Kilayim
Daf 33b
הלכה: כְּתִיב לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאַיִם אֵין לִי אֶלָּא כַּרְמְךָ כֶּרֶם אַחֵר מְנַיִין תַּלְמוּד לוֹמַר כִּלְאַיִם לֹא כֶרֶם וְלֹא כִלְאַיִם. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר דְּרִבִּי מֵאִיר 33b הִיא. דְּרִבִּי מֵאִיר אָמַר אֵין לְגוֹי קִנְייָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְפוֹטְרוֹ מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא תִּיפְתָּר בְּגוֹי שֶׁזָּרַע כַּרְמוֹ כִלְאַיִם וּלְקָחוֹ מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל.
Traduction
Comme il est écrit (Lv 19, 19): tu n’ensemenceras pas dans ta vigne des hétérogènes, on sait que c’est défendu dans sa propre vigne. Mais comment sait-on que cela s’applique aussi à celle d’autrui? C’est que le verset termine par le mot Kilayim (pour indiquer qu’il s’applique à n’importe quel terrain). Selon la remarque de R. Eliézer, cette opinion est celle de R. Meir, qui dit (230)''Comp. Ci-dessus, (Pea 4, 6), fin (p. 62); (Demaï 5, 9) (p. 186).'': le païen ne peut acquérir des terrains en Palestine d’une manière définitive, de sorte que les produits ne sont pas dispensés des redevances de dîme ou autres (il en est de même ici, pour les hétérogènes; ils sont interdits même sur une terre vendue à un païen). Selon R. Yohanan, l’interprétation de ce verset peut se conformer à l’avis des adversaires de R. Meir (qui accordent au païen l’acquisition définitive des terres, avec dispense des droits); seulement, il s’agit ici d’une vigne ensemencée d’hétérogènes par le propriétaire païen, puis rachetée par un Israélite (ce dernier serait coupable s’il maintien les plantes).
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתיב לא תזרע כרמך כלאים וכו'. ברייתא היא בספרי פ' כי תצא והתם מסיים ת''ל לא תזרע כרמך מ''מ כלומר מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים כדכתיב בפ' קדושים בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ודריש בת''כ שם גבי בהמתך דאף בבהמות אחרים אסור מדכתיב את חקתי תשמרו לשון רבים והאי קרא בהרכבה והרבעה משתעי אבל שדך דלא כתיב ביה רבויא אין אוסר אלא בשלו ולא בשל חבירו דהכי משמע שדך דוקא לא תזרע כלאים וכן אי הוה כתוב כרמך לא תזרע כלאים הוה דרשינן הכי אבל השתא דכתיב לא תזרע כרמך כלאים מדהקדים הלאו וסמיך ליה כרם ש''מ דהכא כרמך לאו דוקא אלא דקפדה התורה דלא תזרע בכרם מ''מ ואפי' בשל אחרים והיינו נמי דקאמר הכא ת''ל כרם ולא כלאים כלומר מדהקדים הלאו ואח''כ כתב הכרם ש''מ דה''ק כרם ולא דכלאים בכל כרם לא תזרע ותיבת כרם לתיבת לא שלפניו דרשינן וכאילו הוה כתוב כרם סתם:
דר''מ היא. הך ברייתא אליבא דר''מ מיתוקמא וכלומר דר''א מפרש דהא דקתני לרבות כרם אחרים לא צריכא אלא אפי' כרם של עכו''ם לא תזרע כלאים והאי קרא לא משתעי אלא בא''י דהא אין איסור כלאים כרם וזרעים מן התורה אלא בא''י והיינו דקאמר דר''מ היא דאמר לעיל בפ''ה דדמאי ובכמה מקומות דאין קנין לעכו''ם בא''י לפוטרו מן המעשרות ואע''ג דהתם נמי כתיב דגנך אפ''ה מכיון שלקח העכו''ם השדה מישראל חייבין הפירות במעשרות להישראל הלוקח ממנו וה''נ אע''ג דכתיב כרמך מרבינן אפי' בכרם של עכו''ם:
א''ר יוחנן. דמהכא לא דייקת מידי דתיפתר דלהכי איצטריך כגון שזרע העכו''ם כרמו כלאים ולקחו ממנו ישראל והזהירה התורה שלא יקיים הכלאים וצריך שיעקור אותן והשתא מצינן לאוקמי כדברי הכל דאפי' למ''ד יש קנין לעכו''ם להפקיע ממעשרות מודה הוא דאם חזר ולקח הישראל השדה ממנו דחייב במעשרות דדגנך קרינא ביה וה''נ כרמך קרינן ביה השתא:
רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסָה תְּרַוֵּיהוֹן אָֽמְרִין דְּרִבִּי מֵאִיר הִיא. הַנֶּעֲבָד אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל אֲחֵרִים אָסוּר. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי שֶׁלּוֹ אָסוּר שֶׁל אֲחֵרִים מוּתָּר. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר מָאן דְּאָמַר בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל אֲחֵרִים אָסוּר רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יוּדָה. מָאן דְּאָמַר שֶׁלּוֹ אָסוּר שֶׁל אֲחֵרִים מוּתָּר רִבִּי יוֹסֵה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי יוֹסָה בְשֵׁם רִבִּי לָא דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. כַּמָּה דְתֵימַר תַּמָּן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסָר לְהִדִּיוֹט נֶאֱסָר לְגָבוֹהַּ וְדִכְווָתָהּ דְּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסָר לְהִדִּיוֹט נֶאֱסָר לְגָבוֹהַּ.
Traduction
R. Yona b. R. Yossé disent tous deux que cet avis est celui de R. Meir (car, selon les rabbins, on n’est pas tenu en ce cas de brûler tout). Si un animal a servi à l’adoration d’une idole (231)Voir (Avoda Zara 3, 6) ( 42d fin). (dont il est interdit de tirer aucun profit), selon les uns c’est interdit en tous cas, que ce soit au propriétaire ou à un autre; selon un autre enseignement, ce qui est au propriétaire est interdit, mais non ce qui est à autrui (on ne peut pas rendre sacré ce qui n’est pas à vous). On a pensé que le 1er avis, disant que c’est interdit en tous cas, n’importe que ce soit à vous ou à d’autres, est de R. Meir; et le second avis, n’interdisant pas ce qui est à d’autres, est de R. Juda. Mais R. Yossé et R. Simon, ou R. Yossé au nom de Rabbi (contrairement à l’avis de la Mishna) disent qu’il n’en est pas de même ici; et lorsqu’il s’agit d’un sacrifice divin, tous reconnaissent que ce serait interdit. En effet, de même qu’on l’a dit ailleurs, tout animal vivant (ayant servi à l’idolâtrie) ne peut plus être destiné au service divin, bien que l’on puisse en tirer parti pour l’usage commun; de même, l’objet interdit, quoique ne vous appartenant pas et ne pouvant être défendu à l’usage commun, ne peut pas servir au sacrifice divin.
Pnei Moshe non traduit
ר' יונה ור' יוסי תריהון אמרין דר''מ היא. אמתני' קמהדרו דהא דקתני אדם אוסר בשל חבירו האי ת''ק דר''מ היא דס''ל הכי כדלקמן:
הנעבד. לע''ז כגון שהשתחוה לבהמה כדמפרש לקמן דבבעלי חיים איירי ופליגי בה תנאי דתני בחדא ברייתא דבין שלו ובין של אחרים אסור ואית תניי תני דבשל אחרים מותר:
הוון. בני הישיבה בעיי מימר דבפלוגתא דתנאי דמתני' תליא דהאי ברייתא ס''ל כר''מ ור' יודה דאינהו ת''ק דמתני' וס''ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ואידך ברייתא כר' יוסי ור''ש ס''ל קא סלקא דעתייהו דלהדיוט פליגי הני ברייתות והלכך בעיין לאוקמינהו כתנאי דמתני':
ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל היא. כלומר דדחי לה ולא תוקמה הך ברייתא דקתני אף של אחרים אסור כר''מ דוקא אלא ד''ה היא דהכא לגבוה מיירי ואף ר' יוסי ור''ש מודים בה דלגבוה אסור דכמה דתימר תמן בפ''ב דע''ז גבי בשר הנכנס לע''ז וכו' דקאמר התם דבעלי חיים הנעבדין אע''פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה והכא נמי לגבוה הוא דאסור ואידך ברייתא ס''ל בעלי חיים אף לגבוה אינו נאסר ומיהו לא שייכא פלוגתייהו לפלוגתא דתנאי במתני':
Kilayim
Daf 34a
משנה: הָאַנָּס שֶׁזָרַע אֶת הַכֶּרֶם וְיָצָא מִלְּפָנָיו קוֹצְרִין אֲפִילוּ בְּמוֹעֵד. עַד כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֲלִין עַד שְׁלִישׁ. יוֹתֵר מִיכֵּן קוֹצֵר וְהוֹלֵךְ אֲפִילוּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. מֵאֵימָתַי נִקְרָא אַנָּס מִשֶּׁיִּשְׁקַע.
Traduction
Si un brigand en s’étant emparé d’une vigne l’ensemence puis l’abandonne, le propriétaire réel s’empresse de la vendanger, même au jour de demi-fête (pour en extirper de suite le mélange fait contre son gré). Jusqu’où doit aller le sacrifice à faire, si les ouvriers demandent en ce cas un salaire plus élevé? L’augmentation peut aller jusqu’au tiers du prix ordinaire. Mais, au-delà, on se contente de moissonner peu à peu, dût-on n’achever qu’après la fête. A partir de quand y a-t-il détournement du terrain (234)Pour que l'on déclare sacré ce qui y aurait été semé.? Lorsque le terrain a été dérobé si longtemps que le nom du premier propriétaire légitime a disparu (ou s’il s’est éloigné).
Pnei Moshe non traduit
מתני' האנס. גזלן שגזל כרם וזרעו ויצא מלפניו הכרם וחזר לבעליו כשהוא זרוע:
קוצרו. להזרע אפילו במועד ואע''ג דהאנס לא אסר דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו מ''מ אם יוסיפו במאתים לאחר שחזר לבעלים מקדש הלכך הוי דבר האבד וקוצר אפי' במועד:
עד כמה הוא נותן לפועלים. אם אינו מוצא פועלין אא''כ יוסיף בשכרן עד כמה יוסיף:
עד שליש. בגמרא פליגי בה דאיכא דאמרי עד שליש יותר משכרן הראוי להם יתן כדי לעקור את הכלאים יותר על זה לא יתן אלא קוצר כדרכו מעט מעט לרפי מה שיכול ואע''פ שהכלאים משתהין בכרם ואיכא דאמרי עד שליש לדמים מה ששוין פירות הכרם והזרע יתן לפועלים כדי לעקור מיד יותר מכאן לא יתן אלא ימתין עד שיקצור מעט מעט כדרכו:
מאימתי הוא נקרא אנס. כלומר לענין שיהא הכרם חשוב כשלו ושיכול לאסרו בזריעה:
משישקע. שם הבעלים מן הכרם ויהא נקרא על שם האנס דאז הוא כשלו ומקדש כל מה שיזרע:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר קְנָסֵיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר וַעֲבַד עוּבְדָּא דִכְוָותֵיהּ מִן הָדָא. הַמְסַכֵּךְ אֶת גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. וְכִי מַה עָשָׂה מַעֲשֶׂה. אֶלָּא כְּשֶׁהוֹסִיף לְפִי דַּעַת הוּא מוֹסִיף. חַד בַּר נַשׁ חֲוֵי סַלְעֵיהּ לְרִבִּי לָֽעְזָר אֲמַר לֵיהּ טָבָא הִיא וִיפָּֽסְלָת. אֲתָא עוּבְדָּא קוֹמֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וּקְנָסֵיהּ מִן הָדָא. הַמַּרְאֶה דִינָר לְשׁוּלְחָנִי וְנִמְצָא רַע חַייָב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר. וְרִבִּי לָֽעְזָר נוֹשֵׂא שָׂכָר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אֲבוּנָא הַמַּחֲזִיק בּוֹ כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבוּן לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר קְנָסָה דְרַבָּנִין. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר קְנָסָה דְרִבִּי מֵאִיר. כָּךְ אָתָא עוּבְדָּא שָׁאַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרִבִּי לָֽעְזָר הַהֵן קְנָסָא 34a דְמָאן. אֲמַר לֵיהּ דְּרַבָּנִין. אֲמַר לֵיהּ פּוּק שְׁלִם.
Traduction
Selon R. Simon b. Lakish, c’est une amende imposée par R. Meir, lorsque la Mishna dit que l’on est tenu de dédommager le voisin pour sa perte, elle a été provoquée par celui qui, aux termes de la Mishna, a amené son cep de vigne au-dessus du blé de son voisin. Et de quel acte est-il coupable? d’avoir prolongé de son propre chef le cep de vigne (de façon à endommager le bien d’autrui indirectement). Il arriva à quelqu’un d’agir selon l’exemple précité (232)Voir Babli, (Baba Qama 100a).; il montra son séla (233)Monnaie de la valeur de 4 dinars. à R. Eléazar pour le faire examiner. Celui-ci le trouva bon. Mais on remarqua qu’ils étaient défectueux. Lorsque le fait fut porté à la connaissance de R. Simon b. Lakish, il imposa l’amende à R. Eléazar, en vertu de l’enseignement suivant: ''Si quelqu’un présente à un changeur une pièce d’un dinar, et qu’il en reçoit de la monnaie qui ne vaut rien, le changeur est obligé de payer une amende, puisqu’il reçoit un salaire pour la peine qu’il se donne (et qu’il peut en résulter un préjudice pour autrui)''. Mais est-ce que R. Eléazar mis à l’amende par R. Simon b. Lakish, percevait un salaire? En effet, répond R. Jacob bar Aha au nom de R. Abouna, on veut dire seulement que lorsqu’on est accrédité au même titre que le changeur, on est considéré comme salarié (et l’on en subit les conséquence). Selon R. Yossé bar R. Aboun, il faut ainsi rectifier ce récit: d’après R. Eliézer, l’amende a été imposée par les rabbins (comme ils ne le contredisent pas, l’amende est obligatoire); d’après R. Simon ben Lakish, elle n’est due que selon R. Meir. Or, lorsque le fait précité eut lieu, R. Simon ben Lakish demanda à R. Eliézer à qui il attribuait l’obligation de l’amende. Elle est imposée par les rabbins, répondit-il; donc, dit R. Simon, va payer l’amende.
Pnei Moshe non traduit
ר''ש בן לקיש אמר קנסיה דר''מ. כלומר הא דר''מ אוסר במתני' משום קנס חכמים הוא:
ועבד עובדא דכוותיה מן הדא וכו'. כלומר שבא מעשה כזה לפניו והורה כר''מ דחייב באחריותו משום דהלכה כר''מ בקנסותיו:
וכי מה עשה מעשה. דקס''ד דמיד שסיכך גפנו ע''ג תבואתו של זה קנסו והלכך פריך וכי מה מעשה עשה דליקנסיה לשלם הרי הוא יכול להחזירו לצד אחר ומשני אלא בשהוסיף מיירי שנוספה התבואה אחד ממאתים אחרי שסיכך זה גפנו עליה ואסרה ולפיכך קנסו לשלם מפני שלפי דעתו הוא מוסיף כלומר עי''ז שסיכך גפנו ולא החזירו א''כ מדעתו היתה אותה הוספה ומעשיו גרמו לכך:
חד בר נש חוי סלעיה לר' אלעזר. הראה לו הסלע שלו שנתנו לו אחד וא''ל טבא היא וע''י כך קיבלה ובאמת דפסולה היתה אותה המטבע:
וקנסיה. לר''א לשלם לזה ומן הדא ברייתא המראה וכו' ומפני שהוא נושא שכר שהשולחני נוטל איזה שכר בשביל כך והוא מחליף המעות ממטבע זו לזו ומשתכר:
ור''א נושא שכר. בתמיה וכי איזה שכר קיבל בשביל זה:
ומשני ר' יעקב בר אחא דה''ק המחזיק בו בידו כנושא שכר. כלומר בשביל ההיא הנאה דסומכין עליו כנושא שכר הוא:
ר' יוסי בר בון לא אמר כן. דלאו היינו טעמא דחייביה לשלם:
אלא ר''א אמר קנסיה דרבנן. כלומר לפי שיטתו דלקמן חייביה דפליגי בה דר''א סבר דהך ברייתא המראה דינר לשולחני אתיא כרבנן דר''מ דפליגי עליה בעלמא דאיהו דאין דינא דגרמי ורבנן לא דייני דינא דגרמי והכא מודו רבנן דקנסינן ליה ור''ל סבר דהך ברייתא קנסיה דר''מ היא ולרבנן דלא דייני דינא דגרמי פטור:
כך אתא עובדא. כלומר ובין כך אתא האי עובדא דר''א לפניו ושאל לו ר''ל ההן קנסא דהאי ברייתא כמאן אתיא וא''ל ר''א דרבנן נמי מודו בה וא''ל א''כ פוק שלם דלדידך הלכה כחכמים:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הַכֹּל מוֹדִין בָּעֲנָבִים שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת. אָמַר לֵיהּ רִבִּי לָֽעְזָר הָאוֹסֵר אֵינוֹ נֶאֱסָר וְשֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר נֶאֱסָר. מַה פְלִיגִין בִּמְסַכֵּךְ אֶת גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. אֲבָל הַמְּסַכֵּךְ אֶת גַּפְנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ עַל גַּבֵּי תְבוּאָתוֹ כָּל עַמָּא מוֹדִין שֶׁהָאוֹסֵר נֶאֱסָר. הַמְּסַכֵּךְ גַּפְנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ עַל גַּבֵּי תְבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזָּרַע אֶת כַּרְמוֹ בַשְּׁבִיעִית וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רִבִּי עֲקִיבָה וְאָמַר אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. הֲרֵי אֵין הַגֶּפֶן שֶׁלּוֹ וְאֵין הַתְּבוּאָה שֶׁלּוֹ וְאִיתְתָבַת.
Traduction
Au cas cité par la Mishna, dit R. Yohanan, tous reconnaissent (R. Yossé et R. Simon, ainsi que le préopinant) que les raisins sont interdits (la discussion porte sur le blé). Mais, dit R. Eleazar, si le blé qui provoque l’interdiction n’a pas été interdit lui-même (selon R. Yossé), parce qu’il appartient à un autre, comment se peut-il que les raisins qui n’entraînent pas la défense de l’autre produit deviennent eux-mêmes interdits par un voisinage étranger? En effet, fut-il répondu, la discussion porte sur le cas où l’on amène son cep de vigne au-dessus du blé d’autrui; mais si l’on amenait le cep d’un autre sur son propre blé, tous s’accorderaient à dire que l’objet provoquant l’interdiction (le blé) devient interdit (parce qu’il est à l’auteur même de l’opération). Quelle est la règle lorsque l’on amène un cep d’autrui sur le blé d’autrui (lorsque rien ne vous appartient)? On peut résoudre cette question d’après ce qui suit: ''R. Yossé raconta, dit notre Mishna, qu’il arriva à quelqu’un de semer d’autres éléments dans la vigne à la 7e année de repos agraire; lorsque R. aqiba connut ce fait, il déclara que cela ne fait rien, car on ne peut rendre sacré (interdit) ce qui ne vous appartient pas''; parce que les objets sont alors comme abandonnés et que l’on ne possède ni vigne ni blé. (Donc, de même ici, ce n’est pas interdit). Cependant, l’auteur de la question, n’admettant pas la comparaison, maintient sa demande.
Pnei Moshe non traduit
הכל מודים. במתני' בענבים שהן אסורות דאע''ג דפליגי אם תבואתו של חבירו נאסרה מודים מיהת דגפנו של זה שסיכך נאסרה:
א''ל ר''א. והלא ק''ו הוא. האוסר אינו נאסר וזהו התבואה שהיא נקראת האוסר למ''ד דס''ל דנאסרה מפני שהגפן עומד בפני עצמו אלא ע''י שהתבואה שנזרעה אח''כ שם בא האיסור והשתא לאידך מ''ד דפליג וס''ל דהתבואה לא נאסרה וא''כ זה שאינו אוסר וזהו הגפן שאין האיסור בא ממנו היאך יהיה נאסר:
מה פליגין. וקאמר הש''ס דבמה פליגי רבי יוחנן ור' אלעזר במסכך גפנו וכו' כגוונא דמתני' דאיהו לא עביד מעשה אלא בגפנו והגפן אינה נקראת האוסר כדאמרן אבל במסכך גפנו של חבירו ע''ג תבואתו דהשתא איהו עביד מעשה על דבר שהוא שלו והוא הגורם שזרע התבואה לשם א''כ הוא הנקרא האוסר וכ''ע מודים שהאוסר נאסר וקידש את תבואתו ואפילו למ''ד דאינו אוסר תבואתו של חבירו:
המסכך גפנו של חבירו ע''ג תבואתו של חבירו. מהו הדין ומשום דאיכא למימר דלא פליגי אלא בעושה בדבר שהוא שלו לאסור את שאינו שלו דלאו כלהימנו לאסור את של חבירו במידי דיליה אבל אם עושה בשל חבירו על של חבירו האחר אפשר דגם רבי יוסי ור''ש מודים דיכול הוא לאסור וחייב לשלם לזה הבעל התבואה:
נשמעינה מן הדא. דמתני' גופה דר' יוסי הביא ראיה ממעשה דר''ע והרי בשביעית אין הגפן ולא התבואה שלו דהכל הפקר היא:
ואיתתבת. כלומר ואפ''ה הושבה תשובה זו מר' יוסי לת''ק דפליג עליה וש''מ דר' יוסי פליג אף בגפנו של חבירו ע''ג תבואתו של חבירו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source