Ma'asser Cheni
Daf 9a
9a אִית דְּבָעֵי מַשְׁמַע מִן הָדָא לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעֲשַׂר דְּגָֽנְךָ תִירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶיךָ. תִּירוֹשְׁךָ זֶה הַיַּיִן. וְיִצְהָרֶיךָ זוֹ סִיכָה וְהַתּוֹרָה קָֽרְאָה אוֹתָהּ אֲכִילָה. וְאֵינוֹ מְחוּוָר. אִין תֵּימַר בִּמְחוּוָר הוּא יִלְקוּ עָלָיו חוּץ לַחוֹמָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה אֵין לוֹקִין חוּץ לַחוֹמָה אֶלָּא עַל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי טָהוֹר שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלֵם וְיָצָא. מְנַיִין שֶׁאֵינוֹ מְחוּוָר. כְּהָדָא דְתַנֵּי בְשַׁבָּת בֵּין סִיכָה שֶׁהִיא שֶּׁלְתַעֲנוֹג בֵּין סִיכָה שֶׁאֵינָהּ שֶּׁלְתַעֲנוֹג מוּתָּר. בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים בֵּין סִיכָה שֶׁהִיא שֶּׁלְתַּעֲנוֹג בֵּין סִיכָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְתַּעֲנוֹג אָסוּר. בְּתִשְׁעָה בְּאַב וּבְתַעֲנִית צִיבּוּר בְּסִיכָה שֶׁהִיא שֶׁלְתַּעֲנוֹג אָסוּר וְשֶׁאֵינָהּ שֶׁלְתַּעֲנוֹג מוּתָּר. וְהָתַנֵּי שָׁווֹת סִיכָה לִשְׁתִיּיָה לְאִיסּוּר וּלְתַשְׁלוּמִין אֲבָל לֹא לְעוֹנֶשׁ. בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים לְאִיסּוּר אֲבָל לֹא לְעוֹנֶשׁ. וְהָתַנֵּי לֹא יְחַלְלוּ לְהָבִיא אֶת הַסָּךְ וְאֶת הַשּׁוֹתֶה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לֵית כָּאן סָךְ. אָמַר רִבִּי אָבָּא מָרִי וְאִין לֵית כָּאן סָךְ לֵית כָּאן שׁוֹתֶה דִּלֹכֵן דָּבָר שֶׁהוּא בָּא מִשְּׁנֵי לָוִין מִצְטָרֵף.
Traduction
D’autres veulent même déduire qu’outre la défense de boire, on y englobe la défense de s’enduire, parce qu’il est dit (Dt 12, 17): Tu ne pourras pas consommer dans tes villes la dîme de ton blé, de ton vin, de ton huile; or, ce dernier terme est applicable au frottement du corps par l’huile, et pourtant le texte biblique l’énumère à la suite de la défense du manger. Toutefois, ce n’est pas explicitement une défense légale de se frotter ainsi avec cette huile de dîme; sans quoi, celui qui agirait ainsi hors de l’enceinte de Jérusalem serait passible de la peine des coups de lanière (comme pour toute défense textuelle). A ce propos, R. Yossé b. Hanina ajoute (44)Cf. Babli, Makot 19b: on n’est passible de cette peine en mangeant de la 2e dîme hors Jérusalem, que lorsqu’elle a été d’abord importée dans Jérusalem à l’état pur, puis emportée de là (en ce cas, les produits étaient consacrés avec certitude). Comment sait-on que pour l’action de se frotter il n’y pas de défense explicite? Parce que l’on a enseigné (45)Même série, (Shabat 9, 4) ( 12a): au jour du Shabat, tout frottement accompli, soit par plaisir, soit par nécessité, est permis; au jour du grand pardon, il est interdit dans l’un et l’autre cas; aux jours de jeûne de 9 Ab ou d’autres jeûnes publics, on interdit celui qui a lieu pour le plaisir, mais on permet celui qui a lieu par nécessité. Or, pourquoi a-t-on enseigné que le frottement est égal à l’action de boire? (Comment se fait-il qu’en un simple jour de jeûne le frottement soit permis, tandis qu’il est interdit de boire même par nécessité)? Il y a égalité pour la défense d’en user au jour du grand pardon, ou pour la restitution à payer, si c’est de l’huile sacrée ou d’oblation, mais non pour la peine qui s’ensuivrait si l’on en a usé en ce jour (cela prouve donc que ce n’est pas considéré comme défense explicite). Mais n’a-t-on pas dit de l’oblation (Lv 22, 15): ils ne devront pas laisser profaner, etc. ce qui implique tout usage soit pour s’enduire, soit pour en boire? (N’en résulte-t-il pas que le frottement équivaut au boire)? -Non, dit R. Yohanan, il n’est pas question dans ce verset du frottement (on n’entend que la défense d’en boire). Mais alors, dit R. Aba Maré, si la première déduction n’est pas admise, on pourrait aussi ne pas en déduire la défense de boire; car, s’il n’en était pas ainsi, pourrait-on réunir l’infraction à la défense de manger et de boire survenant au jour du grand pardon, si chaque défense avait une origine spéciale (47)Donc, la déduction à tirer de ce verset s'applique bien au frottement.
Pnei Moshe non traduit
אית דבעי משמע מן הדא. דשתיה בכלל אכילה דכתיב לא תוכל לאכול וכו' והתורה קראה אותה אכילה דלא תוכל לאכול כתיב וקאמר תירושך זה היין:
ואינו מחוור. אהא דדריש ויצהרך זו סיכה קאי כלומר שאין זה נכלל בלאו גמור דאע''ג דדריש ויצהרך על הסיכה אינו לוקה עליו חוץ לחומה כדמסיים ואזיל דאין תימר דסיכה ג''כ במחוור הלאו היא א''כ ילקה עליו אם סך בשמן של מע''ש חוץ לחומת ירושלי' ואנן לא תנינן בפרק אלו הן הלוקין אלא האוכל מע''ש חוץ לחומה ושתיה היא בכלל אכילה ואם איתא דאף על הסיכה לוקה ה''ל למיתני בהדיא:
א''ר יוסי בן חנינה. מילתא באנפי נפשה היא ואיידי דאיירי בחוץ לחומה מייתי להא דר' יוסי בר חנינא דאין לוקין על מעשר שני אם אכלו חוץ לחומה אא''כ כבר נכנס לירושלים דקלטוהו מחיצה ואחר כך יצא דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך דוקא משנכנס למקום אכילתו והוציאו לחוץ והא דנקט טהור משום דכשנטמא א''צ להוציאו דמע''ש שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים ומסתמא להטהור הוא מוציא דאינו יכול לפדות משנכנס לירושלים:
מנין שאינו מחוור. כלומר ועוד ראיה שאין הסיכה בלאו מחוור ואין לוקין עלהסך חוץ לחומה:
כהדא דתני. בברייתא והובאה בהאי תלמודא ביומא שם ובפ''ק דתענית:
בשבת. כל סיכה שאינה לרפואה ממש מותר בין שהיא של תענוג או אינה של תענוג אלא למיחוש בעלמא כהאי דתנינן בפי''ד דשבת החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן:
ביה''כ הכל אסור. דחד מה' עינוים הוא:
בתשעה באב ובתענית צבור. שגוזרין על הגשמים כדתנינן עברו אלו ולא נענו ב''ד גוזרין ג' תעניות וכו' ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובסיכה של תענוג הוא דאסרו אבל לא בשאינו של תענוג אלמא דהא דאמרינן סיכה כשתיה אינו אלא אסמכתא בעלמא דהא מקילינן בתשעה באב ובתענית צבור:
והתני שוה סיכה לשתיה. בכל מקום ומשני היינו לאיסור וכן לתשלומין לזר הסך בשמן של תרומה אבל לא שוותה לעונש וכן ביוה''כ דווקא לאיסור הוא דשוה אבל לא לעונש דלא חייבה התורה אלא על אכילה ושתיה ומלאכה:
והתני. בת''כ פ' אמור ולא יחללו דכתיב גבי זר האוכל תרומה להביא את הסך ואת השותה אלמא דסך עובר בלאו:
לית כאן סך. סמי מכאן סך:
ואין לית כאן סך לית כאן שותה. כלומר ואם כך הוא דסמית להא א''כ אף אנן נאמר דכולא האי ברייתא לא תנינן לה וסמי נמי שותה דלא איצטריך לרבות דהא שתיה בכלל אכילה היא וכתיב וכל זר לא יאכל:
דלא כן. כלומר ועל כרחך הוא כך דאל''כ אלא דמרבי' לשותה מולא יחללו א''כ דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף הוא לכשיעור בתמיה דמכיון שאינן משם אחד בדין הוא שאין אכילה ושתיה מצטרפין ואנן לא תנינן הכי דהא דתנן גבי יה''כ האוכל ושותה אין מצטרפין היינו משום דביה''כ ביתובי דעתא תליא מילתא ובהכי לא מייתבא דעתיה אבל בעלמא מצטרפין הן כדתנן בפ''ו דנזיר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וה''ה הכא בתרומה ומטעמא דהכל משם אחד הוא דשתיה בכלל אכילה ואי כדקאמרת דמולא יחללו מרבינן שותה א''כ אכילה ושתיה משני לאוין הן באין ובדין הוא שלא יצטרפו אלא ע''כ דה''ק לרבות את הסך כשותה ושותה נפקא לן דשתיה בכלל אכילה היא:
מְנַיִין שֶׁהוּא מְחוּוָר בַּעֲשֵׂה. רִבִּי לִיעֶזֶר בְּשֵׁם רִבִּי סִימַיי לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת. מַה נָן קַייָמִין אִם לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר לַחַי לַחַי הוּא אָסוּר לֹא כָּל שֶׁכֵּן לָמֵת. אֵי זֶהוּ דָבָר שֶׁהוּא מוּתָּר לַחַי וְאָסוּר לָמֵת הֲוֵי אוֹמֵר זוֹ סִיכָה.
Traduction
Comment sait-on que cette dernière action (de s’enduire) est prescrite par un précepte affirmatif (48)Argumentation reproduite ci-après, 5, 7, fin ( 56c). Cf. Babli, Yebamot 74a pour la 2e dîme? Par le verset, dit R. Eliézer au nom de R. Simi, où il est écrit (Dt 26, 14): Je n’en ai pas donné aux morts; or, on ne saurait entendre par là qu’il s’agit de la remise d’une bière ou de vêtements funéraires; car s’il est interdit d’user de tels produits pour les vivants, c’est, à plus forte raison interdit pour les morts; il n’y a donc qu’une action permises aux vivants et interdite à l’égard des morts: c’est l’action de s’enduire le corps (49)Suit un, que l'on trouve déjà en (Sheviit 8, 2) (traduit in extenso, t. 2, p. 400).
Pnei Moshe non traduit
מנין שהוא מחוור בעשה. על חוץ לחומה קאי דאע''ג דאמרינן דהסך חוץ לחומה אינו עובר בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך דאינה בכלל אכילה מ''מ בעשה הוא עובר ומנין לזה וקאמר ר' אלעזר דמדכתיב גבי ווידוי מעשר לא נתתי ממנו למת ומה אנן קיימין המקרא הזה אם כדקתני לקמן בפ''ה דעל להביא ארון ותכריכין לחוד קאי קשה דהא דבר שהוא אסור גם לחי דמעשר שני לא ניתן אלא לאכילה ולא לעשות ממנו שאר צרכיו ולקנות מלבושין ואם לחי אסור כ''ש למת ולמה לי אלא איזהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ואם נתנו לסיכה למת עובר בעשה הוא דמכלל דלא נתתי הוא בא וה''נ לענין חוץ לחומה דנהי דאין בכלל דלא תוכל לאכול דאע''ג דכתיב ויצהרך אמרינן דסיכה אינה בכלל הלאו מ''מ בעשה הוא:
Ma'asser Cheni
Daf 9b
כֵּיצַד לוֹכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לוֹכַל. אֵין מְחַייְבִין אוֹתוֹ לֹא פַת שֶׁעִיפִּישָׁה וְלֹא קְנוּבַת יָרָק וְלֹא תַבְשִׁיל שֶׁעִיבְּרָה צוּרָתוֹ. וְכֵן הוּא אִם בִּיקֵּשׁ לוֹכַל תַּרְדִּין חַייִן אוֹ לָכוּס חִיטִּין חַיוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לֹו. כֵּיצַד לִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת. אֵין מְחַייְבִין אוֹתוֹ לִשְׁתּוֹת 9b לֹא אֱנַיֹגָרוֹן וְלֹא אֵיכְסֻיגָרוֹן וְלֹא יַיִן בִּשְׁמָרִין. הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו לֹא יְהֵא מְגַמֵּא חוֹמֶץ וּפוֹלֵט אֲבָל מְגַמֵּא בָּהֶן וּבוֹלֵעַ וּמְטַבֵּל כָּל צָרְכּוֹ וְאֵינוֹ נִמְנַע. הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ לֹא יְעַרְעֶנּוּ בְשֶׁמֶן אֲבָל נוֹתֵן הוּא שֶׁמֶן הַרְבֶּה לְתוֹךְ אֱנַיֹגָרוֹן וְגוֹמֵעַ. לֹא יִסּוֹךְ יַיִן וְחוֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. הַחוֹשֵׁשׁ אֶת רֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁעָלוּ בוֹ חַטָּטִין סָךְ שֶׁמֶן אֲבָל לֹא יִסּוֹךְ יַיִן וְחוֹמֶץ.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול וכו'. כדגרסי' להא לעיל בפ''ח דשביעית וה''ה הכא לענין מעשר שני:
אין מחייבין אותו לאכול לא פת שעיפשה ולא קניבת ירק. זהו הנשאר מפסולת הירק אחר שקנב ובירר אותו ולא תבשיל שעיברה צורתו ונפסד:
אין שומעין לו. לפי שאין דרכן לאכלן כך:
לא אניגרון. מיא דשילקי אכסיגרון מיא דכולהו שלקי ואם שלקן אין מחייבין אותו לשתות המים לפי שאין דרך לשתותן אלא עם השמן כדאמרינן בפ' כיצד מברכין:
ולא יין בשמרים. אם יש בו שמרים וא''א לבוררן אין מחייבין אותו לשתותו כך:
לא יהא מגמע חומץ ופולטו. לפי שהוא מפסידו ועוד שהוא ניכר דלרפואה הוא דעביד ולא ניתן מע''ש אלא לאכילה ושתיה:
ואינו נמנע. וחושש ואם נתרפא נתרפא כדרך ששנינו בשבת:
לא יערענו בשמן. שזהו לרפואה אבל לתוך אניגרון נותן הוא שמן הרבה וגומע ואם נתרפא נתרפא:
לא יסוך יין וחומץ וכו'. ומפרש לה כגון החושש את ראשו וכו' ולפעמים עושין כך לרפואה ובשל מעשר שני אסור שאין דרכן לסוך בהן וניכר שהוא לרפואה:
יַיִן שֶׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁפִּיטְּמוֹ אָסוּר לָסוֹךְ בּוֹ. שֶׁמֶן שֶּׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁפִּיטְּמוֹ מוּתָּר לָסוֹךְ בּוֹ. מַה בֵּין זֶה לַזֶּה. זֶה דַּרְכּוֹ לָכֵן וְזֶה אֵין דַּרְכּוֹ לָכֵן.
Traduction
Lorsqu’on a aromatisé du vin de seconde dîme, il n’est pas permis de l’employer à s’enduire le corps; mais, avec de l’huile ordinaire de 2e dîme, on peut s’enduire. Pourquoi cette différence? C’est que la seconde manière est conforme à l’usage, non la première.
Pnei Moshe non traduit
שפיטמו. בבשמים אסור לסוך בו וכו' כדמפרש ואזיל שזה השמן דרכו לכך לסיכה ואף אם פיטמו מותר אבל היין אין דרכו לפטמו לסוך בו אלא לשתיה הוא שמותר כדתנן במתני':
רִבִּי יוּדָן בָּעֵי שֶׁמֶן שֶּׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁנִּסְרַח. אָמַר רִבִּי מָנָא מִכֵּיוָן שֶׁנִּסְרַח פָּֽקְעָה מִמֶּנּוּ קְדוּשָׁתוֹ. מַה צְרִיכָה לֵיהּ. שְׁבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁנִּסְרַח בִּקְדוּשָׁתוֹ הוּא.
Traduction
R. Juda demanda quelle est la règle à l’égard de l’huile de 2e dîme qui s’est gâtée. Dès lors, répondit R. Mena, elle a perdu tout caractère sacré (et on peut l’utiliser à tout usage). A quoi bon cette question? (cela ne va-t-il pas sans dire)? Cela importe à l’égard de la 7e année agraire de repos, pendant laquelle le produit détérioré conserve son état sacré et ne peut même pas servir de fourrage aux animaux.
Pnei Moshe non traduit
שנסרח. מהו שמותר להשתמש בו. ופשט ליה דפקעה קדושתו שאין ראוי למאכל אדם ומה צריכה ליה למיבעי בשמן של שביעית שאע''פ שנסרח לא פקעה קדושת שביעית ממנו שהשביעית נוהגת בין שראוי לאדם או לא שהרי אף במאכל בהמה נוהגת ומ''מ איכא למיבעי שאפשר מכיון שנסרח אינו ראוי לכלום:
שִׁמְעוֹן בַּר בָּא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא זֶה שֶׁהוּא לוֹחֵשׁ נוֹתֵן שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי רֹאשׁוֹ וְלוֹחֵשׁ וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִתֵּן לֹא בְיַד וְלֹא בְכֵלִי. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי נוֹתֵן בֵּין בְּיַד בֵּין בְּכֵלִי. מַה בֵּינֵיהוֹן מְאִיסָה. מָאן דְּאָמַר נוֹתֵן בֵּין בְּיַד בֵּין בְּכֵלִי מָאוּס הוּא. מָאן דְּאָמַר נוֹתֵן שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי רֹאשׁוֹ וְלוֹחֵשׁ אֵינוֹ מָאוּס. אָמַר רִבִּי יוֹנָה מַעֲשֵׂר שֵׁינִי בֵּינֵיהוֹן. מָאן דְּאָמַר נוֹתֵן בֵּין בְּיַד בֵּין בְּכֵלִי מַעֲשֵׂר שֵׁינִי אָסוּר. מָאן דְּאָמַר נוֹתֵן שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי רֹאשׁוֹ וְלוֹחֵשׁ מַעֲשֵׂר שֵׁינִי מוּתָּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְכִי כָּל שֶׁהוּא מוּתָּר בַּשַּׁבָּת מוּתָּר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְכָל שֶׁאָסוּר בַּשַּׁבָּת אָסוּר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְהָתַנֵּי מַדִּיחָה הִיא אִשָּׁה בְנָהּ בְּיַיִן מִפְּנֵי הַזִּיעָה. בִּתרוּמָה אָסוּר. הִיא תְרוּמָה הִיא מַעֲשֵׂר שֵׁינִי. מַהוּ כְדוֹן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בַשַּׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַחוֹל.
Traduction
Simon b. Aba dit au nom de R. Hanina (50)Cf. même série, (Shabat 14, 3) ( 14c) et ibid. 6 ( 8c): Celui qui murmure une formule magique s’imprègne la tête d’huile en prononçant la formule (en ayant recours à un procédé différent) sans se servir de l’intermédiaire ni de la main, ni d’un vase; selon R. Jacob b. Idi ou R. Yohanan au nom de R. Yanaï, il appliquera cette huile en se servant soit de la paume, soit d’un vase. A quoi tient cette divergence d’opinions? A la question de savoir si ce procédé répugne ainsi, ou non: l’on dit qu’on peut mettre cette huile soit dans la paume, soit dans un vase, parce que c’est un procédé répugnant (c’est donc une distinction suffisante); l’autre dit d’appliquer l’huile directement, parce qu’il ne considère pas ledit procédé comme repoussant (et il faut une autre distinction). Selon R. Yona, la distinction entre les deux préopinants réside en ce qu’il s’agit de savoir si la 2e dîme est comparée au Shabat: celui qui permet d’en user soit par la paume, soit par un vase, défendrait un tel usage pour la 2e dîme (parce qu’il s’en perdrait, et il ne permet pas pour la 2e dîme ce qui est permis le Shabat); son interlocuteur, au contraire, exige en ce jour d’appliquer l’huile directement sur la tête parce que, selon lui, ce serait permis pour la 2e dîme (sans souci de la parcelle perdue et qu’il y a égalité, du reste, entre le Shabat et la 2e dîme). Mais, objecta R. Yossé, est-ce que toute chose permise au Shabat l’est aussi pour la 2e dîme, et ce qui est défendu en ce jour l’est aussi à l’égard de la dîme? N’a-t-on pas enseigné au contraire qu’une femme peut (au jour du Shabat) laver son enfant avec du vin pour lui enlever la sueur, tandis qu’avec du vin d’oblation un tel acte serait interdit? Or, la règle est la même pour l’oblation comme pour la 2e dîme, et ce qui est interdit pour l’une l’est aussi pour l’autre (tandis qu’au Shabat un tel usage est autorisé, parce que le Shabat ne lui est pas comparé). Pourquoi, en somme, est-ce que R. Hanina exige une distinction (pour l’action de s’imprégner faite au Shabat, puisque selon tous cette huile répugne)? C’est que, répondit-on, il importe de ne pas agir au Shabat comme dans le reste de la semaine (51)Suit un passage qui se trouve déjà, ci-dessus, (Terumot 10, 1), fin.
Pnei Moshe non traduit
זה שהוא לוחש וכו'. לענין שבת קאמר וגרסינן להא לקמן בשבת פ' י''ד בהלכה ג':
זה שהוא לוחש. הלוחש להעלות גידי אזנים הוא והכי אמר בהדיא בפ' במה אשה החושש אזנו נותן שמן ע''ג ראשו ולוחש ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי והכא פליגי בה ומייתי להא משום האי דלקמן. מה ביניהון. כלומר ואלא היאך הוא נותן למ''ד לא בידו ולא בכלי ובמאי פליגי:
מאיסה. לאו לשון מיאוס הוא אלא מלשון נמס כלומר האי איכא בינייהו דמ''ד נותן בין ביד בין בכלי מאוס הוא שלאחר שנתן השמן ע''ג ראשו חוזר וממיס אותו ומעבירו לכאן ולכאן דבין ביד ובין בכלי מותר להמיס את השמן ע''ג כל הראש ואינו חושש ומ''ד נותן שמן ע''ג ראשו ולוחש אינו מאוס כלומר בנתינה לחוד הוא דמתיר אבל אינו ממאיס אח''כ את השמן על הראש לא ביד ולא בכלי משום דניכר דלרפואה הוא דעביד וזה אסור בשבת משום שחיקת סממנים:
רבי יונה אמר דמעשר שני איכא בינייהו. וכלומר דלפי הא דאמרן במאי דפליגי הנ''מ הוא לענין מע''ש אם כדרך שהתירו בשבת מותר ג''כ לעשות בשמן של מעשר שני או לא דלמ''ד בשבת מותר להעביר השמן אח''כ על כל פני הראש בין ביד בין בכלי א''כ דוקא בשבת הוא שאמרו כך אבל בשמן של מעשר שני אסור לעשות כן דלא ניתן אלא לסיכה של גופו וכשהוא מעבירו אחר כך בכלי נמצא מפסיד המעשר שני במה שנדבק בהכלי ואפילו במה שנדבק ביד הפסד הוא מכיון דלא נתכוין לסוך כדרך הסיכה ולמ''ד דגם בשבת נותן שמן ע''ג ראשו אבל לא יסוך אח''כ לא ביד ולא בכלי וזה מותר הוא גם במעשר שני א''כ מה שמותר לעשות בשבת מותר להשתמש כך בשמן של מעשר שני:
אמר ר' יוסי וכי כל שהוא מותר בשבת. ואין בו איסור שבת מותר הוא להשתמש כך במע''ש בתמיה והתני מדיחה היא אשה בנה ביין בשבת מפני הזיעה דאע''ג דתנינן לא יסוך ביין ובחומץ להדיח מפני הזיעה מותר אבל בתרומה אסור לעשות כן מפני שמאבד את התרומה וא''כ היא תרומה היא מעשר שני דדין אחד להם בזה דלא ניתנו אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה בדבר שדרכו לכך הרי דמצינו דבשבת מותר וכנגדו במעשר שני אסור אלא ודאי דאף הכא נמי כן ואין לדמות זה לזה:
מהו כדון. כלומר ואלא במאי פליגי בשבת ומ''ט דמ''ד דאסר בין ביד בין בכלי:
ובלבד וכו'. כלומר משום הכי הוא שאף שהתירו לזה בשבת ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול ואידך מ''ד ס''ל דלא חששו לכך:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source