ר''ז אמר לה סתם. להאי שינויא דלקמיה ור' הילא אמר לה בשם ר' אלעזר שאני במתני' שראוי הוא צד החיצון לחשוב עליו שיהא גם הוא למאכל ולחייבו במחשבה זו כדאמרינן לעיל ולא מיקרי שורש הפטור לגמרי מכיון שיכול לבוא לידי חיוב:

והתנינן ר' יוסי אומר וכו'. ואמאי של צד הפנימי חייב ויפטור צד החיצון לצד הפנימי דהא יונקין זה מזה למטה ואת אמרת שורש הפטור פוטר:

שורש פטור פוטר. אם יש מעורב בשרשין שורש א' של פטור פוטר הוא את שאר השרשין ואפי' יונקין הן מן החיוב וכדמפרש ואזיל:

מאי. לענין מאי קאמר לה ר' יוחנן בפשיטות להאי מילתא אם סובר הוא כרבי דאומר שרשין חיין ויונקין זה מזה כהאי דקאמר באילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו בח''ל ומכריע הוא להלכה כרבי וקאמר הש''ס דלא היא אלא מילתיה דר' יוחנן לד''ה הוא ולענין אחר הוא דקאמר הכא שורש פטור פוטר וכדמסיק ואזיל:

הן דתימר שורש פטור פוטר. הא דקאמר דפוטר הוא לענין ערלה הוא דקאמר ובשורש ישן שכבר עברו עליו שני ערלה שהשריש מתוך שלו לתוך של חבירו ויונקין שרשי אילן שנטע חבירו ממנו פוטר הוא את של חבירו מערלה אבל אם השריש מח''ל לתוך אשר בארץ לא בדא אמר שורש פטור פוטר דאפשר דבכה''ג ס''ל כרשב''ג ולחומרא דצד הנטוע בארץ חייב וצד ח''ל פטור ולא הוי כמעורב של חיוב ושל פטור זע''ז:

הן דתימר. השתא מפרש לה ומילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דאת אמר בעלמא להאי מ''ד דס''ל שרשין אין בהן ממש דוקא בשהשרישו מח''ל לתוך הארץ דאין בהן ממש לפטור אבל איפכא יש בהן ממש ולחיוב דלחומרא אזלינן:

שרשים אין בהן ממש. ומשום דקאמר לה סתם בשם ר' יוחנן שאל לו ר''ז אם בפירוש שמעת להא מר' יוחנן ולענין דין ערלה דקיימינן כאן או דלאו הכי הוא אלא בערלה הויתון קיימין כלומר בעוד שהייתם עומדין לעסוק במס' ערלה ונזכרת להדא מילתא שאמר לענין בכורים שרשים אין בהם ממש וכהאי דאמרינן לקמן בפ''ק דבכורי' בענין דבעינן שיהו כל גידולים מאדמתך וחשבת דגם לענין ערלה אמר לה אבל לאו מילתא הוא דהא אמרינן לעיל בשם ר' יוחנן דשורש פטור פוטר לענין ערלה:

להקדש חייב וכו'. וכדמפרש טעמא דלהקדש חייב משום שראוי הוא לפדותו ולחייבו בערלה וכן אם סיפקה לצד העליון של אילן שהוא לסייג או לצד התחתון שהוא לסייג אע''ג דעכשיו פטור מ''מ איכא ביה צד חיוב מכיון שהוא ראוי לחשוב עליו למאכל ולחייבו:

סיפקה. ילדה שסיפקה לזקינה ויונקת ממנה פטור מערלה וכן לח''ל להנטוע בח''ל ויונקת משם פטור מד''ת בערלה דאין ערלה בח''ל אלא מהלכה:

ר' יוסי כרשב''ג. על ר' יוסי דמתני' קאי מי נימא דמילתיה אתייא כרשב''ג דברייתא דלעיל דס''ל צד הנטוע בארץ חייב ושל ח''ל פטור וה''נ בצד הפנימי והחיצון דקאמר ר' יוסי וקאמר הש''ס דלא היא אלא אפ''ת דיסבור ר' יוסי כרבי דלעיל שאני ערלה ממעשרות דערלה תלויה לדעתו לפי מה שיחשוב על האילן כך הוא אם לחיוב שהוא למאכל או שיחשוב עליו לסייג שהוא פטור ובדידיה תליא מילתא אבל מעשרות אינן תלוין לדעתו אלא מה שבארץ חייב ומה שבח''ל פטור ואם מקצתו בכאן ומקצתו בכאן חיוב ופטור מעורבין זה עם זה ואיכא למימר דאזלא מילתיה דר' יוסי אפי' כרבי דלעיל:

והעולה מאליו. ברשות היחיד דוקא כל אלו חייבין בערלה וכן ברבעי:

והנוטע בספינה. אע''פ שאינה נקובה וכדקאמר בגמרא דבנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה שאע''פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות:

והגזלן שנטע. שגזל הקרקע ונטעה והכי קאמר בגמרא:

והנכרי שנטע. בין לישראל בין לעצמו:

ר' יהודה פוטר. טעמיה דקסבר ונטעתם אף לרבים משמע ולכם נמי משמע אף לרבים והוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ואין הלכה כר' יהודה הנוטע ברשות הרבים. בשביל עצמו כשנטעו חייב אבל העולה מאליו ברשות הרבים פטור:

הנוטע לרבים חייב. וכגון שנטעו בתוך שדה שלו שיהא זה לרבים למי שירצה לאכול מהפירות והכי אמר בגמרא וילפינן מדכתיב ונטעתם אפי' לרבים:

מתני' עת שבאו אבותינו לארץ וכו'. הכי דריש לה בת''כ מקרא דכתיב כי תבואו ונטעתם פרט לשנטען גוים עד שלא באו לארץ או יכול שאני מוציא את שנטעו גוים משבאו לארץ ת''ל כל עץ מכאן אמרו עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אע''פ שלא כיבשו חייב וכלומר אפי' הגוים נטעו אותן אם הוא משבאו ישראל לארץ חייב:

בשגזל קרקע. על הגזלן דמתני' קאי הא דקתני והגזלן שנטע חייב ומפרש בשגזל הקרקע ונטעה ופריך וכי יש קרקע נגזל והרי לעולם בחזקת בעליה היא אמר ר' הילא וכו' וכה''ג אמר נמי לעיל בפ''ז דכלאים:

הנוטע לרבים וכו'. כלו' דמסיים ואזיל בהך פירושא דהא דקתני הנוטע לרבים חייב דוקא בנוטע בתוך שלו לרבים וכן הנוטע בר''ה דתנינן חייב היינו דוקא בשנטע לעצמו כדפרישי' במתני' אבל הנוטע לרשות הרבים ולרבים פטור:

הנוטע לרבים. פיסקא דמתני' היא דקתני חייב ומפרש וקאמר דאם ברשות הרבים פטור:

אמר ר' יוסי בר' בון. דלא היא דלעולם ס''ל כהאי דנגעים ותרי תנאי אליבא דר' יהודה ותיפתר להאי דאמר בנגעים כהאי תנא בשם ר' יהודה בדין ערלה וכדתני רשב''א משמיה דר' יהודה בת''כ וכן בתוספתא הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו לרבים פטור מן הערלה ולא מיקל אלא בעולה מאליו דונטעתם כתיב ולהך תנא אליבא דר' יהודה ס''ל דהא דתני במתני' העולה מאליו חייב אפילו הוא לרבים ובהא הוא דפליג ר' יהודה ולדידיה ל''ק הא דר' יהודה בנגעים משום דשאני הכא דמהיכא דמרבינן לרבים ממעטינן נמי בעולה מאליו דונטעתם קאמר רחמנא:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אמר. בת''כ פ' מצורע דתני אחוזתכם אחוזה מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים אמר ר' יהודה אני לא שמעתי למעט אלא בית המקדש בלבד וא''כ לר' יהודה ירושלים אע''פ שהיא לרבים מטמאה בנגעים והכא פוטר הוא בנוטע לרבים ומשני תמן הוא אמר אני לא שמעתי וכו' דמפי השמועה ששמע מאחרים אמרה אבל הכא בשם גרמיה אמר ואיהו לא ס''ל להאי דאמר משמועה גבי נגעים:

נטעו לרבים וכו'. ופריך מחלפה שיטתי' דרבנן דתמן אינון אמרין וכו' והכא אינון אמרין הכין. בתמיה בפ' י''ב דנגעים תנינן ירושלים וח''ל אינן מטמאין בנגעים דכתיב כי תבואו וגו' וירושלים אינה אחוזה אלא לרבים הוא ואמאי מחייבי הכא בנוטע לרבים ומשני תמן גילה הכתוב דמה שהוא לרבים אינו מטמא בנגעים דכתיב ובא אשר לו הבית פרט לירושלים שהיא לכל השבטים שהיא אחוזת כולן ולא נתחלקה לשבטים ברם הכא ריבה הכתוב דכתיב ונטעתם מכל מקום ואפילו לרבים:

תמן אמר היא הוייה וכו'. לא מצאתי שאמר ר' ישמעאל לזה בהדיא לא בספרא ולא בספרי ולא במכילתא ואפשר מדגריס במכילתא פ' בא והיה כי תבואו אל הארץ וגו' כאשר דבר והיכן דבר והבאתי אתכם וכו' כיוצא בדבר אתה אומר פחדכם ומוראכם יתן ה' כאשר דבר והיכן דבר את אימתי אשלח לפניך וכו' ואף שאין הלשונות דומות זה לזה וכן מביא עוד שם להרבה מקראות כאשר דבר והיכן דבר וכו' ואינן בלשון אחד כ''א במשמעות אחד וסתם מכילתא ר' ישמעאל היא ומהתם משמע דר' ישמעאל לא היה מדקדק בשינוי לשון הכתוב וכדמסיים הוא הויה הוא קימה כלומר כתוב א' אומר והייתם לי קדושים וכתוב א' אומר יקימך ה' לו לעם קדוש והכל אחד הוא וכן היא שבירה היא נפיצה היא גאולה היא פדייה וכלומר דבין מקום דכתיב לא יגאל ובין מקום דכתיב לא יפדה הכל משמעות אחד הוא ובין דכתיב ישבר או ינפץ ודומיא דדריש ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ומיהת שמעינן דר' ישמעאל לא קפיד אשינוי לשון דהכתוב והכא הוא משנה בין לישן ללישן דמדקדק לישנא דבבואכם שהיא משונה מלשון שאר ביאות שבתורה ויליף לדינא משינוי הלשון וא''כ מחלפא שיטתיה ולא משני הש''ס מידי אלא כלומר דע''כ תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל:

מחלפה שיטתיה דר' ישמעאל. הואיל ואייתי הא דדריש ר' ישמעאל גבי חלה מקשה דידיה אדידיה למאי דקאמר בעלמא:

ותני כן. אחלה קאי דתניא בהדיא בספרי פ' שלח דדריש ר' ישמעאל גופיה כן דגריס התם בבואכם אל הארץ וגו' ר' ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכל ביאות שבתורה הוא אומר והיה כי תבואו אל הארץ והיה כי יביאך ה' וכאן הוא אומר בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה:

נטעו אף על פי שלא כיבשו חייב וכר' ישמעאל וכו'. קושיא היא כלומר וכר' ישמעאל דאמר לעיל בפ''ב דחלה ובכמה מקומות דכל מקום שנאמר ביאה אינה אלא לאחר י''ד שנה שכיבשו ושחילקו ומאי עביד לה להמתני' ומי נימא דפליג ר' ישמעאל על הא דתנינן אע''פ שלא כיבשו חייב דהרי בערלה כי תבואו כתיב וקאמר ר' הילא דלא היא אלא דמודה ר' ישמעאל בחלה ובערלה דנוהגין מיד אע''פ שלא כיבשו וטעמא בחלה כדמפרש לקמיה ובערלה טעמא דריבה הכתוב מדכתיב כי תבואו ונטעתם כל עץ כדדריש לה בת''כ שהבאתי במתני':

הדא אמרת שורש פטור פוטר. כלומר ש''מ מהמתני' להא דאמרינן בהלכה דלעיל דשורש פטור פוטר הוא אפי' להחיוב שיונק ממנו דהא מתני' פוטרת את אשר נטעו הנכרים עד שלא באו לארץ ואע''פ שגדל אח''כ ברשות ישראל וביד החייב מ''מ הואיל ויונק הוא משורש הפטור פטור מן הערלה:

גמ' ונטעתם פרט לשנטעו גוים וכו'. מברייתא דת''כ הוא כמו שהבאתי במתני':