Dmaye
Daf 7b
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא הַלּוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל דְּמַאי. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא שַׁנְייָא הִיא הַלּוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל הִיא הַלּוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי דְּמַאי. רִבִּי לָֽעְזָר סָבַר מֵימָר רוֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְיַד גּוֹיִם. רִבִּי יוֹחָנָן סָבַר מֵימָר רוֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְיַד יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִילוּ יִסְבּוֹר רִבִּי לָֽעְזָר כְּרִבִּי יוֹחָנָן רוֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְיַד יִשְׂרָאֵל. רִבִּי לָֽעְזָר חָשׁ לְמִיעוּט. כַּהָדָא כּוֹרְכִיָּא שֶׁהִיא מִסְתַּפֶּקֶת יוֹם אֶחָד מִן הָאָסוּר נַעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַיּוֹם הוֹכִיחַ לְכָל הַיָּמִים. רִבִּי יוֹסֵי בְּעֵי מֵעַתָּה גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּייֵר אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ אֲנִי אוֹמֵר מֵעַמּוֹן וּמוֹאָב הוּא. וְנַעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַגֵּר הוֹכִיחַ לְכָל הַגֵּרִים. אֶלָּא כֵּינִי הָא רִבִּי לָֽעְזָר סָבַר מֵימָר רוֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְיַד גּוֹיִם. וְרִבִּי יוֹחָנָן סָבַר 7b מֵימָר רוֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְיַד יִשְׂרָאֵל.
Traduction
R. Eliézer dit: L’enseignement précité ne s’applique pas au cas, où l’on a acheté les produits à un étranger (et comme leur acquisition est nulle, l’obligation est certaine); si, au contraire, l’acquisition a été faite auprès d’un Israélite, il y a doute pour l’obligation (et l’on suit les règles du demaï). Selon R. Yohanan, au contraire, il importe peu que l’on achète à l’Israélite ou à l’étranger, les produits sont en tous cas considérés comme demaï. Voici les motifs de chacun: R. Eliézer pense que la plupart des fruits palestiniens étant cédés aux étrangers, il y a lieu de les soumettre aux divers droits; R. Yohanan pense que la plupart de ces produits restent aux mains des Israélites (par conséquent il n’y a que doute, non certitude, pour les prélèvements). R. Eliézer n’admet pas ce dernier avis; car, dit-il, si même il est reconnu, comme R. Yohanan le croit, que la plupart des produits palestiniens restent aux mains des Israélites, il est à craindre que les fruits acquis ne proviennent de la minorité (aussi l’obligation de certitude subsiste-t-elle au cas où l’on a acheté des fruits à un étranger). Il en est de cela, comme de la conduite des caravane de marchands arabes (68)''Ou: de la boulangère, selon la correction proposée par l'édition Frankel. Cf. ci-après,(3,4); (Ketubot1,10)'': puisqu’elle est sujette au doute un jour, il est désormais interdit de lui acheter et ce jour sert d’exemple pour toute l’année (bien qu’il représente la minorité). S’il en est ainsi, demanda R. Yossé, lorsqu’un étranger se présente demandant à se convertir au judaïsme, devrait-on refuser l’admission par la crainte qu’il descende des Ammonites ou des Moabites, dont il est dit (Dt 23, 4) qu’ils ne devront pas être admis dans l’assemblée d’Israël (bien qu’ils forment la minorité)? En effet, fut-il répondu, il faut rectifier ainsi la diversité des opinions et leurs motifs: selon R. Eliézer, la plupart des produits palestiniens sont cédés aux étrangers (par conséquent, les prélèvements n’ont pas dû être opérés); selon R. Yohanan au contraire, la plupart des produits sont aux mains des Israélites (et il est peu probable que le prélèvement ne soit pas fait).
Pnei Moshe non traduit
לא שנו אלא הלוקח מן העכו''ם אבל הלוקח מישראל ודאי. כצ''ל דהא אמתני' קאי וקתני דמתעשרין דמאי וא''כ מאי לא שנו וכו' דקאמר אלא דנראה דט''ס הוא. כלומר הא דתנינן אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום ומשום שבידוע הוא שאלו מינין החשובין מא''י שהחזיקו בו עולי בבל הן כדפרישית במתניתין וקאמר ר' אלעזר דלא שנו אלא בלוקח מן העכו''ם דאיכא למימר שמא משלו הן ואיכא למיחש דשמא העכו''ם לקחן מישראל ומוכר לו והואיל וספיקא הויא לפיכך מעשרין דמאי אבל בלוקח מישראל מעשרן ודאי שהרי ידוע הוא שממקום החיוב הן באין. ר' יוחנן אמר דאין חילוק דמתני' סתמא קתני ובין שלוקח מישראל ובין שלוקח מן העכו''ם דמאי הוא דמעשרן וטעמא בלוקח מן העכו''ם דחיישי' שמא לקחן מישראל ולא עישרן הישראל וכן הלוקח מישראל אינו מעשרן אלא דמאי דהוי כדין כל הלוקח מע''ה דהרי בהכי קיימינן בדיני דמאי דספק הוא אם עישרן או לא והואיל דאין ע''ה נאמן על המעשרות צריך הלוקח ממנו לעשר דמאי:
ר''א סבר מימר רוב א''י נתונה ביד עכו''ם. כלומר דהש''ס מפרש טעמיה דר' אלעזר דמוקי להמתני' דבלוקח מן העכו''ם מיירי משום דאיהו סבר דרוב א''י בידיהם הוא וסתם הלוקח מן העכו''ם שהן רב היושבים בה הוא לוקח והלכך מוקי להמתני' דבהכי איירי ומדייק הא בלוקח מהישראל מעשרן ודאי וכדאמרן אבל ר' יוחנן סבר דרוב א''י היא נתונה ביד ישראל ומסתמא משל ישראל הן וקתני דאינו מעשרן אלא דמאי והיינו נמי טעמיה דר' יוחנן בלוקח מן העכו''ם דג''כ צריך לעשר דמאי משום דכיון דאיכא רוב ישראל חיישינן שמא לקח העכו''ם מהישראל ומוכרן לו כדפרישית. ואפי' יסביר ר''א וכו'. כלומר ומאי דוחקא דמוקמית לה דפליגי בהא דאפי' תימא דר''א נמי סבר לה כר' יוחנן דרובה של א''י נתונה ביד ישראל מיתרצא שפיר מילתיה משום דר''א חייש למיעוט והלכך מוקי להמתני' בלוקח מן העכו''ם וטעמא דמעשרן דמאי משום דאיכא למתלי שמא משל עכו''ם הן ואף דמיעוט הן אזלינן נמי בתר מיעוטא:
כהדא בורכיא. שם מקום שהיתה מסתפקת יום אחד מדבר האסור שמכרו בה שהיה מסתפקין ומשתמשין מזה ואמרו חכמים נעשה אותו היום הוכיח לכל הימים וחיישינן לדבר האסור בכל הימים אלמא דמשום יום אחד בלבד אמרו כן וה''נ דאף דהעכו''ם מיעוטא הן בא''י אזלינן בתר מיעוטא:
ר' יוסי בעי. עלה דלאו מילתא היא והדא דבורכיא גופה איכא למיקשי עלה דאי חיישינן להכי א''כ מעתה ניחוש נמי בגר שבא להתגייר שמא מעמון ומואב הוא ונימא דאין מקבלין אותו ונעשה אותו הגר דספק הוא הוכיח לכל הגרים בתמיה והשתא לא יקבלו לשום גר מהאי חששא:
אלא כיני הא וכו'. כלומר אלא מחוורתא כדאמרינן מעיקרא:
וְעוֹד מִן הָדָא רִבִּי זְעִירָא שָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי אֲלֶכְסַנְדְּרָא דִּצְדוֹקָא אִילֵּין נִיקְלֶווְסִין דְּהָכָא מַה אַתּוּן מְשַׁעֲרִין בְּהוֹן רוֹב מִן הַגּוֹיִם אוֹ רוּבָּן מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר לֵיהּ לֵית אֲנָן יָֽכְלִין מְשַׁעֲרִין בְּהוֹן.
Traduction
En outre, on peut conclure que ce sont bien là les motifs, d’après ce fait: R. Zeira envoya auprès de R. Alexandre à Saduka et lui fit demander dans quelle catégorie il rangeait les produits (69)Le terme NKLS employé ici, se retrouve en Babli,Avoda Zara14b dans le sens de palmier. Cf. (Berakhot 6,5). Ce sont peut-être les dattes dites Nicolaï pour Pline (13, 4). de sa localité? Suppose-t-il que la majorité de ces produits provient des étrangers ou des Israélites? —Nous ne pouvons, fut-il répondu, déterminer quelle est la majorité (et il y a doute).
Pnei Moshe non traduit
ועוד מן הדא ראיה דאיכא למ''ד דאין הדבר ברור אם רוב א''י ביד ישראל היא או לא:
לר' אלכסנדרא דצדוקא. ממקום צדוקא ושאל לו אילין ניקלוויסא דהכא. והוא שם עשב חשוב כדתנן בפ''ק דע''ז החצב והנקליבס:
מה אתון משערין בהון. מה אתם אומרים בהם אם תלינן דרוב מן העכו''ם הן באין שהן הרוב היושבין בארץ ישראל או רובן מישראל שישראל הן הרוב והשיב לו שאין אנו יכולין לשער בהן דמספקא לן מי הן הרוב היושבים בא''י אלמא דלאו כ''ע מודים דרוב א''י נתונה ביד ישראל משום דאין אנו יכולין לשער עכשיו הגבול של א''י ולידע מה רוב היושבים בה וא''כ מוקמינן טפי להא דר''א דאיהו ס''ל נמי שאין רוב א''י נתונה ביד ישראל ומהאי טעמא דאין אנו יכולין לשער בהון. וכל זה פירשתי לפי ההגה שהגהתי לעיל אבל נראה שצריך להגיה ביותר בדברי ר''א וכצ''ל ל''ש אלא הלוקח מישראל אבל הלוקח מן העכו''ם ודאי. דר''א מוקי להמתני' דאמרו דמעשרן דמאי בלוקח מישראל דוקא ומשום דאינו נאמן על המעשרות לפיכך הוא דמאי אבל בלוקח מן העכו''ם צריך לעשר ודאי משום דאין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע ממעשרות והרי העכו''ם לא עישרן לפיכך הלוקח ממנו מעשרן ודאי ולא תלינן שמא העכו''ם מישראל הוא דלקחן להפירו' ושמא עישרן הישראל ולא יעשר אלא דמאי דר''א ס''ל דרוב א''י נתונה ביד עכו''ם והלכך אזלינן בתר רובא ואמרינן דהעכו''ם הזה מעכו''ם אחר הוא דלקחן ולפיכך מעשרן ודאי. ור' יוחנן קאמר דאין חילוק משום דאיהו ס''ל דרוב א''י נתונה בידי ישראל והלכך אף בלוקח מן העכו''ם תלינן דמן ישראל הוא דלקחן דאזלינן בתר רובא ואינו מעשרן אלא דמאי. וקאמר הש''ס דאפי' יסבור ר''א כר' יוחנן בזה דרוב א''י בידי ישראל היא שפיר נמי מיתרצא מילתי' משום דר''א חייש למיעוטא ושמא אותו העכו''ם מעכו''ם אחר הוא דלקחן והלכך צריך לעשר ודאי. ומייתי ראיה כהדא בורכיא שהיתה מסתפקת מן האיסור יום א' ועשו אותו היום הוכיח לכל הימים וגזרו עליהן וה''נ לר''א בלוקח מן העכו''ם דחיישינן למיעוטא דהעכו''ם שבא''י והקשה ר' יוסי על זה דמעתה לא נקבל גרים כלל דגר אחד שיש בו ספק שמא מעמון ומואב יעשה הוא הוכיח לכל הגרים אלא ודאי הא לאו מילתא היא ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא דבהא פליגי דר''א סבר דרוב א''י בידי עכו''ם היא ור' יוחנן סבר דרובה בידי ישראל היא ולכ''ע אזלינן בתר רובא וכדאמרן. ומייתי השתא ראיה מן הדא דר' זעירא דשלח לשאול על הנקליבס מה הם אומרים בזה אם היא רובה מן העכו''ם או רובה מן ישראל והשיבו לו שאינן יכולין לשער בהם אלמא דלכ''ע בתר רובא הוא דאזלינן אלא שהם לא יכולין לשער והשתא מוקמינן נמי להך דר''א ור''י דתרווייהו ס''ל דבתר רובא אזלינן ובזה מתפרשת הסוגיא יותר נוחה וכפשטה ושייכא שפיר הא דבתרה דמתניתא מסייעא וכו' תניא כותיה דר''א ותניא כותיה דר' יוחנן כדמפרש ואזיל:
מַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְדֵין. מַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְרִבִּי לָֽעְזָר. הַתַּגָּר בְּכָל מָקוֹם דְּמַאי. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁרוֹב מִכְנָסוֹ מִיִּשְׂרָאֵל אֲבָל אִם הָיָה לוֹקֵח מִן הַגּוֹי ווַדַּאי. מַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְרִבִּי יוֹחָנָן. תַּנִּי רִבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל כּוּתִי וְאֶחָד עַם הָאָרֶץ פְּעָמִים שֶׁהוּא לוֹקֵח פַּעַם אַחַת מִן הַגּוֹי פַּעַם אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל דְּמַאי.
Traduction
Il y a une barayeta à l’appui du premier avis, et une autre confirme le second. En faveur de R. Eliézer, on peut citer l’enseignement où il est dit que l’hypothèse de l’admission générale du doute par le marchand en gros n’a lieu que lorsque la majorité de ses achats provient des Israélites; mais lorsque la majorité est des étrangers, il est évident que les parts légales sont dues avec certitude (or, selon R. Yohanan, il n’y aurait pas de distinction entre la païen et le juif). Un autre enseignement confirme l’avis de R. Yohanan, et le voici: au dire de R. Néhémie, si l’acquéreur est païen, ou samaritain, ou israélite ignorant, et que tantôt il achète à l’étranger et tantôt aux Israélites, il y a doute pour l’obligation.
Pnei Moshe non traduit
התגר בכ''מ דמאי. הכי תנינן בתוספתא (פ''ג) הלוקח מן התגר ואמר זה מתוקן וזה אינו מתוקן אף על המתוקן אינו נאמן את שדרכו לימכר דמאי נאמן וה''נ הברייתא שמביא הש''ס מתפרשת מעין התוספתא דתגר העכו''ם בכל מקום שהוא מוכר פירותיו דמאי:
אימתי בזמן שרוב מכנסו ישראל. שהרוב שהוא מכניס לביתו למכור מישראל הוא שלקחן אבל אם היה הרוב שלוקח התגר הזה מן העכו''ם פירותיו ודאי ואינו נאמן לומר זה לקחתי מישראל ומתוקן הוא והיינו נמי דתנינן בתוספתא את שדרכו לימכר דמאי. שרוב מה שמכניס הוא לימכר מישראל הן נאמן לענין שא''צ לעשר פירותיו ודאי אלא דמאי והכי איתא נמי בתוספתא פ''ד כדמייתי הש''ס והאי ברייתא מסייעא לר''א דאם רוב מן העכו''ם מעשרן ודאי מתניתא מסייעא לר' יוחנן והאי ברייתא דתני ר' נחמיה כוותיה דרבי יוחנן היא:
אחד עכו''ם וא' ישראל וא' כותי ואחד עם הארץ. אם הוא פעמים שלוקח מן העכו''ם ופעמים שהוא לוקח מישראל הלקוח ממנו הוא דמאי וכדמסיק:
Dmaye
Daf 8a
רִבִּי חִייָא בַּר אָדָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא מִמִּי לָקַח הָאִישׁ הַזֶּה נֹאמַר מִיִּשְׂרָאֵל דְּמַאי מִן הַגּוֹי וַדַּאי. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה הַתַּגָּר גּוֹי. וְיִשְׂרָאֵל וְגוֹי מַטַּייְלִין לְפָנָיו דְּמַי. הָתִיב רַב הוֹשַׁעְיָא וְהָא מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן דְּתַנִּי אָמַר רִבִּי יוּדָא לֹא הִזְכִּירוּ רִימּוֹנֵי בַּדָּן וַחֲצִיר גֶּבַע אֶלָּא שֶׁהֵן מִתְעַשְּׂרִין וַדַּאי בְּכָל מָקוֹם. מַה נָן קַייָמִין. אִם בְּלוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל כְּהָדָא דְתַנֵּינָן וַדַּאי. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין בְּלוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי. הָא שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים דְּמַאי. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בְּוַדַּאי אֲנָן קַייָמִין וּבְלוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל אֲנָן קַייָמִין. תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה אֲגוֹרָנֵימוֹס גָּדוֹל וְדָחַק עָלָיו לִהְיוֹת מוֹכֵר בְּזוֹל. וְהִתִּירוּ לוֹ לִהְיוֹת 8a מוֹכֵר טְבָלִים וְהַלּוֹקֵחַ יָחוּשׁ לְעַצְמוֹ.
Traduction
Or, R. Hiya bar Abba a demandé en présence de R. Mena: pourquoi, selon R. Eliézer, admettre le doute pour les fruits? L’acquéreur ne sait-il pas à qui il s’est adressé pour acheter, et si l’acquisition provient d’un Israélite elle suivra la règle du doute, ou si elle provient d’un étranger, il y a certitude d’obligation? On peut y répondre en disant qu’il s’agit d’un marchand étranger, près duquel un Israélite et un étranger déposent successivement leurs fruits (et que l’on trouve un objet dont on ignore la provenance); ils ne seront soumis qu’à la règle du doute. —Mais, objecta R. Oshia à R. Eliézer, n’y a-t-il pas une Mishna à l’appui de l’avis de R. Yohanan? Aux termes de la Mishna (70)Mishna, (Kelim17, 5)., R. Juda dit que l’on a seulement mentionné les grenades de Bedan (71)Ci-après, (Orla 3,7). et le cresson de Gueba (72)Neubauer, Géographie, p. 261 et 264. pour prévenir qu’en tous cas et partout il faut prélever sur ces produits étrangers (de localités samaritaines), les parts dues avec certitude (soit l’oblation, la 1ère et la 2ème dîme, etc.); or, de quelle hypothèse d’achat s’agit-il? Si c’est d’un Israélite, se peut-il que l’on prescrive alors l’obligation de la certitude des parts dues, et non la règle du demaï (ou doute)? —N’en résulte-t-il pas qu’il faut adopter l’avis de R. Yohanan (qui ne fait pas de distinction entre les acquisitions faites auprès des Israélites et celles des étrangers)? Non, fut-il répondu, comme il s’agit ici du cas où l’acquisition a été faite auprès de l’étranger, il y a certitude d’obligation; à tout autre cas on appliquerait le doute (comme le veut R. Yohanan, à savoir que la majeure partie des produits palestiniens est aux mains des Israélites). Comment R. Eleazar l’explique-t-il? R. Samuel bar Isaac répond: il peut s’agir de l’hypothèse que tous les acquéreurs de ces produits seraient soumis à l’obligation de prélever les parts légales avec certitude (comprenant tous les prélèvements), même au cas où l’on a acheté auprès d’un Israélite; seulement, cette condition exceptionnelle (de ne pas appliquer la règle du demaï) peut s’expliquer par cette particularité, qu’à la suite d’une grande pression exercée par le préposé au marché (73)Ce fonctionnement (Agoranomos) surveillait la vente au marché des denrées locales., les possesseurs de fruits étaient dans la nécessite de les vendre à bas prix, et (pour qu’ils ne subissent pas pour cela une trop grande perte) on leur a permis de vendre les produits non rédimés; il est donc du devoir de l’acquéreur de prendre garde à cette circonstance (et d’opérer tous les prélèvements légaux, même l’oblation et la dîme).
Pnei Moshe non traduit
בעי קומי ר' מנא. ואמאי הכל הוא דמאי ונחזי ממי לקח האיש הזה שהוא המוכר עכשיו ונאמר אם מישראל לקח אז הוא דמאי ואם מן העכו''ם יהא ודאי דקס''ד שידוע הוא באיזה פעם לקח מישראל ובאיזה פעם לקח מן העכו''ם והכל מפירות של עצמן הוא:
תיפתר שהיה התגר עכו''ם. הא דקתני פעם אחת מן העכו''ם היינו מן התגר עכו''ם שלוקח מאנשים הרבה:
וישראל ועכו''ם מטיילין לפניו דמים. כלומר שישראל ועכו''ם מטיילין לפניו ודמים בידיהם שמכרו לו פירות שלהם ולא בלוקח מן העכו''ם מפירותיו קאמר וכיון שזה התגר עכו''ם שמכר לזה המוכר עכשיו לוקח מישראל ומעכו''ם תלינן לקולא וכל מה שניקח ממנו דמאי הוא ולא ודאי והיינו כר' יוחנן:
והא מתניתא מסייעא לר' יוחנן. ואמאי לא אייתית סייעתא לר' יוחנן ממה דשנינו במשנה (פ' י''ז דמסכת כלים) דתנינן שם הרימון שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדאן שיהו מקדשין כל שהן דברי ר''מ וכו' אר''י לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום:
לפי שבדאן וגבע שני מקומות של כותים הן והכותים אינם מעשרים מה שמוכרים דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול הלכך מתעשרים ודאי בכל מקום:
מה אנן קיימין. והשתא במאי עסקינן הא דקתני מתעשרין ודאי בכל מקום דמשמע דאף שאינו לוקח מאותן המקומות עצמן אלא בכל מקום שהוא לוקח וניכרים הן שהן רמוני בדאן או חצירי גבע צריך לעשרן ודאי וממי לקחן זה הלוקח עכשיו:
אם בלוקח מישראל בהדא תנינן ודאי. בתמיה ואמאי ולא יהא כשאר הלוקח פירות מע''ה שאינו מעשר אלא דמאי אלא כי אנן קיימין בלוקח עכשיו מן העכו''ם וטעמא דהחמירו באלו לפי שהן באין ממקומות הכותי' שלא עישרו הפירות שמכרו והעכו''ם הרי לא עישר והלכך הן ודאי הא שאר כל הדברים דמאי ואפי' בלוקח מן העכו''ם וסייעתא לר' יוחנן וקשיא לר' אלעזר:
אמר רב שמואל בר יצחק. לעולם בודאי ובלוקח מן ישראל אנן קיימין והא דקשיא אם בלוקח מישראל אמאי מעשרן ודאי תיפתר שהיה אגרונימוס גדול. השר של המדינה. ברבה ריש פ' ויקרא אגרונימון של המדינה. והיה בא לשם ודחק על המוכר שימכור בזול ומחמת כן התירו לו חכמים להיות מוכר טבלים שלא יצטרך ליטול מהן המעשר והלכך הלוקח בזה הזמן יחוש לעצמו וצריך לעשרן ודאי:
אֵי זֶהוּ הַתַּגָּר. כָּל שֶׁהֵבִיא וְשִׁנָּה וְשִׁלֵּשׁ. רִבִּי יוֹנָה בְּעֵי הֵבִיא שְׁלֹשָׁה מַשּׂוּאִין כְּאַחַת אֵין זֶה תַּגָּר. זֶה אַחַר זֶה תַּגָּר. רִבִּי יוֹנָה בְּעֵי לְמַפְרֵיעוֹ הוּא נַעֲשֶׂה תַּגָּר אוֹ מִכָּן וּלְהַבָּא. מַה נַפְקָא מִבֵּינֵיהוֹן. בָּא וְהִתְקִין. אִין תֵּימַר מִכָּן וּלְהַבָּא מְעַשֵּׂר זֶה עַל זֶה. רִבִּי מָנָא בְּעֵי הוּא וּבְנוֹ וּפוֹעֲלוֹ מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ לְגֹ מַשּׂוּאִין כְּאַחַת. רִבִּי יוֹנָה בְּעֵי סְפִינָה הַבָּאָה מֵרוֹמֵי כַּמָּה מִינִין יֵשׁ בָּהּ אַתְּ רוֹאֶה אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא אֶחָד.
Traduction
On appelle marchand en gros (dont les produits deviennent sujets au doute) celui qui, après avoir apporté des produits dans une localité, y revient deux ou trois fois (en ce cas, la règle du demaï est applicable). R. Yona observa: si l’on apporte en une fois (à dos de plusieurs bêtes de somme) la charge de plusieurs voyages, ce n’est pas considéré comme la cargaison d’un marchand; mais s’il l’apporte en plusieurs fois, il est considéré comme marchand (et ses produits sont douteux). Il demanda aussi: devient-il marchand (en étant revenu plusieurs fois avec des denrées) par effet rétroactif, c’est-à-dire que même l’acquisition faite en premier lieu est soumise au demaï (ce premier voyage, qui devait être suivi d’autres, le constituant marchand)? Ou bien, l’est-il seulement au point de vue de l’avenir (et les denrées apportées en premier lieu sont-elles sujettes à l’obligation de la certitude)? Il importe de le savoir pour le cas où l’on voudrait prélever la dîme sur la 2ème ou 3ème partie de ces denrées: s’il est admis qu’il n’y a pas d’effet rétroactif et que l’application de la qualité de marchand a seulement lieu pour le second voyage, on ne peut pas racheter une partie en prélevant la dîme sur une autre partie (l’une étant soumise avec certitude et l’autre douteuse, ne pouvant pas servir). R. Mena demanda: si un propriétaire arrive chargé, ainsi que son fils et son ouvrier, ces trois charges (apportées ensemble) équivalent-elles à une seule? —Quoi, répliqua R. Yona, si un vaisseau arrive de Rome (du lointain), chargé de plusieurs espèces, le considère-t-on (au point de vue de la provenance) comme s’il n’arrivait que pour la 1ère fois! (Evidemment non, et il en est de même pour les 3 charges apportées ensemble).
Pnei Moshe non traduit
איזהו התגר. תוספתא (פ''ד). שיהא לו דין התגר והלוקח ממנו מעשר דמאי בזמן שרוב מכנסו מישראל כדלעיל כל שהביא התבואה והפירות ושנה ושלש דבג' פעמים מוחזק הוא לתגר:
הביא ג' משואין כאחת. אם דיינינן ליה כתגר ופשיט לה הש''ס דאין זה תגר בזה אחר זה הוא דהוי תגר:
למפרע הוא נעשה תגר. לאחר שהוחזק ג''פ אי אמרינן דמעכשיו ולמפרע יש לו דין תגר או דוקא מיכן ולהבא ומפרש ואזיל הנפקא מינה:
בא והתקין אם בא הלוקח ממנו לתקן את מה שלקח בפעם ראשונה ושניה דאין תימר מכאן ולהבא הוא דהוחזק לתגר אבל לא למפרע וא''כ מה שלקח מקודם שהוחזק הוי ודאי ומעשר מזה על זה ואי אמרינן דלמפרע הוא נעשה תגר אין לעשר מזה על זה דהוי כמדמאי על דמאי ואין מעשרין לכתחילה מזה על זה דילמא האי מעושר והאי לאו מעושר ולא איפשטא:
הוא ובנו ופועלו שהביאו למכור מהו שיצטרפו לשלשה משואין כאחת. כלומר אם אינם נחשבין אלא בצירוף ג' משואות ביחד ולא הוחזק לתגר כדאמרינן לעיל דבעינן עד שיביא ג''פ זה אחר זה או דילמא מכיון ששלשה הן שהביאו הוי כמי שהביא ג''פ זה אחר זה:
ר' יונה בעי. על הא דמספקא ליה לר' מנא שהרי ספינה הבאה מרומי או מאיזה מקום וכמה מינין יש בה ואתה רואה אותם כאילו אחד וכלומר שאע''פ שנגמר כל מין ומין בפ''ע אפ''ה אינם נחשבין לזה אחר זה לפי שבפעם אחת הובאו וה''נ מאי מספקא לך בהביא הוא ובנו ופועלו הרי באו כולן ביחד והוו כספינה שבאה ובה כמה מינין שהובאו בפ''א:
הַפֵּירוֹת לֹא הִילְּכוּ בָהֶן לֹא אַחַר הָרֵיחַ וְלֹא אַחַר הַמַּרְאֶה וְלֹא אַחַר הַטַּעַם וְלֹא אַחַר הַדָּמִים אֶלָּא אַחַר הָרוֹב. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אִם הָיָה יַיִן כְּגוֹן יַיִן חָדָשׁ וְיַיִן יָשָׁן הָֽלְכוּ בוֹ אַחַר הַטַּעַם.
Traduction
Pour les fruits, est-il dit (74)Tossefta sur notre traité,4., dont on ignore s’ils sont de l’intérieur ou du dehors, on n’aura égard, ni à l’odorat (dont la qualité plus ou moins bonne indique si le fruit est palestinien, on non), ni à l’aspect, ni au goût ou saveur, ni à la valeur; mais l’on s’en tient uniquement à la question de savoir de quelle localité les denrées proviennent en majeure partie (si c’est de la Palestine, les règles du doute subsistent; au cas contraire, il n’y a lieu d’exercer aucune redevance). Toutefois, ajoute R. Jacob bar-Aha au nom de R. Yohanan, s’il s’agit de vin, il importe de distinguer entre le vin nouveau (que l’on exporte pas hors de la Palestine et qui est par conséquent soumis aux divers droits) et le vin vieux; pour cela, on se guide d’après le goût (qui dénote la différence).
Pnei Moshe non traduit
הפירות לא הילכו בהן וכו'. תוספתא שם. כלומר שאין הולכין אחר אלו הדברים לומר שניכרים הן שבאו מא''י או מחו''ל מפני הריח או המראה או הטעם שבהן שאלו הם כך ואלו כך או שנלך אחר הדמי' שהבאין מכאן משתלמין כך והבאין מכאן משתלמין בפחות בכל כיוצא בזה אין הולכין אחריהן אלא אחר הרוב אם רוב הפירות שבשוק מא''י הן באין חייבין בדמאי ואם רוב מחו''ל פטורין:
אם היה יין. כלומר מלבד ביין שבזה ניכר הוא הרבה אם הוא יין חדש שהובא ממקום פלוני או יין ישן שהוא ממקום פלוני ובמקום אחר אינו מצוי יין ישן והילכו בו אחר הטעם:
אָמַר רִבִּי מָנָא אָֽזְלִית לְקֵיסָרִין וַחֲמִיתוֹן נְהִיגִין בְּהָדָא דְבֵילָתָא שׁוֹרַיי. שְׁאֶלִית לְרִבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר וְאָמַר לִי כָּךְ נָהַג זוּגָא שׁוֹרַיי. רִבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר בְּשֵׁם זוּגָא דְקֵיסַרִין כָּל דַּחֲמֵי מַיָא שׁוֹרֵי. אִית דְּבָעֵי מֵימַר עַד מִגְדַּל מִלְחָא. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר עַד מְעָרַת טְלֵימוֹן. אָמַר רִבִּי אַבָּמַרִי מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין אָֽמְרֵי כָּל הַמִּינִין אֲסוּרִין בְּקֵיסָרִין. הַחִיטִּים וְהַפָּת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהַתְּמָרִים הָאוֹרֶז וְהַכַּמּוֹן. וְלָא פָֽרְשִׁינָן דְּבֵילָה. בְּגִין דְּתַנֵּיתָהּ. וְהָא תַנֵּינָן אוֹרֶז וְכַמּוֹן וּפֵרַשְׁתְּנוּן. הֲנֵי שְׁייָרֵיהּ הִיא. הֲרֵי אֵלּוּ בִשְׁבִיעִית הֵיתֵר בִּשְׁאָר יְמֵי שָׁבוּעַ דְּמַאי. הֲרֵי אֵלּוּ בִשְׁבִיעִית הֵיתֵר וְיִהְיוּ בִּשְׁבִיעִית שְׁבִיעִית. יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּטִין וְגוֹי פָטוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹיִם רָבִים עַל כּוּתִים. בִּשְׁאַר יְמֵי שָׁבוּעַ דְּמַאי דִיהוּדָאֵי יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנָן וְגוֹיִם פְטוּרִין יִשְׂרָאֵל וְגוֹיִם רָבִים עַל כּוּתִים. עַד הֵיכָן. פּוּנְדָּקָא דַעֲמוּדָא פוּנְדָּקָא דְּטַיְבְּתָא עַד כְּפַר סָבָא. וְצִורָן וַדַּאי בְּקֵיסָרִין.
Traduction
R. Mena dit: je me suis rendu à Césarée (où les fruits sont importés du dehors), et j’ai vu que l’on consommait les figues douces (contrairement aux termes de notre Mishna) en toute liberté (et sans prélèvement préalable pour les cas de doute). J’en fis l’observation à R. Isaac ben Eliézer (Césarée étant en Judée); il me répondit: ''C’est un usage introduit par le sage Zouga d’en user ainsi librement''. R. Isaac ben Eliézer dit encore au nom du même Zouga: près de Césarée, à tous les endroits tournés vers la mer, l’usage de ces fruits est permis; selon les uns, cette autorisation s’étend jusqu’à la caverne de Milha (75)''Ce terme vient peut-être de la racine malah, naviguer, et signifierait, en ce cas, '''' caverne des matelots '''' (Neubauer, p. 268-9).''; selon les autres, jusqu’à celle de Toleiman (autre localité samaritaine). R. Abba-Maré dit qu’un texte des rabbins prescrit quelles sont les espèces interdites à partir de Césarée (avant d’avoir été rédimées); ce sont: le froment, le pain, le vin, l’huile, les dattes, le riz et le cumin; il n’y est pas question de figues douces, parce qu’il est permis d’en manger (dans cette localité) sans entrave. Mais, peut-être n’en parle-t-on pas, parce que la figue est déjà citée dans notre Mishna? Cela ne prouve rien, car on y a enseigné que le riz et le cumin peuvent être consommés s’ils proviennent de l’extérieur, et pourtant le contraire a été dit dans la barayeta précitée, sans qu’il soit question de la figue douce. Donc, celle-ci est permise. Ces denrées (énoncées dans l’enseignement précité) sont autorisés pendant la shemita, ou 7ème année de repos; pendant les autres années de la période agraire, les denrées sont soumises à la règle du Demaï. Comment se fait-il que la dispense ait lieu pendant la 7ème année? Ne devrait-on pas leur appliquer les interdictions afférentes à cette année, du moment que les denrées sont considérées comme venant de la Palestine sous le rapport du Demaï? C’est que l’Israélite est tenu d’observer le repos agraire, tandis que l’étranger en est dispensé (par conséquent, si les produits ont été acquis chez un Israélite, ils ne peuvent provenir que de la 6ème année de la période). Comment se fait-il qu’au cas où les Israélites et les étrangers réunis, sont supposés être plus nombreux que les Samaritains (soumis aux règles du doute), on admette encore que dans les 6 années autres que celle du repos agraire, la loi du Demaï leur soit applicable? Puisqu’il est admis que les Israélites de la Judée sont réputés comme prélevant les parts essentielles d’oblation, ou de dîme, et que, d’autre part, les étrangers en sont dispensés, comment se fait-il que les Israélites soient supposés plus nombreux, ce qui entraîne l’obligation du doute? (question non résolue). Jusqu’à quel endroit la limite de Césarée est-elle applicable aux Samaritains sous le rapport du Demaï? Depuis les localités de Fondoka d’Amouda et de Fondoka Retibeta (76)M. Neubauer (p. 87 et 172) propose d'après Van de Velde, d'identifier ces noms avec Funduk et Pentacomia, près de Sebasthieh., jusqu’au village de Saba. Quant à Tyr, elle est considérée comme soumise avec certitude aux divers droits à Césarée (dans la Samarie).
Pnei Moshe non traduit
אזלית לקסרין. וראיתי אותם שהן נוהגין בהדא דבילתא שיריי. היתר הן נוהגין בדבילה המצויה שם ואינן חוששין שמא מא''י הובאה ושאלתי לר' יצחק בר אלעזר ואמר לי כך נהג זוגא דרבנן דהתם היתר בדבילה:
ר' יצחק בר' אלעזר. ואיכא דאמרי דכך א''ר יצחק בשם זוגא דקסרין כל דחמי מיא שוריי. כל המקום שנראה מי נהר של קסרין נוהגין היתר בדבילה ששם היא מצויה דוגמת הדבילה שבא''י ועד היכן. אית דבעי מימר עד מקום הנקרא מגדל מלחא וא''ד עד מערת טלימון:
מיליהון דרבנן אמרין וכו'. כלומר דמשמע ממיליהון דאילו רבנן דפליגי אהא דר' יצחק דקאמר שהן נוהגין בקיסרין היתר בדבילה דהא מנו כל הדברים האסורין מקסרין משום דמאי החטים או הפת שהובאו וכו' ולא פירשו בהדיא לדבילה לטעמא משום דתניתה במתני' ופריך עלה והא תנינן נמי אורז וכמון ואפ''ה פירשו אותן אלא הוי על כרחך שיירי' היא מותרת היא שם כר' יצחק ולא כר' אבמרי דבעי למישמע מהני מיליהון דרבנן:
הרי אילו בשביעית היתר. סיומא דמיליהון דרבנן היא אלא משום הא דר' אבמרי הפסיק במיליהון וחוזר ומסיים אותן:
הרי אילו. המינין שמנו נוהגין שם בשביעית היתר ובשאר שני שבוע נוהגין בהן דמאי וכדמפרש טעמא:
הרי אלו היתר בשביעית. ואמאי ויהיו בשביעית שביעית כשאר פירות שביעית ומפני מה לא חששו שם גם לשביעית כמו שחששו בדמאי:
ומשני. שאני שביעית לפי שישראל משמטין ואינם חשודין על השביעית:
ועכו''ם פטור. כלומר של עכו''ם פטור ואינו נוהג בו שביעית וא''כ ישראל ועכו''ם רבים על הכותים שנמצאו שם וחשודין על השביעית והולכין אחר הרוב ולפיכך אין חוששין שמא פירי שביעית הן:
בשאר שני שבוע דמאי. אבל בדמאי בשאר שני שבוע היינו טעמא:
דיהודאי ישראל מתקנן. כלומר היהודים הכשרים שבישראל הן שמתקנין המעשרות ומ''מ יש בהן שחשודין על המעשרות:
ועכו''ם פטורין. כלומר והעכו''ם ודאי לא מעשרי שהרי אין חייבים הן לעשר:
ישראל ועכו''ם על הכותים. כלומר והשתא מצטרפין אותן ישראל שאין נאמנין על המעשרות ושל עכו''ם עם של הכותים שאין חוששין לעשר מה שמוכרין והן הרוב ולפיכך החמירו בדמאי יותר משביעית:
עד היכן. דינו כקסרין לענין דמאי וקאמר אלו מקומות פונדקא דעמודא וכו':
וצורן. ועיר צור ודאי כקיסרין הוא ומה שחששו בקיסרין כן נמי בצור:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כּוּלְכַּסִּין הַנִּמְכָּרִין בְּקֵיסַרִין הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁרוּבָּן בָּאִין מֵהַר הַמֶּלֶךְ. רִבִּי חִייָא בַּר אָדָא אָמַר בִּלְבָנִין. וְרַבָּנִין דְּקֵיסַרִין אָֽמְרִין בַּאֲדוּמִין.
Traduction
R. Abahou dit au nom de R. Yossé ben Hanina: certains légumes (77)''Il y a dans le texte le terme bolbos: balbua. Comp. l'explication de ce terme, donnée par le Talmud, babli (Nedarim 50a), qui le traduit par '''' une espèce de produits ayant la forme des figues et qui ne peut être mangée sans être culte ''''. Cf. ci-dessus, (Pea 1,5) fin.'' vendus à Césarée sont interdits à la consommation (avant d’avoir été rédimés), parce qu’ils proviennent la plupart du Mont-Royal (situé en Judée et soumis aux droits dus à l’intérieur). Selon R. Hiya bar-Ada, cela s’applique à l’espèce blanche; selon les rabbins de Césarée, il s’agit de l’espèce rouge.
Pnei Moshe non traduit
בולכסין. הן מיני עכביות וממיני ירקות הן. הערוך:
מהר המלך. שהוא מא''י:
בלבנין. שהן חזקתן מהר המלך ורבנין דקסרין אמרין באדומין הוא שחששו:
רִבִּי זְעִירָא רִבִּי חִייָא בַּר אַבָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי הִתִּיר בֵּית שְׁאַן מִפִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵירוּז בֶּן חָמִיו שֶׁל רִבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר אֲנִי רָאִיתִי אֶת רִבִּי מֵאִיר לוֹקֵחַ יֶרֶק מִן הַגִּינָּה בַשְּׁבִיעִית וְהִתִּיר אֶת כּוּלָּהּ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא הָדָא אָֽמְרָה אָסוּר לְבַר נַשׁ מֵיעֲבַד מִילָּה בְצִיבּוּר אֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ הַגִּינָּה הָֽיְתָה מְיוּחֶדֶת לוֹ דְּהִתִּיר אֶת כּוּלָּהּ. רִבִּי הִתִּיר בֵּית שְׁאַן רִבִּי הִתִּיר קֵיסָרִין רִבִּי הִתִּיר בֵּית גּוּבְרִין רִבִּי הִתִּיר כְּפַר צֶמַח. רִבִּי הִתִּיר לִיקַח יֶרֶק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעיִת וְהָיוּ הַכֹּל מְלִיזִין עָלָיו. אָמַר לָהֶן בּוֹאוּ וּנְדַייֵן כְּתִיב וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחוֹשֶׁת. וְכִי לֹא עָמַד צַדִּיק מִמֹּשֶׁה וְעַד חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲבִירוֹ. אֶלָּא אוֹתָה עֲטָרָה הִנִּיחַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִתְעַטֵּר בָּהּ. וַאֲנָן הָעֲטָרָה הַזֹּאת הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָנוּ לְהִתְעַטֵּר בָּהּ.
Traduction
R. Zeira ou R. Hiya dit au nom de R. Yohanan que Rabbi a permis, la 7ème année agraire, de manger les produits de Beith-Shean, s’il faut en croire le témoignage de Josué ben-Zirouz, gendre de R. Meir, qui a dit: ''j’ai vu R. Meir prendre de la verdure (sans la rédimer), d’un jardin (situé en cet endroit) et la manger''. On en a conclu que tout y est permis (78)''Cet endroit, n'ayant pas été occupé par ceux qui sont revenus de la captivité de Babylone, on l'a considéré comme hors de Palestine; aussi, ce qui croît là est dispensé de toute redevance.''. —Ce fait prouve, dit R. Zeira, que l’homme ne doit rien accomplir en public qui puisse donner lieu à de fausses interprétations, car il se peut fort bien, à mon avis, que le jardin d’où R. Meir a pris de la verdure pour sa consommation ait été spécialement réservé (et rédimé d’avance par des produits d’un terrain voisin); aussi, est-ce peut être par erreur que cette autorisation a été étendue à tout le reste. Rabbi, qui permit de consommer les produits de Bet-Shean, étendit cette permission à Césarée, à Bet-Goubrin (79)Cette localité, dit M. Neubauer (p. 124), existe encore aujourd'hui, au nord ouest de Hébron., et au village de Semah. Comme Rabbi avait permis d’acheter de la verdure dès l’issue de la 7ème année agraire (parce que l’on présume que la plupart provient du dehors), tous ses compagnons se mirent à le railler. —Je vais vous répondre, leur dit-il, par une comparaison tirée de la Bible, que vos railleries ne doivent pas me toucher. Il est écrit (2R 18, 4): il brisa le serpent d’airain; or, comment se fait-il que cet acte fut réservé au roi Ezéchias? N’y eut-il pas jusqu’à ce roi, depuis Moïse, un homme pieux, digne de l’enlever? Seulement Dieu a voulu laisser à ce monarque la gloire de cette action, pour le couronner; de même (80)Tosseftâ sur Sheviit 4. Dieu a voulu nous gratifier de la particularité de permettre ledit achat à l’issue de la 7ème année.
Pnei Moshe non traduit
והתיר את כולה. בית שאן ע''פ עדות זו שאינה מא''י שהחזיקו בה עולי בבל:
אסור לבר נש מיעבד מלה בצבורא. שלא יעשה דבר בפני הרואין שמא ילמדו ממנו היתר למקום אחר כעובדא דר''מ שמפני שראה אותו אוכל מן הגינה העיד זה ואני אומר אותה הגינה היתה מיוחדת לו כלומר יכול להיות שאותה הגינה הפקירו בשביעית ולהיו' מיוחדת לר''מ א''נ שהיה יודע שאותה הגינה מן המותר היא:
דהתיר את כולה. בתמיה ורבי למד ע''י כן והתיר את בית שאן כולה:
במוצאי שביעית. אף בא''י דתלינן שמח''ל הביאו א''נ שמא נתגדלו במוצאי שביעית כדאמר לעיל (פ''ז דפאה) שאמרו לו באפוקי ריש שתא איזדרעון באותה שעה התיר רבי ליקח ירק ובמוצאי שביעית מיד:
יהיו הכל מליזין עליו. שהתיר מקום שנהגו בו אבותיו איסור ואמר להן באו ונדיין ואני מביא לכם ראיה מן הכתוב:
וכי לא עמד צדיק ממשה ועד חזקיהו להעבירו. והלא אסא ויהושפט ביערו כל הע''ז אלא אותה עברה הניח לו הקב''ה לחזקיהו להתעטר בו ולהיות על שמו אף אנו כן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source