Le texte Le vocabulaire Les révisions
Ma'asser Cheni
Daf 30b
משנה: 30b כֵּיצַד פּוֹדִין נֶטַע רְבָעִי מַנִּיחַ אֶת הַסֶּלַע עַל פִּי שְׁלֹשָׁה וְאוֹמֵר כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִפְדּוֹת לוֹ בְסֶלַע עַל מְנָת לְהוֹצִיא יְצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ וּמַנִּיחַ אֶת הַמָּעוֹת וְאוֹמֵר כָּל הַנִּקְלָט מִזֶּה מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵילּוּ. מִכָּךְ וּכָךְ סַלִּים בְּסֶלַע. וּבַשְּׁבִיעִית פּוֹדֵיהוּ בְשָׁוְויוֹ אִם הָיָה הַכֹּל מוּבְקָר אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכַר לְקִיטָה. הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִּׁיתוֹ בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְמַתָּנָה. עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלְפֶּסַח שֶׁלְרְבִיעִית וְשֶׁלְשְׁבִיעִית הָיָה בִּיעוּר. כֵּיצַד הָיָה בִּיעוּר נוֹתְנִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לִבְעָלֶיהָ וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לִבְעָלָיו וּמַעֲשֵׂר עָנִי לִבְעָלָיו. מַעֲשֵׂר שֵׁינִי וּבִיכּוּרִים מִתְבָּעֲרִים בְּכָל מָקוֹם. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הַבִּיכּוּרִין נוֹתְנִין לַכֹּהֲנִים כִּתְרוּמָה. הַתַּבְשִׁיל בֵּית שַׁמַּי אוֹמֵר צָרִיךְ לְבָעֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הֲרֵי הוּא כִמְבוֹעָר. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵירוֹת בִּזְמַן הַזֶּה וְהִגִּיעָה שְׁנַת הַבִּיעוּר בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים צָרִיךְ לְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים אֶחָד שֶׁהֵן כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁהֵן פֵּירוֹת.
Traduction
Comment s’y prend-on pour racheter ces plants de vigne de 4e année? On présente le panier servant aux vendanges devant 3 personnes chargées de l’estimation et on leur dit: combien de paniers veut-on racheter pour une pièce d’argent à la condition de se charger des travaux de vendange, de garde, de transport, etc.; puis l’on dépose la somme, en disant: tout ce qui sera cueilli de cette vigne est déclaré racheté par cette monnaie, à raison de tant de paniers par sela. Pendant la 7e année agraire (où il n’y a ni travaux agricoles, ni conservation) on rachète ledit plant pour l’équivalent complet. Si le propriétaire abandonne ce plant à tout venant, l’acquéreur n’a que la peine de le recueillir pour l’emporter à Jérusalem. Celui qui échange son propre plant de 4e année (191)''Cf. Babli, Kiduschin, 54b; Mishna, (Baba Metsia 4, 8) ( 55b)'', devra y ajouter un supplément d’un 5e, soit qu’il vienne de sa propriété, soit d’un présent. Reprise. La veille du 1er jour de la fête de Pâques en la 4e année agraire et en la 7e, on procédait à l’enlèvement de toutes les parts légales. En quoi cela consistait-il? On remet l’oblation ordinaire et l’oblation de la dîme à son propriétaire (sacré), la première dîme à son maître (lévite), celle des pauvres aux pauvres. Quant à la 2e dîme et aux prémices, on les fait disparaître partout (on les brûle). Selon R. Simon, on remet au cohen les prémices comme on opère pour l’oblation. Quant aux mets cuits, il faut les brûler, selon Shammaï; mais, selon Hillel, c’est déjà considéré comme annulé (193)Les fruits q. s'y trouvent n'ayant plus leur forme primitive. Reprise. Celui qui possède de tels fruits actuellement (où le temple n’existe plus) lorsque le moment de les annuler arrive, devra, selon Shammaï, les racheter contre de l’argent (et le conserver); selon Hillel, c’est inutile, peut importe que ce soit de l’argent ou des fruits (194)Tout est perdu.@
Pnei Moshe non traduit
מתני' כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל. של הפירות ובספר הדפוס כתוב הסלע וט''ס הוא:
על פי שלשה. שהן יודעין כמה שוה לפי שנטע רבעי אין דמיו ידועין שצריך לחשב ההוצאה ולפיכך הוא אומר כמה אדם רוצה לפדות כלומר ליקח לו בסלע על מנת להוציא היציאות של שכר השומרין והחמרין והפועלין מביתו וכפי שקוצבין את השער כך מניח הוא את המעות ואומר כל הנלקט מזה וכו':
ובשביעית. דליכא לא שומרים ולא פועלים פודה אותו בשויו:
ואם היה הכל מובקר. שהפקירו הבעלים נטע רבעי שלהן ובא אחד וזכה בו אין להזוכה אלא שכר לקיטה בלבד דבזה הוא דזכה אבל צריך הוא לנהוג בו דין רבעי שמעלה הפירות לירושלים או פודה אותו ומנכה שכר הלקיטה ומעלה את הדמים לירושלים:
הפודה נטע רבעי שלו. ופודה לעצמו מוסיף וכו' לפי שדינו כדין מעשר שני:
בין שניתן לו במתנה. כגון שנתנו לו כשהוא בוסר ולא הגיע לעונת המעשרות דאי לאחר שנגמר אינו נקנה במתנה דממון גבוה הוא כמעשר שני:
גמ' לפדות לו בסלע. מפרש הש''ס היינו שמשערין ליקח לו בסלע דלפדות לאו דוקא הוא דהכא מיירי בפדיון עם תוספת החומש והבעלים בעצמן הן שפודין אותו אלא דמשערין בליקח לו בסלע:
אין לו אלא שכר לקיטה. ומפרש דלשון לקיטה לאו דוקא הוא דנטע רבעי בפירות האילן הוא ולקיטה דיליה היינו עקיצה שעוקץ הפירות מן האילן:
מפיק תלתא איסתוננסין. מלשון איסתניס הוא שהן רגילין באכילת פירות ובקיאין בשומתן והיה ר' הושעיה מוציא שלשה מהן שישומו ופודה על פיהן וקמ''ל שצריך שלשה בקיאין כדפרישית במתני':
מתני' ערב י''ט של פסח וכו'. בנוסחת המשניות כתוב ערב י''ט הראשון של פסח אבל בסיפרי אינו כן דדריש מהמקרא כי תכלה לעשר רגל שכלו בו מעשרות הוי אומר זה פסח מכאן אמרו עי''ט של פסח האחרון של רביעית ושל שביעית היה ביעור כלומר שכל המעשרות של פירות שנת שלישית כלין בפסח של שנת הרביעית שעד שמגיע הפסח בודאי כבר היה מפריש לכל המעשרות של שנה שעברה וכן של שנה ששית הן כלין עד פסח של שביעית ולפי שהוידוי היה במנחה בי''ט האחרון כדאמר בגמרא לקמן בפרקין ואין וידוי אלא לאחר הביעור שהרי הוא אומר בערתי הקדש לפיכך היה הביעור מקודם לו לכל היותר מאוחר והוא בעי''ט האחרון ולמחרתו במנחה היו מתודין ולקמן מפרש טעמא למה לא היו עושין כך בי''ט הראשון:
נותנין תרומה ותרומת מעשר. אם נשאר אצלו נותנין לבעליה והוא הכהן:
ומעשר ראשון לבעליו. להלוי:
ומעשר עני לבעליו. לעניים:
ומעשר שני של ודאי אם נשאר אצלו או מעות פדייתו וכן אם נשאר אצלו נטע רבעי או מעות פדייתו שדינו כדין מעשר שני ונכלל בו וכן הבכורים שנשארו אצלו הרי הן מתבערין בכל מקום כלומר שמבער אותן מן העולם מכל וכל שמשליכן לים או שורפן:
ר''ש אומר הבכורים. אינן מתבערין מן העולם אלא נותנין אותן לכהנים כתרומה דתרומה קורהו רחמנא דכתיב ותרומת ידך ואמר מר אלו הן בכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך ואין הלכה כר''ש:
התבשיל. אם נשאר תבשיל של מעשר שני ושל נטע רבעי ב''ש אומרים צריך לבער אותו וב''ה אומרים הרי הוא כמבוער שאינו בעין ואינו ניכר וזהו ביעורו וכן היין והתבלין הרי הן כמבוער כדקאמר בגמרא:
מתני' בש''א צריך לחללן על הכסף. כדמפרש טעמייהו בגמ' דכתיב וצרת הכסף בידך והאי הכסף מיותר הוא דהא כתיב ונתת בכסף ולא צריך למיכתב אלא וצרת בידך וגו' אלא למידרש דלפעמים וצרת הכסף בלבד בידך וכגון בזמן שאין בית המקדש ואינו יכול להעלות הפירות ולאכלן בירושלים וכן לא להעלות הכסף ולאכול בעדו שם לפי שהמעשר שני וכן נטע רבעי אינו נאכל אלא בפני הבית ואז וצרת הכסף בלבד שתחלל הפירות עליהן ויהיו בידך:
ובה''א אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. כלומר מה מועיל החילול בזמן הזה הלא בין שיהיו הפירות בעצמן בזמן הזה הדין הוא שירקבו כדתנינן לעיל בפ''ק ואם אין מקדש ירקבו ובין שיחללן על הכסף טעון הוא גניזה וא''כ למה לו לחלל בחנם:
הלכה: לִפְדּוֹת לוֹ בְסֶלַע לוֹקֵחַ לוֹ בְסֶלַע. אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכַר לְקִיטָה אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכַר עֲקִיצָה. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה מְפַק תְּלָתָה אִיסְתּוֹנַנְסִין וּמְפָרֵק עַל פִּימוֹן.
Traduction
Lorsque la Mishna (§ 4) parle d’échange pour une pièce d’argent, elle entend l’achat; et lorsqu’ensuite (§ 5) elle parle de ''la peine de cueillir'', on y comprend le travail de la coupe, ou d’arrachis des tiges. R. Oshia amenait trois gens de police, astunomoi: et rachetait la seconde dîme selon leur estimation.
כְּתִיב מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעֲשַׂר תְּבוּאָֽתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֵיךָ יָכוֹל פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ אַתְּ חַייָב לְהוֹצִיא אֶת הַמַּעְשְׂרוֹת וּלְהוֹצִיא מַעֲשֵׂר עָנִי. תַּלְמוּד לוֹמַר מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְלֹא אַחַת לְשֶׁבַע. אֶלָּא בִשְׁלִישִׁית וּבִשְׁבִעִית שְׁנֵי פְעָמִים בַּשָּׁבוּעַ. אוֹ קוֹרֵא אֲנִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה יָכוֹל כֵּיוָן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אַתְּ חַייָב לְבָעֵר אֶת הַמַּעְשְׂרוֹת וּלְהוֹצִיא מַעֲשֵׂר עָנִי תַּלְמוּד לוֹמַר מִקְצֵה שָׁלֹשׁ. אֵין מִקְצֵה אֶלָּא בְסוֹף שָׁנָה אַתְּ מְבָעֵר. וְאֵין אַתְּ מְבָעֵר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. אִי בְסוֹף שָׁנָה יָכוֹל כֵּיוָן בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל רְבִיעִית אַתְּ חַייָב לְבָעֵר אֶת הַמַּעְשְׂרוֹת וּלְהוֹצִיא מַעֲשֵׂר עָנִי תַּלְמוּד לוֹמַר כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל תְּבוּאָֽתְךָ כְּשֶׁתְּכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל הַפֵּירוֹת. אִי כְּשֶׁתְּכַלֶּה לַעְשֵׂר כָּל הַפֵּירוֹת יָכוֹל אֲפִילוּ בַחֲנוּכָּה. נֶאֱמַר כָּאן מִקְצֵה. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים בְּמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִיטָּה בְּחַג הַסּוּכּוֹת. מַה מִקֵּץ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בְּמוֹעֵד אַף כָּאן בְּמוֹעֵד. אִי מַה מִקֵּץ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בְּחַג הַסּוּכּוֹת אַף כָּאן בְּחַג הַסּוּכּוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָֽתְךָ. אֵימָתַי הוּא מְכַלֶּה לְעַשֵּׂר אֶת כָּל הַפֵּירוֹת בְּפֶסַח שֶׁלָּרְבִיעִית.
Traduction
Il est écrit (ibid. 14, 28): Au bout de trois ans, tu extrairas la dîme entière de tes produits de cette année (septième), et tu la déposeras dans tes murs (non à Jérusalem). Est-ce à dire qu’il suffit, une fois dans la période agricole de 7 ans, d’extraire toutes les dîmes et de remettre, celle des pauvres (au lieu de consommer soi-même la 2e dîme)? C’est pourquoi il est dit: Au bout de 3 ans; à chaque 3e année et non à la 7e. Est-ce que ces 2 opérations dans la septième doivent avoir lieu à la fin de la 3e année et de la 6e, au commencement de la 4e et de la 7e? Il est dit: ''au bout'', à la fin de l’année, non en tête. Puisqu’il est question de fin d’année, qu’est-ce qui prouve que l’on ne peut pas empiéter sur l’année suivante pour extraire les dîmes et remettre celle des pauvres? C’est qu’il est dit (ibid. 26, 12): lorsque tu auras achevé de rédimer tes produits, etc. Mais cet achèvement de la remise des dîmes diverses (192)Sifri sur Deut. 14, 28, ne peut-il pas s’effectuer jusqu’à l’époque de Hanuka suivant (3e mois de l’an suivant)? non, car on se sert d’un terme analogue plus loin (ibid 15, 1): Au bout de 7 ans, puis (5,9): la 7e année, l’année de la rémission, et à la fin de ce chapitre, il est question de la fête des tabernacles; il résulte de ces divers rapprochements que le mot fin s’applique à l’époque de cette fête. Il est vrai que ce terme semble désigner la fête des tabernacles, ce qui est un commencement d’année. C’est pourquoi il est dit: lorsque tu auras achevé de rédimer, etc., c.-à-d. l’extraction finale, ou combustion n’a lieu qu’à Pâques de la 4e année et de la 7e,
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתי' מקצה שלש שנים וגו'. יכול פעם אחת בשבוע יכול אימתי שירצה בשני שבוע ת''ל מקצה שלש שנים וכו' וכל אלו ברייתות הן בספרי מקצתן בפ' ראה ומקצתן בפ' כי תבא:
או קורא אני ראש השנה יכול וכו'. כלומר יכול מכיון שהגיע ר''ה של שלישית יהיה הביעור:
אי בסוף שנה. יכול מכיון שכלתה שנת השלישית והגיע ר''ה של רביעית יהיה הביעור ת''ל כי תכלה וכו':
יכול אפי' בחנוכה. של שנת רביעית דמסתמא כלו המעשרות:
ונאמר להלן. בפרשת הקהל:
אימתי הוא מכלה. את כל המעשרות של שנה שעברה הוי אומר זה פסח של רביעית:
בַּשָּׁנָה הַהִיא אַתְּ זָקוּק לְבַעֲרוֹ וְאֵין אַתְּ זָקוּק לְבַעֲרוֹ בִּשְׁאָר כָּל הַשָּׁנִים. בַּשָּׁנָה חַהִיא אַתְּ זָקוּק לְבָעֵר. אֵין אַתְּ זָקוּק לְבָעֵר יָרָק שֶׁיָּצָא מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד הַפֶּסַח. חֲבֵרַייָא אָֽמְרֵי שֶׁאֵינוֹ מִתְוַדֶּה בָּרְבִיעִית אֶלָּא בַחֲמִישִׁית. אָמַר רִבִּי הִילָא שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב וִודּוּי בָּרְבִיעִית אֶלָּא בַחֲמִישִׁית. מַה נְפַק מִן בֵּינֵיהוֹן עָבַר וְנִתְוַודֶּה. עַל דַּעְתֵּיהוֹן דַּחֲבֵרַיָּא פָּסוּל. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי הִילָא כָּשֵׁר.
Traduction
parce qu’en cette année on est tenu d’en débarrasser la maison complètement, non aux autres années (où l’achèvement, bien antérieur, n’implique pas le débarras), de même que l’on n’est pas tenu en ces années de brûler les dîmes des légumes verts qui ont poussé dans l’intervalle de temps entre le nouvel an et Pâques. C’est que, disent les compagnons d’études, pour ces produits de la 4e année agraire et leur dîme, on ne récitera la confession qu’en la 5e année. Selon R. Ila, la confession à ce sujet peut avoir lieu même en la 4e année; mais ce n’est pas indispensable, et l’on peut au besoin la reculer à la 5e année (non au-delà). Quelle différence y a-t-il entre ces 2 opinions? En cas de fait accompli en la 4e année, il est nul selon les compagnons d’étude; mais, selon R. Ila, il est valable.
Pnei Moshe non traduit
בשנה ההיא וכו'. אבל לא בשאר השנים של שני שבוע וכן דרשינן בשנה ההיא ממה שנשאר משנת השלישית את זקוק לבערו ואין אתה זקוק לבער הירק שיצא מר''ה של רביעית עד הפסח:
חברייא אמרי. דבשנה ההיא מיעוט על הווידוי באותה שנה כלומר בשנה ההיא אתה מבערו ואינו מתודה ברביעית אלא בחמישית:
אמר ר' הילא שאינו מעכב ודאי. כלומר וודויו ברביעית אלא בחמישית:
מה נפק מן ביניהון. בין חברייא לר' הילא עבר ונתודה ברביעית איכא בינייהו דלדעתיהון דחברייא פסול הוא הוידוי ברביעית ולר' הילא כשר הוא אלא שאינו מעכב ברביעית:
Ma'asser Cheni
Daf 31a
31a בַּשָּׁנָה הַהִיא אַתְּ מוֹצִיאוֹ מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר וְאֵין אַתְּ מוֹצִיאוֹ בִּשְׁאָר כָּל הַשָּׁנִים מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר כֵּינִי מַתְנִיתָא בַּשָּׁנָה הַהִיא אַתְּ מוֹצִיאוֹ מִמְּקוֹם טוּמְאָה לִמְקוֹם טָהֳרָה. וְאֵין אַתְּ מוֹצִיאוֹ בִּשְׁאָר כָּל הַשָּׁנִים מִמְּקוֹם טוּמְאָה לִמְקוֹם טָהֳרָה. אַתְיָא דְּרִבִּי לָֽעְזָר כְּמָאן דְּאָמַר אֵין מוֹצִיאִין מַעֲשֵׂר לִכְהוּנָה. בְּיוֹמוֹי דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בִּיקְשׁוּ לְהִימָּנוֹת שֶׁלֹּא לִיתֵּן מַעֲשֵׂר לִכְהוּנָה. אָּֽמְרִין מָאן יֵיעוֹל רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּהוּא מְסַיּיֵעַ לְלִיוָאֵי. עָאֵל וְסִייֵעַ לְכֹהֲנֵי אָמַר בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ הַכֹּהֲנִים לְוִייִם וְזֶה אֶחָד מֵהֶן וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק.
Traduction
@@En cette année d’annulation des dîmes, il faut au besoin sortir de l’oblation de l’impur, à la disposition des ayant-droits, travail qui n’est pas prescrit les autres années. Selon R. Eliézer, il faut ainsi compléter cet enseignement: on est tenu d’emporter l’oblation d’un endroit impur (comme d’un cimetière, où le cohen ne saurait venir) dans un lieu pur, à la disposition du cohen, travail qui n’est pas indispensable les autres années. Cet avis de R. Eliézer est conforme à celui qui dispense d’ordinaire d’apporter la dîme (avec l’oblation) au cohen. Au temps de R. Josué b. Levi, on voulut décider de ne pas donner au cohen la dîme complète. Qui est de cet avis, demanda-t-on? C’est R. Josué b. Levi, qui devant aider aux lévites (étant aussi lévite) est allé au contraire soutenir le parti des cohanim. Dans 24 passages, dit-il (195)''B. Yebamot 86b; Hulin 24b; Bekhorot 4a''; les cohanim ont été appelés lévites; voici p. ex. l’un d’eux (Ez 44, 15): les cohanim, les lévites, fils de Cadok (en vertu de cette corrélation, Josué permettait de donner aux cohanim une part des lévites).
Pnei Moshe non traduit
בשנה ההיא. השתא הדר לברייתא דספרי והגי' היתה לפניהם בשנה ההיא את מוציאו מן הטמא אל הטהור כלומר שאת מוציא אף המעשר ראשון מן הלוי שאינו מחזיק עצמו בטהרה כל כך ואתה נותנו אל הכהן שהוא טהור שצריך להחזיק עצמו בטהרה מפני התרומה אבל שאר כל השנים אין אתה מוציא המעשר ראשון מן הלוי להכהן ור''א ס''ל דלעולם אין נותנין מעשר ראשון לכהן אלא ללוי כדלקמן והלכך קאמר כיני מתניתא כן צריך לשנות בהברייתא בשנה ההיא את מוציא ממקום הטומאה וכו' וכך היא הגי' בברייתא דספרי בספרים שלפנינו וכלומר דדריש מדכתיב תוציא את כל מעשר מלמד שאם היה במקום טומאה ואפשר שיטמא המעשר צריך אתה להוציאו אל מקום הטהרה ובשנה ההיא מיעוט הוא לשאר השנים שאין אתה זקוק להוציאו אל מקום טהרה אבל לא דרשינן שיוציאו בשנה ההיא מהלוי לכהן והיינו דקאמר אתייא דר''א כמ''ד אין מוציאין מעשר מהלוי לכהונה פלוגתא הוא לקמן ומביא הש''ס להפלוגתא בכמה מקומות בפ''י דיבמות ובפ''ז דסוטה:
ביקשו להימנות שלא ליתן מעשר לכהונה לפי שעזרא קנס את הלוים בשביל שלא עלו עמו ונתן המעשר ראשון לכהנים ובימי ריב''ל בקשו להמנות ולבטל אותה התקנה אלא ליתן ללוים כמו שכתוב בתורה ואמרו מי יכנס לבה''מ ריב''ל שהוא לוי ומסייע ללוים ונכנס ריב''ל ועשה בהפך שסייע לכהניס ואמר בכ''ד מקומות מצינו שהכהנים נקראו לוים וזה א' מהן והכהני הלוים בני צדוק וא''כ כשנותנין המעשר ראשון לכהן יוצא הוא למ''ש בתורה:
רִבִּי בִּנְיָמִין בַּר גִּידוּל וְרִבִּי אָחָא הֲווֹן יְתִיבִין אָֽמְרוּן וְהָא כְתִיב וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרוֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם לִיתֵּן לוֹ תְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְהָֽכְתִיב וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת הַמַּעֲשֵׂר. רִבִּי חוּנָא וַחֲבֵרַייָא חַד מִינְהוֹן אָמַר לִבְנֵי לֵוִי מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְלִבְנֵי אֶלָּא מִכָּן שֶׁנּוֹתְנִין מַעֲשֵׂר לִכְהוּנָה. וְחָרָנָא אָמַר אֲפִילוּ לֵית כְּתִיב אֶלָּא לִבְנֵי נוֹתְנִין מַעֲשֵׂר לִכְהוּנָה. אִילּוּ מָאן דְּאָמַר פַּלָּן בְּרִי יְסַב מִקָּמַת פַּלָּן וּשְׁאָר נְכָסַיי יִרְשׁוּ בָנַיי דִּילְמָא לָא נְסַב עִמְּהוֹן.
Traduction
R. Benjamin bar R. Guidal et R. Aha assis à l’étude objectèrent qu’il est écrit (Ne 10, 39): le cohen fils d’Aaron sera avec les lévites lorsqu’ils prendront la dîme (Ne voit-on pas qu’on lui donnait aussi de la dîme)? Il s’agit là, fut-il répondu, de lui remettre l’oblation de la dîme qui est son bien, comme il est écrit (ibid.): les lévites emporteront la dîme (pour eux, puis remettaient à d’autres la part sacerdotale). R. Houna et ses compagnons discutent sur ce qui suit: selon l’un d’eux, de ce qu’il est écrit (Nb 18, 21): ''et aux lévites'' non ''aux lévites'' on infère que la conjonction indique le devoir de comprendre aussi les cohanim (traités précédemment) dans la répartition des lévites et de leur donner aussi de la dîme. D’après l’autre, même sans cette conjonction, on conclut qu’on peut en donner aux cohanim; car si quelqu’un, dans son testament, assigne à tel fils des dons spéciaux, en ajoutant que le reste de l’héritage sera partagé entre ses fils, est-ce que le premier désigné n’y prend pas aussi part? de même, les cohanim ont droit à toutes les parts des lévites, étant de la même tribu.
Pnei Moshe non traduit
הווין יתיבון אמרין והיה קשה להם על הא דאמר ר''א אין מוציאין מעשר לכהונה והא כתיב בנחמיה י' אחר שדיבר בענין תרומות ומעשרות אמר והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים אלמא אחר שקנס עזרא את הלוים יש להכהן חלק עמהם במעשר ראשון ומשני דליתן לו תרומת מעשר ממעשר הלוים הוא דקאמר ולא לכל המעשר והדרי ומקשי ומי מצית אמרת הכי והכתיב אח''כ באותו הכתוב והלוים יעלו את מעשר המעשר לבית אלהינו אל הלשכות וא''כ הלא כבר נאמר לתרומת מעשר בפ''ע:
לבני לוי. כתוב הוא אחר שאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וגו' אני חלקך ונחלתך וגו' ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה וגו' לבני לוי מיבעי ליה ומה ת''ל ולבני לוי משמע שמוסיף על ענין הראשון שנתן ה' כ''ד מתנות כהונה לאהרן ולבני לוי וגו' אלא מכאן שנותנין מעשר לכהונה וה''ק ומה שנתתי לבני לוי יש לך ג''כ חלק עמהם:
וחרנה אמר. דלא צריכין לדרש הזה דאפי' אי לית הוה כתוב אלא לבני לוי שפיר ג''כ שמעינן דנותנין מעשר לכהונה דהרי אלו מי שאמר פלוני בני יטול מקמת פלן כך וכך מנכסי שהוא כך וכך ושאר נכסים שלי ירשו בני דילמא לא נסיב עמהון בתמיה וכי בשביל שנתן לו איזה דבר בפני עצמו לא יירש חלקו עם אחיו בשאר כל הנכסים וכך הוא הדבר הזה וכי בשביל שנתן ה' מתנות כהונה לאהרן דבר מיוחד בפני עצמו לא יטול חלקו מן המעשר הלוים הלא גם הוא לוי כמוהם:
רִבִּי יוֹנָה יְהַב מַעְשְׂרוֹי לְרִבִּי אָחָא בַּר עוּלָּא לֹא מִשׁוּם דַּהֲוָה כֹהֵן אֶלָּא מִשׁוּם דַּהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיתָא. מַה טָעֲמָא וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלֵם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת י֙י. רִבִּי הוּנָא לָא נְסַב מַעֲשֵׂר רִבִּי אָחָא לָא נְסַב מַעֲשֵׂר. רִבִּי חִייָה בַּר בָּא הוֹרֵי עַל גַּרְמֵיהּ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ בְּגִין דְּלָא מֵיסַב מַעֲשֵׂר. שָׁאַל בַּר נַשׁ רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שָׁאַל לְרִבִּי יוֹנָתָן מַהוּ דִּנְסַב. אָמַר לֹו סַב וּמַה דְנָפַל לְשִׁבְטָךְ נָפַל לָךְ.
Traduction
R. Yona donnait ses dîmes à R. Aha b. Oula, non parce que c’était un cohen, mais parce que c’était un homme versé dans la connaissance de la loi, selon ce verset (2Ch 31, 4): Il dit au peuple, aux habitants de Jérusalem de donner aux cohanim et aux lévites leurs revenus, afin qu’ils se fortifient dans l’étude la loi. R. Houna ne prenait pas de dîme (196)Dans Babli, Megila, 22a, R. Houna est aussi désigné comme étant de race sacerdotale, ni R. Aha (quoique y ayant droit). R. Hiya b. Aba s’était imposé la peine (197)''Comp. même série, (Sheviit 3, 1), commenc.; (Nedarim 6, 12)'' de sortir du territoire palestinien, pour ne pas prendre de la dîme. Un homme demanda, ou R. Samuel b. Nahman demanda à R. Yossé s’il devait en prendre? Certes, lui répondit-il, et ce qui revient à la tribu t’appartient pour ta part.
Pnei Moshe non traduit
ויאמר לעם ליושבי ירושלים וגו'. פסוק הוא בד''ה גבי יחזקיהו שצוה לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' מכאן שנותנין מנות אלו להיגיעים בתורת ה' ומחזיקין אותה:
ר' הונא. שהיה כהן וכן ר' אחא לא נטלו המעשר של הלוים. א''נ לא רצו ליהנות ממנת הלוים אע''פ שהיו יגיעים בתורה ור' חייא בר בא הורה והחמיר על עצמו שלא ליטול ומחמת שהפצירו בו הלך מא''י לח''ל ששם אינו נוהג מעשרות וכדי שלא יטול המעשר:
שאל ב''נ לר' שמואל בר נחמן. אדם א' שאל לר' שמואל שהיה כהן אם יטול מעשר שנותנין לו והלך ר' שמואל ושאל לר' יונתן והשיב לו טול לפי מה שנפל לשבטך נפל גם לך:
רִבִּי יַנַּאי מְפַקֵּד לִקְרִיבוֹי כַּד תְּהֵיוִייָן חַכְרָן אֲרָע לָא תַחְכְּרוּן אֶלָּא מִן דְּחֵילוֹנַייָא. וְאַף עַל גַּב דְּאַתְּ אָמַר אֵין נוֹתְנִין מַעֲשֵׂר לִכְהוּנָה מוֹדֶה שֶׁאֵין מוֹצִיאִין שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ. מַה טַעֲמָא כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵּאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמוֹתֶם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת י֙י מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתְּ מוֹצִיא וְאֵין אַתְּ מוֹצִיא מִמַּכָּרֵי כְהוּנָה וּלְוִייָה. וְאַתְיָא כַּיי דְּאָמַר רִבִּי לָֽעְזָר כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר. מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתְּ מוֹצִיא וְאֵין אַתְּ מוֹצִיא מִן הַגּוֹי.
Traduction
R. Yanaï faisait cette recommandation à ses proches: lorsque vous voudrez prendre un champ en fermage, ne prenez que ceux des gens pieux, craignant Dieu. Bien qu’il soit dit de ne pas donner la dîme aux cohanim, on avouera au moins qu’on ne la lui enlèvera pas pour autrui. Pourquoi? parce qu’il est dit (Nb 18, 26): Lorsque vous prendrez des fils d’Israël la dîme que je vous ai accordée d’eux à titre d’héritage, vous en prélèverez une oblation à Dieu: le dixième de la dîme; or, vous prélèverez de ce que remettent les simples israélites, mais l’on ne doit rien enlever des revenus des lévites, ou du cohen. C’est analogue à cette déduction tirée par R. Eliézer du même verset: des fils d’Israël on prendra ce revenu, non des païens (198)Cf. (Demaï 5, 9) mil..
Pnei Moshe non traduit
כד תהיוויין חכרן ארעא. כשאתם רוצים לקבל שדה בחכירות לא תהיו חוכרין אלא מן הזרים שאם תחכירו מהכהנים הלויים אפשר שלא תתנו חלקם בשלימות ונמצא נהנים אתם ממנת הכהנים והלוים. תרגום זר חילוני:
ואע''ג דאת אמר וכו'. אלעיל הוא דמהדר דאף למ''ד שאין נותנין מעשר לכהונה מודה הוא שאין מוציאין מעשר שלו מידו ללוים מ''ט דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל וגו' מאת בני ישראל אתה מוציא ואין אתה מוציא ממכירי כהונה ולוייה כלו' ממה שהוא מסור בידם וכמכור להם:
ואתייא כהאי דאמר ר''א וכו'. דמדייק ג''כ מאת בני ישראל בדוקא ואין אתה מוציא מן הגוי שיש לו שדה בא''י:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source