Ma'asser Cheni
Daf 1a
משנה: 1a מַעֲשֵׂר שֵׁינִי אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְאֵין מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ וְלֹא שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ בִּירוּשָׁלֵם הֵילָךְ יַיִן וְתֵן לִי שֶׁמֶן וְכֵן כָּל שְׁאָר הַפֵּירוֹת אֲבָל נוֹתְנִין זֶה לַזֶּה מַּתְּנַת חִנָּם. מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי. וְלֹא בַּעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. הַבְּכוֹר מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי. וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. וְאֵין מְחַלְלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אַסֵּימוֹן וְלֹא עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא וְלֹא עַל הַמָּעוֹת שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ.
Traduction
Il n’est pas permis (hors Jérusalem) de vendre la seconde dîme (1)B. Shabat 22a, ni de la mettre en gage, ni de l’échanger contre d’autres produits, ni de l’employer comme poids (2)Cf. Bekhorot 32b, ni même offrir à son prochain dans Jérusalem du vin de 2e dîme contre de l’huile ordinaire, et de même pour toutes sortes de fruits; mais l’on peut se faire des cadeaux réciproquement. Suite de la Michna: Il n’est pas permis de vendre la dîme du bétail vivant (10)''Cet animal, après l'égorgement et l'offrande du sang et de la graisse, devait être consommé à Jérusalem; mais, s'il avait un défaut, on pouvait tout manger au dehors'' lorsqu’il est sans défaut, ni, lorsqu’il a un défaut, soit vivant, soit égorgé, ni se servir du montant pour épouser une femme (11)''Pour payer son douaire; cela équivaudrait à une vente. Cf. (Qidushin 1, 1); Babli, Baba Qama 13a''. On peut vendre vivant le premier-né des animaux lorsqu’il est sans défaut, ou soit vivant, soit égorgé lorsqu’il a un défaut, et le cohen peut se servir du montant pour épouser une femme. On ne peut pas échanger la 2e dîme contre une pièce de monnaie fruste (12)''C'est le grec Asemon (Zuckermann, Münze, p. 34). Cf. Baba Metsia ch.4, 1. Voir Babli, Berakhot 47b; Eruvin 31b'', ou contre de la monnaie n’ayant pas cour, ni contre de l’argent que l’on ne possède pas encore.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מעשר שני אין מוכרין אותו. סתמא דמתני' כר''מ דס''ל מעשר שני ממון גבוה דכתיב ביה לה' הוא כדאמר בסוף פ''ב דקידושין הכי קאמר בגמרא מעיקרא אבל לבסוף מסיק דאין מוכרין לדברי הכל הוא:
ואין ממשכנין אותו אם היה חייב לחבירו לא יכנס לביתו וימשכננו מע''ש שלו:
ואין מחליפין אותו. שלא יאמר לחבירו הילך יין וותן לי שמן דהוי כמכר:
ולא שוקלין כנגדו. אם יש לו מעות ורוצה לידע משקלן לא ישקול אותן כנג דפירות של מעשר שני ואפי' הוא רוצה לחלל בהן מעשר שני אחר שמא לא יכוין משקלותיו:
ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים הילך יין וכו'. זהו מטעמא דחליפין וכבר תני לה אלא דקמ''ל דאפי' בירושלים שניתן שם לאכילה ולשתיה וה''א דכשלו הן הלכך הדר תני לה:
אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. מפרש לה בתוספתא בריש מכילתין דקתני כיצד אין מחליפין אותו לא יאמר לו הילך יין ותן לי שמן הילך שמן ותן לי יין אלא אומר לו הילך יין מפני שאין לי שמן והלה אומר לו הילך שמן מפני שאין לו יין נמצאו מחליפין ואין מחליפין ועושין טובה זה עם זה כלומר שזה אינו כחליפין ממש אלא מודיעו לזה שאין לו שמן והלה אם נותן לו שמן בטובה ובמתנת חנם נותן לו:
מתני' מעשר בהמה דין דמעשר בהמה שמקריבין ממנו חלבו ודמו והבשר נאכל להבעלים בירושלים כמעשר שני ואם הוא בעל מום נאכל בכל מקום:
אין מוכרין אותו:
לפי שנאמר במעשר והיה הוא ותמורתו קודש לא יגאל והאי לא יגאל לא ימכר הוא נמי במשמע דילפינן גאולה גאולה מחרמים מה להלן מכירה עמו דכתיב ביה לא ימכר ולא יגאל אף כאן מכירה עמו שלא נגאל ולא נמכר:
תמים חי. בגמרא הכא פליגי דאיכא למ''ד דוקא חי אבל שחוט מותר למכרו ואיכא למ''ד דה''ה שחוט אסור והא דנקט חי משום דבעי למיתנא סיפא הבכור מוכרין אותו תמים חי תני נמי ברישא תמים חי. ובבבלי ריש פ''ה דבכורות המסקנא דתמים חי אסור למכרו מדאורייתא אבל לא שחוט דאימתי עושה תמורה מחיים אף לא נמכר מחיים הוא אלא דרבנן גזרו ביה לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה וכן בעל מום אסור למכרו לא חי ולא שחוט מדרבנן:
ואין מקדשין בו את האשה. דהוי כמכר:
הבכור מוכרין אותו תמים חי. דוקא בבכור בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה מותר לו לכהן למכרו אבל בזמן הבית שעומד להקרבה אסור לו למכרו כשהוא תמים חי לפי שאין לכהן זכות בו ואם הוא בעל מום שאינו עומד אלא לאכילה יכול הכהן למכרו אפי' בזמן הבית בין חי בין שחוט:
ומקדשין בו את האשה. בזמן הזה אפי' הוא תמים חי דמכיון שמותר למכרו שיש לכהן זכות בו מקדש בו את האשה:
אין מחללין מעשר שני על אסימון. אסימון הוא לשון של כסף וכן מטבע שאין עליו צורה לפי שנאמר וצרת הכסף דבר שיש בו צורה:
ולא על המטבע שאינו יוצא. באותו הזמן ובאותו מקום דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך פרט לזה שאינו יוצא ואינו יכול לקנות בו:
ולא על המעות שאינן ברשותו. כגון שנפל כיסו לים הגדול שאינו יכול להוציאו כלל דכתיב וצרת הכסף בידך בזמן שהוא ברשותך אבל אם נפל לבור או כיוצא בזה שאפשר לו להוציאו אע''פ שיצטרך להוציא הוצאות על זה מ''מ יכול הוא לחלל על מה שיעלו ונתותרו בידו וברשותך קרינן ביה הכי מסיק בגמרא:
הלכה: מַעֲשֵׂר שֵׁינִי אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ. אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ קְדוּשָׁה. אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּרָכָה. כֵּיצַד אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ. לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ הָא לָךְ אֶת הַמָּנֶה הַזֶּה שֶׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְתֵן לִי בוֹ חֲמִשִּׁים זוּז שֶׁלְחוּלִין.
Traduction
Il n’est pas permis de la vendre, parce que la Loi considère comme un objet de sainteté (et ce serait la profaner par la vente); de la mettre en gage, parce qu’il est dit d’elle (Dt 26, 15) que c’est une bénédiction (ce qui n’est pas le cas pour un gage). En quoi consiste la vente interdite? On ne doit pas dire à son prochain: ''Voici un mané (3)Cf. t. 2, p. 51, n. 3 provenant de seconde dîme, et donne-moi par contre 50 zouz (la petite monnaie de cette pièce) profanes''.
Pnei Moshe non traduit
גמ' אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה. וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה':
מפני שכתוב בו ברכה. בפסוק וכי. ירבה ממך הדרך וגו' כי יברכך ה' אלהיך:
כיצד אין מוכרין אותו. בתוספתא ריש מכילתין:
הא לך את המנה הזה של מע''ש. כלומר פירות מע''ש ששוין מנה ותן לי בו חמשים זוז של חולין דאם נותן לו כפי שוויין הרי זה דרך חילול ומותר:
Ma'asser Cheni
Daf 1b
מָאן תַּנָּא אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ רִבִּי מֵאִיר. בְּרַם כְּרִבִּי יוּדָה בְּדִין הוּא שֶׁיְהֵא מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ מִקַּל וָחוֹמֶר. מַה אִם תְּרוּמָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְזָרִים מוּתָּר לְמוֹכְרָהּ. מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁהוּא מוּתָּר לְזָרִים אֵינוֹ דִּין שֶׁיְהֵא מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּתְרוּמָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה מְחִיצָה תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁהוּא טָעוּן מְחִיצָה. בִּיכּוּרִים יוֹכִיחוּ שֶׁהֵן טְעוֹנִין מְחִיצָה וּמוּתָּר לְמוֹכְרָן. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בְּבִיכּוּרִין שֶׁאֵינָן תּוֹפְסִין 1b אֶת דְּמֵיהֶן. תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁהוּא תוֹפֵשׂ אֶת דָּמָיו. שְׁבִיעִית תּוֹכִיחַ שֶׁהִיא תוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ וּמוּתָּר לְמוֹכְרָהּ. אָמַר רִבִּי יוּדָן מִזּוֹ מְכִירָתָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית הִיא חִילוּלָהּ.
Traduction
Qui a enseigné cette défense? Ce doit être R. Meir (selon lequel l’argent de 2e dîme est consacré), contraire à R. Juda, qui réglementairement permettrait cette vente par raisonnement a fortiori: Puisqu’il est permis de vendre l’oblation sacerdotale, interdite aux étrangers, à plus forte raison est-ce permis pour la 2e dîme, dont l’usage est accessible à tout simple israélite (non sacerdote). Il n’en est pas de même, répliqua R. Meir: il est permis de vendre l’oblation, parce qu’elle offre cet avantage de n’être pas d’un usage restreint aux limites d’une muraille (à l’intérieur de Jérusalem), tandis que la 2e dîme qui a cet inconvénient ne peut pas être vendue. Citons alors, répliqua R. Juda, l’exemple des prémices, qu’il est permis de vendre, bien que leur consommation ait pour limite l’enceinte de Jérusalem. Contre cette objection R. Meir répond en disant: C’est bien vrai pour les prémices, parce que le montant en argent contre lequel on les aurait échangées ne conserve pas son état de sainteté et devient profane, tandis que c’est interdit pour la 2e dîme, parce que le montant du rachat reste sacré et doit être consommé à Jérusalem. Répliquons alors, dit R. Juda, par l’exemple des lois régissant les produits de la 7e année agraire: l’argent contre lequel on les aurait échangés reste sacré, et pourtant il est permis de les vendre (l’objection de l’argent sacré est donc nulle). R. Judan dit: la seule vente permise à l’égard des produits de la 7e année consiste dans leur échange contre de l’argent (lequel devient profane et peut servir partout, tandis que les fruits restent sacrés; or, la Mishna interdit le cas où l’argent serait sacré et l’acquéreur aurait la peine du transport à Jérusalem, mais l’échange par rachat y est permis; aussi l’analogie de la 7e année n’est pas concluante).
Pnei Moshe non traduit
ר' מאיר. דס''ל ממון גבוה הוא ברם כר' יהודה מותר מק''ו כדמסיים ואזיל:
מותר למוכרה. לכהן. מותר לו למכרה לכהן אחר או כיוצא בזה היכא דשייכא מכירה בתרומה:
שאינה טעונה מחיצה. להעלותה לירושלים דנאכלת בטהרה בכל מקום אבל מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים:
בכורים יוכיחו שהן טעונין מחיצה. להעלותן לירושלים ומותר למוכרן כתרומה:
שאינן תופסין את דמיהן. דמיהן חולין הן:
תאמר במע''ש שהוא תופס את דמיו. אם מחללו צריך להעלות את דמיו לירושלים ולאכלן שם:
שהיא תופסת את דמיה. כדתנן בפ''ח דשביעית ואחרון אחרון נתפס בשביעית וכו' והפרי בעצמו אסור דכתיב תהי' בהווייתה תהא:
ומותר למוכרה. כדמפרש ואזיל דקאמר ר' יודן מזו שמענו שמכירתה של שביעית היא חילולה. כלומר הא דקאמר מותר למוכרה היינו חילולה שאם לקח בפירות שביעית בשר או כיוצא בו זהו חילולה וזהו מכירתה אבל למוכרה ממש אסור שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולקמן נדחה היא כל פלפול הזה שהרי מעשר שני גם כן דרך חילול מותר:
אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה מָאן תַּנָּא אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ רִבִּי מֵאִיר. בְּרֵם כְּרִבִּי יוּדָן בְּדִין הוּא שֶׁיְהֵא מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ מִקַּל וָחוֹמֶר מַה אִם שְׁבִיעִית שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדָּמֶיהָ מוּתָּר לְמוֹכְרָהּ. מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁפּוֹרְעִין חוֹב מִדָּמָיו אֵינוֹ דִּין שֶׁיְהֵא מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ. הָא אַשְׁכַּחְנָן שֶׁפּוֹרְעִין חוֹב מִדָּמָיו כַּי דְתַנִּינָן תַּמָּן מָשַׁךְ הִימֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי שַׁנְייָא הִיא. שֶׁמִּשָׁעָה הָרִאשׁוֹנָה מַעֲשֵׂר שֵׁינִי חַייָב. אִילּוּ חַייָב הָיָה לֹו וְנוֹתֵן לוֹ מֵעֲשֵׂר יְאוּת. אָמַר רִבִּי יוּדָן מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן שֶׁהוּא אָסוּר לְמוֹכְרוֹ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן מֵזִיד קִידֵּשׁ שׁוֹגֵג לֹא קִידֵּשׁ. אִם אַתְּ אוֹמֵר יְהֵא מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ יְהֵא מוּתָּר לְקַדֵּשׁ בּוֹ. וְכָל שֶׁהוּא אָסוּר לְמוֹכְרוֹ אָסוּר לְקַדֵּשׁ בּוֹ. וְהָתַנִּינָן אֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵיאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאָסוּר לִיקַּח לוֹ אִשָּׁה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. דִּלֹכֵן מַה בֵּין קוֹנֶה אִשָּׁה מַה בֵּין קוֹנֶה שִׁפְחָה. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רִבִּי ייִלָא דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא מִפְּנֵי פִּילְפּוּלוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אָחָא דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא כְּדֵי שֶׁיְהוּ הַכֹּל זְקוּקִין לִמְחִיצָתָן.
Traduction
R. Jérémie dit: celui qui a enseigné cette défense est R. Meir; c’est contraire à R. Juda, qui permet réglementairement cette vente par raisonnement a fortiori: puisqu’il est permis de vendre les produits de la 7e année, dont le montant ne peut pas servir à payer une dette, à plus forte raison est-ce permis pour la 2e dîme, avec laquelle on peut s’acquitter une dette. Où est-il dit qu’il est permis d’employer une telle valeur pour payer ces dettes? C’est en ces termes plus loin (4, 6): ''Si l’on a vendu de la 2e dîme pour une pièce d’argent et que, dans l’intervalle de temps entre la livraison des fruits et celui de la réception de l’argent, ils ont doublé de valeur et coûtent 2 pièces, on commence par payer la pièce due, etc.'' (On voit donc que la 1ere pièce sert à s’acquitter). R. Yossé dit: de cet exemple il n’y a rien à conclure; il a cela de spécial que dès le premier moment tout était dû comme 2e dîme (c’est elle qu’il restitue). Or, s’il devait de l’argent sans cela (du profane) à son créancier et qu’il ne paye pas un dû de 2e dîme, l’analogie serait justifiée; mais puisqu’il ne s’agit pas de dette, on ne peut rien en conclure. R. Judan dit qu’une Mishna enseigne formellement la défense de vendre la 2e dîme, puisqu’il est dit ailleurs (4)Mishna, Qidushin 2, 8: ''Si l’on a consacré de la 2e dîme sciemment et de plein gré, elle reste sacrée;si c’est involontairement, elle ne devient pas sacrée''. Or, s’il était permis de la vendre, on pourrait aussi s’en servir en principe pour la consacrer; et ce qu’il est interdit d’employer à la consécration il est aussi défendu de le vendre. Ce qui indique que la vente et la consécration sont égales, c’est qu’il est dit (5)Sheviit 8, 8: On ne doit pas acheter des esclaves ni des propriétés, ni des animaux impurs, avec de l’argent provenant des produits de la 7e année agraire; si pourtant c’est fait, on devra employer l’équivalent en argent à la consommation. Ceci, avait ajouté R. Yossé, prouve précisément qu’il est interdit d’acquérir une femme en payant son douaire avec de l’argent provenant des produits de la 7e année; car s’il n’en était pas ainsi, on ne s’expliquerait pas la distinction qu’il peut y avoir entre l’acquisition d’une femme que l’on veut épouser (ou consécration) et celle d’une esclave (achat); donc, elles sont semblables. R. Yossé dit au nom de R. Aha, tous ont un autre motif: c’est d’obliger chacun à la manger lui-même dans l’enceinte de Jérusalem (ne pouvant la céder), qui sera consolidée par là.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' ירמיה מאן תנא וכו'. כלומר דר' ירמיה יליף הק''ו אליבא דר' יהודה משביעית עצמה ולא צריך לכל הפלפול הזה עד שנוכרח לומר שביעית תוכיח אלא דכך הוא יליף מה אם שביעית שאין פורעין חוב מדמיה דהוי כסחורה מותר למוכרה דרך חילולה כדאמרן מע''ש שפורעין חוב מדמיו כדבעי למימר לקמן אינו דין שיהא מותר למוכרו במכירה גמורה כפי שהוא רוצה אפי' שוה מנה בחמשים זוז:
הי אשכחנן. והיכן מצינו שפורעין חוב מדמי מע''ש וקאמר כהאי דתנינן תמן לקמן בפ''ד:
משך ממנו מעשר בסלע וכו'. ובסיפא קתני משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מע''ש שלו וכמו שאפרש שם קתני מיהת דנותן לו סלע ממעשר שני לשלם לו מה שנתחייב לו משעת משיכה אלמא דמותר לפרוע חוב ממעשר שני:
אמר ר' יוסי. מהתם אין ראיה דשנייא הוא שמשעה ראשונה מעשר שני חייב כלומר שהחוב בא מחמת המע''ש ולפיכך יכול לפרוע החוב ממנו:
אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר יאות. כלומר אילו הוה שמעינן מהתם דאף אם היה חייב לו איזה חוב ממקום אחר נותן לו המעשר בעד החוב שפיר הוית מצית לאתויי ראיה דפורעין חוב מדמי מע''ש אבל השתא אין ראיה משם ואימא לך דבעלמא אין פורעין חוב מדמי מע''ש:
אמר ר' יודן. הוא ר' יודן אמורא:
מתני' אמרה כן. כלומר אליבא דר' יהודה קאמר ועל דפריך הק''ו קאי דהשתא לא מוכחא מידי אליבא דר' יהודא בר פלוגתא דר''מ אם מותר למכרו למעשר שני או לא וקאמר דממתני' דפ''ב דקידושין שמעינן דר' יודא נמי ס''ל שאסור הוא למכרו דתנינן תמן המקדש במעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קדש דברי ר''מ ר' יהודה אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש ואם את אומר לר' יהודה יהא מותר למכרו א''כ יהא מותר ג''כ לקדש בו ואמאי מודה ר' יהודה לר''מ דבשוגג לא קדש אלא ודאי דר' יהודה ס''ל נמי דאסור למכרו ואסור לקדש בו והא דקאמר במזיד קדש טעמיה כדאמר התם משום דבמזיד זהו חילולו דהרי מעשר שני יוצא לחולין ע''י פדיון ובקידושין הללו יצא לחולין ור''מ סבר אין דרך חילול בכך:
וכל שהוא אסור וכו'. כלומר וכללא הוא דכל שאסור למכרו אסור לקדש בו והתנינן לעיל בפ''ח דשביעית אין לוקחין עבדים וכו' ולא מצינו דתנינן גבי שביעית דאין מקדשין בו ואמאי הא אסור למכור פירות שביעית ויהא אסור ג''כ לקדש בהן:
א''ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית. כלו' אין הכי נמי שאסור לקדש בדמי שביעית וכדדייק הכי לעיל שם:
דלא כן. שאם אתה אומר לא כן א''כ מה בין קונה אשה שהוא כקונה שפחה לשמשו ומה בין קונה אותה לשפחה בלבד ואם זה אסור גם זה אסור והשתא לא צריך למיתני בהדיא דאין מקדשין בו דממילא שמעינן דאסור:
דברי הכל היא. אמעשר שני מהדר דהכי קאמרי נמי הני אמוראי דבין לר''מ ובין לר' יהודה אסור למכרו ולא כדבעי מעיקרא לאוקמי מתני' כר''מ דוקא אלא מתני' דברי הכל היא:
מפני פלפולו. כלומר מפני האי פלפולא דלעיל דהוי בעינן למימר דלר' יהודה מותר למכרו מכח הק''ו והדר פרכינן ליה ואע''ג דהאי ק''ו קמא מתרומה לאו מיפרך הוא דקאמר שביעית תוכיח וכו' לאיי דהיא גופה פריכא הוא דקאמר גבי שביעית מותר למוכרה והא אנן תנן אסור למכור לעשות סחורה בפירות שביעית ואם על חילולה קאמר כדמפרש ר' יודן לעיל מכירתה הוא חילולה אם כן מעשר שני ג''כ דרך חילול מותר ולעולם מכירה ממש והיינו למכרו אף בפחות משויו אסור לדברי הכל:
ר' יוסי בשם ר' אחא קאמר. טעמא אחרינא דדברי הכל מודין דאסור למכור מעשר שני כדי שיהו הכל זקוקין למחיצתו דאם אתה אומר מותר למכרו א''כ כל אחד שיש לו מעשר שני הרבה ימכור אותו כדי שלא יהא זקוק להעלותו לירושלים והלוקח הוא שיטפל בו להעלותו אבל עכשיו הכל יהו זקוקין להעלותו למחיצתו ואם יש לו הרבה יכול לחללו בדמי שויו ויעלה הדמים לאכלן בירושלים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source