Dmaye
Daf 11a
משנה: רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּדֵד בְּדַקָּה וּמְדָדוֹ בְגַסָּה טְפֵילָה גַסָּה לְדַקָּה בְּגַסָּה וּמְדָדוֹ בְּדַקָּה טְפֵילָה דַקָּה לְגַסָּה. אֵי זוּ הִיא מִידָּה גַסָּה בְּיָבֵשׁ שְׁלוֹשָׁה קַבִּין וּבְלַח דֵּינַר. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר סַלֵּי תְאֵינִים וְסַלֵּי עֲנָבִים וְקוּפּוֹת שֶׁל יֶרֶק כָּל שֶׁהוּא מוֹכְרָן אֲכַסָּרָא פָּטוּר.
Traduction
R. Meir dit: le produit que l’on a l’habitude de vendre par grandes mesures, et que l’on cède (exceptionnellement) par petites quantités, est considéré comme joint à la grande mesure (et il est affranchi de tout droit); si au contraire, un produit est d’ordinaire vendu par petites mesures et qu’une fois on en ait cédé une grande part, on la considère comme inhérente à la petite (112)Selon le commentaire de R. Simson de Sens, il ne s'agit pas d'assimilation au point de vue légal, mais d'une réunion matérielle des denrées, qui ne peuvent être cédées séparément. (et elle en subit les conséquences). Qu’appelle-t-on grosse mesure? Pour les produits secs, une mesure de trois cabs: pour ce qui est vert, l’équivalent d’un dinar (pièce d’or). R. Yossé dit: les paniers de figues, de raisins, ou les hottes de verdure, sont affranchis aussi longtemps qu’on les vend d’après l’estimation approximative (113)Pour le terme AKSARA cf. ci-après, (3,3), et (Maasser Sheni 4,2). (cela équivaut à la vente en gros).
Pnei Moshe non traduit
מתני' את שדרכו למדוד בדקה ומדדו בגסה. חסרון הניכר יש כאן בנוסחא זו וצריך לגרוס כאן טפילה גסה לדקה. דהולכין אחר שדרכו להמדד ואף אם עכשיו מודד לו בגסה חייב הוא בדמאי מפני שדרכו להמדד ולהמכר בדקה:
בגסה ומדדו בדקה. בא טפילה דקה לגסה ופטור מדמאי אף שעכשיו מדדו בדקה:
ובלח דינר. מדה שיש בה מה שהוא שוה דינר ולפי שלא היתה מדה ידועה ללח שהשער משתנה תמיד לכך שערו בדמים:
אכסרה. לא במדה ולא במשקל אלא לפי האומד פטור דהוי כמוכר בגסה ואין הלכ' ר' יוסי:
הלכה: עַל דַּעְתֵּיהּ דְּהָדֵין תַּנָּייָא נָֽתְנוּ שֵׁיעוּר לְיָבֵשׁ לֹא נָֽתְנוּ שֵׁיעוּר לְלַח. נָֽתְנוּ דָמִים לְלַח וְלֹא נָֽתְנוּ דָמִים לְיָבֵשׁ. תַּנִּי רִבִּי חִייָא הִין מִידָּה גַסָּה מִן הַהִין וּלְמַטָּן מִידָּה דַקָּה. נִימָן מִידָּה דַקָּה מִנִּימָן לְמַעְלָן מִידָּה גַסָּה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּהָדֵין תַּנָּייָא נָֽתְנוּ שֵׁיעוּר לְלַח לֹא נָֽתְנוּ שֵׁיעוּר לְיָבֵשׁ נָֽתְנוּ דָמִים לְיָבֵשׁ וְלֹא נָֽתְנוּ דָמִים לְלַח.
Traduction
D’après le premier avis de notre Mishna, on fixe une mesure pour ce qui est sec, mais non pour ce qui est vert; par contre, on fixe un prix pour ce qui est vert, non pour ce qui est sec. R. Hiya a enseigné: la mesure du Hin est considérée comme grande; au-dessous d’elle sont les mesures de détail. La pièce de monnaie d’un limen (114)Zuckermann, dans son étude sur les monnaies talmudiques, fait dériver ce nom de LAMA = lamina, pièce plate, mince., est considérée comme une petite mesure, mais toute valeur supérieure est une grande mesure. D’après ce nouvel enseignement, au contraire, on fixe une mesure pour ce qui est vert, non pour ce qui est sec; et l’on fixe une valeur pour ce qui est sec, non pour ce qui vert.
Pnei Moshe non traduit
גמ' על דעתיה דהדין תניא. דמתני' נתנו שיעור ליבש במדה ולא נתנו שיעור מדה ללח כ''א נתנו שיעור דמים ללח ולא ליבש מפני שלא היתה להם מדה ידועה ללח וליבש היתה מדה ידועה:
תני ר' חייא. בתוספתא (פ''ג) איפכא הין מדה גסה ומן ההין ולמטה מדה דקה וזהו ללח לנמכר במדת הין ובחצי הין ולמטה:
טמן. הוא טמן הנזכר בפ''ק דקידושין (בהלכ' א') שלשה דרוסים מעה שני ניצים דרסה שני טמין ניצים שני פרוטות טמין. ובתוספתא גריס לימין במדה גסה מלימין ולמטה במדה דקה וזהו ביבש ועל דעתיה דהדין תניא נתנו שיעור מדה ללח וכו' לפי שבימיהם היתה להם מדה ללח ולא ליבש:
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יֹצָדָק תְּנַיי בֵּית דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל מוֹכֵר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִשֶּׁל לוֹקֵחַ. מַה נָן קַייָמִין אִם בְּמִדָּה דַקָּה הוֹאִיל וְהַמּוֹכֵר מִשְׂתַּכֵּר הַמּוֹכֵר מַפְרִישׁ. אִם בְּמִדָּה גַסָּה הוֹאִיל וְהַלּוֹקֵח מִשְׂתַּכֵּר הַלּוֹקֵח מַפְרִישׁ. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא תִּיפְתָּר בְּאוֹמֶר לוֹ מִכְּנִיסוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֲפִילוּ תֵימַר שֶׁלֹּא מֵהַכְּנִיסוֹ כְּאוֹמֵר בְּדַעְתּוֹ נִתְקוֹן אַף עַל פִּי כֵּן אָֽמְרוּ לוֹ תְּנַיי בֵּית דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִשֶּׁל מוֹכֵר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִשֶּׁל לוֹקֵחַ.
Traduction
R. Yohanan dit au nom de R. Simon ben Yoçadak: c’est une condition des arbitres que la dîme sacerdotale (100ème) est due par le vendeur, et la 2ème dîme par l’acquéreur. Dans quel cas? Si c’est par petites mesures, n’est-il pas dit que le vendeur doit les dîmes, parce qu’il en tire le bénéfice? Si c’est une grande mesure, n’est-ce pas dû par l’acquéreur, qui en a le bénéfice? Il peut s’agir, répondit R. Aboun bar R. Hiya, du cas où l’on aurait directement dit de vendre la récolte du premier sans la libérer (en ce cas, le vendeur doit l’oblation de la dîme). R. Yossé dit: même au cas où cette déclaration n’aurait pas été faite et dans l’hypothèse où l’un des deux contractants offre de tout rédimer en partageant les deux charges), la condition subsiste selon laquelle la dîme du 100ème est due par le vendeur, et la seconde dîme par l’acquéreur.
Pnei Moshe non traduit
שתהא תרומת מעשר של מוכר. במוכר דמאי חשבון תרומת מעשר שצריך להפריש על המוכר וממלא ללוקח כפי חשבון תרומת מעשר ומעשר שני הוא משל לוקח:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן מכירה זו אם דברי' הנמכרין במדה דקה הא אמרינן לעיל הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש את הכל ואם הוא דבר הנמכר במדה גסה הלוקח הוא המשתכר והוא צריך שיפריש את הכל:
תיפתר באומר לו מכניסו. מכניסו הוא אוצרו שמכניס בחנותו כדלעיל בהלכה א' בזמן שרוב מכנסו מישראל וכלומר שאומר לו כל מכניסי אני מוכר לך ועלה אמרו התנאי ב''ד:
ר' יוסי אומר אפי' תימר שלא במכניסו אלא באומר בדעתו נתקין. נתקן תבואה זו ופירות אלו באומדן הדעת וע''ז אמרו דאעפ''כ אומרים לו תנאי ב''ד הוא דבסתם מכירה כזו התרומת מעשר היא משל מוכר ומעשר שני על של לוקח:
חֲבֵרָייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי הַתִּינּוֹקוֹת דְּלָא יֵיכְלוּן טֵבֵל. רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מִידָּה דַקָּה הוֹאִיל וְהַמּוֹכֵר מִשְׂתַּכֵּר הַמּוֹכֵר מַפְרִישׁ. מִידָּה גַסָּה הוֹאִיל וְהַלּוֹקֵח מִשְׂתַּכֵּר הַלּוֹקֵח מַפְרִישׁ. 11a מַתְנִיתִין מְסַייֵעַ לְדֵין וּמַתְנִיתִין מְסַייֵעַ לְדֵין. מַתְנִיתִין מְסַייֵעַ לַחֲבֵרָייָא רִבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֶת שֶׁהוּא טָפֵל לְדַקָּה כְדַקָּה וְאֶת שֶׁהוּא טָפֵל לְגַסָּה כְגַסָּה. מַתְנִיתִין מְסַייֵעַ לְרִבִּי לָא תַּנִּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אָמַר מָדַד לוֹ בְדַקָּה חַייָב אֲפִילוּ לֹא מָדָד לוֹ אֶלָּא סְאָה וְרוֹבָע צָרִיךְ לְעַשֵּׂר אֶת אוֹתוֹ הָרוֹבָע. אָמַר רִבִּי זְעִירָא חֶשְׁבּוֹן שָׂכָר בֵּינֵיהֶן. מָדַד לוֹ סְאָה לְעִנְיָן רְבָעִין הוֹאִיל וְהַמּוֹכֵר מִשְׂתַּכֵּר הַמּוֹכֵר מַפְרִישׁ. מָכַר לוֹ רְבָעִים לְעִנְייָן סְאָה הוֹאִיל וְהַלּוֹקֵח מִשְׂתַּכֵּר הַלּוֹקֵח מַפְרִישׁ.
Traduction
Sur ce que dit la Mishna que le détaillant doit prélever certaines parts dues légalement, les membres de l’assemblée des études ont ajouté, au nom de R. Yohanan, que c’est à cause des enfants qui viendraient en acheter, pour qu’ils ne mangent pas des objets non rédimés. R. Ila dit au nom de R. Yohanan: pour une petite quantité, le vendeur prélève la dîme, parce qu’il recueille le bénéfice; au contraire, pour une vente en gros, l’acquéreur gagne (en revendant au détail); aussi est-il tenu de prélever les parts dues. Il y a des enseignements qui appuient chacun de ces deux avis. L’assertion des rabbins anonymes est confirmée par l’avis de R. Néhémie, selon lequel tout reste de la vente détaillée, considéré comme joint à la petite mesure, lui est assimilé (sous le rapport des obligations), ainsi que pour la grande mesure (aussi il confirme la crainte au sujet des enfants). Un autre enseignement confirme celui de R. Ila, en disant que, selon R. Ismael, fils de R. Yohanan ben Broka, si l’on s’est servi d’une petite mesure (des quarts de cab, ou 25ème de saa) pour en compter cent parts, on est tenu de donner les dîmes légales; n’eut-on mesuré qu’un saa et un quart, il faut rédimer ce quart (considéré comme petite mesure). Selon R. Zeira, la distinction établi entre ces 2 opinions dépend du calcul du bénéfice de chacun, et il raisonne ainsi: s’il s’est servi du saa pour mesurer 25 quarts (ou du détail), le vendeur doit faire le prélèvement, parce qu’il a le bénéfice du détail (111)Si l'on se préoccupe des enfants, ceux-ci n'achetant pas un à la fois, le vendeur sera dispensé de la dîme.: s’il s’est servi de quarts pour vendre en réalité un saa (en gros), l’acquéreur devra les prélever, parce qu’il recueille le bénéfice.
Pnei Moshe non traduit
חברייא בשם ר' יוחנן. השתא מהדר אדינא דמתני' החנוונים אינן רשאין למכור את הדמאי ופליגי חברייא ור' אילא בשם ר' יוחנן בטעמא:
מפני התינוקות דלא ייכלון טבל. שדרך התינוקת לקנות מן החנוני:
מדה דקה הואיל והמוכר משתכר. כשמוכר מעט מעט משתכר המוכר ביותר לפיכך המוכר מפריש ומדה גסה הואיל והלוקח משתכר לפיכך הלוקח מפריש:
מתניתא מסייעא וכו'. כלומר דתנינן לתנאי בתוספתא שם דסברי דחד תנא אזיל כחברייא ודאידך כר' לא:
ר' נחמיה אומר הנמכר בדקה הרי הוא בדקה והנמכר בגסה הרי הוא בגסה. כן הוא בתוספתא ולפי גי' הספר היינו הך כלומר דאין א' טפל לחבירו אלא הכל הולך אחר המכר עכשיו אם בדקה בדקה וחייב בדמאי ואם בגסה בגסה ופטור מדמאי והיינו כחברייא דעיקר הטעם מפני התינוקות ודרך התינוקות לקנות מעט מעט והלכך אע''פ שלפעמים דרכו להמכר בגסה כשמוכר בדקה חייב הוא לתקן דמאי שלא יאכלו התינוקות טבל הקונין ממנו במדה דקה:
מתניתא מסייעא וכו'. ואיכא תנא דלר' אילא הוא דמסייע כדתני שם ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומר הנמכר בדקה ה''ז חייב אפי' לא מכר לו אלא סאה ורובע צריך לעשר אותו הרובע. כלומר דסאה מדה גסה היא ורובע הקב מדה דקה היא והכל לפי ענין מדידת המקח הוא וכדמפרש ר' זעירא:
אמר ר' זעירא חשבון שכר ביניהן. בין המוכר ובין הלוקח וחושבין מי הוא המשתכר במדידה:
מדד לו סאה לענין רבעין כלומר אם הלוקח בא וביקש תתן לי כמה רבעין כל רובע בכך וכך וצירף המוכר את הרבעין ומדדן במדת סאה והמותר שלא עלו למדת סאה נתן לו במדת רבעין:
הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש. שהרי בכאן המוכר משתכר במדה שאילו מדד לו הכל רבעין רבעין היה הלוקח משתכר ועכשיו שצירף אותן לסאה ומדדן בפעם א' בסאה המוכר הוא משתכר והיינו דקאמר ר' ישמעאל אפילו לא מכר לו אלא סאה ורובע כלומר אותו הרובע שהיה יותר על הסאה מדדו ברובע ולא מדד לו במדת סאה כ''א הרבעין העולין במדת סאה אפ''ה צריך לעשר הכל שהרי הוא משתכר וזהו דמסיים צריך לעשר אותו הרובע כלומר דכמו שמכר לו אותו הרובע בלבד דמדה דקה היא וחייב בדמאי כך צריך לעשר גם להסאה שאע''פ שמדה גסה היא מ''מ הרי הוא משתכר במדה במה שמדד לו הרבעין בסאה:
מכר לו רבעים לענין סאה. כלומר אם להיפך הוא שהלוקת ביקש ממנו תמכור לי סאה בכך וכך והלך זה ומדד לו הכל ברבעין רבעין ונמצא הלוקח הוא המשתכר במדה כדרך הדבר הנמדד מעט מעט והואיל והוא משתכר הוא צריך שיפריש דמאי והיינו כר' לא בשם ר' יוחנן דהכל הולך לפי השכר ומי שהוא משתכר הוא צריך שיפריש:
רִבִּי לָֽעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה תְּנַיי בֵּית דִּין הוּא הַחֵלֶב מִשֶּׁל טַבָּח וְגִיד הַנָּשֶׁה מִשֶּׁל לוֹקֵח. הִנְהִיג רִבִּי אַבָּהוּ בְקֵיסָרִין שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶן מִשֶּׁל לוֹקֵח. בְּגִין דִּיהֲווֹן מַרְבִּין טַבָּאוֹת.
Traduction
R. Eleazar au nom de R. Oshia rappelle cette autre condition: la perte de la graisse impure doit être supportée par le boucher (115)Il devra rembourser l'équivalent en espèces ou en nature. et celle du nerf sciatique par l’acquéreur. Mais, selon une coutume introduite par R. Abahou à Césarée, les 2 pertes incombent à l’acquéreur (116)Selon le commentaire d'Elie Fulda, cette clause est faite pour que le boucher n'hésite pas à enlever toutes les veines et nerfs interdits à la consommation., afin d’augmenter ainsi le bien qui doit résulter des prélèvements.
Pnei Moshe non traduit
החלב משל טבח. מה שחסר מן המשקל מחמת ניקור החלב משל טבח וצריך למלאות לו המשקל כפי חסרון החלב ומה שחסר מחמת נטילת גיד הנשה החשבון הוא משל לוקח:
שיהיו שניהן משל לוקח. אף החלב בגין דיהון מרבין טבאות. כדי שיהיו מגררין החלב בטוב שלא יחוס הטבח על חסרון המשקל ויבא למעט בניקור החלב. מרבין הוא מלשון המקרא וימררהו ורבו ובאיוב (ט''ז) יסובו עליו רביו ותרגומו יחזרון עליו גררו. חציו. וכן גירא היא מגזרה זו בלשון התרגום שהוא מגרר ומנקב וכן כאן מרבין מגררין:
הדרן עלך אלו דברים
Dmaye
Daf 11b
משנה: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִייִם דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָה דְּמַאי. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מַאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלִין דְּמַאי. גַּבָּאֵי צְדָקָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִין נוֹתְנִין אֶת הַמְעוּשָּׂר לְשֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מְעוּשָּׂר לִמְעַשֵּׂר נִמְצְאוּ כָּל אָדָם אוֹכְלִין מְתוּקָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים 11b גּוֹבִין סְתָם וּמְחַלְּקִין סְתָם וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן.
Traduction
On donne à manger de ces fruits douteux (117)''On accorde cette facilité, afin de stimuler la charité. (Berakhot 47a); (Shabat 124b); (Eruvin 17b); 31a.'' aux pauvres et troupes en campagne (118)''Le terme AK)NIA rappelle évidemment le grec Xenios qui signifie littéralement: hôtes, étrangers. Ici, il s'agit de soldats (Pessahim 35b);( Suka 35a).''; R. Gamliel en donnait aussi à manger à ses ouvriers (pauvres). Ceux qui distribuent les secours aux pauvres donnent, selon Shammaï, ce qui est affranchi de la dîme à celui qui ne la prélèverait pas spontanément, et ce qui n’est pas libéré à celui qui prélève la dîme (119)D'après l'école de Schammaï, il n'est pas même permis aux pauvres de consommer des produits soumis au Demaï.; de cette façon, chacun mange des produits dûment acquittés. Selon les sages au contraire, l’encaissement ainsi que la distribution se font sans enquête (sans se soucier des prélèvements accomplis ou non), et on laisse chacun libre de se mettre en règle sous ce rapport.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי. האורחין ואפי' הן חברין וצריך להודיען שהוא דמאי והעני והאורח אם רצה לתקן מתקן. ואית דמפרשי חיל המלך עכו''ם שמוטל עליהם לפרנסן ובגמרא פליגי בה:
ר''ג היה מאכיל את פועליו. עניים דמאי ואין הלכה כרבן גמליאל דכיון שחייב במזונותיהן נמצא פורע הוא את חובו בדמאי:
גבאי צדקה. הגובין מיני מאכלין ומחלקין לעניים:
נותנין את המעושר למי שיודעין שאינו מעשר ואת שאינו מעושר למעשר ומוסיפין לו בכדי מעשרותיו ובית שמאי לטעמייהו דסבירא להו אין מאכילין את העניים דמאי:
גובין סתם. ואין צריכין לידע אם מעושר או לא ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן כדאמרי' ברישא דמתני':
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹנָה מַתְנִיתִין בַּעֲנִיֵּי חֲבֵרִים וּבְאַכְסַנְיָה כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. תַּנִּי מַעֲשֶׂה בְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָלַךְ אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְרוֹר חַיִל וְהָיוּ אוֹתָן בְּנֵי הָעֲייָרוֹת מְבִיאִין לָהֶן פֵּירוֹת. אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אִם לָנוּ כָּאן חַייָבִין אָנוּ לְעַשֵּׂר. וְאִם לָאו אֵין אָנוּ חַייָבִין לְעַשֵּׂר. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בַּעֲנִיֵּי עַם הָאָרֶץ הִיא מַתְנִיתָא. אִם אָמַר אַתְּ בַּעֲנִיֵּי חֲבֵירִים נִמְצֵאת נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ. מַה מְקַייֵם רִבִּי יוֹסֵי לְאַכְסַנְייָה כְּהָדָא דְתַנִּי הַגָּרִים עִמָּכֶם לְרַבּוֹת אֶת הָאַכְסַנְייָה. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר זוּ אַכְסַנְיָה שֶׁל גּוֹי.
Traduction
R. Yona dit: il ne peut être question dans notre Mishna que de compagnons pauvres (qui rédimeront les produits douteux); quant aux hôtes ou soldats (120)''Cf. Même série, (Maasserot 2,3), Babli, (Eruvin 17b); (Ketubot 65a) (Sanhedrin 32b).'', il en est comme l’a dit R. Josué, qui raconte le fait suivant: lorsqu’il suivait R. Yohanan ben Zaccaï, se rendant tous deux à l’armée (121)''Au lieu d'admettre la version de l'édition de Venise, M. Neubauer (p. 68) lit ici Beror-Haïl, comme l'a l'éd. d'Amsterdam, et il ajoute: '''' c'était la résidence de R. Yohanan vers l'époque où Gamaliel il était à Yabneh ''''.'', les habitants des villes par où ils passaient leur apportaient des fruits à manger. —Si nous passons ici la nuit, dit R. Josué, nous sommes tenus de prélever les dîmes (parce qu’en ce cas nous faisons élection de domicile et ne sommes plus de simples passagers); au cas contraire, nous en sommes dispensés. Selon R. Yossé, il peut être question, dans notre Mishna, même de pauvres qui sont du vulgaire; car, sans cela, ce serait fermer la porte à ceux qui ne sont pas compagnons (et ils pourraient mourir de faim). S’il en est ainsi, à quoi bon, selon R. Yossé, l’avis sur les hôtes? Voici ce qu’il répond: comme il est écrit (Lv 25, 45) des fils d’indigènes qui séjournent parmi vous, vous pourrez acheter, etc. (et qu’il y a là un pléonasme), on comprend dans cette expression les hôtes (assimilés aux pauvres). Selon R. Eliezer, on y comprend les hôtes païens (comme ils ne sont pas soumis aux devoirs de la dîme, on peut leur donner des fruits sujets au doute, et d’eux parle la Mishna).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתני' בעניים. כשהן חבירים וכן באכסני' ור' יהושע דאמר דוקא אם לא לנו שם ואם לנו חייבין לעשר כדתני בתוספתא דמעשרות (פ''ב) מעשה וכו' לברור חיל:
בעניי עם הארץ היא מתני'. שנותנין גם לעניי ע''ה שאם אתה אומר בעניי חבירים דוקא שיודעים הדין שאם לנו חייבין לעשר נמצאת נועל דלת בפני ע''ה שעניי ע''ה לא יתנו להם:
מה מקיים ר' יוסי לאכסנאי. היאך הוא מפרש לאכסנאי דלדידיה מאי אשמעינן בהא דהניחא לר' יונא הא קמ''ל דעניים דומיא דאכסניא דמסתמא בחבירים איירי ולהכי קתני לתרוייהו אלא לר' יוסי לענין מאי תני נמי אכסניא וקאמר כהדא וכו' וה''נ באכסניא של עכו''ם שמוטלת עליהן והא קמ''ל דלא הוי כפורע חובו בדמאי:
תַּנִּי צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה דּוּ אָמַר בַּעֲנִיֵּי חֲבֵירִים הִיא מַתְנִיתָא נִיחָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי דּוּ אָמַר בַּעֲנִיֵּי עַם הָאָרֶץ הִיא מַתְנִיתָא אֲפִילוּ מוֹדִיעוֹ מַהוּ מוֹעִיל. בִּפְנֵי אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְתַקֵּן.
Traduction
On a enseigné qu’en distribuant de tels produits aux pauvres ou aux hôtes, il faut leur faire pat des doutes que l’on éprouve (afin que ceux qui le désirent puissent remplir les devoirs prescrits à cet égard). Selon l’avis de R. Yona, qui dit que dans notre Mishna il est question de pauvres ayant le grade de compagnon, on fait bien de prévenir (l’avertissement les engagera à prélever les parts légales); mais selon R. Yossé, qui admet qu’il peut s’agir dans la Mishna même de pauvres qui sont du vulgaire, à quoi servira ledit avertissement? C’est que, fut-il répondu, comme il est admis que la plupart des gens du vulgaire prélèvent les dîmes (122)Sur ces sortes de présomptions légales, voir le travail de Freudenthal dans le recueil Monatschrift, année 1860, p. 299., pour une personne qui s’en abstiendrait l’avertissement sera utile (123)Plus haut: (1,3), fin, l'on se sert du même raisonnement et des mêmes expressions..
Pnei Moshe non traduit
תני צריך להודיע. להם שהוא דמאי וכך שנוי הוא בתוספת' (פ''ב) חבר שהיה מוכר משפיע ומתוקן ונזדמן לו דבר שהוא דמאי צריך להודיע שכל דבר שהוא דמאי צריך להודיע:
ניחא. שהן אם ירצו לתקן יתקנו אלא לר' יוסי דהוא אמר בעניי ע''ה ג''כ מיירי וכי מה מועיל שמודיע להן הרי הם אינם מתקנים דמאי. בפני אחר. דאפ''ה צריך להודיע מפני האחר שהוא רואה שנותנין להם וכדי שידע שאינו מתוקן ולא יאכל הוא מזה עד שיתקן:
אָמַר רִבִּי מָנָא הָדָא אָֽמְרָה אִילֵּין דִּיהֲווֹן בְּבֵיתִין אָסוּר לִיתֵּן מִדְּמֵי שְׁבִיעִית שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא פוֹרֵעַ חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. כְּהָדָא דְתַנִּי אֶחָד שְׁבִיעִית וְאֶחָד מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין נִפְרָעִין מֵהֶן מִלְוֶה וְחוֹב. וְאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן שׁוֹשְׁבִינוּת. וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן תַּשְׁלוּמִין. וְאֵין פּוֹסְקִין מֵהֶן צְדָקָה לָעֲנִייִם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל מְשַׁלְּמִין לָהֶן דָּבָר שֶׁל גְּמִילוּת חֶסֶד. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ.
Traduction
Ces prescriptions prouvent, dit R. Mena, qu’aux gens qui viennent, par association, manger tour à tour chez l’un et l’autre, il n’est pas permis de fournir des produits provenant de la 7ème année de repos, parce que l’on remplit à leur égard une obligation qui n’est pas solvable à l’aide d’une valeur abandonnée (comme celles de la shemita). C’est ainsi que l’on a enseigné (dans la Tossefta à notre chapitre): Ni avec les produits de la 7ème année du repos agraire, ni avec ceux de la seconde dîme (que l’on doit consommer à Jérusalem), l’on ne peut solder un emprunt ou une dette, ni rendre un repas nuptial, ni acquitter un paiement (de réciprocité) ni distribuer l’aumône aux pauvres de la synagogue; mais on peut s’en servir pour une œuvre de complaisance, à la condition d’en faire connaître la provenance au consommateur (pour qu’il puisse se prémunir). R. Gamliel, est-il dit, donnait à manger à ses ouvriers des produits sujets au doute''.
Pnei Moshe non traduit
א''ר מנא הדא אמרה ר' מנא על הא דר' יונה קאי דמפרש למתני' בעניי חבירים וא''כ באכסניא אכסניא ממש הוא לאורח וכהאי דר' יהושע וכדלעיל ולא בעי לפרש אכסניא חיל המלך המוטל עליו משום דסבירא ליה דהוי כפורע חובו מדמאי ועל זה קאמר הדה אמרה אילין דיהבין בביתין. שנוהגין לחלק בבתיהן לעניים אסור ליתן להם מדמי פירות שביעית שיש בידו שאין זה אלא כפורע חובו מדמי שביעית והוי כעושה סחורה בהן:
כהדא דתני. ותניא נמי הכי בתוספתא דשביעית (פרק ז):
ואין עושין מהן שושבינות. כדרך שעושין שנוטל סעודה ודורון לחופת חבירו ואוכל עמו וזה חוזר ועושה ג''כ לזה כשישא אשה וכחוב הוא וכדתנן (בפ''ט דב''ב) שהשושבינות נגבית בבית דין:
ואין משלמין מהן תשלומין. ובתוספתא גריס גמולין והיינו הך שזה אוכל עמו וחוזר חבירו ואוכל עמו ומשלמין גמול זה עם זה והוי נמי כחוב:
ואין פוסקין וכו'. דזהו כמשלם חובו מהן:
אבל משלחין להן כצ''ל. וכן הוא בתוספתא דבר של גמילות חסד ואין זה כחובה מוטלת עליו מותר לשלוח להן וצריך להודיע להן שהוא משביעית שינהגו בהן קדושת שביעית והכא נמי במתני' דקתני מאכילין לעניים דמאי. היינו בתורת גמילות חסד ובשאין מוטלין עליו מיירי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source