Ma'asseroth
Daf 9a
משנה: הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹת מִגָּלִיל לִיהוּדָה אוֹ עוֹלֶה לִירוּשָׁלַםִ אוֹכֵל עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וְכֵן בַּחֲזִירָה. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם הַשְּׁבִיתָה. הָרוֹכְלִים הַמְחַזְּרִים בָּעַייָרוֹת אוֹכְלִין עַד שֶׁהֵן מַגִּיעִין לִמְקוֹם הַלִּינָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּיִת הָרִאשׁוֹן הוּא בֵּיתוֹ.
Traduction
Si l’on importe des fruits de Galilée en Judée, ou si l’on monte à Jérusalem, on peut en manger en route jusqu’à ce que l’on arrive à destination, et de même si on les remporte au lieu de départ. Selon R. Meir, on peut en manger jusqu’à l’arrivée au lieu où l’on se reposera le samedi. Quant aux marchands d’épices qui colportent dans les villes, ils peuvent manger de leurs fruits jusqu’à l’arrivée à l’endroit où ils passent la nuit. Selon R. Juda, dès l’arrivée à la première maison de la ville où l’on séjournera, la résidence est acquise (et la libération des dîmes est due).
Pnei Moshe non traduit
מתני' המעלה פירות מגליל ליהודה וכו'. רבותא קמ''ל דאפי' מוליכן ממדינה למדינה ובדרך רחוקה כזו ונכנס הרבה פעמים לבתים ולחצרות אעפ''כ לא הוקבעו למעשר עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך ושהי' בדעתו מתחילה להביאן ואוכל מהן עראי עד שיגיע לשם:
וכן בחזירה. אם נמלך להחזירן למקומו אוכל מהן עראי בדרך וכדאמרינן בהלכה דלעיל דבית שאינו שלו אינו טובל למעשר:
עד שהוא מגיע למקום השביתה. שבדעתו לנוח שם בשבת דס''ל דמיד כשהגיע לאותו מקום הוקבעו למעשר אע''פ שעדיין לא הגיע שבת ואין הלכה כר' מאיר:
הרוכלין המחזירין בעיירות. למכור בשמים ותמרוקי הנשים והן נכנסין מחצר לחצר אוכלין עראי מן הפירות שמוליכין עמהן ולא הוקבעו למעשר עד שהן מגיעין למקום הלינה ולהבית שלנין בו שם הוקבעו הפירות למעשר:
בית הראשון. הסמוך להשער העיר שהוא לן שם הוא ביתו וכיון שהגיע לאותו הבית הוקבע למעשר אע''פ שאינו לן באותו בית עצמו ומפ' טעמא בגמ' לפי שרוצה הוא אדם לפלח עסקיו כלומר לפנות עצמו מהן בבית ראשון שהוא פוגע בו וללון שם ואין הלכה כר' יהודה:
9a הָדָא אָֽמְרָה שֶׁבֵּיתוֹ טוֹבֵל לוֹ אֲבָל לֹא לַאֲחֵרִים. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי נְחֶמְיָה שְׁנֵיהֶן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד דְּתַנִּינָן תַּמָּן רִבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כָּל שֶׁאֵין אָדָם בּוֹשׁ מִלּוֹכַל בְּתוֹכָהּ חַייֶבֶת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הֲוֵינָן סָֽבְרִין מֵימַר מִפְלְגוֹן רִבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנִן בְּחָצֵר שֶׁהוּא בּוֹשׁ לוֹכַל בְּכוּלָּהּ. הָא מִקְצָתָהּ בּוֹשׁ וּמִקְצָתָהּ לֹא בּוֹשׁ לֹא. מִן דְּאָמַר רִבִּי לָֽעְזָר רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי נְחֶמְיָה שְׁנֵיהֶן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד הָדָא אָֽמְרָה מָקוֹם שֶׁהוּא בּוֹשׁ פָּטוּר מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ בּוֹשׁ חַייָב.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
גמ' הדא אמרה שביתו טובל לו וכו'. כדפרישית במתני':
דתנינן תמן. לקמן בפ''ג איזו הוא חצר שחייבת במעשרות וכו' ר' נחמי' אומר וכו' וזהו נמי טעמי' דר' יהודה במתני' ודקאמר התם ר' יהודה ב' חצירות וכו' נמי לשיטתי' אזיל דהפנימית אין אדם בוש לאכול בתוכה:
הוינן סברין. היינו סוברין מעיקרא למימר דמה פליגין ר' נחמי' עם שאר חכמים התם במתני' בחצר שהוא בוש לאכול בכולה דהתם רבנן מחייבי מפני שהכלים נשמרין בתוכה או כאינך תנאי דהתם ולר' נחמיה פטור אבל אם מקצתה בוש ומקצתה לא בוש לא פליג ר' נחמיה אלא דמודה הוא דכולה חייבת הואיל ויש בה מקום שאינו בוש כך היינו סבורים אבל מן מה דאמר ר' אלעזר וכו' ש''מ דגם במקצתה בוש ובמקצתה אינו בוש במקום שהוא בוש הוא פטור ובמקום שאינו בוש הוא דחייב וכסברת ר' יהודה במתני':
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה עָשׂוּ אוֹתוֹ כְּיִיחוּר שֶׁהוּא נוֹטֶה לֶחָצֵר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן בְּאוֹכֵל אַחַת אַחַת וּבְאוֹכֵל בִּרְשׁוּת הַכֹּל וּבִמְשַׁייֵר. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לָֽעְזָר אֲפִילוּ אֵינוֹ אוֹכֵל אַחַת אַחַת אֲפִילוּ אֵינוֹ אוֹכֵל בִּרְשׁוּת הַכֹּל וְלֹא שִׁייֵר.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
ר' יוחנן. ס''ל דטעמי' דר' יהודה משום הכי הוא דהויא דעשו אותו כיחור של אילן הנוטה לחצר דהואיל ונוטה למקום החיוב קובע שם כדתנן לקמן בפ''ג תאנה שהיא עומדת בגינה ונוטה לחצר אוכל אחת אחת וכו' ומפרש הש''ס מאי בינייהו דר' יוחנן ור' אלעזר אליבא דר' יהודה:
על דעתי' דר' יוחנן. אליבא דר' יהודה א''כ באוכל אחת אחת פטור אפי' מחזיר פניו:
ובאוכל ברשות הכל. כלומר וכן אפי' הכל ברשות של הבעלים אלא שהוא אוכל אחת אחת ואינו מצרף אותן:
ובמשייר. כלומר ודוקא בדמשייר מקצת דאם אוכל הכל ממש ודאי יש לו קביעות אבל על דעתי' דר' אלעזר אליבא דר' יהודה אפי' אינו אוכל אחת אחת וכו' כלומר הכל דין אחד להן דבמקום שאינו בוש לעולם חייב הוא ובמקום שהוא בוש לעולם פטור:
Ma'asseroth
Daf 9b
משנה: פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹסֵר מִלּוֹכַל מֵהֶן עֲרַאי וַחֲכָמִים מַתִּירִין חוּץ מִכַּלְכָּלַת הַתְּאֵינִים. כַּלְכָּלַת תְּאֵינִים שֶׁתְּרָמָהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ הֵילָךְ אִיסָּר זֶה וְתֵן לִי בוֹ חָמֵשׁ תְּאֵינִים לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אוֹכֵל אַחַת אַחַת וּפָטוּר וְאִם צֵירַף חַייָב. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בְּגִינַּת וְורָדִים שֶׁהָֽיְתָה בִּירוּשָׁלַםִ וְהָיוּ תְאֵינֶיהָ נִמְכָּרוֹת מִשָּׁלֹשׁ וּמֵאַרְבַּע בְּאִיסָּר וְלֹא הִפְרִישׁוּ מִמֶּנָּה תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מֵעוֹלָם.
Traduction
Lorsqu’on a prélevé l’oblation sacerdotale de certains fruits (63)Cf. Babli, Betsa 35a. avant l’achèvement de la rentrée (ce qui les rend aptes aux dîmes), il n’est plus permis, selon R. Eliézer, d’en manger même accidentellement, selon les autres sages, cela est permis, excepté pour le panier de figues (sa constitution lui donne de la valeur). Ainsi, lorsqu’on a prélevé l’oblation sacerdotale d’un panier de figues, il est encore permis, selon R. Simon, d’en manger passagèrement; selon les autres sages, c’est interdit. Lorsqu’on dit à son prochain: ''voici un issar (64)Pour cette monnaie, ou as romain pour lequel tu me donneras 5 figues'', il n’est pas permis d’en manger sans les rédimer (la vente implique ce devoir). Tel est l’avis de R. Meir. Selon R. Juda, si on en mange une à une, c’est permis; mais si l’on en réunit au moins deux, l’obligation de la dîme subsiste. R. Juda raconte que dans un jardin de roses à Jérusalem (65)En raison des fleurs, l'accès n'était pas libre., le jardinier vendait pour un issar 3 ou 4 figues, et pourtant on n’en a jamais prélevé ni oblation ni dîme.
Pnei Moshe non traduit
מתני' פירות שתרמן. שהפריש מהן תרומה גדולה מקודם שלא נגמרה מלאכתן למעשרות כפי אשר שנינו בפ''ק:
ר''א אוסר מלאכול מהן עראי. לפי שהתרומהא' מששה דברים דחשבינן לקמן ריש פ''דשהן קובעין למעשר וס''ללר''א דתרומה קובעת אף בדבר שלא נגמר מלאכתו:
וחכמים מתירין. דס''ל דכל הששה דברים אין קובעין אלא בדבר שנגמר מלאכתו חוץ מכלכלת התאנים דבהא פליגי ר''ש ורבנן אם תרמה עד שלא נגמרה מלאכתה ר''ש מתיר לאכול ממנה עראי קודם שיעשר המעשרות וחכמים אוסרים דמכיון שתרמה הוקבעה לכל המעשרות ואין הלכה לא כר''א ולא כר''ש:
מתני' הילך איסר זה ותן לי בו. אתה בעצמך חמש תאנים לא יאכל עד שיעשר דמקח טובל למעשרות:
ר' יהודה אומר אוכל אחת אחת ופטור. כל זמן שמקבל הלוקח אחת אחת ואוכל אין המקח קובע למעשר ואם צירף וקיבלן בבת אחת אז הוא חייב לעשר ובגמ' אמרו דלא פליג ר''מ אלא בזמן שבעל הגינה הוא לוקט ונותן לו אבל אם הלוקח הוא לוקט לאכול אף ר''מ מודה דלוקט אחת אחת ואוכל והיינו דקאמר ליה מעשה בגינת וורדים שהיתה בירושלים והיו תאיניה מאותה הגינה נמכרות משלש ומד' באיסר ושם הבעל הגינה היה מלקט ונותן מפני שהיה מקפיד שלא יכנסו הלוקחים לתוך הגינה ויקלקלו הוורדים ואע''פ כן לא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם משום שהיה נותן להם אחת אחת והלכה כר' יהודה:
בעשרים תאינים שאבור לי. שאני אברור לעצמי ותולשן בורר אחת אחת ואוכל וכן באשכול מגרגר ממנו באילן גרגיר גרגיר ואוכל וברמון פורט מן האילן א' א' ואוכל ובאבטיח סופת חותך מעט מעט ואוכל ודוקא א' א' כמו שאמרנו שהרי זה קנה אחר שיתלשו והמקח קובע בדבר התלוש והלכך אינו מותר לו אלא אחת אחת ואם תלשן וצירפן חייב:
אבל אם אמר לו בעשרים תאנים אלו וכו'. דכשאומר אלו משמע אלו בעוד שהן מחובר אוכל כדרכו ואפי' בצירוף ופטור מפני שקנה אותם במחובר לקרקע וקיי''ל דאין המקח קובע בדבר המחובר לקרקע כדתנן לקמן ריש פ''ה:
הלכה: פֵּירוֹת שֶׁלְּקָטָן שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת וְקִדֵּשׁ עֲלֵיהֶן הַשַּׁבָּת רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַשַּׁבָּת טוֹבֶלֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵין הַשַּׁבָּת טוֹבֶלֶת. מָתִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרִבִּי יוֹחָנָן עַל דְּתֵימַר הַשַּׁבָּת טוֹבֶלֶת וְהָתַנִּינָן הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹת מִן הַגָּלִיל לִיהוּדָה אוֹ עוֹלֶה 9b לִירוּשָׁלַםִ אוֹכֵל עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וְכֵן בַּחֲזִירָה. וְתַנֵּי עֲלָהּ אֲפִילוּ לָן אֲפִילוּ שָׁבַת. אָמַר לוֹ בְּרוֹצֶה לִשְׁבּוֹת. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן. דְּתַנִּי עֲלָהּ אֲפִילוּ שָׁבַת בְּשֵׁנִי. וְיֵשׁ שְׁבִיתָה בְּשֵׁנִי. אֶלָּא בְּרוֹצֶה לִשְׁבּוֹת אַף הָכָא בְּרוֹצֶה לִשְׁבּוֹת.
Traduction
Lorsqu’on a cueilli des fruits sans les destiner aux besoins du samedi, et qu’ensuite le Shabat survenant les sanctifie pour cet usage spécial, on n peut plus en manger sans les rédimer, dit R. Yohanan; selon R. Simon b. Lakish, on en est dispensé. Celui-ci présenta à R. Yohanan l’objection suivant: Puisque selon toi l’arrivée du Shabat donnant un caractère spécial aux fruits cueillis les soumet à la dîme (59)Ci-après, 4, 2., comment se fait-il que notre Mishna dise: ''Si l’on importe des fruits de Galilée en Judée, ou si l’on monte à Jérusalem, on peut en manger en route jusqu’à ce que l’on arrive à destination; et de même si on les emporte''; or, l’on ajoute que cette dispense est maintenue si l’on passe la nuit au dehors et même le samedi? Cette dernière expression, fut-il répondu, signifie que lorsqu’on a l’intention de se reposer en route le samedi, on peut toute la semaine en manger sans dîme, non au Shabat. Ce qui prouve bien qu’il faut l’entendre ainsi, c’est qu’il est dit: la dispense est maintenue si l’on se repose le lundi; or, en ce jour, il ne s’agit pas du repos shabatique, mais d’un simple désir d’arrêt. Il en sera de même pour l’expression précédente, où l’on peut supposer qu’il s’agit du samedi et où il est question réellement du repos.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' יוחנן אמר השבת טובלת. אע''פ שבתחילה לא לקטן לצורך השבת מ''מ כשהגיע שבת קובעת אותן למעשר:
ר''ש בן לקיש אמר אין השבת טובלת. דס''ל דהא דתנן לקמן בפ''ד כלכלת שבת בית הלל מחייבין דוקא שיחדה לצורך השבת דאז הוקבעה מיד אע''פ שעדיין לא הגיע שבת אבל פירות האלו שהן שלא לצורך השבת אין השבת טובלת אותן:
על דתימר. על דעתך דאת אומר דהשבת טובלת לעולם ואפי' לא יחדן לצורך השבת והתנינן המעלה פירות וכו' ותני עלה בברייתא אפי' לן אפו' שבת בדרך לא הוקבעו למעשר:
אמר לו ברוצה לשבות. כלומר כי אמרי אנא בגוונא שרוצה הוא וניחא לי' שיהא שם קבוע בשבת כגון בביתו אבל הכא דמהלך בדרך הוא ואין דעתו לקבוע שם אלא דבע''כ מכיון שהגיע שבת שם הוא שובת הלכך אין השבת קובעת עד שיגיע לאותו המקום שבדעתו הי' בתחילה להוליכן שמה:
תדע לך שהוא כן. דבדעתו שבתחילה תליא מילתא:
דתני עלה אפי' שבת בשני. בתוספתא פ''ב תני לה ואליבא דר''מ והכי תני שם ר' מאיר אומר הגיעו למקום השביתה אפי' ביום השני חייב לעשר. כך הוא בתוספתא כתיבת יד אשר לפני ובתוספתא דפוס יש שם ט''ס דמוכח:
וכי יש שביתה בשני בשבת. אלא ברוצה הוא לשבות במקום הזה הלכך ס''ל לר''מ דכבר הוקבעו למעשר מיד כשהגיע שם ואפי' הוא בשני בשבת:
אף הכא ברוצה לשבות. כלומר אף הכא מאי דאמרי ברוצה הוא מרצונו לשבות שם ובהא פליגי ר''מ ורבנן דלר''מ אפי' הוא בדרך ולא הגיע להמקום שהיה בדעתו להביאן מ''מ מכיון שהוא שובת במקום הזה כשהגיע שם אפי' בשני בשבת הוקבעו למעשר שהרי עכ''פ רוצה הוא לשבות כאן ות''ק ס''ל דאין זה רוצה לשבות מקרי אלא שיודע הוא שאינו יכול להגיע למחוז חפצו מקודם השבת לפיכך הוא שובת כאן ואין השבת קובעת אלא במקום דניחא לי' מעיקרא להיות שובת שם וכדאמרן:
הַכֹּל מוֹדִין בְּלִינָה שֶׁאֵינָהּ טוֹבֶלֶת. מַה בֵּין לִינָה מַה בֵּין שְׁבִיתָה. אָדָם מְגַלְגֵּל בְּלִינָה וְאֵין אָדָם מְגַלְגֵּל בִּשְׁבִיתָה. בְּכָל מָקוֹם אָדָם לָן וְאֵין אָדָם שׁוֹבֵת בְּכָל מָקוֹם.
Traduction
Tous reconnaissent, aussi bien R. Meir que le préopinant, que le séjour d’une nuit en route n’est pas une soumission à la dîme. Pourquoi donc cette distinction entre le séjour momentané d’une nuit et l’arrêt du Shabat, pour lequel R. Meir prescrit l’obligation de la dîme? C’est qu’il arrive fréquemment de s’arrêter en route une nuit; mais le repos d’un jour ou deux étant moins rare constitue pour les fruits une fixité qui entraîne l’obligation. Ou bien encore, on passe la nuit n’importe où, mais l’on ne fait pas un séjour prolongé de repos en tous lieux.
Pnei Moshe non traduit
הכל מודים. בין הת''ק ובין ר''מ דאין הלינה בהדרך טובלת למעשר כדמפרש טעמא לפי שאדם מגלגל עצמו בלינה ואינו מקפיד בכל מקום שהוא לן אבל אין רצונו של אדם להיות שובת בכל מקום ומקפיד בכך ולראות באיזה מקום שיהא שובת. שם:
תַּנֵּי מַעֲשֶׂה בְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְנֵי חַיִל וְהָיוּ בְּנֵּי אוֹתָן הָעֲייָרוֹת מְבִיאִין לָהֶן פֵּירוֹת. אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אִם לָנוּ כָּאן אָנוּ חַייָבִין לְעַשֵּׂר. וְאִם לָאו אֵין אָנוּ חַייָבִין לְעַשֵּׂר. אָמַר רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דַּעְתּוֹ נְקִייָה. אָמַר לוֹ רִבִּי מָנָא וְכָל עַמָּא שַׁטְיֵי. אֶלָּא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דִּלְוִוייָתֵיהּ שְׁכִיחָה לֵיהּ הֲוֵ דוּ אָמַר הַלִּינָה טוֹבֶלֶת. וּשְׁאַר בְּנֵי אָדָם דְּלֵית אַלְוִוייָתֵיהּ שְׁכִיחָה לוֹן אֵין לִינָה טוֹבֶלֶת. וְהָתַנִּינָן רוֹכְלִין הַמַחֲזִּירִין בָּעַייָרוֹת אוֹכְלִין עַד שֶׁהֵן מַגִּיעִין לִמְקוֹם הַלִּינָה. מַהוּ מְקוֹם הַלִּינָה בֵּיתוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה כְּגוֹן אִילֵּין דִּכְפַר חֲנַנְיָה דְּנָֽפְקִין וְסַחֲרִין אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּרִייָן וְעַייְלִין דָּֽמְכִין בְּבָתֵּיהֶן.
Traduction
On a enseigné: Il arriva à R. Josué de suivre R. Yohanan b. Zaccai se rendant tous deux à l’armée (60)Ce récit se retrouve en (Demaï 3, 1).; les habitants des villes par où ils passaient leur apportaient des fruits à manger. Si nous passons ici la nuit, dit R. Josué, nous sommes tenus de prélever les dîmes (parce qu’en ce cas nous faisons élection de domicile et nous ne sommes plus de simples passagers); au cas contraire, nous en sommes dispensés (61)Comment se fait-il qu'ici l'on ne considère pas l'arrêt de nuit comme une élection de domicile entraînant le devoir de la dîme?. C’est que, répondit R. Zeira, R. Josué avait l’esprit assez calme pour être aussi tranquille dans un séjour d’une nuit que chez lui (voilà ce qui entraînait l’obligation). Est-ce à dire, demanda R. Mena, que toutes les autres personnes en voyage sont sans esprit? Non; seulement comme R. Josué était un personnage, il avait fréquemment de la compagnie, et son arrêt d’une nuit constituait un séjour aussi important que sa maison, entraînant l’obligation de la dîme; tandis que cela n’a pas lieu pour d’autres personnes. Mais notre Mishna dit: ''Les marchands d’épices qui colportent d’une ville à l’autre peuvent manger de leurs fruits jusqu’à ce qu’ils arrivent à l’endroit où ils doivent passer la nuit''.On voit donc que, même pour ces simples marchands, le séjour de la nuit entraîne l’obligation de la dîme? C’est que, fut-il répondu, ils rentrent toujours coucher dans leur maison. En effet, dit R. Simon b. Lakish au nom de R. Oshia, il y a p. ex. les habitants du village de Hanania (62)Le nom de cette localité se retrouve à peu près en (Terumot 11, 7). Voir la note plus haut, ibid., et Neubauer, Géographie, p. 226. qui sortent et transportent leurs marchandises dans 4 ou 5 localités, puis rentrent coucher chez eux.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא פרק ב' ומייתי להאי עובדא לעיל בריש פ''ג דדמאי:
אם לנו כאן. אם אנחנו רוצין ללון כאן חייבין אנו לעשר דמאי ומפרש ר' זעירא טעמיה דר' יהושע לפי שהיה דעתו נקייה שהיה מקפיד על מקום הלינה שלו ופריך לי' ר' מנא וא''כ כל עמא שטיי הן שאינן מקפידין בכך ואין דעתם נקייה אתה קורא אותן אלא כך הוא דר' יהושע ע''י שהלווייתי' שכיחא לי' כלומר שהיה לו המזונות בלויה שלו ומוכנין עמו ולפיכך הוא דהוא אמר הלינה טובלת למעשר לפי שבכל מקום שהוא הולך שם ביתו עמו אבל שאר בני אדם דלא שכיחא לווייתייהו עמם וצריכים לקנות להם מזונות בדרך ולפיכך אינן מקפידין על מקום הלינה כ''א בכל מקום אשר ימצאו ליקח מזונות לנין שם והלכך אין מקום הלינה טובלת:
והתנינן רוכלין וכו'. אלמא דמקום הלינה טובלת ומשני מהו מקום הלינה ביתו עד שיחזרו לבתיהן כדקאמר ר''ל כגון אילין דכפר חנניה שהיה דרכן לצאת ולעשות סחורה בד' וה' קריות וכפרים וחוזרין בו ביום ונכנסין להיות ישינים בבתיהן:
תַּנִּי רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל רוֹצֶה הוּא אָדָם לְפַנֵּעַ עֲסָקָיו בַּבַּיִת הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא פוֹגֵעַ וְלָלוּן שָׁם.
Traduction
R. Halafta b. Shaoul a enseigné (différemment): il se peut que le marchand termine sa vente dans la première maison qu’il rencontre et qu’il y passe la nuit (aussi, l’obligation commence dès lors).
Pnei Moshe non traduit
תני ר' חלפתא בן שאול רוצה הוא אדם לפלח וכו'. לפרש אליבא דר' יהודה קאמר כדפרישית במתני':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source