סוכת החג בחג ר' יהודה מחייב. לטעמיה אזיל דקסבר סוכה דירת קבע בעינן ואין הלכה כר' יהודה:

ר' יוסי אומר. אף הפנימית פטורה שאינה דירת החמה ודירת הגשמים שאינו יושב שם כ''א בימות החמה ואין הלכה כר' יוסי:

סוכת היוצרים. שהן עשוין זו לפנים מזו ובפנימית הוא דר שם ובחיצונה עושה מלאכתו ומוכר קדרותיו לפיכך הפנימית חייבת והחיצונה שאינה לדירה פטורה:

סוכת גנוסר. מקום שבארץ ישראל שהפירות הן מתוקים וטובים ועושים שם סוכות ודרים שם כל זמן הפירות אע''פ שיש שם רחיים ותרנגולין לא הוי קבע ופטורין:

הצריפין. הן שאין להם גג אלא עשוים מקנים ורחבין הן מלמטה ועולות ונוגעות זו בזו והבורגנין הן העשויות בשדה שאוצרין בהן הפירות והשומר יושב בהן והאליקטיות הן בתי הקיץ נעשים מארבעה עמודים ותקרה על גביהן כל אלו אינן לקבע ופטורין:

בית שער. שלפני החצר ואכסדרה שהיא מקורה מלמעלה בת שלש מחיצות והרביעית פתוחה ומרפסת הוא המקום שלפני העליה ויורדים מן העליה למרפסת ומן המרפסת לחצר הרי אלו דינם כאותה חצר אם חייבת חייבין וקובעין אף שלא העבירן דרך החצר ואם אותה החצר פטורה אף הן אינן קובעין:

מתני' הגגות פטורין אע''פ שהן של חצר חייבת. וכשמעלן לראש הגג מעביר אותן דרך החצר אפ''ה אין הגגות קובעין למעשר ובגמרא מוקי לה דאתייא ככ''ע ואפי' לר' דקאמר לעיל בהלכה א' אם העביר הפירות דרך חצרו לאכלן בראש גגו החצר קובעת הכא במאי עסקינן שהעבירן לחצרו על מנת לעשותן אח''כ קציעות ונמלך עליהן לאכלן והלכך אין החצר קובעת לפי שבתחילה דעתו היה לעשותן קציעות ואין החצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומסיק בגמרא דדוקא בשיש בהגג ארבע אמות על ארבע אמות אבל בפחות מכאן בטל הוא לגבי בית:

הפנימית חייבת. שאין להחיצונה דריסת הרגל עליה והחיצונה פטורה לפי שיש להפנימית דריסת הרגל עליה. והלכה כדברי כולן להחמיר:

כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה. שאינו נראה בה כאוכל בשוק חייבת:

כל שאחד פותח ואחד נועל. כגון חצר של שני שותפים או של שני דיורין שאחד מהן פותח ואחד נועל פטורה כך הוא שנוי בתוספתא אליבא דר''ע ובגמרא גריס להא בגי' אחרת:

חצר הצורית. לפי שבצור היו מושיבין שומר בפתח החצר:

מתני' ואיזהו חצר שהיא חייבת במעשרות. שהיא קובעת למעשרות להפירות שנכנסו בתוכה כמו הבית ובדבר שנגמרה מלאכתו:

ואין אומרים לו מה אתה מבקש פטורה. אבל אומרים לו מה אתה מבקש אז אפי' אדם בוש לאכול בתוכה חייבת:

ובטל גרמיה. הפסיק עצמו ולא אכל עוד שם:

חמתיה. ראה אותו ר''מ וגער בו וא''ל בשוק את אוכל:

אית תניי תני וכו'. האי מילתא דמוכחא היא שבטעות נדפסה כאן לזה דלא שייכא כלל להמתני' דאין לפרש דטעמא קאמר על הא דקתני והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן לבהמה ופטור ולא קתני לאדם משום שאין שבחו של ת''ח להיות אוכל בשוק דהא ליתא דכי בשוק איירינן הכא הא לא קאמר אלא מוריד מהן לבהמה וכל היכא שאוכלת היא פטור ואי איתא דאף לאדם פטור הוא מן הדין אמאי נקט לבהמה ולמה לא יהא מוריד אף לאדם ויאכל בחצר שאינה משתמרת או בכיוצא בזה במקום שאינו קובע למעשר א''נ יאכל בראש הגג בעצמו וא''צ שיוריד למטה דראש הגג ג''כ מקום הפטור הוא כדתנן לקמן וראש הגג לאו שוק הוא לענין דנאמר דגנאי הוא לת''ח לאכול שם ועוד דבלאו הכי לא איירינן הכא כלל בענין המקום שמקפיד לאכול שם או לא אלא לענין אם יכול לאכול מאותו דבר ואם נקבע או לא נקבע ואם אלו החרובין לא נגמר מלאכתן יקח מהן ויאכל בבית אכילת עראי שהרי אין הבית קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו והנכון דהאי אית תניא תני בהלכה דלקמן הוא דשייכא על הא דקתני במתני' ר' נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה ועלה הוא דאתא לפרש לפי שאין שבחו של ת''ח להיות אוכל בשוק ובחצר דכה''ג שהוא בוש לאכול בתוכה מפני שנראה שאוכל בשוק אינה קובעת למעשר והרבה יש כיוצא בזה בהש''ס הזה שנשמט ממקומו והועתק ונדפס למעלה או למטה בסמוך לו:

רבי אומר וכו'. אסוכת החג בחג דקתני במתני' קאי דאגב מייתי פלוגתא דתנאי בסוכה דרבי ס''ל דאם יש בה ד' אמות אע''פ שאין שם ד' דפנות אלא שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כשירה ור''ש ס''ל דארבע דפנות צריך ואע''פ שאין שם ד' אמות כשרה ור' יהודה ס''ל ד' אמות וד' דפנות דדירת קבע בעי:

וכן היה ר' יהודה מחייב במזוזה. לסוכת החג בחג דדירת קבע הוא וקאמר הש''ס מסתברא הוא דר' יהודה מודה הוא לאילין רבנן דאם יש בה או ד' אמות או ד' דפנות כשרה היא בדיעבד אלא דלכתחילה הוא דבעי ד' אמות וד' דפנות אבל אילין רבנן לא יודו להא דר' יודה לענין חיוב מזוזה ולענין טובל למעשר אלא אע''פ שיש שם ד' דפנות וד' אמות פטור הוא מן המזוזה דאינה עשויה אלא לדירת עראי וכן אינו טובל למעשרות דאינו עשוי לדירת בית:

מהו שיטבלו לבעל הבורגנין. הא דקתני במתני' הבורגנין פטורין שאינן טובלין למעשרות מהו שיטבלו לבעל הבורגנין בעצמו או שאין טובלין כלל ואפי' לבעל הבורגנין ופשיט לה מן מה דתני בתוספתא פ''ב בית ספר ובית תלמוד טובלין לספר ולמשנה אבל לא לאחרים. כצ''ל לזה הסופר ולהמשנה ומלמד טובלין שהן כביתו אבל לא לאחרים שהעבירו פירותיהן בתוכן א''כ הדה אמרה שהבורגנין ג''כ טובלין לבעל הבורגנין שהיא יושב בו ומשמר דמידי דהוי אבית הסופר ובית התלמוד:

והוא שהיה בגג ארבע על ארבע אמות. דאז אינו בטל לגבי בית דמה הבית אינו טובל עד שיהא בו ארבע על ארבע כך לענין פטורא דגג צריך שיהא בו ארבע על ארבע למהוי מקום בפני עצמו:

דתני. בברייתא והובאה בפ' משוח מלחמה בהל' ד':

פטור מן המזוזה ומן המעקה. דבית כתיב בהו והאי לאו בית מיקרי:

ומן העירוב. אין צריך ליתן פת לעירובי חצירות כדרך שאר הבתים הפתוחין לחצר:

ואין טובל למעשרות. דאין חובת הטבל חלה עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית והאי לאו בית הוא:

ואין עושין אותו חיבור לעיר. בענין תחומי העיר דהבית העומד תוך שבעים אמה ושיריים לעיר מתחברת עמה ומודדין תחומי העיר מן הבית ולהלן אלפים אמה כדאמרינן בפ''ה דעירובין ובית קטן כזה אין עושין אותו חיבור לעיר דלאו בית מיקרי:

והנודר. מליכנס לבית או מלישב בו מותר בבית קטן זה דלא הוי בכלל:

ואין נותנין לו ארבע אמות לפני פתחו. כגון בחולק נכסיו על פיו ונתן לאחד מבניו בית עם שני פתחים ולאחד עם פתח אחד דקי''ל שנותנים לכל פתח ופתח ד' אמות כנגדן חלק בחצר והשאר חולקין בשוה ובית קטן זה אין לפתחו ארבע אמות:

ואין צמית ביובל. כלומר שאינו נחלט כדין בתי ערי חומה הנוהג בזמן היובל אלא שפודהו לעולם ואם לא גאלו יוצא ביובל כדין שדה מקנה:

ואין הבעלים חוזרין עליו מעורכי המלחמה. אם בנה בית חדש ואין בו ארבע על ארבע אינו חוזר:

גמ' לגג מבוצר לאויר חצר היא מתני'. שהוא מבוצר ופתוח לאויר החצר מיירי ודרך החצר עולין לו ואפ''ה אינו קובע ופריך הא מכיון שהעבירן דרך חצר לא נטבלו בתמיה וכי אין החצר טובלת למעשר תיפתר אי כר' יוסי בר' יהודה לעיל בהלכה א' דס''ל העבירן לחצירו כדי לאכול בראש גגו פטור אי נמי דאפי' כרבי אתייא וכגון כשהיה בדעתו לעשותן מוקצה וכו' כדפרישית במתני':

מה בא ר' יהודה להוסיף על דברי ר''ע רבו. הלא אם החיצונה נועלת פתחה הפנימית פותחה שיש לה דריסת רגל עליה והויא החיצונה כאחד פותח ואחד נועל והיינו דר''ע ומה בא ר' יהודה להוסיף על דבריו:

אמר לו לא כלום. כלומר דבאמת לענין פטורא דהחיצונה לא הוסיף לו כלום ור' יהודה כך היה גורם בשם ר''ע רבו והיינו הך:

זעירא ור' אימי תריהון. אמרי בשם ר' יוחנן הלכה וכו' ור' איסי קאמר דהורי ר' יוחנן לאילין דבי ר' אימי הלכה וכו':

עליה שמעון קומי ר' יוחנן וכו'. השתא מסיק האי טעמא דקאמר לעיל למה לא אמרו משמיה דר' יוחנן בהדיא דקאמר הלכה כדברי כולן להחמיר משום דאיכא דשמעין עליה דהאי מילתא דאמר הלכה כרשב''א משמיה דר''ע:

לא בשני דיורין. ופריך מאי שנא בין שתוף ובין דיור הרי כשם שהשותף ממחה בחבירו וכשזה פותח זה הוא נועל כך הדיור ממחה בחבירו וא''כ לאו חצר המיוחדת היא ומשני ר' יונה דהאי ברייתא מיירי בבעל הבית ודיורו שהשכיר לו בית אחד בחצרו לדור עמו והרי הבעה''ב יכול הוא למחות בהדיור שלא לפתוח החצר בלתי רשותו אבל אין הדיור ממחה ע''י בעה''ב ולפיכך בכה''ג מודה ר''ע שהיא חייבת:

תני. בתוספתא פ''ב רשב''א וכו' והתם גריס כגון שני שותפים שני דיורין ולמאי דמסיק לא פליגי הני ברייתות דרשב''א אהדדי:

ולמה לא אמרין ליה משמיה. מאי שנא דאמרו בהאי לישנא שמעין קומי ר' יוחנן ולמה לא אמרו בהדיא הכי משמיה ומשני משום דליתא מילתא דר' יוחנן פליגא על מילתא שלא יהיו דברי ר' יוחנן פליגי על מילתיה גופיה דאמר לקמן הלכה כרשב''א אליבא דר''ע לפיכך לא אמרו בהדיא משמיה דקבע כדברי כולן להלכה להחמיר מפני שיש אומרים שכך שמעו ממנו ויש אומרים כך:

שמעון קומי ר' יוחנן. שמעו ששאלו לפני ר' יוחנן הלכה כדברי מי ואמר לון הלכה כדברי כולן להחמיר:

כולהון. הני תנאי דמתני' מן הבית למדו שהבית טובל למעשר דבר תורה שהתורה אמרה ביערתי הקודש מן הבית ומר סבר דהאי חצר דמיא לבית ומר ס''ל דהאי נמי דמיא לבית:

גמ' תני ר' ישמעאל כל שהשומר וכו'. האי תנא דברייתא מפרש להא דר' ישמעאל להא דקאמר חצר הצורית לפי שבצור היו נוהגין כך להיות השומר יושב על פתחה ומשמר את הכלים: