Ma'asseroth
Daf 18b
משנה: הַכּוֹבֵשׁ הַשּׁוֹלֵק הַמּוֹלֵחַ בַּשָּׂדֶה חַייָב. הַמְכַמֵּר בָּאֲדָמָה פָּטוּר. הַמְטַבֵּל בַּשָּׂדֶה פָּטוּר. 18b הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים שֶׁיֵּצֵא מֵהֶן הַשְּׂרָף פָּטוּר. הַטּוֹחֵט זֵיתִים עַל בְּשָׂרוֹ פָטוּר וְאִם סָחַט וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ חַייָב. הַמְקַפֶּה לְתַבְשִׁיל פָּטוּר וְלִקְדֵירָה חַייָב מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְבוֹר קָטָן.
Traduction
Celui qui confit des produits, ou les cuit, ou les sale (tous travaux de conservation), est tenu de les rédimer. Celui qui les enfouit sous terre (pour les faire mieux mûrir), ou celui qui trempe des fruits aux champs (travail passager), peut en manger sans les rédimer. Celui qui écrase des olives pour en faire sortir l’amertume (travail passager) est dispensé des droits. De même celui qui presse des olives sur son corps (pour s’en enduire); mais, s’il les presse dans sa main pour en recueillir l’huile, il est tenu de la rédimer (c’est un travail complet). Celui qui écume le résidu du vin qui surnage au-dessus d’un mets (refroidi) est dispensé des droits; mais si l’on opère ainsi sur une marmite, on est soumis aux droits, parce qu’elle équivaut à une petite cuve.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הכובש השולק המולח בשדה. הכובש ירקות או זיתים במי מלח או ששלקן או שמלח אותן בעצמן וזהו ככובש קובעין הן למעשרות ואפי' בשדה אם הוא דבר שנגמר מלאכתו ובגמרא חשיב ששה דברים שהן טובלין למעשרות תרתי דמתני' דהכובש והמולח חדא הוא דהמלת טובל והשולק זהו בישול באור שהוא טובל ועוד ארבעה שהן טובלין המקת והתרומה ושבת וחצר:
המכמר באדמה. ובנסחת המשניות המכמן והיינו הך שמטמין את הפירות באדמה כדי שיתבשלו פטור דאין זה קביעות למעשר והמכמר מלשון כומר של ענבים על שם שגרגרי הענבים טמונים זה תחת זה:
המטבל בשדה. שלא מלחן כדרך שמולחין הזיתים וכיוצא בהן אלא שמטבל אחת אחת במלח ואוכל פטור דאין זה קביעות:
הפוצע זיתים. כדי שיצא מהן שרף המרירות פטור:
הסוחט זיתים על בשרו. לסוך את גופו פטור ואם סחט ונתן לתוך ידו חייב שזהו כנותן לתוך בור קטן שיורד השמן לתוכו:
המקפה לתבשיל. שמקפה את היין ונותנו לתוך התבשיל ואע''ג דתנן בפ''ק היין משיקפה נגמר מלאכתו למעשר זה שמקפה לתוך התבשיל שבקערה דבר מועט ועראי הוא פטור ודוקא לתוך תבשיל צונן אבל אם הוא רותח נקבע למעשר מחמת הבישול שמתבשל היין בתוכו:
ולקדירה. אם קפה את היין ונתנו לתוך התבשיל שבקדירה אע''פ שהיא צוננת חייב מפני שהוא כבור קטן:
הלכה: אוֹר טוֹבֵל מִקַּח טוֹבֵל מֶלַח טוֹבֶלֶת תְּרוּמָה טוֹבֶלֶת. שַׁבָּת טוֹבֶלֶת. חֲצַר בֵּית שְׁמִירָה טוֹבֶלֶת. דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִקַּח בְּשַׁבָּת אֵינָהּ תּוֹרָה. רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הַמְחוּוָר שֶׁבְּכוּלָּן זוֹ חֲצַר בֵּית שְׁמִירָה.
Traduction
Le feu, ou la vente, ou le sel, ou le prélèvement de l’oblation, ou l’arrivée du Shabat, ou le dépôt des fruits dans une cour aussi bien gardée que la maison, rend les fruits aptes à être soumis aux dîmes; car R. Yohanan dit (128)Ci-dessus, (3, 1). que la vente ou la survenue du Shabat n’entraîne pas l’obligation légalement, mais par extension rabbinique. En outre, R. Ami dit au nom de R. Simon b. Lakish que la plus grave de toutes les causes entraînant l’obligation de la dîme, c’est le dépôt dans une cour gardée comme la maison.
Pnei Moshe non traduit
גמ' אור טובל וכו'. הרי הן ששה דברים שטובלין למעשר:
דאמר ר' יוחנן. כלומר כולן שוין הן דאין טובלין אלא מדבריהם כדאמר ר' יוחנן בפרק דלעיל בהלכה א' דמקח וחצר ושבת אין קובעין מן התורה וה''ה לאינך:
המחוור שבכולן וכו'. ר''ל קסבר חצר בית שמירה קובעת מן התורה כבית כדאמר בהדיא לקמן:
הַכּוֹבֵשׁ עַד שֶׁיִּכְבּוֹשׁ כָּל צָרְכּוֹ הַשּׁוֹלֵק עַד שֶׁיִּשְׁלוֹק כָּל צָרְכּוֹ. נִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא הַמְהַבְהֵב שִׁיבֳּלִין בָּאוֹר נִטְבְּלוּ. בְּלֹא כָךְ אֵינָן מְחוּסָּרִין מְלָאכָה עַל יְדֵי הָאוֹר. שַׁנְייָא הִיא שֶׁהוּא גְמַר מְלַאכְתּוֹ. וְיֵידָא אָֽמְרָה דָא הַמְקַטֵּף שִׁיבֳּלִין לְעִיסָתוֹ לְאוֹכְלִין מְלִילוֹת נִיטְבְּלוּ לַעֲשׂוֹתָן עִיסָּה לֹא נִטְבְּלוּ.
Traduction
– Lorsque la Mishna prescrit l’obligation de la dîme pour les produits, s’ils sont confits, ou s’ils sont cuits, faut-il que cette opération soit achevée? On peut savoir la réponse à cette question de ce qui suit: dès que l’on a roussi des épis au feu, ils sont soumis à la dîme (donc, il y a obligation avant que la cuisson soit achevée). Or, si on ne les avait pas fait passer au feu, les travaux préparatoires ne seraient pas achevés et la dîme ne serait pas due (donc, il faut bien peu de feu pour les achever). Toutefois, on peut établir cette distinction que d’avoir roussi (flambé) le blé, cela constitue l’achèvement de sa préparation (sans quoi, la dîme n’est peut-être pas due, s’il s’agissait de cuisson, qui devra être parfaite, et dès lors, la question précitée n’est pas résolue). —Où établit-on cette discussion entre l’achèvement rapide de la préparation et celle qui est plus longue? Lorsqu’on enseigne (129)Tossefta sur ce traité, ch. 3.: qu’au cas où l’on arrache quelques épis à la main pour en manger les grains grillés, ils sont soumis à la dîme; si c’est pour les moudre et en faire une pâte, la dîme n’est pas due (c’est trop peu de chose).
Pnei Moshe non traduit
הכובש וכו'. בעיא היא הכובש והשולק שאמרו שהן קובעין אם עד שיכבוש וישלוק כל צרכן דוקא או לא:
נשמעינה מן הדא דתני. בתוספתא ריש פ''ג המהבהב שבולין באור נטבלו למעשר וכי בלא כך אינן מחוסרין מלאכה ע''י האור כלומר הרי בהבהוב כל שהוא אכתי מחוסרין מלאכה ע''י האור כל צרכן הן ואפ''ה נטבלו וה''ה בכובש ושולק דלא בעינן כל צרכן:
שנייא היא שהוא גמר מלאכתו. דניכר הוא שאינו רוצה יותר כי אם בהבהוב כל שהוא וזהו גמר מלאכתו אבל בכובש ושולק אימא לך עד שיכבוש וישלוק כל צרכן:
ויידא אמרה. ומאיזה הוא שנוכל לפשוט הבעיא דא דתני בתוספתא שם המקטף שיבלין והכניסן לאוכלן מלילות נטבלו כצ''ל ולעשותן עיסה לא נטבלו אלמא דבהכנסה למלילות כבר נקבעו למעשר וה''ה בכובש ושולק דא''צ כל צרכן אלא מכיון שדעתו לאכלן כך מיד הן נקבעין למעשר. כבש ושלק. פירות חבירו שלא מדעתו תפלוגתא דר' יוחנן ורשב''ל דפליגי בפ' דלקמן בממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ולר' יוחנן נטבל וה''ה בכבש ושלק:
כָּבַשׁ וְשָׁלַק שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים תַּפְלוּגְתָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאִיתְפַּלְּגוּן הַמְמָרֵחַ כְּרִיּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר נִטְבַּל וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לֹא נִטְבַּל. אָמַר רִבִּי יוּדָן תַּמָּן אֵיפְשַׁר לוֹ [שֶׁלֹּא לְמָרֵחַ בְּרַם הָכָא אֶפְשַׁר לוֹ] שֶׁלֹּא לִכְבּוֹשׁ.
Traduction
Lorsqu’on a confit ou cuit des produits d’un autre, sans que le propriétaire le sache, sont-ils soumis à la dîme, ou non? C’est un sujet en discussion entre R. Yohanan et R. Simon b. Lakish (130)Ci-après, 5, 6.; car, lorsque quelqu’un a ratissé le tas de blé d’autrui, sans que celui-ci le sache, la dîme est due selon R. Yohanan; selon R. Simon b. Lakish, elle n’est pas due (il en est de même pour la cuisson, qui a lieu sans que le maître le sache). Toutefois, dit R. Judan, les deux cas ne sont pas tout à fait analogues, pour qu’il y ait lieu de déduire l’un de l’autre: comme il est possible de se passer de la cuisson, R. Yohanan peut admettre en ce cas qu’il y a dispense (tandis que la mise en tas est inévitable (131)Ci-dessus, ch. 1, 6., et entraîne l’obligation comme un acte que le prochain approuvera).
Pnei Moshe non traduit
א''ר יודן. דלא דמי דתמן כלומר בכבש ושלק אפשר הוא שזה לא יכבוש ולא ישלוק אותן ולא מהני בלא דעת חבירו אבל הממרח כרי לא צריך דעת חבירו דמסתמא ניחא ליה בכך:
Ma'asseroth
Daf 19a
משנה: תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּֽמְנוּ תְאֵינִים לַשַּׁבָּת וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן לֹא יֵאָֽכְלוּ מוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיֵּעָשְׂרוּ. כַּלְכָּלַת שַׁבָּת בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַייְבִין. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַלּוֹקֵט כַּלְכָּלָה לְשַׁלֵּחַ לַחֲבֵירוֹ לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. הַנּוֹטֵל זֵיתִין מִן הַמַּעֲטָן טוֹבֵל אֶחָד אֶחָד בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. אִם מָלַח וְנָתַן לְפָנָיו חַייָב. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר מִן הַמַּעֲטָן הַטָּהוֹר חַייָב וּמִן הַטָּמֵא פָטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר. שׁוֹתִין עַל הַגַת בֵּין עַל הַחַמִּין בֵּין עַל הַצּוֹנִין וּפָטוּר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּי רִבִּי צָדוֹק מְחַייֵב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַל הַחַמִּין חַייָב וְעַל הַצּוֹנִין פָּטוּר.
Traduction
Si des enfants ont enfoui des figues au champ pour les manger le samedi (135)Cette mise de côté les soumet aux droits. Cf. Babli, Betsa, 34b. et que l’on a omis de les rédimer, on ne peut même pas le samedi soir (jamais) en manger sans les rédimer. Un panier plein de fruits spécialement destiné à la consommation du samedi (136)Mishna, (Eduyot 4, 10). est dispensé de tous droits, selon Shammaï; mais, selon Hillel, il y est soumis (de suite). R. Juda dit: même sur un panier de fruits que l’on emplit pour l’envoyer à son prochain (137)Cf. ci-après, 5, 1., on doit prélever la dîme avant d’en manger. Si l’on prend des olives du réservoir (138)Cf. Babli, Betsa, 35a., on peut les tremper une à une dans le sel pour les manger (sans dîme); mais si l’on en met plusieurs au sel pour les manger ensemble, il faut les rédimer. R. Eliézer dit: si un homme (impur) en prend du réservoir pur, il doit la dîme (139)Puisqu'il ne peut pas remettre au réservoir pur le reste des fruits qu'il a pris et qu'il a rendus impurs. Cf. ci-dessus, Ch. 3, 4, fin.; mais si c’est du réservoir impur, il en est dispensé, puisqu’en ce cas il remet le reste (le tout étant impur). On peut, en étant penché sur le pressoir, boire du vin sans le rédimer, soit que l’on coupe le vin d’eau chaude, soit d’eau froide. Tel est l’avis de R. Meir. Selon R. Eliézer ben Zadoq, il faut le rédimer (145)''Il est à craindre qu'il ne se tienne en dehors du pressoir, auquel cas la dîme est due. Cf. Shabat 11b; Eruvin 99b.''. Selon les autres sages, si on le coupe d’eau chaude, il faut le rédimer (c’est un travail essentiel); mais, au cas contraire on est dispensé
Pnei Moshe non traduit
מתני' תינוקות שטמנו תאנים לשבת. בתאנים שנגמרה מלאכתן איירי ובהן השבת קובעת דאם שכחו לעשרם קודם השבת ועבר עליהן השבת לא יאכלו למ''ש עד שיעשר ותינוקות דנקט לאשמועינן דיש להן מעשה מוכיח על מחשבתן כדקאמר בגמרא:
כלכלת שבת. בגמרא מוקי לה שלקט אותן מאילן שפירותיו מיוחדין לשבת והלכך ב''ה מחייבין לעשר אפי' עדיין לא הגיע שבת דכיון שהן מיוחדין לשבת הוקבעו:
אף הלוקט כלכלה. פירות לשלוח לחבירו לא יאכל עד שיעשר לפי שהוא מקפיד עליה כמו בכלכלת שבת ולפיכך הוקבעה למעשר ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' הנוטל זיתים מן המעטן. מעטן הוא מקום שעוטנין וצוברין אותן כדי שיתעכבו ויהיו ראוין להוציא שמן:
טובל אחד אחד במלח ואוכל. שאין זה אלא אכילת עראי ואם מלח ונתן לפניו לאכלן אח''כ הוי קביעות וחייב לעשר:
ר' אליעזר אומר מן המעטן הטהור חייב ומן הטמא פטור. בבבלי סוף פ''ד דביצה מוקי לה כגון שאדם הנוטלן טמא והלכך אם נטל הזיתים מהמעטן הטהור אינו יכול להחזיר את המותר שלא יטמאו אלו הזיתים שבידו את הזיתים שבמעטן דמה שנטל בתחילה לא טימא אלא מקום מגעו ויכול לסלקן משם אבל אלו שבידו שנטמאו אי אפשר לו להחזירן והרי אין אכילתו אכילת עראי וחייב אבל אם גם המעטן טמא יכול הוא להחזיר את המותר וכל היכא דמותרו חוזר לא קבע ואין הלכה כר''א:
מתני' שותין על הגת בין על החמין. בין שהיין שבגת חמין הוא כגון שבשלו או שמוזגו בחמין בין הוא צונן משום דשתיה שעל הגת לאו קביעות הוא:
ר' אליעזר בר' צדוק מחייב. דגזר שמא יוציא היין חוץ להגת וישתה:
וחכמים אומרים על החמין חייב. מפני שהוא קביעות דבישול באור הוא אחד מהששה דברים הקובעין למעשר ועל הצונן פטור והלכה כחכמים:
הלכה: רַב הַמְנוּנָא אָמַר תִּינוֹק שֵׁחִיפֶּה כַלְכָּלָה לַשּׁוּק נִטְבְּלָה. מְקוֹם שֶׁמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל גָּדוֹל מִתְקַייֶמֶת שָׁם מַעֲשָׂיו שֶׁל קָטָן מִתְקַייְמִין. רִבִּי זְעִירָא בָּעֵי כְּלוּם מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל גָּדוֹל מִתְקַייֶמֶת עַד שֶׁיִּפְתַּח לַשּׁוּק. וְדִכְוָותָהּ אֵין מַעֲשָׂיו שֶׁל קָטָן מִתְקַייְמִין עַד שֶׁיִּפְתַּח לַשּׁוּק. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב הַמְנוּנָא תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּֽמְנוּ תְאֵינִים לַשַּׁבָּת וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן לֹא יֵאָֽכְלוּ מוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיִּתְעַשְּׂרוּ. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רַב הַמְנוּנָא תִּיפְתָּר בְּשֶׁלִּקְּטוּם עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה וְהוֹכִיחַ מַעֲשֶׂה שֶׁלָּהֶן עַל מַחֲשַׁבְתָּם.
Traduction
R. Hamnona dit: lorsqu’un enfant a couvert un panier avec des feuilles pour le transporter au marché, ce panier est soumis aux dîmes, parce que dans la place où la pensée d’une grande personne suffirait pour constituer l’obligation, l’acte d’un enfant corroborant sa pensée (dont l’intention seule ne suffirait pas pour contracter cette obligation) entraîne la même gravité. R. Zeira objecta ceci: la pensée (le projet seul) ne suffit pas pour imposer la dîme à ce panier de fruits, jusqu’à ce qu’on ait aussi la pensée de l’ouvrir au marché; il en sera de même pour l’acte accompli par des enfants qui ont couvert de feuilles un panier, jusqu’à ce qu’on l’ait ouvert au marché. Notre Mishna est en désaccord avec R. Hamnona, puisqu’elle dit: ''Si des enfants ont enfoui des figues au champ pour les manger le samedi et que l’on a omis de les rédimer, on ne peut même pas le samedi soir (jamais) en manger sans les rédimer''. Or, il n’y a pas là d’acte qui corrobore leur intention, et pourtant la dîme est due? R. Zeira répondit au nom de R. Hamnona qu’il peut s’agir du cas où les enfants ont cueilli les fruits au moment du coucher du soleil le vendredi soir; alors leur action prouve quelle a été leur intention, de les réserver pour le samedi (ce qui entraîne l’obligation).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תינוק שחיפה כלכלה לשוק נטבלה. כדתנן לעיל בפ''ק כלכלה משיחפה ובמוליך לשוק מיירי כדמסיים התם וקמ''ל רב המנונא דאפי' התינוק שעשה כן וחיפה את הכלכלה על מנת להוליך לשוק נטבלה למעשר ודוקא משחיפה וכדמפרש ואזיל:
מקום שמחשבתו של גדול מתקיימת. כלומר שבגדול הולכין אחר מחשבתו שם מעשיו של קטן מתקיימין הולכין בקטן אחר מעשה שלו כדתנן בפ' י''ז דכלים האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאים שיש להן מעשה ואין להם מחשבה ואע''ג דבגדול נמי משיחפה הוא שהוקבעה למעשר מ''מ הא תנינן שם אם אינו מחפה משימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צרכו אלמא דאפי' במחשבה גרידתא שהוא מחשב ללקט כל צרכו הוקבע למעשר אבל בקטן בעינן עד שיחפה דאז מעשיו מוכיחין על מחשבתו:
כלום מחשבתו של גדול מתקיימת. שיוקבע למעשר אם הוא במחשבה בעלמא:
עד שיפתח לשוק. כלומר שאנו רואין שהוא פותח למכור מהן לשוק דאי לאו הכי שמא דעתו להוליכן לביתו ולא הוקבעו עד שיכניסם לבית כדאמרינן לעיל שם וא''כ ודכוותה נמי אין מעשיו של קטן מתקיימין עד שיפתח לשוק דבגדול אם חיפה את הכלכלה איכא למימר דלא בעינן עד שיפתח למכור מהן לשוק דמסתמא הואיל וחיפה אותה דעתו להוליכה לשוק אבל בקטן דאמרת דהמעשה שלו כמחשבה דגדול הויא א''כ הכי איבעי ליה לרב המנונא למימר עד שיפתח לשוק כמו במתשבה גרידתא גבי הגדול:
מתניתא פליגא על רב המנונא. דקאמר בקטן בעינן עד שיחפה דאז מעשיו מוכיחין על מחשבתו שדעתו להוליכה לשוק והא אנן תנן תינוקות שטמנו תאנים לשבת וכו' והכא מאי מעשיו מוכיחין על מחשבתו הוא דאיכא דנימא שטמנו בשביל שבת ומשני רבי זירא בשמיה דרב המנונא גופי' דתיפתר שלקטום עם דמדומי חמה בערב שבת והוכיח מעשה שלהן על מחשבתן שבשביל שבת הוא שלקטום:
שְׁלָקוֹ בִּרְשׁוּת הַהֶקְדֵּשׁ פְּדָאוֹ וְהִכְנִיסוֹ לַחֲצַר בֵּית שְׁמִירָה מַהוּ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נִטְבָּל זוֹ תוֹרָה וְזוֹ אֵינָהּ תּוֹרָה. הִכְנִיסוֹ לַחֲצַר בֵּית שְׁמִירָה פְּדָיוֹ וּשְׁלָקוֹ מָהוּ. דִּבְרֵי הַכֹּל נִטְבָּל. וְכִי מַה עָשָׂה מַעֲשֶׂה בִרְשׁוּת הַהֶקְדֵּשׁ. הִקְדִּישׁוֹ וּשְׁלָקוֹ הִכְנִיסוֹ לַחֲצַר בֵּית שְׁמִירָה פְּדָיוֹ וּשְׁלָקוֹ מָהוּ. דִּבְרֵי הַכֹּל נִטְבָּל. פְּדָייוֹ וְצִימְּקוֹ מַהוּ. אִין תֵּימַר הָאוֹר טוֹבֵל הָאוֹר 19a פּוֹטֵר וְאִין תֵּימַר אֵין הָאוֹר טוֹבֵל אֵין הָאוֹר פּוֹטֵר.
Traduction
Si les fruits ont été cuits pendant qu’ils étaient encore en la possession du trésor sacré (les travaux préparatoires étant achevés pendant la période de consécration), qu’ensuite on les a rachetés, puis importés dans une cour gardée comme la maison, est-ce que la dîme est due? (Considère-t-on ce dernier fait comme l’achèvement des produits, réalisé en dehors de la période de consécration et entraînant l’obligation des dîmes, ou non)? Selon l’avis de R. Simon b. Lakish, qui a dit plus haut que ce dépôt dans la cour constitue l’achèvement le plus parfait, la dîme est due; pour l’un (la cour), il y a l’obligation légale de la dîme (132)''Selon R. Yohanan, pour le dépôt dans la cour, la dîme n'est pas due légalement; et la consécration en dispense.''; mais pour l’autre (le feu), c’est seulement dû par décision rabbinique (son action s’efface devant celle qui est plus grave). Lorsqu’on a commencé par les importer dans la cour gardée comme maison, qu’on les a ensuite rachetés, puis cuits, quelle est la règle? La dîme est due, sans qu’il y ait contestation à ce sujet; or, a-t-on fait aucune opération définitive sur ces fruits pendant qu’ils étaient au trésor sacré? (Certes, non; aussi, la dîme est due). Voici ce qu’on a voulu dire: si des fruits consacrés ont été cuits et qu’ensuite on les ait portés dans la cour gardée comme maison, puis on les rachète et on les cuit de nouveau, selon tous la dîme est due (l’opération finale n’ayant eu lieu qu’après le rachat);mais quelle est la règle si, après le rachat, on veut les mettre à sécher? (Considère-t-on que, les travaux préparatoires n’étant pas achevés, la dîme n’est pas due)? Si l’on veut prétendre que l’action du feu entraîne l’obligation, pour ce qui est inachevé, on peut dire aussi qu’elle en dispense s’il s’agit de fruits sacrés; et, à l’inverse, si elle n’entraîne pas la dette, elle n’en dispense pas non plus.
Pnei Moshe non traduit
שלקו ברשות הקדש. שהקדיש הירק או כיוצא בו ובעודו ברשות הקדש שלקו ואח''כ פדאו והכניסו לחצר בית שמירה מהו מי הוי השליקה ברשות הקדש כגמר מלאכה וא''כ פטור ממעשר כדתנן לעיל בפ''ד דפאה הקדישן עד שלא נגמרו וגמרו ביד הגזבר ואחר כך פדאן פטורין שבשעת חובתן היו פטורין או דילמא מאחר שהכניסו לחצר בית שמירה אחר שכבר פדאו החצר היא שקובעת למעשר ואין השליקה בעודו ברשות הקדש עושה כלום וקאמר הש''ס דעל דעתי' דרשב''ל דקאמר לעיל המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה נטבל הוא כאן למעשר לפי שזו תורה החצר בית שמירה מן התורה היא קובעת וכשהכניסו כבר יצא מרשות הקדש וזו השליקה אינה קובעת מן התורה אלא מדבריהם והלכך השליקה בעודו ברשות הקדש אינה פוטרת ממעשר דלאו כלום היא לגבי קביעות של חצר שנעשה אחר שכבר יצא מרשות הקדש:
הכניסו לחצר בית שמירה. בעודו ברשות הקדש ואח''כ פדאו ושלקו מהו. דקס''ד דהשתא אליבא דר''ל הקביעות של חצר שהיא מן התורה והיא היתה בעודו ברשות הקדש פוטרת ממעשר לפי שהיא עיקר והוי כגמרו ביד הגזבר ואין השליקה שלאחר שיצא מרשות הקדש כלום וקאמר הש''ס דלא היא אלא לדברי הכל נטבל כאן דלא מיקרי גמרו ביד הגזבר דכי מה עשה מעשה ברשות הקדש הרי הכניסה להחצר לאו מעשה בגופו הוא והשליקה שהוא לאחר שיצא מרשות הקדש מעשה בגופו הוא והלכך אף לר''ל נטבל למעשר ויש לפרש דהני ג''כ בעיות הן אליבא דר''ל ובדרך את''ל הן כהאי בעי' דלקמיה:
הקדישו ושלקו הכניסו לחצר בית שמירה פדייו ושלקו מהו דברי הכל נטבל פדייו וצמקו מהו. הך בעי' כחדא מגו חדא היא ובדרך את''ל מיתפרשא דלמאי דאמרת דהכניסה לחצר בעודו ברשות הקדש לאו כלום הוא לגבי שליקה שלאחר שיצא מרשות הקדש ומשום דהשליקה מעשה בגופו הוא וא''כ הכא דחזר ושלקו פעם אחרת לאחר שיצא מרשות הקדש מי אמרינן דאותה שליקה קובעת היא למעשר ולדברי הכל נטבל ואע''ג ששלקו וגם הכניסו לחצר בעודו ברשות הקדש אפ''ה אינה פוטרת דאתי מעשה שלאחר כן ומבטל מעשה הקודם או דילמא מכיון שהמעשה בגופו נעשה גם בעודו ברשות הקדש והכניסה לחצר ג''כ עמה שוב אין מעשה של אח''כ מוציא מהן ולא נטבל למעשר שהרי גמרו ביד הגזבר הוי:
פדייו וצימקו מהו. ה''ז בעי' אחרת ואת''ל קאמר דאת''ל דאין השליקה שלאח''כ כלום מכיון שכבר שלקו בעודו ברשות הקדש אכתי איכא למבעי אם לאחר שפדאו שלקו הרבה עד שצימקו מי אמרינן דאותה שליקה שעשאו מצטמק הרבה מוציאה מיד שלוקה הראשונה או לא:
אין תימר האור טובל האור פוטר וכו'. כלומר דהדר פשט הש''ס לכל הני בעיות דודאי פוטר היא דהרי אם תאמר דאין האור קובע למעשר בעלמא אז אין האור שברשות הקדש פוטרו ממעשר אבל מכיון דאמרינן דהאור קובע הוא למעשר א''כ הכא ששלקו בעודו ברשות הקדש בדין הוא שהוא פוטר אותו ממעשר שהרי גמרו ביד הגזבר הוא ואין המעשה שלאחר מכאן כלום לא הכניסה לחצר ולא השליקה ולא הצימוק:
רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי טִיגְּנוֹ בַשָּׂדֶה מַהוּ בְּלֹא כָּךְ אֵין הָאוֹר טוֹבֵל. אִילּוּ אֵיפְשַׁר דְּלֹא מִיתַּן גַּבֵּיהּ מְשַׁח.
Traduction
R. Jérémie demanda: lorsqu’au champ on a enduit les fruits avec de l’huile, sont-ils soumis à la dîme, ou non? Cela va sans dire, puisque sans cela l’action du feu entraîne l’obligation de la dîme; en effet, la question a été seulement posée, parce qu’il peut arriver que malgré l’enduit on ne les cuise pas (133)Est-ce donc considéré comme un manque d'achèvement, ou non?.
Pnei Moshe non traduit
טיגנו בשדה מהו. ומתמה הש''ס מאי קא מיבעי' לי' וכי בלא כך אין האור טובל והלא אין טיגון בלא אור:
אילו אפשר דלא מיתן גביה משח בעי הוה. משח הוא מלשון עצים דמשחן בפ' לולב הגזול והן עצי שמן שמדליקין העץ להאיר בו וכלומר אילו אפשר בלא אור אלא ליתן גביה עץ משח שפיר בעי הוה ר' ירמיה אם עשה איזה טיגון דכה''ג אי קובע למעשר או לא אבל מכיון דאי אפשר לטגן בלא אש א''כ מאי קא מבעי' ליה:
בָּעֵי הֲוָה רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם כַּהֲנָא אָמַר רִבִּי יוֹנָה תַּנֵּי רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל עָשָׂה הֵסֵב בַּשָּׂדֶה טוֹבֵל. אִם לֹא הֵיסַב אֵינוֹ טוֹבֵל. אִין הוּא הֵיסֵב שֶׁהוּא טוֹבֵל כָּל הֵיסֵב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן. קָצַב לְהֵיסֵב וְלֹא הֵיסַב.
Traduction
– R. Yossé au nom de Cahana rapporte par R. Yona que R. Halafta b. Shaoul enseigne ceci: lorsqu’au champ on s’installe comme pour un repas fixe, la dîme est due; au cas contraire, non. Qu’appelle-t-on une installation pour un repas fixe qui entraîne l’obligation de la dîme? Chaque fois qu’il y a du vin. Lorsqu’on a pris toutes les mesures pour s’installer et que, par suite d’un incident, on y a renoncé, quelle est la règle? (question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
עשה היסב בשדה. שאכל בהיסיבה טובל למעשר דהוי קביעות:
איזו הוא היסב שהוא טובל. כלומר ובאיזו היסיבה אמרו כל היסב שיש בו יין שאם היסב לשתות יין קובע הוא למעשר דלאו שתיית עראי הויא:
קצב להיסב. בעיא הוא אם קצב כך וכך יביאו לו לשתות בהיסיבה ולא היסב אח''כ אם קובע הוא או לא ולא נפשטה:
תַּנֵּי הַשּׁוּם וְהַשִּׁחָלַיִים וְהַחַרְדָּל שֶׁשְּׁחָקוֹ בַשָּׂדֶה נִטְבְּלוּ עַד כְּדוֹן בְשׁוּם שֶׁל טֵבֵל שֶׁשְּׁחָקוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל חוּלִין. שׁוּם שֶׁל חוּלִין שֶׁשְּׁחָקוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל טֵבֵל.
Traduction
On a enseigné (134)Tossefta, 50. c.: l’oignon, le cresson et la moutarde réduite, même au champ, sont soumis à la dîme (ainsi ils sont prêts). Jusque là, on sait quelle est la règle lorsqu’on a pulvérisé un oignon inaffranchi (corps principal) dans de l’huile profane (libérée); mais quelle est la règle lorsqu’on a écrasé un oignon profane dans de l’huile non libérée? (question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא פ''ג:
נטבלו. דהוי קביעות:
עד כדון. לא שמענו אלא בשום של טבל ששחקו בשמן של חולין שכן דרכו לשחקו בשמן ונקבע השום של טבל למעשר איפכא מאי אם שחק שום של חולין בשמן של טבל אם נקבע השמן למעשר ולא איפשיטא:
רִבִּי זְעִירָא רִבִּי חִייָא בַּר אַשִּׁי בְּשֵׁם רַב אֶשְׁכּוֹל שֶׁסְּחָטוֹ לַכּוֹס נִטְבָּל. לְתַמְחוּי לֹא נִטְבָּל.
Traduction
R. Zeira ou R. Hiya bar Ashé dit au nom de Rav: lorsqu’on a comprimé une grappe de raisin dans un verre pour boire ce vin, il faut d’abord en prélever la dîme (c’est du vin tout prêt); si on l’a comprimé dans une écuelle pour assaisonner un mets), la dîme n’est pas due.
Pnei Moshe non traduit
אשכול שסחטו. ממנו היין לכוס נטבל למעשר לפי שהוא כבור קטן אבל לא לתמחוי שאין מדרך לסחוט להתמחוי:
בְּלֹא כָךְ אֵין הָאוֹר טוֹבֵל. תִּיפְתָּר בְּתַבְשִׁיל צוֹנִין. לִקְדֵירָה חַייָב. אָמַר רִבִּי לָ‍ֽעְזָר לִקְדֵירָה רֵיקָנִית הִיא. מַתְנִיתִין לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא הַמְקַפֶּה לְתַבְשִׁיל פָּטוּר וְלִקְדֵירָה חַייָב מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְבוֹר קָטָן.
Traduction
Mais pourquoi cette dispense? —Est-ce que l’action du feu sous l’écuelle n’entraîne pas l’obligation? On répond qu’il peut s’agir d’un mets froid. ''Si l’on agit ainsi sur une marmite, dit la Mishna, la dîme est due''. Pourquoi? c’est qu’il est question là, dit R. Eliézer, d’une marmite vide où l’on a versé le vin; or, si on écume le vin au-dessus d’un mets (froid), rien n’est dû; mais si l’on opère sur toute la marmite, la dîme est due, comme si l’on agissait sur une petite cuve.
Pnei Moshe non traduit
בלא כך אין האור טובל. אמתני' פריך דקתני המקפה לתבשיל פטור וכי אין האור טובל למעשר:
תפתר בתבשיל צונן. וכן הא דקאמר לתמחוי פטור אפילו יש בו תבשיל רק שהוא צונן:
לקדירה חייב. ובעי ר' אלעזר לפרושי דלקדירה ריקנית היא מתני' וקאמר הש''ס דמתני' לא אמרה כן אלא המקפה לתבשיל וכו' וא''כ טעמא הויא מפני שהוא כבור קטן ואף לקדירה שיש בה תבשיל צונן מיירי דלעולם קדירה כבור קטן מחשבינן ונקבע למעשר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source