Ma'asseroth
Daf 9b
משנה: פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹסֵר מִלּוֹכַל מֵהֶן עֲרַאי וַחֲכָמִים מַתִּירִין חוּץ מִכַּלְכָּלַת הַתְּאֵינִים. כַּלְכָּלַת תְּאֵינִים שֶׁתְּרָמָהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ הֵילָךְ אִיסָּר זֶה וְתֵן לִי בוֹ חָמֵשׁ תְּאֵינִים לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אוֹכֵל אַחַת אַחַת וּפָטוּר וְאִם צֵירַף חַייָב. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בְּגִינַּת וְורָדִים שֶׁהָֽיְתָה בִּירוּשָׁלַםִ וְהָיוּ תְאֵינֶיהָ נִמְכָּרוֹת מִשָּׁלֹשׁ וּמֵאַרְבַּע בְּאִיסָּר וְלֹא הִפְרִישׁוּ מִמֶּנָּה תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מֵעוֹלָם.
Traduction
Lorsqu’on a prélevé l’oblation sacerdotale de certains fruits (63)Cf. Babli, Betsa 35a. avant l’achèvement de la rentrée (ce qui les rend aptes aux dîmes), il n’est plus permis, selon R. Eliézer, d’en manger même accidentellement, selon les autres sages, cela est permis, excepté pour le panier de figues (sa constitution lui donne de la valeur). Ainsi, lorsqu’on a prélevé l’oblation sacerdotale d’un panier de figues, il est encore permis, selon R. Simon, d’en manger passagèrement; selon les autres sages, c’est interdit. Lorsqu’on dit à son prochain: ''voici un issar (64)Pour cette monnaie, ou as romain pour lequel tu me donneras 5 figues'', il n’est pas permis d’en manger sans les rédimer (la vente implique ce devoir). Tel est l’avis de R. Meir. Selon R. Juda, si on en mange une à une, c’est permis; mais si l’on en réunit au moins deux, l’obligation de la dîme subsiste. R. Juda raconte que dans un jardin de roses à Jérusalem (65)En raison des fleurs, l'accès n'était pas libre., le jardinier vendait pour un issar 3 ou 4 figues, et pourtant on n’en a jamais prélevé ni oblation ni dîme.
Pnei Moshe non traduit
מתני' פירות שתרמן. שהפריש מהן תרומה גדולה מקודם שלא נגמרה מלאכתן למעשרות כפי אשר שנינו בפ''ק:
ר''א אוסר מלאכול מהן עראי. לפי שהתרומהא' מששה דברים דחשבינן לקמן ריש פ''דשהן קובעין למעשר וס''ללר''א דתרומה קובעת אף בדבר שלא נגמר מלאכתו:
וחכמים מתירין. דס''ל דכל הששה דברים אין קובעין אלא בדבר שנגמר מלאכתו חוץ מכלכלת התאנים דבהא פליגי ר''ש ורבנן אם תרמה עד שלא נגמרה מלאכתה ר''ש מתיר לאכול ממנה עראי קודם שיעשר המעשרות וחכמים אוסרים דמכיון שתרמה הוקבעה לכל המעשרות ואין הלכה לא כר''א ולא כר''ש:
מתני' הילך איסר זה ותן לי בו. אתה בעצמך חמש תאנים לא יאכל עד שיעשר דמקח טובל למעשרות:
ר' יהודה אומר אוכל אחת אחת ופטור. כל זמן שמקבל הלוקח אחת אחת ואוכל אין המקח קובע למעשר ואם צירף וקיבלן בבת אחת אז הוא חייב לעשר ובגמ' אמרו דלא פליג ר''מ אלא בזמן שבעל הגינה הוא לוקט ונותן לו אבל אם הלוקח הוא לוקט לאכול אף ר''מ מודה דלוקט אחת אחת ואוכל והיינו דקאמר ליה מעשה בגינת וורדים שהיתה בירושלים והיו תאיניה מאותה הגינה נמכרות משלש ומד' באיסר ושם הבעל הגינה היה מלקט ונותן מפני שהיה מקפיד שלא יכנסו הלוקחים לתוך הגינה ויקלקלו הוורדים ואע''פ כן לא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם משום שהיה נותן להם אחת אחת והלכה כר' יהודה:
בעשרים תאינים שאבור לי. שאני אברור לעצמי ותולשן בורר אחת אחת ואוכל וכן באשכול מגרגר ממנו באילן גרגיר גרגיר ואוכל וברמון פורט מן האילן א' א' ואוכל ובאבטיח סופת חותך מעט מעט ואוכל ודוקא א' א' כמו שאמרנו שהרי זה קנה אחר שיתלשו והמקח קובע בדבר התלוש והלכך אינו מותר לו אלא אחת אחת ואם תלשן וצירפן חייב:
אבל אם אמר לו בעשרים תאנים אלו וכו'. דכשאומר אלו משמע אלו בעוד שהן מחובר אוכל כדרכו ואפי' בצירוף ופטור מפני שקנה אותם במחובר לקרקע וקיי''ל דאין המקח קובע בדבר המחובר לקרקע כדתנן לקמן ריש פ''ה:
הלכה: פֵּירוֹת שֶׁלְּקָטָן שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת וְקִדֵּשׁ עֲלֵיהֶן הַשַּׁבָּת רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַשַּׁבָּת טוֹבֶלֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵין הַשַּׁבָּת טוֹבֶלֶת. מָתִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרִבִּי יוֹחָנָן עַל דְּתֵימַר הַשַּׁבָּת טוֹבֶלֶת וְהָתַנִּינָן הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹת מִן הַגָּלִיל לִיהוּדָה אוֹ עוֹלֶה 9b לִירוּשָׁלַםִ אוֹכֵל עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וְכֵן בַּחֲזִירָה. וְתַנֵּי עֲלָהּ אֲפִילוּ לָן אֲפִילוּ שָׁבַת. אָמַר לוֹ בְּרוֹצֶה לִשְׁבּוֹת. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן. דְּתַנִּי עֲלָהּ אֲפִילוּ שָׁבַת בְּשֵׁנִי. וְיֵשׁ שְׁבִיתָה בְּשֵׁנִי. אֶלָּא בְּרוֹצֶה לִשְׁבּוֹת אַף הָכָא בְּרוֹצֶה לִשְׁבּוֹת.
Traduction
Lorsqu’on a cueilli des fruits sans les destiner aux besoins du samedi, et qu’ensuite le Shabat survenant les sanctifie pour cet usage spécial, on n peut plus en manger sans les rédimer, dit R. Yohanan; selon R. Simon b. Lakish, on en est dispensé. Celui-ci présenta à R. Yohanan l’objection suivant: Puisque selon toi l’arrivée du Shabat donnant un caractère spécial aux fruits cueillis les soumet à la dîme (59)Ci-après, 4, 2., comment se fait-il que notre Mishna dise: ''Si l’on importe des fruits de Galilée en Judée, ou si l’on monte à Jérusalem, on peut en manger en route jusqu’à ce que l’on arrive à destination; et de même si on les emporte''; or, l’on ajoute que cette dispense est maintenue si l’on passe la nuit au dehors et même le samedi? Cette dernière expression, fut-il répondu, signifie que lorsqu’on a l’intention de se reposer en route le samedi, on peut toute la semaine en manger sans dîme, non au Shabat. Ce qui prouve bien qu’il faut l’entendre ainsi, c’est qu’il est dit: la dispense est maintenue si l’on se repose le lundi; or, en ce jour, il ne s’agit pas du repos shabatique, mais d’un simple désir d’arrêt. Il en sera de même pour l’expression précédente, où l’on peut supposer qu’il s’agit du samedi et où il est question réellement du repos.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' יוחנן אמר השבת טובלת. אע''פ שבתחילה לא לקטן לצורך השבת מ''מ כשהגיע שבת קובעת אותן למעשר:
ר''ש בן לקיש אמר אין השבת טובלת. דס''ל דהא דתנן לקמן בפ''ד כלכלת שבת בית הלל מחייבין דוקא שיחדה לצורך השבת דאז הוקבעה מיד אע''פ שעדיין לא הגיע שבת אבל פירות האלו שהן שלא לצורך השבת אין השבת טובלת אותן:
על דתימר. על דעתך דאת אומר דהשבת טובלת לעולם ואפי' לא יחדן לצורך השבת והתנינן המעלה פירות וכו' ותני עלה בברייתא אפי' לן אפו' שבת בדרך לא הוקבעו למעשר:
אמר לו ברוצה לשבות. כלומר כי אמרי אנא בגוונא שרוצה הוא וניחא לי' שיהא שם קבוע בשבת כגון בביתו אבל הכא דמהלך בדרך הוא ואין דעתו לקבוע שם אלא דבע''כ מכיון שהגיע שבת שם הוא שובת הלכך אין השבת קובעת עד שיגיע לאותו המקום שבדעתו הי' בתחילה להוליכן שמה:
תדע לך שהוא כן. דבדעתו שבתחילה תליא מילתא:
דתני עלה אפי' שבת בשני. בתוספתא פ''ב תני לה ואליבא דר''מ והכי תני שם ר' מאיר אומר הגיעו למקום השביתה אפי' ביום השני חייב לעשר. כך הוא בתוספתא כתיבת יד אשר לפני ובתוספתא דפוס יש שם ט''ס דמוכח:
וכי יש שביתה בשני בשבת. אלא ברוצה הוא לשבות במקום הזה הלכך ס''ל לר''מ דכבר הוקבעו למעשר מיד כשהגיע שם ואפי' הוא בשני בשבת:
אף הכא ברוצה לשבות. כלומר אף הכא מאי דאמרי ברוצה הוא מרצונו לשבות שם ובהא פליגי ר''מ ורבנן דלר''מ אפי' הוא בדרך ולא הגיע להמקום שהיה בדעתו להביאן מ''מ מכיון שהוא שובת במקום הזה כשהגיע שם אפי' בשני בשבת הוקבעו למעשר שהרי עכ''פ רוצה הוא לשבות כאן ות''ק ס''ל דאין זה רוצה לשבות מקרי אלא שיודע הוא שאינו יכול להגיע למחוז חפצו מקודם השבת לפיכך הוא שובת כאן ואין השבת קובעת אלא במקום דניחא לי' מעיקרא להיות שובת שם וכדאמרן:
הַכֹּל מוֹדִין בְּלִינָה שֶׁאֵינָהּ טוֹבֶלֶת. מַה בֵּין לִינָה מַה בֵּין שְׁבִיתָה. אָדָם מְגַלְגֵּל בְּלִינָה וְאֵין אָדָם מְגַלְגֵּל בִּשְׁבִיתָה. בְּכָל מָקוֹם אָדָם לָן וְאֵין אָדָם שׁוֹבֵת בְּכָל מָקוֹם.
Traduction
Tous reconnaissent, aussi bien R. Meir que le préopinant, que le séjour d’une nuit en route n’est pas une soumission à la dîme. Pourquoi donc cette distinction entre le séjour momentané d’une nuit et l’arrêt du Shabat, pour lequel R. Meir prescrit l’obligation de la dîme? C’est qu’il arrive fréquemment de s’arrêter en route une nuit; mais le repos d’un jour ou deux étant moins rare constitue pour les fruits une fixité qui entraîne l’obligation. Ou bien encore, on passe la nuit n’importe où, mais l’on ne fait pas un séjour prolongé de repos en tous lieux.
Pnei Moshe non traduit
הכל מודים. בין הת''ק ובין ר''מ דאין הלינה בהדרך טובלת למעשר כדמפרש טעמא לפי שאדם מגלגל עצמו בלינה ואינו מקפיד בכל מקום שהוא לן אבל אין רצונו של אדם להיות שובת בכל מקום ומקפיד בכך ולראות באיזה מקום שיהא שובת. שם:
תַּנֵּי מַעֲשֶׂה בְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְנֵי חַיִל וְהָיוּ בְּנֵּי אוֹתָן הָעֲייָרוֹת מְבִיאִין לָהֶן פֵּירוֹת. אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אִם לָנוּ כָּאן אָנוּ חַייָבִין לְעַשֵּׂר. וְאִם לָאו אֵין אָנוּ חַייָבִין לְעַשֵּׂר. אָמַר רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דַּעְתּוֹ נְקִייָה. אָמַר לוֹ רִבִּי מָנָא וְכָל עַמָּא שַׁטְיֵי. אֶלָּא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דִּלְוִוייָתֵיהּ שְׁכִיחָה לֵיהּ הֲוֵ דוּ אָמַר הַלִּינָה טוֹבֶלֶת. וּשְׁאַר בְּנֵי אָדָם דְּלֵית אַלְוִוייָתֵיהּ שְׁכִיחָה לוֹן אֵין לִינָה טוֹבֶלֶת. וְהָתַנִּינָן רוֹכְלִין הַמַחֲזִּירִין בָּעַייָרוֹת אוֹכְלִין עַד שֶׁהֵן מַגִּיעִין לִמְקוֹם הַלִּינָה. מַהוּ מְקוֹם הַלִּינָה בֵּיתוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה כְּגוֹן אִילֵּין דִּכְפַר חֲנַנְיָה דְּנָֽפְקִין וְסַחֲרִין אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּרִייָן וְעַייְלִין דָּֽמְכִין בְּבָתֵּיהֶן.
Traduction
On a enseigné: Il arriva à R. Josué de suivre R. Yohanan b. Zaccai se rendant tous deux à l’armée (60)Ce récit se retrouve en (Demaï 3, 1).; les habitants des villes par où ils passaient leur apportaient des fruits à manger. Si nous passons ici la nuit, dit R. Josué, nous sommes tenus de prélever les dîmes (parce qu’en ce cas nous faisons élection de domicile et nous ne sommes plus de simples passagers); au cas contraire, nous en sommes dispensés (61)Comment se fait-il qu'ici l'on ne considère pas l'arrêt de nuit comme une élection de domicile entraînant le devoir de la dîme?. C’est que, répondit R. Zeira, R. Josué avait l’esprit assez calme pour être aussi tranquille dans un séjour d’une nuit que chez lui (voilà ce qui entraînait l’obligation). Est-ce à dire, demanda R. Mena, que toutes les autres personnes en voyage sont sans esprit? Non; seulement comme R. Josué était un personnage, il avait fréquemment de la compagnie, et son arrêt d’une nuit constituait un séjour aussi important que sa maison, entraînant l’obligation de la dîme; tandis que cela n’a pas lieu pour d’autres personnes. Mais notre Mishna dit: ''Les marchands d’épices qui colportent d’une ville à l’autre peuvent manger de leurs fruits jusqu’à ce qu’ils arrivent à l’endroit où ils doivent passer la nuit''.On voit donc que, même pour ces simples marchands, le séjour de la nuit entraîne l’obligation de la dîme? C’est que, fut-il répondu, ils rentrent toujours coucher dans leur maison. En effet, dit R. Simon b. Lakish au nom de R. Oshia, il y a p. ex. les habitants du village de Hanania (62)Le nom de cette localité se retrouve à peu près en (Terumot 11, 7). Voir la note plus haut, ibid., et Neubauer, Géographie, p. 226. qui sortent et transportent leurs marchandises dans 4 ou 5 localités, puis rentrent coucher chez eux.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא פרק ב' ומייתי להאי עובדא לעיל בריש פ''ג דדמאי:
אם לנו כאן. אם אנחנו רוצין ללון כאן חייבין אנו לעשר דמאי ומפרש ר' זעירא טעמיה דר' יהושע לפי שהיה דעתו נקייה שהיה מקפיד על מקום הלינה שלו ופריך לי' ר' מנא וא''כ כל עמא שטיי הן שאינן מקפידין בכך ואין דעתם נקייה אתה קורא אותן אלא כך הוא דר' יהושע ע''י שהלווייתי' שכיחא לי' כלומר שהיה לו המזונות בלויה שלו ומוכנין עמו ולפיכך הוא דהוא אמר הלינה טובלת למעשר לפי שבכל מקום שהוא הולך שם ביתו עמו אבל שאר בני אדם דלא שכיחא לווייתייהו עמם וצריכים לקנות להם מזונות בדרך ולפיכך אינן מקפידין על מקום הלינה כ''א בכל מקום אשר ימצאו ליקח מזונות לנין שם והלכך אין מקום הלינה טובלת:
והתנינן רוכלין וכו'. אלמא דמקום הלינה טובלת ומשני מהו מקום הלינה ביתו עד שיחזרו לבתיהן כדקאמר ר''ל כגון אילין דכפר חנניה שהיה דרכן לצאת ולעשות סחורה בד' וה' קריות וכפרים וחוזרין בו ביום ונכנסין להיות ישינים בבתיהן:
תַּנִּי רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל רוֹצֶה הוּא אָדָם לְפַנֵּעַ עֲסָקָיו בַּבַּיִת הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא פוֹגֵעַ וְלָלוּן שָׁם.
Traduction
R. Halafta b. Shaoul a enseigné (différemment): il se peut que le marchand termine sa vente dans la première maison qu’il rencontre et qu’il y passe la nuit (aussi, l’obligation commence dès lors).
Pnei Moshe non traduit
תני ר' חלפתא בן שאול רוצה הוא אדם לפלח וכו'. לפרש אליבא דר' יהודה קאמר כדפרישית במתני':
Ma'asseroth
Daf 10a
הלכה: מַה נָן קַייָמִין אִם בְּכַלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵינִים דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אִם בְּזֵיתִים עַל הַשֶּׁמֶן וַעֲנָבִים עַל הַיַּיִן דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין בִּתְמָרִים וְהוּא עָתִיד לְדוֹרְסָן. בִּגְרוֹגְרוֹת וְהוּא עָתִיד לְדוּשָׁן. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר תְּרוּמָה טוֹבֶלֶת בְּפֵירוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן. וְרַבָּנִין אָֽמְרִין אֵין תְּרוּמָה טוֹבֶלֶת בְּפֵירוֹת שֶׁלֹּא 10a נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן.
Traduction
De quel prélèvement s’agit-il pour qu’il y ait contestation entre R. Eliézer et les autres sages? Il ne peut pas s’agir d’un panier de figues, puisqu’en ce cas les sages l’interdisent aussi? S’agit-il du cas où l’on a employé des olives pour libérer de l’huile ou des raisins pour libérer le vin (66)Cf. (Terumot 1, 8)., ce serait permis d’après tous (même d’après R. Eliézer); de quel cas donc est-il question? Du moment où l’on prend des dattes que plus tard on comprimera, ou des figues, qu’ensuite l’on battra pour les mettre en panier (67)Ci-dessus, ch. 1, 8.; sur ce cas porte la discussion, et selon R. Eliézer le prélèvement de l’oblation rend le fruit soumis aux autres dîmes, bien que les travaux préparatoires ne soient pas achevés; selon les autres sages, ce prélèvement anticipé ne peut pas effectuer l’obligation de la dîme lorsque les travaux préparatoires sont inachevés.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מה אנן קיימין. בפלוגתייהו דר''א וחכמים:
אם בכלכלה של תאנים דברי הכל אסור. דבהא לא פליגי חכמים דתרומה קובעת למעשרות משום דגמר מלאכה של הכלכלה אינו אלא חיפוי בעלמא ואין כאן חסרון מלאכה וכדתנן בפ''ק כלכלה משיחפה:
אם בזיתים על השמן וענבים על היין. כלומר שתרם מן הזיתים קודם שנעשה מהן שמן ומהענבים קודם שיעשה מהן יין והכי תני לה בתוספתא פ''ב בהדיא מודה ר''א לחכמים בתורם שבלים ועתיד לעשותן גורן ענבים ועתיד לעשותן יין זיתים ועתיד לעשותן שמן (ובתוספתא דפוס חסר זיתים וכו') שיאכל מהן עראי וטעמא משום דיש כאן חסרון מלאכה באותן זיתים וענבים בעצמן:
אלא כי אנן קיימין. לפלוגתייהו בתמרים והוא עתיד לדורסן וכו'. ובתוספתא גריס איפכא התורם גרוגרות והוא עתיד לדורסן תמרים והוא עתיד לדושן ר''א אומר לא יאכל מהן עראי וחכמים אומרים אוכל מהן עראי ובהא פליגי ר''א אומר תרומה טובלת וכו':
רִאשׁוֹן מַהוּ שֶׁיִּטְבּוֹל. מַה נָן קַייָמִין אִם בִּכְרִי שֶׁנִּתְמָרֵחַ דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אִם בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶּׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִין דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין בִּתְמָרִים וְהוּא עָתִיד לְדוֹרְסָן. בִּגְרוֹגְרוֹת וְהוּא עָתִיד לְדוּשָׁן. וְהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה גְדוֹלָה וְנִמְלַךְ לַהֲנִיחָן כְּמוֹת שֶׁהֵן. וְעָבַר וְהִפְרִישׁ מֵהֶן רִאשׁוֹן. אִין תֵּימַר לְמַפְרֵיעַ נִטְבְּלוּ תְּרוּמָה שֶׁהִיא טוֹבֶלֶת. אִן תֵּימַר מִכָּן וְלָבֹא רִאשׁוֹן הוּא שֶׁהוּא טוֹבֵל.
Traduction
Est-ce que le prélèvement de la 1re dîme entraîne l’obligation des autres redevances? Dans quel cas cette hypothèse est-elle présentée? S’il s’agit d’un monceau de blé nivelé (entièrement prêt), il est interdit selon tous d’en rien tirer; s’il s’agit d’une première dîme prélevée sur les épis avant l’oblation, il est permis selon tous d’en manger, parce que la dîme anticipée est comme non avenue. De quoi donc est-il question? De dattes que plus tard l’on comprimera, ou de figues sèches qui plus tard seront battues pour être mises en panier, que l’on a l’intention après le 1er prélèvement, de laisser telles qu’elles sont, puis par mégarde, on prélève la 1re dîme. Or, si l’on dit que l’arrivée de cette obligation cause un effet rétroactif, le prélèvement de l’oblation a motivé le devoir de donner la dîme; si au contraire l’obligation ne commence qu’à partir de ce moment et pour l’avenir, le prélèvement de la 1re dîme provoquera seul cette obligation.
Pnei Moshe non traduit
ראשון מהו שיטבול. אליבא דרבנן הוא דבעי הש''ס אם מעשר ראשון טובל בפירות קודם שנגמר מלאכתן וכדמפרש ואזיל בהי גוונא הוא דקא מבעיא לן:
מה אנן קיימין. להבעיא אם בכרי שנתמרח ד''ה אסור. כלומר בזה פשיטא לן דלאחר שנתמרח הכרי כבר נגמר מלאכתו למעשר כדתנן בפ''ק התבואה משימרח וצריך להפריש כל המעשרות ולא שייך למבעי אם מעשר ראשון קובע הוא לשאר מעשרות ואם במעשר ראשון שהקדימו בשבלין קודם שעשאן בכרי בזה ד''ה דמותר לאכול מהן עראי קודם שיפריש שאר מעשרות דנהי דהמעשר בלבד פטור מתרומה גדולה כדאמרי' בפ''ז דברכות ובכמה מקומות והמעשר נשאר שם המעשר עליו מ''מ אכתי לא נגמרה מלאכה של כל התבואה לשאר המעשרות:
אלא כי אנן קיימין. בהא דקא מבעי' לן בכה''ג הוא בתמרים והוא עתיד לדורסן בגרוגרות והוא עתיד לדושן והפריש מהן תרומה גדולה דאמרי חכמים דאין התרומה טובלת הואיל והוא עתיד לדורסן ולדושן בחבית לא נגמרה מלאכתן מיקרי ואותה תרומה שהפריש מיירי שתרם מהן על שאר תמרים וגרוגרות שאין בדעתו לדורסן ולדושן דהויא כתורם מדבר שלא נגמר מלאכתו על דבר שנגמר מלאכתו דהדין בזה דתרומה היא וצריך לחזור ולתרום שנייה כדאמר בפ''ק דתרומות בהלכה ח' זתים על זיתים והוא עתיד לכותשן ענבים על ענבים והוא עתיד לדורכן תרומה ויחזור ויתרום והשתא אתייא שפיר הא דמסיים כאן בהבעיא. ונמלך להניחן. ואח''כ נמלך בו להניחן להתמרים והגרוגרות כמות שהן ולא לדורסן ולא לדושן ונמצא דעכשיו אותה התרומה הראשונה תרומה מעלייתא היא ובדין הוא שתהא טובלת למעשרות כדלקמן אלא דמכל מקום צריך הוא לחזור ולתרום תרומה שנייה הואיל דבשעה שתרם הראשונה מדבר שלא נגמר על דבר שנגמר היתה:
ועבר והפריש מהן הראשון. מפני שעכשיו שצריך לחזור ולתרום כדפרישית וצריך להקדים לכתחילה התרומה ואח''כ להפריש מעשר ראשון אלא שאם עבר מה שעשה עשה כדתנן בפ''ג דתרומות והשתא הכי הוא דקא מבעי' לן אם למפרע נטבלו הפירות למעשרות או מכאן ולהבא כדמסיק ואזיל להבעיא דאין תימר למפרע נטבלו הפירות תרומה שהיא טובלת כלומר דאי אמרינן דהואיל והשתא אגלאי מילתא למפרע דתרומה הראשונה תרומה מעלייתא היא דמן הגמור על הגמור הוא א''כ היא היא שטובלת דתרם בדבר שנגמר מלאכתו הוי קביעות למעשרות לכ''ע וממילא נפשוט דאסור לאכול עראי אף שעדיין לא תרם התרומה השני' משום דהשתא התרומה הראשונה היא שטובלת אבל אין תימר דלמפרע לא נטבלו הפירות מכיון דבשעה שתרם לא נגמר מלאכתן הוו אלא דמכאן ולהבא אחר שהפריש המעשר ראשון נטבלו לשאר מעשרות וא''כ ראשון הוא שהוא טובל שהרי עדיין לא הפריש אותה התרומה השנייה ובכה''ג הוא דקא מבעי' לן ולא איפשיטא הבעי':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source