בין על דעתיה דרב וכו'. כלומר דדחי הש''ס להא דר' יונה דלא היא דבין על דעתיה דרב ובין ע''ד דר''י פטור כשקושרו בשערו לקרון דהוה כמו שזה מונח בהקרון וכדאמרינן וכי אסור להרכיב בהמה ע''ג חבירתה שאינה מינה ושיהא נושאה:

אם בשקשרו החבל. שהוא קשור להקרון קשרו צדו האחר בשערו הא נמי פשיטא דאסור משום דנאמר כהאי דאמר רב דמיהת איכא איסורא מפני שהן נושאין את החבל שבינתיים דמ''ש אם החבל קשור בגופו או בשערו של זה הרי צדו השני קשור בקרון ואיכא המשכה. ר' יונה אמר איתפלגון רב ור' יוחנן וכו'. כלומר דר' יונה הוה ס''ד דדין קשרו בשערו תליא בפלוגתא דרב ור' יוחנן כדאמר מה נפק מן ביניהון קשרו בשערו דהא הוא דאיכא בינייהו דלמ''ד מפני שזה נושא עצלותו של זה אפי' בקשרו בשערו להקרון איכא חששא דמחמת שזה דוחף להקרון נזדרז זה והולך יותר במהרה וכן כשזה הולך מהר מזדרז זה ודוחף ביותר להקרון וא''כ הויא המשכה אבל למ''ד מפני שהן נושאין את החבל שבנתיים והכא דליכא חבל שהוא קשור בשערו להקרון אין כאן המשכה כלל:

אם בשקשרו בשערו. כלומר אם בשקשר הבהמה עצמה בשערה להקרון ממש וא''כ אינה מושכת כלל עם האחרת ובעי אם זה מותר:

ר' ירמיה בעי קשרן בשערן. מהו ומפני שסתם דבריו הלכך פריך הש''ס במה אנן קיימין והיכי דמי להבעיא דר' ירמיה:

כך אנו אומרים אסור להרכיב בהמה ע''ג חברתה. בתמיה וכי כך אנו אומרים שאסור להרכיב מין אחד על מין אחר שיהא זה נושאו הא ודאי ליכא חששא מידי ומאי קמיבעיא ליה:

רב אמר. היינו טעמא מפני שנושאין את החבל שבינתים שאע''פ שזה קשור בצדדי הקרון ואינו נראה כמושך עם הבקר מ''מ החבל שהוא קשור בו להקרון שניהם נושאין אותו והוי כלאים דהמשכה בשביל החבל:

א''ר יוחנן. לפרש טעמייהו דרבנן דאוסרין מפני שזה נושא עצלותו של זה וזה של זה כלומר מה שזה מתעצל בהליכה חבירו מזרזו שע''י שרואה שזה הולך בזרזות אף הוא נזדרז ללכת ונמצאו כמושכין שניהם ביחד:

אם היה הסוס מסייעו. להבקר בין במעלה כשעולה להר בין בירידה שלא יפול הקרון על הבקר ומסייעו לעכב את הקרון הכל מודים שהוא אסור שהרי זה כמושכין את הקרון ביחד:

גמ' תני. בתוספתא פ''ה וגריס התם ר''מ מתיר. לקשור את הסוס בצד הקרון הואיל ואינו קשור עם הבקר ביחד למשוך את הקרון:

דברי חכמים. אבל לדברי חכמים כל מין פרדות אחד ומותרין זה עם זה:

הלכה כדברי התלמיד. כר' יהודה וקורא אותו תלמיד מפני שרבים חולקים עליו ובכללם גם ר''ע רבו:

א''ר יונה מבוצרייה. דודאי לוב מצרים היא שהרי ממה שאנו רואין לזה פול המצרי כשהוא לח קורין אותו לובי וכשנתייבש קורין אותו פול המצרי א''כ היא לוב היא מצרים:

ר' יונה אמר רב הושעיא בעי גרים הבאים מארץ ליבו. מהו דחוששין להם שהוא מצרי ולהמתין להם ג' דורות לבא בקהל:

מהו אבהטס חמר סלק. חמור הבא מארץ אשור כדאמרינן בפ''ק דיומא אשור זו סילוק:

שם ליבו. ממצרים עש''ה לובים וכושים במצעדיו ולובים על מצרים נאמר:

הירודות וכו'. תוספתא פ''ה:

ייסי ערקיי. כך היה שמו ומפרש מהו אדני שדה בר נש דטור וכו' כדפרישית במתני':

טעמיה דר' יוסי. משום דכתיב וכל אשר יגע וכו':

גמ' רמכה דלא כלינס. הוא קטן בשנים שעדיין לא הורגל במתג ורסן כמה דתימר בני הרמכים. כלינס מלשון מתג ורסן כך פירש בערוך. ובמדרש ילמדנו וישם ה' דבר בפי בלעם נתן לו המקום כלונס וכלמו ובאבות דר' נתן אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה למה הוא דומה לסוס שיש לו כלינס ושאין בו מעש''ט דומה לסוס שאין לו כלינס כיון שרוכב עליו זוקרו בבת ראש:

והרמך. הוא מין ממין הסוסים ומפ' בגמ' כדכתיב בני הרמכים והם כולם מין אחד לפיכך מותר זה עם זה:

ואדני השדה חיה. מפרש בגמ' שהוא ממין החיה הדומה לאדם ונקרא בר נש דטור ומטיבורו יוצא כמין חבל ומחובר בארץ וזהו חיותו והוא אוכל מן העשבים שסביב החבל וכשנפסק מזה החבל מיד הוא מת:

רבי יוסי אומר מטמאות באהל כאדם. דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה לרבות האדם שגדל על פני השדה ואין הלכה כרבי יוסי:

הקופד. הוא אריצ''ו בלעז והוא מלא קוצים וחדודים כמחטות כדתנינן ולא פרה בעור הקופד וטבעו של זה כשנוגעין בו כופל עצמו ומכנים ידיו ורגליו בבטנו ונעשה ככדור והוא ממין חיה:

וחולדת הסנאין. חולדה הגדילה בסנה והיא כמיני השועלים:

חולדת הסנאין ר' יוסי אומר בש''א וכו'. דמספקא להו אם ממין חיה ונבלתו מטמא בכזית ומטמא במשא לטמא אדם לטמא בגדים כנבלת בהמה וחיה או אם מין שרץ הוא ומטמא כעדשה במגע אבל לא במשא ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' שור בר. הגדל במדבר מין בהמה ונ''מ לענין כלאים דאם מין בהמה הוא הרי הוא שור ואינו כלאים עם השור ואילו לר' יוסי כלאים הוא והכי אמר בגמ' וכן לענין חלבו דאם מין בהמה חלבו אסור ואם מין חיה הוא מותר וכן לענין כיסוי ואין הלכה כר' יוסי:

כלב מין חיה. ונ''מ לענין מקח וממכר ולענין מתנה וכן במקדיש שאם כתב לכל חיה שברשותו וכן לכל הני דקחשיב במתני' ואין הלכה כר''מ:

ערוד. חמור הבר. והוי כלאים עם החמור להתנא דהתוספתא בפ''ק:

ואדם מותר עם כולן. כדדריש בגמ' לא תחרוש וכו':

מתני' הפרוטיות אסורות. פרוטיות הן ממין הבא משני מינין שיש בהן צד סוס וצד חמור:

ולא כן אנן אמרין. כלומר דעל כרחך דלא כן אנן אמרין אלא בכה''ג כדלעיל וה''נ כן עז בן אם עז והיא בן רחל שרחל אחת ילדה כמין עז והרי הוא רחל עם רחל שהיא נולדה מן רחל ואותה האם נולדה מן העז והרי היא עז וקמ''ל דאף שנראית כמין זה מ''מ אחרי אותה האם אנו הולכין שילדה כמין אחר והרי הן כלאים זה עם זה:

בני עזים בני רחלים אסורין זה עם זה. ומשום דקשיא מאי קמ''ל הני כלאים ממש הן הלכך מפרש לה:

מודים חכמים לר' יהודה בסוס בן סוס בן חמור. כלומר כשזה הסוס נולד מן האם הסוס והוא גם בן חמור שאביו חמור עם זה השני שהוא חמור הנולד מן האם החמור והוא גם בן סוס שאביו הוא סוס בזה מודים לו שאסורין זה עם זה דלא פליגי אלא כשאמותיהן לבדן הן שני מינין שזה מן האם הסוס וזה מן האם חמור ואביהן לא ידעינן מנו אבל הכא אנו יודעין ודאי אביהן שזה חמור וזה סוס ומיהו זה א''א לפרש כן שהרי כל הפרדות הם כן מצד אחד סוס ומצד אחד חמור וכשאמו של זה סוס א''כ בודאי אביו חמור וזה אמו חמור א''כ בודאי אביו סוס ובהא פליגי חכמים ואמרי כל מין פרדות אחד לכך נראה לפרש דה''ק בסוס בן סוס בן חמור היינו כשחמור ילדה כמין סוסיא ועל אותה הסוסיא בא חמור ונולד זה והוא סוס נמצא זה הפרדה הוא חמור גמור מב' צדדין שהרי אביו חמור ואמו אע''ג שהיא מין סוס מ''מ נולדה מן החמורה והרי היא חמורה ממש ואף שנראית כמין סוס ומפני כך הפרד הנולד ממנה נראה כסוס וכן זה השני הוא חמור בן חמור מצד האם והאם בן סוס שאמה היתה סוס וילדה כמין חמור וכשבא עליה הסוס נולד זה הפרד ודומה לאמו החמור והרי הוא סוס גמור שאמו הנראית כמין חמור היא נולדה מן הסוס והשתא שפיר קאמר דבהא מודים חכמים לר' יהודה שאסורין זה עם זה:

הלובן מן האיש וכו'. משום דקאמר אזניו קטנות ניכר שאמו סוס מייתי להא שמצד האם בא העור והבשר של הגוף והאברים ולפיכך ניכר בהאברים אם אמו סוס או לא:

אין בעיתון מיזבון מולוון. אם אתם רוצים לקנות הפרדות וכן הוא בלע''ז מולוי''ן ולהשים אותן במרכבה תראו שלא יהו כלאים וכל שאזניהם קטנות הן מאם סוסיא ואביהן חמור וכשהסימנין ניכרין אין חוששין לאביהן:

ואלו הן הסימנין. גרסי' להא לעיל פ''ח דברכות בהלכה ה' דקאמר פרד אלו היימים שחציו סוס וחציו חמור ואלו הן הסימנין להכיר לאמו וכן הכא לר' יהודה: