אמר רבי אלעזר והוא שנטל חלקו בסוף. וכדמפרש ר' יונה צורכה לדין וצורכה לדין וכלומר דלא פליגי שמואל ור' אלעזר הדדי אלא דלפעמים הוא כך ולפעמים הוא כך ותרוייהו איצטריכו לזה ולזה כדמסיק ואזיל:

חילק בידו ונטל חלקו בתחלה וכו'. כלומר מה דאמר שמואל דבחילק בידו תליא מלתא היינו דבכה''ג אין הפרש בין נטל חלקו בתחלה או לבסוף אלא אפילו נטל חלקו בתחילה א''צ לעשר אלא על שלו דכיון שהבדיל ונתן חלקו בפני עצמו יודע הוא המוכר דמה שלוקח אח''כ הוא בשביל ע''ה ונותן לו מדבר המתוקן:

לא. חילק בידו. כלומר ומה דא''ר אלעזר והוא שנטל חלקו בסוף היינו אם לא חילק בידיו להבדיל כל חלק וחלק בפ''ע אלא אמר להמוכר תן אגודה אחת או כך וכך בשבילי ובשביל חבירי ע''ה בזה אמרי' דאפשר בתחלה נתן המוכר מדבר שאינו מתוקן בשביל חלקו של השליח ואח''כ נתן בשביל חלק ע''ה ומדבר המתוקן ואפשר נמי איפכא והואיל ואינו ידוע היה צריך לעשר על הכל דהוי כמי שנתערבו ועד שיטול חלקו בסוף והיינו אחר שאמר להמוכר תן כך וכך בשביל פלוני ע''ה ונתן לו אמר תן ג''כ בשבילי דבהא ליכא למיחש למידי ובכה''ג אינו מעשר אלא על שלו כל זמן שלא נתערבו:

שמואל אמר במחלק בידיו. אסיפא דמתני' קאי ואם אמר זו שלי וזו של חבירי ונתערבו חייב לעשר ומשמע אבל כל זמן שלא נתערבו אינו חייב לעשר אלא את שלו וע''ז קאמר שמואל במחלק בידיו בשעה שהוא לוקח ונותן לחלק שלו בפ''ע וחלק של ע''ה בפ''ע והואיל וניכר כל חלק וחלק אמרינן דחלק של ע''ה נתן המוכר מדבר המתוקן וחלקו של השליח נתן מדבר שאינו מתוקן מכיון שחבר הוא ואינו מעשר אלא על שלו:

תני. בתוספתא שם. רשב''ג אומר אם החליף. השליח הזה את המעה שנתן לו המשלח ולקח בעד המעה שלו צריך הוא לעשר וטעמא דכיון ששלח בו יד נתחייב הוא באחריותו כדמסיים ר' יוסי אמורא לקמיה והוי כמי שלוקח בשביל עצמו ואפי' אליבא דר יוסי בברייתא דלעיל דס''ל דבסתמא אמרינן דדעת המוכר היה לזכות לבעל המעות וא''כ הרי המוכר כבר תיקן מה שנתן לו ואמאי צריך זה השליח לעשר הא ליתא דר' יוסי לא אמר שבודאי תיקן המוכר מה שנתן לו אלא דבלוקח סתם תלינין לקולא ואמרינן דהואיל והמוכר ידע מהשליחות והמשלח עם הארץ הוא מסתמא לא מסר להשליח דבר שאינו מתוקן בשביל ע''ה המשלחו והלכך כאן שהחליף זה השליח את המעה ולקח בשלו לא תלינן לקולא אלא דהוי כמי שהחבר לוקח מהחבר ונותן לו דבר שאינו מתוקן מפני שסומך עליו שהוא יתקן אותו וה''נ כן דהא לא ידעינן בבירור שזה המוכר נתן לו דבר המתוקן כדאמרן והלכך הואיל והוי כמי שלקח לעצמו אסור לו להוציא מידו דבר שאינו מתוקן וצריך לעשר ואח''כ יתננו לע''ה המשלחו:

אמר רבי יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן וכו' כצ''ל וכדפרישית:

נעשה החנוני שלוחו של בעה''ב. כלומר שזהו כמו שנעשה החנווני שלוחו של בעה''ב לזכות להפועל דבר האסור דהא עד דלא יהיב דמי לא סליק נפשי' ור' הילא קאמר משום דהוי כמי שהפועל זוכה לבעה''ב דבר האסור משל חנווני כדי לזכות אח''כ לעצמו:

מה נפק מביניהון. בין הני טעמי:

היה החנווני חרש. איכא בינייהו דלדעתיה דר' זירא דהחנווני כשלוחו של בעה''ב הוא אין כאן חשש על בעה''ב שהרי אין שליחות לחרש וכאלו נתן לו מעצמו הוא אבל לדעתיה דר' הילא דהפועל הוא דהמזכה לבעה''ב מהחנווני חושש אפילו בחנווני חרש. ובקדושין שם מוסיף עוד דגריס היה הפועל חרש דאיכא בינייהו איפכא על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכיות לחרש ועל דעתיה דר' זעירא חשש כלומר לפי שאחרים אין יכולין לזכות לחרש דלא שייכא זכייה לחרש וא''כ לר' הילא אין חשש שאין החנווני יכול לזכות להפועל ולר''ז יש כאן חשש לפי שהחנווני הוא עושה שליחותו של בעה''ב ולא מיקרי זכות מאחרים ואף בשביל החרש יכול לעשות שליחותו ונמצא דהוי כאלו הבעה''ב מאכילו:

ולא משום יין נסך. אם זה הפועל עכו''ם הוא ולוקח לו יין לא הוי כנהנה זה מיי''נ דהא איהו לא יהיב ליה מידי:

אבל אם אמר לו צא ולקח לך וכו' מן החנוני ואני נותן לך דמים אח''כ לפרוע חוששין. וכו' דהוי כמו שהוא לוקח האיסור ומאכילו וכדמפרש טעמא ופליגי בה ר''ז ור' הילא:

תני. בתוספתא (פ''ה) וגרסי' להא נמי בפ''ב דקידושין (בהלכה א'):

ואינו חושש על שכרו לא משום שביעית. שמא יקח בו פירות שביעית מן החשוד למוכרן:

ולא משום מעשרות. שמא יקח את שאינו מעושר והוי כמאכילו דבר האסור דהא איהו לא ספי ליה מידי דאיסורא אלא דמים הוא נותן לו:

לא יאמר אדם לחבירו. ע''ה הילך מאתים דינר ושקול על ידי לאוצר המלך שהיו נותנין מתבואותיהן מס לאוצר המלך מפני שזה נותן דבר שאינו מתוקן והוי כשלוחו ונמצא זה פורע חובו מן הטבל אבל אומר לו הא לך כך וכך ופרשני מן האוצר מלטני ממנו דאפשר ליה לסלוקי במעות וכן לאומנות המלך הדין כן:

הדרן עלך המקבל שדה

מתני' המזמין את חבירו שיאכל אצלו. אומר מערב שבת וכו'. דבדמאי התירו להתנות אפי' על דבר שאינו ברשותו כדקאמר בגמרא ודוקא בשהתנה מע''ש אבל לא התנה אסור דתנן ספק חשיכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשיכה לא והאי מתני' מיירי בהזמינו ולא הדירו דאי בהדירו הא תנינן לעיל (פ''ד) שאוכל עמו בשבת הראשונה אע''פ שאינו מאמינו על המעשרות:

הרי הוא מעשר. ותרומה גדולה א''צ להפריש כדאמרינן בריש מכילתין דלא נחשדו ע''ה על תרומה גדולה ואחד ממאה שמפריש אומר עליו הרי הוא מעשר ושאר מעשר דהיינו עוד תשעה הוא סמוך לו וזה האחד שהתחלתי ועשיתי מעשר יהיה תרומת מעשר עליו על הסמוך לו:

ומעשר שני. יהיה קבוע בצפונו או בדרומו והרי הוא מחולל על המעות ולמחר א''צ להפריש כ''א תרומת מעשר בלבד ואוכל ושותה את השאר לפי שמעשר שני כבר חיללו על המעות:

גמ' א''ר יוחנן מתניתא בדמאי. וקס''ד דעל היתר דגוף התנאי הוא דקאמר דבדמאי התירו לסמוך על התנאי הא בודאי לא והיינו דפריך הא מתני' דלקמן בפרקין אמרה אפי' בודאי סומך הוא על התנאי היכא שאין יכול לתקן עכשיו וזו כדתנינן תמן לקמן היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה ומתיירא שמא יקדש עליו היום ואינו יכול לעשרן בשבת אומר שני תאנים וכו' אלמא מהני תנאי אף בודאי:

אין תימר בדמאי אנן קיימין. וכי תימא דבדמאי הוא דמיירי לקמן. לית יכיל את לומר כן דתנינן הא מתניתא בדמאי ותרתי למה לי:

מה אמר. ומשני מה דאר''י בדמאי לא בודאי לא אמר אלא כגוונא דמתני' הוא בדמאי דוקא ולעולם בודאי נמי מהני תנאי אלא מה בין דמאי ומה בין ודאי היינו הוא דאיכא דבדמאי אדם מתנה אפי' על דבר שאינו ברשותו כדמיירי מתני'. אבל ודאי אינו יכול להתנות אלא על דבר שהוא ברשותו כדמיירי מתני' דלקמן והיינו דקאמר ר' יוחנן מתניתין בדמאי:

ר' ינאי הו''ל תנאי ודאי. כלומר שהיה לו פירות טבל והיה צריך להתנות עליהן מע''ש מפני שלא היה לו פנאי לתקנן ושכח ולא התנה ושאל לר' חייא רבה מהו שיכול לתקנן בשבת:

א''ל למען תלמד וגו', גבי מעשר כתיב וכל הימים לרבות ואפי' בשבת:

מהו דחמית מיקל בשלי תלוי בי כצ''ל. כלומר דר' ינאי אמר לו לר' חייא מה ראית להיות מיקל כל כך בשלי לעבור על שבות בשבת ויהא העון תלוי בי ודרך כבוד א''ל כן שלא רצה לומר שיהא העון תלוי בו:

א''ל ר' חייא עתיד את להנהיג שררה על ישראל. מפני שאתה מחמיר על עצמך אף בדבר שאין בו איסור כל כך:

דיתקן לילא. כלומר כאחד על שניהן. לילא הוא תערובת בל' הגמ' ודוגמתו בפר''א דמילה (דף קלד) נעביד ולא לילך ופירושו יעשה כך ולא יערבו ע''ש וה''נ הכוונה הוא שא''ל להתנות כאחד על שלו ועל שלה מה שעתיד להפריש למחר וכו' כדתנן במתני' גבי ודאי בכה''ג:

ר' הושעיא היה לו תנאי ודאי. להתנות מע''ש על פירות שלא היה לו פנאי לתקנן וחדא איתתא היה לה ג''כ כמעשה זו שבשלה ירק שלה ושכחה לתקנו ובתוך כך באת לפני ר' הושעיא לשאלו:

ושלח. ר' הושעיא לזבדי בן לוי:

רבי בא בר ממל בעי. על זה שאמר לו לתקן גם הירק של האשה דקס''ד דר' בא שצוה לו להתנות משלו על שלה והיינו דהקשה וכי לא היה צריך זבדי בר לוי לזכות לר' הושעיא בירקא דהאי איתתא דאי לאו הכי וכי אדם מתנה על דבר שאינו שלו ואמאי לא הזכיר לו ר' הושעיא כלום מזה:

ר''ז בעי. על האי אתקפתא דר' בא בר ממל דמה אנן קיימין כלומר והיכי ס''ל לר' בא בדין תנאי שהוקשה לו כך:

אי בשיש לו תנאי עליו ועל אחרים. כלומר אי ס''ל שיש לו תנאי שיכול הוא להתנות על הודאי א''כ מה לי עליו מה לי על אחרים וא''צ לזכותו בירק של האשה כלל שהרי להתנות צוה לו ומי הגיד לר' בא שכך אמר לו שיהא התנאי שיפריש למחר משלו על שלה אלא כך אמר לו לך ותקן את שלי ואת שלה כאחד והיינו שתעשה תנאי בשבילי מה שאני עתיד להפריש למחר וכן תעשה התנאי בשביל האשה מה שהיא עתידה להפריש למחר ואין כאן צורך לזכות לו בירק שלה:

ואם בשאין לו תנאי. כלו' ואם על דין דתנאי גופיה הוקשה לו לר' בא דס''ל דאין לו תנאי והיינו שאינו יכול להתנות על הודאי א''נ לא עליו ולא על אחרים אין ליה דין תנאי לדעתיה דר' בא:

צריך לזכותו בירק. בתמיה וכלומר ומאי האי דקאמר שצריך לזכותו לר' הושעיא בירק שלה ומאי מהני הכא הזכות לסברא דידיה:

איתותבת. בתיובתא לסברא דר' בא בר ממל ולא זכי זבדי בר לוי לר' הושעיא בירקא דהאי איתתא לפי שאין כאן צורך לשום זכות וכאתקפתיה דר' זעירא:

צריך שיהא זכור תנייו. כשמתנה מע''ש צריך שיהא זכור בשבת להתנאי שהתנה וע''מ כן הוא אוכל וצריך להחליט בשפתיו. ר' יוחנן ס''ל דלא סגי בזכירת התנאי לחוד אלא צריך ג''כ שילחש בשפתיו בשעה שהוא אוכל בשבת יאמר בלחש כפי התנאי של אתמול:

ואינו אסור משום גזל. דזה מזמינו לאכול אצלו והוא מפרר ממנו ומשליכו לאיבוד והרי כאן גזל. ומשני רוצה הוא הבעה''ב בכך שיהא לו נחת רוח שזה אוכל אצלו על שלחנו ואינו מקפיד אם משליך לאיבוד איזה דבר מהסעודה:

מפררה כל שהוא ואוכל. כלומר בשעה שהוא אוכל מפררה להתרומת מעשר מעט מעט ובפירורין כ''ש שאין בהן כזית לית בהו משום איבוד אוכלין:

ולא נמצא זה כמתקן בשבת. שפורט בשפתיו להתנאי:

א''ל דהאי תנא כצ''ל. כלומר שהשיב לו על קושייתו כהך דהאי תנא דלעיל דדריש מכל הימים ואפילו בשבת ואם דהתירו בשעת הדחק לתקן ואפי' לכתחילה בשבת למה נחוש כאן שילחוש בשפתיו להתנאי שהתנה כבר מע''ש:

ואינו אסור מפני אובדן אוכלים. בתמיה שהרי התרומת מעשר שמפריש למחר אי אפשר לאכלו וכשהוא מניחה כך אצל ע''ה זה וכי אין משום איבוד אוכלין:

ואינו רוצה הנחת רוח. כלומר דמפרש ומאי איכפת ליה לבעה''ב מה שיעשו וכי אין רוצה בנחת רוח שאנשים גדולים כאלו יתארחו אצלו. וקאמר ודאי רוצה הוא בכך אלא דאעפ''כ לא הוה ניחא ליה זה שיחשדוניה ולפיכך היה יושב ומשגיח עליהם:

אצל בהע''ב אחד. ולא היו מאמינים לו על המעשרות והלך בעל לה''ר אחד ואמר לבעה''ב תן דעתך שהם חושדין אותך שלא תקנת מה שאתה נותן להם לאכול וישב לו זה הבעה''ב ומעיין ומשגיח עליהם מה יעשו וכשראו שזה משגיח עליהם עשו עצמן כמזרקין אלו לאלו את האוכלין דרך שחוק ובין כך ובין כך היו מתקנין והניחו מה שזרקו ולא אכלו ולא איבדו:

מיליהון דרבנן. דלקמן פליגי על הא דאמרן שמפרר כל שהוא ומאבדו אלא שמתקן הוא ומניחו כדקאמר בהאי עובדא דלקמיה עבדין נפשין מזרקין אילין לאילין ומתקנין ולא היו מאבדין בידים:

לא מצאו. להלוקח אם ידוע שהפירות קיימין מעשר עליהן משלו ואע''פ שהטבל שמכר אינו שלו הואיל ואין כאן תקנה אחרת מעשר וה''נ בהא דלעיל כן:

המוכר פירות טבולין לחבירו. אע''פ שלכתחילה אסור למכור טבל כדתנן לעיל בפ''ה אם אירע שמכר או שבשעת מכירה לא נודע לו שהן טבל ואח''כ נזכר שטבולין הן הרי זה רץ אחריו ומתקנו:

עשו אותו כמוכר פירות טבולין לחבירו. דאם א''א בענין אחר יכול הוא להפריש על דבר שאינו שלו כהדא דתני בתוספתא דמעשר שני (פ''ג):

ופריך ויש אדם מפריש על דבר שאינו שלו. דנהי דממין אחד הוא מ''מ היאך יכול זה להפריש על דבר שאינו שלו:

שהוא הולך ולוקח ממקום שלקח זה. בעה''ב המזמינו ומעשרן מה שאכל אצלו מאלו הפירות דממ''נ ליכא חששא אם המוכר הוא נאמן על המעשרות הרי הכל מעושר ואם לאו מפריש מן החיוב על החיוב הוא:

תני. בתוספתא (פ''ח) ור' יודה פליג אמתני' ואוסר להתנות מע''ש כדמפרש טעמיה וכי יש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו וס''ל דאף בדמאי הוא כן:

ואם לאו. שכבר נאכלו תו שאבדו א''צ לעשר עליהן ואם ספק הוא מעשר עליהן משלו:

וקורא שם למעשרותיהם. כלומר הרי הספק הזה כשאר ספק מעשרות שדין המעשרות כגון מעשר ראשון ומעשר עני קורא להן שם וא''צ להפריש שהמוציא מחבירו עליו להביא הראיה:

מתני' מזגו לו את הכוס. לאו בשבת איירי הכא ולא קאי אמתני' דלעיל אלא ענין בפ''ע הוא וכלומר וכן הדין אם בא אצל מי שאינו נאמן על המעשרות בחול ומזגו לו את הכוס אומר וכו' כמו במתני' דלעיל והכי מפרש לה בגמ':

ומעשר שני בפיו. בפי הכוס ויהא מתולל על המעות ונמצא מותר לו לשתות כ''א כדי תרומת מעשר משייר הוא בשולי הכוס:

גמ' כיני מתניתא לענין מזיגת הכוס. כלומר דמפרש להמתניתין דה''ק וכן הוא הדין לענין מזיגת הכוס בחול כדפרישית במתני':

מה אנן קיימין. להתנאי דהמתני':

אם באומר מכבר. כלומר קודם שהוא שותה אומר מעכשיו תהא תרומת מעשר בשולי הכוס נמצא משקה מעורב הוא שהרי הכל הוא מעורב יחד התרומה עם החולין והרי שותה מדומע הוא:

ואם באומר לכשישתה תהא תרומת מעשר מה שישייר בשולי הכוס נמצא למפרע טבל הוא שתה שהרי לא תיקנו אלא אחר שישתה:

אלא. על כרחך כי אנן קיימין הכין הוא באומר מכבר. מעכשיו ולכשאשתה תהא תרומת מעשר ונמצא לא שתה טבל ולא היה מדומע:

ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת. אם אירע זה בשבת והתרומת מעשר שמשייר בשולי הכוס כתרומה טמאה היא שהרי משל ע''ה היא שאינו מוחזק בטהרה ואין מטלטלין תרומה טמאה בשבת ומשני ר' לעזר שהוא משייר כל שהוא מן החולין יתר על כדי תרומת מעשר ואגב החולין מותר לטלטל תרומה טמאה כהדא דתנינן וכו' (בפכ''א דשבת) ופריך ואכתי לא דמיין דתמן העיקר היא התרומה הטהורה וכדמוקמינן לה התם שהטהורה היא למטה והטמאה למעלה ומטלטל הטמאה לצורך הטהורה אבל הכא שמשייר החולין על גבה ונמצא מטלטל החולין לצורך הטמאה ובטלו החולין אצלה:

אריב''ב. בלא''ה ל''ק דהכא עם יציאתו מן הכוס קדש כלומר עם לאחר ששתה ויוציאידיו מן הכוס אח''כ הוא קדוש לתרו''מ מה שמשייר בו ונמצא כששתה לא טילטל את התרומה טמאה: