Ma'asser Cheni
Daf 3a
אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. 3a אֲבָל מְקַדְּשִׁין בְּגִידָיו וּבַעֲצָּמָיו וּבְקַרְנָיו וּבִטְלָפָיו. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּרָכָה. וִיקַדֵּשׁ בִּבְשָׂרוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כְּלוּם לָֽמְדוּ מַעֲשֵׂר אֶלָּא מֵחֶרְמֵי כֹהֲנִים מַה חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. אַף כָּל הַקֳּדָשִׁים אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. מֵעַתָּה לֹא יְקַדְּשׁוּ לֹא בְגִידָיו וְלֹא בַעֲצָמָיו וְלֹא בְקַרְנָיו וְלֹא בִטְלָפָיו. הֲוֵי צוֹרְכָא לְהַהִיא דְּאָמַר רִבִּי לָֽעְזָר מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּרָכָה.
Traduction
On ne peut pas se servir du montant de la 2e dîme, dit la Mishna, pour épouser une femme; mais on peut y employer le montant de divers fragments de l’animal, tels que les veines, les os, les cornes et les sabots. Il en est ainsi, dit R. Eliézer, parce qu’il est dit à son sujet, qu’il sera béni (Dt 16, 10). Mais pourquoi (en vertu du degré de bénédiction) ne pas employer la chair même de l’animal pour payer le douaire de l’épouse? R. Yossé répond: on n’a appris les règles relatives à cette dîme que d’après celles concernant les mises en anathème prononcées par le cohen: or, de même qu’avec ces derniers objets il n’est pas permis de consacrer une femme pour épouse, il en sera de même pour toutes les saintetés. S’il en est ainsi, pourquoi peut-on employer à cette consécration les nerfs, ou les os, ou les cornes, ou les sabots de l’animal? C’est à ces fragments spéciaux que s’applique le bénéfice de la qualification de ''bénédiction'', invoquée par R. Eliézer.
Pnei Moshe non traduit
אבל מקדשין בגידיו ובעצמיו ובקרניו וטלפיו. וה''ה למכירה דלא אסרה התורה לבעל מום שנשחט אלא למכור את בשרו דדבר הנישום מחיים הוא אבל הני אין הבהמה נישום מחיים בשבילן ומוכרין אותן ומקדשין בהן:
מפני שכתוב בו ברכה. דכתיב עשר תעשר ודרשינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכתיב התם כי יברכך ה' אלהיך וקס''ד דה''ק ר''א הואיל דכתיב ביה ברכה רבתה התורה להיתר והלכך פריך א''כ ויקדש נמי בבשרו א''ר יוסי הא לא מצית אמרת דכלום למדו מעשר אלא מחרמי כהנים לענין איסור מכירה כדלעיל לפיכך מה חרמי כהנים וכו' דהא צריך ליתן לכהן ולאו ממונו הוא ה''נ בכל הקדשים כן דכמו דילפינן מעשר מחרמים ה''נ ילפינן כל הקדשים ממעשר דאין מקדשין בהן:
מעתה לא יקדשו אף לא בגידיו וכו'. דהא מחרמים ילפת לה דהכל אסור ומשני הוי צורכא לההיא דר''א וכו' כלומר דלא כדס''ד אלא דה''ק מפני שכתוב בו ברכה שמעינן דלא אסרה התורה אלא מידי דשייך ביה ברכה והיינו הבשר דהוא בקדושת מעשר אבל הני דלא חשיבי ולא שייכא ברכה בהו אינן בכלל קדושת מעשר ומוכרין אותן ומקדשין בהן:
רִבִּי יוּדָן בָּעֵי אָמַר לְאִשָּׁה מִשְׁכִי לִי מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה זֶה שֶׁתִּתְקַדְּשִׁי לִי בוֹ לְאַחַר שְׁחִיטָה. מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִשְׁחוֹט מְקוּדֶּשֶׁת מִכְּבָר. אוֹ לְאַחַר שְׁחִיטָה.
Traduction
R. Judan demanda: si quelqu’un dit à une femme d’attirer à elle telle dîme d’animal afin de la consacrer de cette façon comme épouse, l’animal lui appartenant après la cérémonie de l’égorgement, est-ce que la consécration a lieu immédiatement, puisque le propriétaire a la faculté d’égorger l’animal de suite (et d’en détacher les parties spéciales admissibles pour la consécration); ou bien une telle cérémonie de mariage n’a-t-elle sa valeur effective qu’après l’égorgement? (question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
ר' יודן בעי. למ''ד לעיל דלא אסרה התורה אלא תמים חי אבל אם שחטו מותר למכרו ולקדש בו והשתא בעי אם אמר לאשה משכי ממני מעשר בהמה זה שתתקדשי לי בו לאחר שחיטתו ושחטו מאימתי חלו הקידושין מי אמרינן מאחר שיש בידו לשחטו מקודשת היא מכבר כלומר דמששחטו חלו הן למפרע משעה שמשכה אותו או דילמא לאחר שחיטה הוא דחלו הקידושין ונ''מ אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודם ששחטו ולא איפשיטא:
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל הַגּוֹנֵב מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה שֶׁלְחֲבֵירוֹ אִם הָיָה קַייָם מַחֲזִירוֹ לוֹ בְעֵינוֹ. אֲכָלוֹ מַה שֶׁאָכַל אָכַל. רִבִּי לָֽעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי מָנָא אֵין אוֹמֵר לוֹ שֶׁיִּתֵּן מִילְתָא אוֹ פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה אֵין אוֹמֵר לוֹ שֶׁיִּתֵּן. אָמַר רִבִּי חִינְנָא הָדָא דְאָתָא בְּשֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה מֵעִיקָּרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה יָפֶה שָׁוֶה פְרוּטָה מֵעִיקָּרוֹ אוֹמֵר לוֹ שֶׁיִּתֵּן.
Traduction
R. Zeira dit au nom de R. Aba b. Mamal: si quelqu’un a volé la dîme du bétail de son prochain et qu’ayant des remords il veut réparer sa faute, il rend l’animal au cas où il est encore entier; s’il l’a mangé, il n’a rien à restituer, ni à payer (parce que c’était une valeur consacrée à Dieu, et en cas de vol on ne rembourse qu’aux hommes). En effet, dit R. Eléazar au nom de R. Mena, lorsque quelqu’un a volé une monnaie inférieure à la prouta (ce qu’il y a de plus petit), ou un autre objet au-dessous de cette valeur, le juge ne peut le contraindre à une restitution trop minime (de même ici, pour la dîme). Toutefois, dit R. Hinena, c’est vrai (que l’on ne peut pas le contraindre alors à une restitution) lorsque dès le principe l’objet n’avait pas de valeur; mais lorsqu’il avait cette valeur en principe, le voleur sera tenu d’en rendre la valeur originaire.
Pnei Moshe non traduit
אכלו מה שאכל אכל. ולא ישלם דאם אתה אומר לו שישלם נראה כמכר:
אין אומרים לו שיתן. דמים מה שאכל דלא ליהוי כמכר אבל אם נתן מעצמו הדמים מותר לזה לקבל ממנו:
חלתה או פחות משוה פרוטה אין אומרים לו שיתן. אגניבה בעלמא קאי ואיידי דקאמר בגונב מעשר בהמה אין אומרים לו שיתן נקט נמי להא הכא שאם גנב בהמה וחלתה כלומר שהיתה חולה או שהיא אינה שוה אלא פחות משוה פרוטה אין אומרים לו שיתן וכדמפרש ר' חיננא הדא הוא דאתייא בשאינה שוה פרוטה מעיקרא אבל אם היתה בשעת גניבה שוה פרוטה אומרים לו שישלם אע''פ שעכשיו הוכחשה ואינה שוה פרוטה דאחר שעת הגניבה הולכין:
Ma'asser Cheni
Daf 3b
רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַי לֹא שָׁחוּט. תַּמָּן תַּנִּינָן הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבְקָדָשִׁים קַלִּין אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי רִבִּי יוּדָה יְלִיף כָּל הֶקְדֵּשׁ מִבְּכוֹר. מַה בְּכוֹר מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. אַף הַקֳּדָשִׁים מְקַדְּשִׁין בָּהֶן אֶת הָאִשָּׁה. רִבִּי מֵאִיר יְלִיף כָּל הַקָּדָשִׁים מִמַּעֲשֵׂר בְּהֵמָה. מַה מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהֶן אֶת הָאִשָּׁה אַף כָּל הַקָּדָשִׁין אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהֶן אֶת הָאִשָּׁה. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי תַּמָּן הוּא אָמַר בֵּין חַי בֵּין שָׁחוּט. וְהָכָא הוּא אוֹמֵר חַי וְלֹא שָׁחוּט. תַּמָּן בְּשֵׁם גַּרְמֵיהּ. וְהָכָא בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲפִילוּ תֵימַר כָּאן וְכָאן בְּשֵׁם גַּרְמֵיהּ. בִּמְקַדֵּשׁ בְּחַי וּבְרָאוּי לִיפּוֹל לוֹ וּלְאַחַר שְׁחִיטָה. 3b מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה. וּמַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יוּדָן בֶּן פָּזִי. יִהְיֶה לָךְ אֲפִילוּ לְאַחַר שְׁחִיטָה. מַה מְקַייֵם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי יִהְיֶה לָךְ. רִיבָה לוֹ הֲוָייָה אֲחֶרֶת שֶׁיְהֵא נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.
Traduction
Selon R. Juda b. Pazi au nom de R. Josué b. Levi, l’animal devra être exclusivement vivant, mais il ne peut être vendu s’il est égorgé. On a enseigné ailleurs (14)Qidushin 2, 9, même série, ibid., 62d: Celui qui paye le douaire d’une femme pour l’épouser avec le montant de sa part sacerdotale, qu’il s’agisse de saintetés supérieures, ou inférieures, n’a pas contracté un mariage valable (comment donc se fait-il qu’ici l’on permette d’en user)? C’est que, dit R. Juda b. Pazi, R. Juda compare les diverses saintetés à celle du premier-né: comme il est permis d’employer le montant du premier-né à payer le douaire de l’épouse, de même l’on peut employer à un tel but le montant de toutes sortes de saintetés. R. Meir au contraire compare toutes les saintetés à la dîme du bétail: comme on ne peut pas employer le montant de ce dernier à payer le douaire de l’épouse, il en sera de même pour toutes les autres saintetés. Est-ce que R. Juda b. Pazi n’est pas en contradiction avec lui-même; tantôt il dit qu’il n’y pas de différence entre l’animal vivant et égorgé (15)Puisqu'il est question de quelqu'un qui aurait pris sa part du premier-né, part que l'on veut vendre, il faut admettre forcément que l'animal est déjà égorgé., et tantôt (ici) il dit qu’il s’agit exclusivement de l’animal vivant, non de l’égorgé? Plus loin, il parle en son propre nom (et n’établit pas de différence), tandis qu’ici il s’exprime au nom de R. Josué b. Levi; ou bien encore l’on peut dire que, dans l’un et l’autre cas, il a exprimé sa propre opinion: seulement, lorsqu’il dit que l’on peut consacrer l’épouse avec sa part future de l’animal, il veut dire qu’en présence de l’animal vivant il y désigne pour cela la part qu’il aura après l’égorgement. Quel est le motif de R. Josué b. Levi pour qu’il déclare nul un mariage qui aurait été contracté par un douaire payé de cette façon? Il se fonde sur le verset disant (Nb 18, 10): Leur chair sera à toi comme la poitrine qu’on agite (puisqu’elle est aussi sacrée, elle ne pourra servir à nul autre usage profane). Selon R. Juda b. Pazi, au contraire, l’expression ''sera à toi'' implique que le sacrifice sera au cohen après l’égorgement (et lui appartiendra pour n’importe quel usage). Que réplique.R Josué b. Levi à l’argumentation tirée de cette expression ''sera à toi''? Elle a pour but, dit-il, de s’étendre à une autre existence et de dire qu’elle sera à lui, pouvant être consommée pendant deux jours et la nuit d’intervalle (et non pas un seul jour, comme pour la poitrine ou l’épaule des sacrifices de grâce).
Pnei Moshe non traduit
ר' יודה בן פזי וכו' חי לא שחוט. אבכור דקתני במתני' קאי דמוכרין אותו תמים חי ומקדשין בו את האשה דוקא כשהוא חי אבל לאחר שחיטה מכיון דמשולחן גבוה קא זכו אסור למכרו ולקדש בו את האשה דלאו ממונו מיקרי השתא:
תמן תנינן. בפ''ב דקידושין וגרסי' להאי סוגיא שם בהלכה ז' המקדש בחלקו שחלק עם אחיו הכהנים:
אינה מקודשת. וקאמר ר' יוחנן התם דהך רישא המקדש בחלקו במחלוקת דסיפא היא שנויה דפליגי שם ר''מ ור' יהודה במקדש במעשר שני וה''נ פליגי במקדש בחלקו דלר''מ אינה מקודשת ולר' יהודה מקודשת ומפרש ר' יודה בן פזי במאי דפליגי דר' יודה יליף כל הקדשים מבכור דמקדשין בו ור''מ יליף ממעשר בהמה דאין מקדשין בו:
מחלפה שיטתיה דר' יודה בן פזי. קשייא דידיה אדידיה דתמן הוא אומר בין חי בין שחוט דהא מדמפרש לפלוגתייהו וקאמר דר' יהודה יליף לה מבכור א''כ שמעת מינה דהבכור בין חי בין שחוט מקדשין בו דהא במתני' דקידושין המקדש בחלקו קתני והיינו לאחר שחיטה וילפת לה מבכור אלמא בכור אפי' לאחר שחיטה מקדשין בו והכא הוא אמר דמתני' דקתני הבכור מקדשין בו דוקא חי ולא שחוט:
תמן בשם גרמיה. משמיה דנפשיה קאמר והכא הא דקאמר לעיל בשם ר' יהושע בן לוי הוא:
אפי' תימר. ודחי לה דלא היא דאפ''ת דכאן וכאן משמיה דנפשיה קאמר ל''ק דמתני' דקידושין במקדש מחיים קמיירי ובחלקו הראוי ליפול בו ולאחר שחיטה ושפיר יליף לה ר' יהודה מבכור:
מה טעמא דר' יהושע בן לוי. דאין מקדשין בבכור אלא חי:
ובשרם יהיה לך כחזה התנופה. בבכור שחוט כתיב מה חזה התנופה אין מקדשין בו דמשולחן גבוה קא זכו אף בשר בכור אין מקדשין בו לאחר שחיטה:
ומאי טעמא דר' יודה בן פזי. לשינויא קמא דפליג אדריב''ל וס''ל דאפי' לאחר שחיטה מקדשין בו משום דכתיב יהיה לך והדר זימנא אחרינא לך יהיה ריבה הכתוב אפי' לאחר שחיטה יהיה שלך אף לקדש בו:
ריבה לו הויה אחרת. דלא מקיש ליה כחזה ושוק של תודה שאינו נאכל אלא ליום ולילה אחד ומיהיה דריש דהוסיף לך הכתוב הויה אחרת שיהא נאכל כשלמים לשני ימים ולילה אחד:
מַתְנִיתִין דְּלָא כְרִבִּי יוֹסֵי. דְּתַנֵּי מְחַלְלִין מַעֲשֵׂר שֵׁינִי עַל אַסֵּימוֹן דִּבְרֵי רִבִּי דּוֹסָא וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי דוֹסָא. וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף דָּבָר שֶׁהוּא נִצְרָר מֵחֲבֵירוֹ וְיֵשׁ לוֹ צוּרָה וְיוֹצֵא עַל גַּב צוּרָתוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי מְחַלְלִין מַעֲשֵׂר עַל לִיטְרָא שֶּׁלְכֶּסֶף. אִילּוּ אָמַר כֶּסֶף הֲוִינָן אָֽמְרִין כְּשֵׁם שֶׁאָמַר כֶּסֶף כָּךְ אָמַר זָהָב. אִילּוּ אָמַר כֶּסֶף הֲוִינָן מָרִין לְהוֹצִיא שִׁבְרֵי קְעָרוֹת וּמִתַּמְחוּיִין הֲוֵי מֵהֶן לִיטְרָא שֶּׁלְכֶּסֶף.
Traduction
Lorsque la Mishna défend d’échanger de la 2e dîme contre une monnaie fruste, elle s’oppose à R. Dossa, qui dit (16)''Mishna, (Eduyot 3, 3); Babli, Baba Metsia 47b'': un tel échange est permis; les autres sages l’interdisent. Quel est le motif de R. Dossa? C’est que, dit-il, il est écrit (Dt 14, 25): tu serreras l’argent, c.-à-d. il devra être caché par rapport à son voisin; selon les autres sages, le dit verset indique que la monnaie devra avoir un effigie pour servir à l’échange. R. Yossa dit au nom de R. Yohanan que, selon R. Dossa, on peut échanger la 2e dîme contre un poids d’argent. Il s’exprime ainsi, car s’il avait employé le terme ''argent'' tout court, on aurait cru que l’on peut aussi la racheter contre de l’or (plus difficile à diviser en petites monnaies); ou l’on aurait pu croire encore qu’il est permis de l’échanger contre des morceaux de vases ou d’écuelle d’argent; c’est pourquoi il n’est question que d’un poids d’argent, pour lequel on peut la racheter.
Pnei Moshe non traduit
מתני'. דקתני אין מחללין מע''ש על אסימון דלא כר' דוסא דתנינן בפ''ג דעדיות מחללין וכו' וכך שנויה הפלוגתא בתוספתא דמכלתין פ''ק:
מאי טעמא דר' דוסא וצרת הכסף דבר שהוא נצרר מחבירו. כלומר כל דבר שהוא נצרר מחבירו בידו ואפי' אסימון:
ויש לו צורה. זה אליבא דרבנן והיה צ''ל ומ''ט דרבנן ויש לפרש לפי גי' הספר דה''ק כל שהוא נצרר מחבירו וכן אם יש לו צורה וכו' כלומר דמרבה כל דבר שנצרר כמו אם יש לו צורה ויוצא ע''ג צורתו:
דברי ר' דוסא. לדברי ר' דוסא מחללין מעשר ג''כ על ליטרא של כסף שאינו עשוי כמטבע דלרבות כל דבר שנצרר ביד קאמר:
אילו אמר כסף. כלומר ולא תקשי דא''כ לישמע רבותא דאף בלשון של כסף מחללין דלא מצי למימר הכי דאילו אמר כסף הוינן אמרין דכשם שאמר כסף כך אמר זהב וכלומר דה''א דכסף לאו דוקא קאמר דאי מרבינן מן וצרת לכל דבר הנצרר ביד אף כסף דכתיב לאו דוקא הוא:
אילו אמר. כלומר ועוד אילו אמר ליטרא כסף ה''א דלהוציא שברי קערות ותמחוין וכלומר שברי כלי כסף דאין מחללין בהן להכי לא נקט אלא אסימון:
הוי מהן ליטרא של כסף על אסימון. כלומר הוי דנקטינן אליבא דר' דוסאן דהך ליטרא של כסף הוא כמו על אסימון דכשם דס''ל דמחללין על אסימון כך מחללין על לשון של כסף. ליטרא לאו דוקא הוא אלא שהיו נוהגין לצקת לשונות של כסף ליטרא וליטרא:
עַל אַסֵּימוֹן. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאֵין מְחַלֲלִין אוֹתוֹ עַל הַמָּעוֹת הַנְּתוּנוֹת לָאוֹלִייָר. הָדָא דְתֵימַר כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן יָפִין אֵצֶל הָאוֹלִייָר. אֲבָל כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן יָפִין אֵצֶל הַתֵּירְמַסָּר מְחַלֵּל.
Traduction
– La défense d’user d’argent fruste s’applique aussi selon l’avis de tous, aux médailles ou jetons que l’on remet au garçon de bains, olearius (17)Littéralement: à celui qui vous frotte d'huile. Cf. t. 1 2, 3, p. 34; ce n’est interdit toutefois que s’ils sont seulement valables pour ce dernier; mais s’ils sont reçus comme argent par le propriétaire même du bain, thermae, ils peuvent servir au rachat de la 2e dîme.
Pnei Moshe non traduit
הנתונות לאולייר. לבעל המרחץ והכי קתני לה בתוספתא שם אבל פרוטות קטנות הנתונות לסימן במרחץ הכל שוין שאין מחללין עליהן:
הדא דתימר דוקא בדרך שהן יפין אצל האולייר. והיינו כפי שהאולייר מחשב אותן שאינו נוטלן אלא לסימן ואינן יפין אלא לו בלבד:
אבל בדרך שהן יפין על התורמסר מחלל. כלומר אבל אם יפין הן אצל החלפן שנוטל אותן ונותן בשביל מעות וכפי הערך שהן יפין אצלו מחלל עליהן תורמסר מלשון לא מחמיסין ולא מתורמסין המוזכר בריש פ''ב דכתובות ופי' בערוך תורמסין הן אלו שמסרסין ומחליפין דבריהם א''נ תורמסר המוכר את התורמסין ומשום שדרכו ליטול אף פרוטות קטנות בשביל התורמס שמוכרו על יד על יד וכפי מה ששוין אצלו מחלל עליהן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source