והכא עיקרו פטור ותוספתו חייב. בתמיה וסיומא דמילתיה דר' יוסי הוא וכלומר דמכל מקום ניחא היא ולא קשיא על הא דר' ירמיה דשאני התם שהרי התוס' מיהת בחיוב היא שניתוסף ביד הישראל ואין אתה פוטרו בשביל שליש הראשון שיש בו מהפטור דהגדל בחיוב חייב הוא ותורם ומעשר לפי חשבון כדאמרינן לעיל בפ''ה דמעשרות בהל''ד אבל הכא הרי עיקרו פטור הוא לגמרי מן הערלה שכבר עברו עליו שלש שנים הראשונים בפטור והיאך יהא התוספת חייב שניתוסף בו אח''כ מהעיקר שאין בו צד חיוב כלל אלא ודאי בדין הוא שהתוספת פטור כר' ירמיה:

דתני. בתוספתא והובאה לעיל בפ''ה דפאה ובכמה מקומות שדה שהביא שליש לפני הגוי וחזר ולקחה ישראל ממנו ר''ע אומר התוספת שגדלה ברשות ישראל פטור מן המעשרות לפי שכבר הביאה שליש ביד הגוי והגיעה התבואה לעונת המעשרות בעודה ברשות הפטור וחכמים אומרים התוספת שהוסיפה ביד ישראל חייבת וזהו דנראה דקשיא על ר' ירמיה דהא חכמים מחייבי כאן בתוספת ואע''פ שהביאה שליש ביד הגוי:

א''ר יוסי הדא דר' ירמיה מתחמי קשיא. כלומר לפום ריהטא נראה דקשיא על דברי ר' ירמיה מחכמים דברייתא דלקמיה ואפ''ה לית היא אלא ניחא ולא קשיא מידי כדמפרש ואזיל:

והתנינן ר' יוסי וכו'. ואמאי צד החיצון פטור הרי גם כאן נתחייב בו מחשבת חיוב של צד הפנימי ומשני דלא דמייא להך דר' יוסי במתני' דתמן הצד הפנימי שהוא למאכל לעולם הוא למאכל ומה שהוא לסייג לעולם הוא לסייג ואין כאן עירוב מחשבת חיוב אבל הכא מכיון שנתערב בו בכולו מחשבת חיוב בדין הוא שיהא חייב:

נטע. שיהא שנה ראשונה לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב ג''כ בדין הוא שיהא חייב דהיינו קמייתא:

למאכל וחישב עליו. אח''כ לסייג לא כל הימנו להפקיע חיובו שבתחילה נטעו למאכל:

נטעו לסייג. בתחילה ואח''כ חישב עליו למאכל בא במחשבה כלומר בא לחיוב במחשבה זו והכי תני בת''כ פ' קדושים בהדיא נטעו לעצים וחישב עליו מנין ת''ל כל עץ מאימתי מונה הוא לו משעת נטיעתו והכי תני לה נמי בתוספתא דמכלתין:

נטעו. שיהו כל שלש שנים הראשונים לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל והוסיף האילן אח''כ בגידולו פליגי אמוראי בתוספתו דאלו לא הוסיף הרי כל ג' שנים של ערלה לא היה בו צד חיוב וכן דין רבעי ג''כ אין לו כדלקמן דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי אלא בתוספת שלו ס''ל לר' ירמיה דנמי פטור מן הערלה כדמפרש טעמיה לקמן ור' בא ס''ל דהתוספת חייב דהוי כנטיעה בתחילה:

נעשה כטבל ומעושר. כלומר אליבא דר' קאמר משום שנעשה כטבל וחולין מעורבין זה בזה ולענין זה הוא כאלו כולו בארץ שמה שהוא יונק מצד ח''ל הוא חולין וכמעושר הוא ומצד של א''י הוא טבל:

כאלו כולו בארץ. דהשרשים יונקין זה מזה וכדמפרש ר' יוחנן לקמיה:

תני. בתוספתא והובאה לעיל בפיאה פ''ד ובדמאי:

א''ר יוחנן דברי ר' ישמעאל וכו'. כלומר תנינן בחדא ברייתא דס''ל לר' ישמעאל דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי והשתא מיבעי ליה לר' יוחנן היכי דמי האי דר' ישמעאל אם עד שיהא לו שלש שנים ערלה קאמר דאז יש לו דין רבעי או אפי' אם אין לו אלא שנה אחת מערלה או שתים וכגון שנטעו שנה אחת או שתים שיהא לסייג ומכאן ואילך למאכל דבכה''ג יש לו מיהת דין ערלה בשנה אחת או שתים משלש שנים יש לו דין רבעי ומשום דר' יוחנן סתם דבריו בהבעי' דיליה ואיכא לפרושי להכי ולהכי פליגי בהא תלמידיו ר' יונה ור' יוסי דר' יונה מפרש דעיקר ערלה צריכה לי' לר' יוחנן כלומר בעיקר דין ערלה נסתפק כאן אם השנה או השתים שהן למאכל נוהגת בו דין ערלה או לא לפי שאין עיקר ערלה פחות שנים כלומר השנים של ערלה והן שלש שנים ולפיכך נסתפק לו דהואיל וכאן אין בהאילן הזה שלש שנים שלמים של חיוב ערלה איכא למימר דשוב אין בו דין ערלה כלל ואפי' באותה שנה או שתים שהן של מאכל ור' יוסי מפרש לה להבעי' של ר' יוחנן דעיקר דין רבעי הוא דצריכה ליה אם דוקא שלש שנים חיוב ערלה בעינן לדין רבעי או לאו דוקא ג' שנים אלא שיהא בו מיהת דין ערלה ואפי' בשנה אחת נוהגת בו אח''כ דין רבעי ור' ישמעאל ה''ק כל שאין לו ערלה כלל אין לו רבעי ולאפוקי אם היה לו ערלה אפי' שנה אחת מג' שנים הראשונים יש לו דין רבעי וכדפרישית מעיקרא אבל לענין דין ערלה באילן הזה לא מספקא ליה לר' יוחנן דמסתברא דאותה שנה מהג' שנים שהוא למאכל נוהג בו דין ערלה ועד שיעברו עליו ג' שני ערלה עם אותה שנה:

מתני' עת שבאו אבותינו לארץ וכו'. הכי דריש לה בת''כ מקרא דכתיב כי תבואו ונטעתם פרט לשנטען גוים עד שלא באו לארץ או יכול שאני מוציא את שנטעו גוים משבאו לארץ ת''ל כל עץ מכאן אמרו עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אע''פ שלא כיבשו חייב וכלומר אפי' הגוים נטעו אותן אם הוא משבאו ישראל לארץ חייב:

הנוטע לרבים חייב. וכגון שנטעו בתוך שדה שלו שיהא זה לרבים למי שירצה לאכול מהפירות והכי אמר בגמרא וילפינן מדכתיב ונטעתם אפי' לרבים:

ר' יהודה פוטר. טעמיה דקסבר ונטעתם אף לרבים משמע ולכם נמי משמע אף לרבים והוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ואין הלכה כר' יהודה הנוטע ברשות הרבים. בשביל עצמו כשנטעו חייב אבל העולה מאליו ברשות הרבים פטור:

והנכרי שנטע. בין לישראל בין לעצמו:

והגזלן שנטע. שגזל הקרקע ונטעה והכי קאמר בגמרא:

והנוטע בספינה. אע''פ שאינה נקובה וכדקאמר בגמרא דבנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה שאע''פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות:

והעולה מאליו. ברשות היחיד דוקא כל אלו חייבין בערלה וכן ברבעי:

ר' יוסי כרשב''ג. על ר' יוסי דמתני' קאי מי נימא דמילתיה אתייא כרשב''ג דברייתא דלעיל דס''ל צד הנטוע בארץ חייב ושל ח''ל פטור וה''נ בצד הפנימי והחיצון דקאמר ר' יוסי וקאמר הש''ס דלא היא אלא אפ''ת דיסבור ר' יוסי כרבי דלעיל שאני ערלה ממעשרות דערלה תלויה לדעתו לפי מה שיחשוב על האילן כך הוא אם לחיוב שהוא למאכל או שיחשוב עליו לסייג שהוא פטור ובדידיה תליא מילתא אבל מעשרות אינן תלוין לדעתו אלא מה שבארץ חייב ומה שבח''ל פטור ואם מקצתו בכאן ומקצתו בכאן חיוב ופטור מעורבין זה עם זה ואיכא למימר דאזלא מילתיה דר' יוסי אפי' כרבי דלעיל:

סיפקה. ילדה שסיפקה לזקינה ויונקת ממנה פטור מערלה וכן לח''ל להנטוע בח''ל ויונקת משם פטור מד''ת בערלה דאין ערלה בח''ל אלא מהלכה:

להקדש חייב וכו'. וכדמפרש טעמא דלהקדש חייב משום שראוי הוא לפדותו ולחייבו בערלה וכן אם סיפקה לצד העליון של אילן שהוא לסייג או לצד התחתון שהוא לסייג אע''ג דעכשיו פטור מ''מ איכא ביה צד חיוב מכיון שהוא ראוי לחשוב עליו למאכל ולחייבו:

הן דתימר. השתא מפרש לה ומילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דאת אמר בעלמא להאי מ''ד דס''ל שרשין אין בהן ממש דוקא בשהשרישו מח''ל לתוך הארץ דאין בהן ממש לפטור אבל איפכא יש בהן ממש ולחיוב דלחומרא אזלינן:

שרשים אין בהן ממש. ומשום דקאמר לה סתם בשם ר' יוחנן שאל לו ר''ז אם בפירוש שמעת להא מר' יוחנן ולענין דין ערלה דקיימינן כאן או דלאו הכי הוא אלא בערלה הויתון קיימין כלומר בעוד שהייתם עומדין לעסוק במס' ערלה ונזכרת להדא מילתא שאמר לענין בכורים שרשים אין בהם ממש וכהאי דאמרינן לקמן בפ''ק דבכורי' בענין דבעינן שיהו כל גידולים מאדמתך וחשבת דגם לענין ערלה אמר לה אבל לאו מילתא הוא דהא אמרינן לעיל בשם ר' יוחנן דשורש פטור פוטר לענין ערלה:

ר''ז אמר לה סתם. להאי שינויא דלקמיה ור' הילא אמר לה בשם ר' אלעזר שאני במתני' שראוי הוא צד החיצון לחשוב עליו שיהא גם הוא למאכל ולחייבו במחשבה זו כדאמרינן לעיל ולא מיקרי שורש הפטור לגמרי מכיון שיכול לבוא לידי חיוב:

והתנינן ר' יוסי אומר וכו'. ואמאי של צד הפנימי חייב ויפטור צד החיצון לצד הפנימי דהא יונקין זה מזה למטה ואת אמרת שורש הפטור פוטר:

הן דתימר שורש פטור פוטר. הא דקאמר דפוטר הוא לענין ערלה הוא דקאמר ובשורש ישן שכבר עברו עליו שני ערלה שהשריש מתוך שלו לתוך של חבירו ויונקין שרשי אילן שנטע חבירו ממנו פוטר הוא את של חבירו מערלה אבל אם השריש מח''ל לתוך אשר בארץ לא בדא אמר שורש פטור פוטר דאפשר דבכה''ג ס''ל כרשב''ג ולחומרא דצד הנטוע בארץ חייב וצד ח''ל פטור ולא הוי כמעורב של חיוב ושל פטור זע''ז:

מאי. לענין מאי קאמר לה ר' יוחנן בפשיטות להאי מילתא אם סובר הוא כרבי דאומר שרשין חיין ויונקין זה מזה כהאי דקאמר באילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו בח''ל ומכריע הוא להלכה כרבי וקאמר הש''ס דלא היא אלא מילתיה דר' יוחנן לד''ה הוא ולענין אחר הוא דקאמר הכא שורש פטור פוטר וכדמסיק ואזיל:

שורש פטור פוטר. אם יש מעורב בשרשין שורש א' של פטור פוטר הוא את שאר השרשין ואפי' יונקין הן מן החיוב וכדמפרש ואזיל: