a planté et consacré plus tard, l’orla subsiste. Or, l’on avait cru que l’arbre consacré ainsi que le vieux sont dispensés de l’orla à titres égaux. Il n’en est rien; car il peut arriver que l’on rachète ce qui est consacré et qu’il devienne ainsi soumis aux droits par suite d’un changement de destination, tandis que pour le vieil arbre, nulle modification de ce genre n’est admissible.

Pnei Moshe non traduit

ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהן ממש. אין הולכין אחר שרשים והלכך אפי' השרישה מקודם שתתאחה לאו כלום הוא לפי שאין בשרשים ממש:

א''ר זעירא וכו' או מן שיטתיה דר' יוחנן. כדאמר ליה הכי לעיל בסוף הלכה א' דאפשר הואיל ואתם קיימין הכא בערלה נזכרתם בהא דקאמר ר' יוחנן בבכורים וילפת לה מן שיטתיה דר' יוחנן דהתם דכך ס''ל נמי בדין ערלה אבל לאו מילתא הוא דמהתם לא ילפינן מידי:

ותני כן. כלומר דשמעינן נמי מהא דתני בתוספתא כן דשרשים יש בהן ממש לענין דין ערלה דתני שם הקדיש לאילן אחד ואחר כך נטע אותו בארץ פטור הוא מן הערלה דחל ההקדש עליו מקודם שנטעו נטעו ואחר כך הקדישו חייב בערלה ואע''פ שיונק עכשיו מדבר שהוא הקדש כיון שנטעו והשריש בארץ חייב אלמא דשרשים יש בהן ממש:

ואתון סברין מימר הקדש פטור וזקינה פטור. בתמיה ותשובת ר' יוסי לר' זעירא הוא וכי סבורין אתם לומר דהואיל והקדש פטור דלכם כתיב וזקינה פטור נילף דין סיפקה לזקינה מהאי דהקדש לענין שרשים הא לאו מילתא הוא דלא דמיא דבהקדש היינו טעמא דמכיון דהאילן עצמו יכול הוא להביאו לחיוב ערלה שהרי ראוי הוא לפדותו מן ההקדש ולחייבו בערלה:

הואיל וראוי לחשוב וכו'. וכלומר שההקדש שוה הוא להא דאמרינן לעיל בהלכה א' שאם סיפקה לצד העליון שנטעו לסייג חייב הואיל וראוי הוא לחשוב עליו שיהא למאכל ולחייבו וה''נ בהקדש כן:

אית לך גבי זקינה וכו'. בתמיה וכי יש לך לומר גבי זקינה שראוי לחשוב עלי' ולהביאה לחיוב ערלה הרי כבר עברו עליה שני ערלה הלכך לא דמיא ולא ילפינן דין דסיפקה לזקינה מדין ההקדש:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source