צֵא וְלַקֵּט לָךְ עֶשְׂרִים תְּאֵינִים מִשֶּׁלִּי וַאֲנִי מְמַלֵּא כְרֵיסִי מִשֶּׁלָּךְ הַמְּמַלֵּא אֶת כְּרֵיסוֹ פָטוּר. וְהָאוֹכֵל בְּמִנְייָן חַייָב. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא וְאֵין אָדָם אוֹכֵל אַחַת אַחַת בִּרְשׁוּת הַכֹּל וּפָטוּר. אָמַר לוֹ אִין. הָכָא לָמָּה הוּא חַייָב. אָמַר לוֹ בִּמְצָרֵף. אִם בִּמְצָרֵף אֲפִילוּ הַמְּמַלֵּא אֶת כְּרֵיסוֹ יְהֵא חַייָב. וְאֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם חֲלִיפִּין. אָמַר רִבִּי שַׁמַּיי אֵין לוֹ חֲלִיפִּין שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵון הָאִישׁ הַזֶּה אֶלָּא לְהַגֵּס אֶת לִבּוֹ שֶׁיֹּאכַל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אין לו חליפין. אין לדין זה דין חליפין דמה שהוא אומר לו ואני ממלא את כרסי משלך לא נתכוין אלא להגיס את לבו ודעתו של זה האומר לו צא ולקוט לך ושלא יהא בוש מלאכול לפיכך אומר לו כן אל תחוש שאני ג''כ אוכל משלך ובאמת מתנה הוא נותן לו והמתנה אינה קובעת כמכר כדתנן במתני':
ואינו אסור משום חליפין. ותיפוק ליה דאפי' באינו מצרף אסור לו לאכול בלא ממשר דהא כחליפין הן שזה אומר לקוט לך משלי ואני אוכל וממלא את כרסי משלך וחליפין כמכר הן וקובע למעשר:
הכא למה הוא חייב. וא''כ למה הוא חייב הכא זה האוכל במנין א''ל דהכא במאי עסיקינן במצרף ולוקט כל העשרים תאנים ביחד וע''ז הקשה לו ואם במצרף איירי א''כ אפי' הממלא את כריסו יהי' חייב אלא דלא שנא דבמצרף לעולם חייב ואם לא צירף שניהן פטורין:
א''ל אין. דהכי קיי''ל:
בעא קומי ר' זעירא. ואמאי זה האוכל במניין חייב הוא לעשר וכי אין אדם אוכל אחת אחת ברשות הכל פטור כלומר אפי' הכל הוא אוכל אלא שאינו מצרף לאכלן ביחד כ''א אחת אחת הוא אוכל ברשות חבירו פטור הוא מלעשר כדתנן בפרקין וכן בפרק דלקמן גבי פועלין שיש להן עליו מזונות אוכלין אחת אחת מן התאנה וכו':
צא ולקט לך וכו'. תוספתא היא בפ''ב האומר צא ולקט לך עשרים תאנים משלי ואני ג''כ אוכל וממלא את כרסי משלך הממלא וכו' כדמפרש לקמיה:
נָתַן לוֹ דָבָר מְרוּבָּה אֲפִילוּ אָמַר לוֹ טוֹל וַאֲכוֹל כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ טוֹל וְהַכְנֵס. נָתַן לוֹ דָבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהֵיאָכֵל חַי אֲפִילוּ אָמַר לוֹ טוֹל וַאֲכוֹל כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ טוֹל וְהַכְנֵס. הָיָה אָדָם גָּדוֹל וְאֵין דַּרְכּוֹ לוֹכַל בַּשּׁוּק וְאָמַר לוֹ טוֹל אֲכוֹל כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ טוֹל וְהַכְנֵס. הָיוּ שְׁנַיִם לְזֶה אָמַר לוֹ טוֹל וַאֲכוֹל לְזֶה אָמַר טוֹל וְהַכְנֵס. זֶה שֶׁאָמַר לוֹ טוֹל וַאֲכוֹל פָּטוּר. וְזֶה שֶׁאָמַר לוֹ טוֹל וְהַכְנֵיס חַייָב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְלָאו מַתְנִיתִין הִיא. אוֹכְלִין וּפְטוּרִין וּבַעַל הַשַּׁעַר וּבַעַל הֶחָנוּת חַייָבִין. אָמַר רִבִּי יוֹנָה דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. כָּאן בִּדְמַאי 7b כָּאן בְּוַדַּאי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר ר' יונה דברי הכל היא כאן בדמאי כאן בודאי. ר' יונה לא בעי לאפלוגי בעיקרא דדינא ולאוקמי להאי מתני' דלקמן בחיוב וודאי דהא ליתא דהך דינא דלעיל ודינא דמתני' דלקמן תרווייהו בדמאי הן דחדא טעמא אית להו כדאמרן ולא בא ר' יונה אלא למידק על מאי דקאמר ר' יוסי ולאו מתני' היא ומייתי לדברי הת''ק בלבד ומשמע דס''ל דלא אתייא האי דינא דלעיל כר' יהודה דפליג במתני' דלקמן ופוטר גם לבעל השער ולבעל החנות עד שיחזיר את פניו או עד שישנה מקום ישיבתו והיינו דקאמר ר' יונה דלא היא אלא האי דינא דלעיל דברי הכל הוא וכאן בדמאי וכאן בודאי כלומר דלא פליג ר' יהודה לקמן אלא לענין חיוב ודאי דשמעי' להת''ק דקאמר בעל השער ובעל החנות חייבין אלמא דמשווה להשער והחנות כבית או כחצר ממש דקובעת למעשר אף בעלמא ולענין חיוב וודאי ועלה הוא דפליג משום דס''ל דהשער והחנות אדם בוש בתוכה לאכול במקום שהוא מוכר ואינן קובעין לחיוב וודאי אבל לענין חיוב דמאי וכה''ג דאמרן אף ר' יהודה מודה:
אמר ר' יוסי ולאו מתניתא היא. ומאי קמ''ל בהא דאי לאשמועינן באדם אחד שנותן לשנים דזה פטור וזה חייב הא האי מילתא שמעינן ממתני' דלקמן דתנינן היו יושבין בשער או בחנות אנשים שהיו יושבין בשער או בחנות של אחד וזה העובר בשוק אמר להם טלו לכם תאנים אלו האנשים אוכלין ופטורין דלגבי דידהו הוי כאומר טול ואכול בשוק שהשער והחנות אינו שלהן ובית שאינו שלו אינו קובע למעשר אבל הבעל שער והבעל החנות חייבין דלגבי דידהו הוי כאומר טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם בבתיהם וה''נ דכוותה באומר לא' טול ואכול ולהשני אמר לו טול והכניס וכדפרישית:
זה שאמר לו טול ואכול פטור. דלגבי דידיה תלינן שעדיין לא הוקבעו למעשר שהרי אמר לו טול ואכול לפיכך אוכל מהן עראי ופטור אבל לגבי זה שאמר לו טול והכניס לביתך חיישינן דילמא אלו שנתן אותם לזה כבר ראו פני הבית והוקבעו למעשר מדהקפיד לומר לו טול והכניס ולפיכך חייב לעשר דמאי קודם שיאכל כדין האומר טלו והכניסו לבתיכם:
נתן לו דבר מרובה וכו'. כדפרישית במתני':
רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי שֵׁשֶׁת רִבִּי לָֽעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בְּשֵׁם רַב אָבִין הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדֶיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. תַּמָּן תַּנִּינָן נְתָנוֹ בְּאִילָן לְמַעֲלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אֵינוֹ עֵירוּב. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זֶה עֵירוּב. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר וְצָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא כַּאן בְּגָדוֹל כָּאן בְּקָטוֹן. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא אֲפִילוּ תֵימַר כָּאן וְכָאן בְּגָדוֹל. כָּאן וְכָאן בְּקָטוֹן. תַּמָּן בְּאוֹמֵר לוֹ עֲרֵב עַל יָדַיי. בְּרַם הָכָא בְּאוֹמֵר לוֹ אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדֶיךָ. הָדָא יָֽלְפָה מִן הַהִיא וְהַהִיא יָֽלְפָה מִן הָדָא. הָדָא יָֽלְפָה מִן הַהִיא בְּאוֹמֵר לוֹ אֲנִי מְעָרֵב עַל יָדֶיךָ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. וְהַהִיא יָֽלְפָה מִן הָדָא שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲשֵּׂר עַל יָדִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
וההיא. דהכא ילפא מן הדא דעירובין שאם המשלת אומר לו עשר ע''י שהוא צריך לעמוד עמו דדמיא לההיא דעירובין ושם נשתבשה הגי' קצת בזה:
הדא ילפא מן ההיא וכו'. וקאמר הש''ס דהשתא לפי האי אוקימתא מצינו דשני הדינין למדין זה מזה הדא דעירובין ילפא מן ההיא דהכא דבאומר לו זה האחר אני מערב על ידיך שאינו צריך לעמוד עמו דדמיא לההיא דהכא:
אפי' תימר. דבחד גוונא מיירי שניהן בגדול או בקטן ולא קשיא. וה''ג בעירובין תמן באומר לו הרי אני מעשר על ידיך ברם הכא באומר לו ערב על ידי דהכא במעשרות מיירי שזה בעצמו התחיל ואמר לו אני מעשר על ידיך הלכך אינו צריך לעמוד עמו שבודאי עושה שליחותו אבל התם מיירי שהשולח אמר לזה האחר ערב על ידי ותקבל העירוב ע''י מי שאשלח לך והלכך צריך שם לעמוד עמו ורואהו שזה מקבל ממנו:
כאן בגדול. והתם בקטן מיירי וחיישינן דילמא לא ממטי ליה לפיכך צריך לעמוד עמו:
תמן תנינן. בפ''ג דעירובין והציון הוא בטעות כאן ובעירובין שם גרסי' להא על המתני' דבתרה השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד אינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ה''ז עירוב ועלה גרסי' שם להסוגיא ונשתבשה הגי' בכאן וכן שם בסוף במקצת ופירשתי לפי הגי' המבוררת משניהם. ואמר ר' אלעזר עלה וצריך לעמוד עמו ורואהו שמביא ליד זה שמקבלו ממנו והשתא פריך והכא את אמר הכין בתמיה שאינו צריך לעמוד עמו:
אני מעשר על ידיך. אני מתקן המעשרות בשבילך אינו צריך לעמוד עמו ולראות אם הוא מעשר דמסתמא יעשה כדבריו:
צֵא וְלַקֵּט לָךְ עֶשְׂרִים תְּאֵינִים מִשֶּׁלִּי אוֹכֵל כְּדַרְכּוֹ וְהוּא פָטוּר. צֵא וּמַלֵּא אֶת חַכַּלְכָּלָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ. אֲבָל בְּחָבֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר דִּבְרֵי רִבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ. אֲבָל בְּחָבֵר מְתַקְּנָן וַדַּאי. שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. אָמַר רִבִּי רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרַי מִדִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. מוּטָּב שֶׁיִּתְרוֹמוּ שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְלֹא לְהַאֲכִיל לְעַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִים. אָמַר רִבִּי זְעִירָא מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶן אֲפִילוּ חָבֵר שֶׁשּׁוֹלֵחַ לְחָבֵר צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר מָאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְזֶה חָבֵר צָרִיךְ 8a הוּא לְעַשֵּׂר. וּמָאן דְּאָמַר מוּטָּב שֶׁיִּתְרוֹמוּ שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְלֹא לְהַאֲכִיל עַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִים וְזֶה חָבֵר צָרִיךְ הוּא לְעַשֵּׂר. רִבִּי יוֹנָה בָּעֵי הָכָא אַתְּ עֲבִיד לֵיהּ חָבֵר. וְהָכָא אַתְּ עֲבִיד לֵיהּ עַם הָאָרֶץ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כָּאן וְכָאן עַם הָאָרֶץ הוּא. אֶלָּא בִּשְׁבִיל אֶחָד שֶׁהוּא מְתַקֵּן הוּא נִקְרָא חָבֵר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כאן וכאן עם הארץ הוא. כלומר לעולם הכל במלקט עם הארץ הוא דאיירינן והא דקרי ליה חבר משום דהשתא הוא דרוצה לתקן הפירות לפנינו ובשביל דבר אחד שהוא מתקן לפנינו נקרא הוא חבר אבל לגבי הנותן בחזקת עם הארץ הוא ושייך שפיר דברי ר' מוטב וכו' ולא להאכיל לעם הארץ טבלים:
הכא את עביד לי' חבר. לזה המלקט וכדאמרן והכא את עביד לי' ע''ה דקאמר מוטב וכו' ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים:
הוון בעיי. בני הישיבה מימר לפרש דבריהם דהיאך הוא נלמד מדברי שניהם וכדפרישית דמ''ד שלא נחשדו חברים וכו' וזה חבר הוא צריך לעשר מהאי טעמא לפי שלא נחשדו וכו' הא לאו הכי חבר הזה ששילח היה צריך לעשר וכן למ''ד מוטב וכו' וא''כ נמי החבר הזה שנותן או משלח הוא צריך לעשר:
מדברי שניהן. נלמד שאפי' חבר ששלח פירות לחבר צריך לעשר ולא יסמוך זה על זה שהרי רבי אומר דבנותן חבר אינו צריך המקבל לעשר שכבר עישר הנותן ואע''פ שיודע שזה ג''כ חבר הוא ולרשב''ג נמי לא קאמר אלא בגוונא שידוע הוא שלא הופרש עליהן תרומה כגון הכא שעכשיו הוא מלקט אותן אבל בעלמא היה מתקנן מקודם ששולת לחבירו ואע''פ שזה ג''כ חבר הוא:
מוטב שיתרומו. חברים שלא מן המוקף ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים ולקמן פריך עלה הא זה המלקט חבר הוא דאי עם הארץ הוא מי ציית לן ומאי האי דקאמר ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים:
רשב''ג פליג בהנותן חבר הוא דזה האחר צריך לתקנן ודאי שהרי כאן חשש טבל לכל מילי איכא ואף לתרומה ולא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף והלכך לא חיישינן שמא הנותן תרם ועישר עליהן ממקום אחר וצריך זה החבר המלקט לעשרן ודאי:
בד''א בעם הארץ. שהיה הנותן זה עם הארץ ולפיכך כשבא לאכלן קבע תורת דמאי עליהן אבל אם היה נותן זה חבר אוכל זה ואינו צריך לעשר כלל דמסתמא החבר הנותן עישרן ולא יתן לזה לאכול דבר שאינו מתוקן:
צא ולקט לך וכו'. תוספתא היא שם לעיל מדההיא. והכי גריס התם אמר לו צא ולקט לך תאנים מן התאנה אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי צא ומלא לך כלכלה זאת אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי וגי' זו היא הנכונה וטעמא דמילתא משום דהכא בעם הארץ שאמר לחבר איירי וכדמפרש בד''א וכו' והלכך ברישא דחמר לו סתם צא ולקט לך תאנים בלא מידה ובלא מנין א''כ אכילת עראי לעולם מותר לו לאכול אבל כשבא לאכלן אכילת קבע צריך הוא לעשרן ודאי דאין כאן ספק לומר שמא זה הבעה''ב מעשר עליהן ממקום אחר שהרי אינו יודע כמה ליקט זה אבל אם אמר לו צא ומלא לך כלכלה זאת הואיל והנותן יודע כמה ליקט אפשר שהוא מעשר עליהן ממקום אחר כדי שאם זה יסמוך עליו יאכל בהיתר הילכך אכילת עראי אוכל הוא המלקט וכשבא לאכלן אכילת קבע אינו צריך לעשרן ודאי אלא דין דמאי להם כשאר פירות עם הארץ דספק הוא אם מעשר עליהן או לא ומפריש זה עליהן דמאי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source