'Halah
Daf 22b
משנה: שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׂוּ שְׁינֵי קַבִּין וְנָֽגְעוּ זֶה בַזֶּה אֲפִילוּ הֵן מִמִּין אֶחָד פְּטוּרִין. וּבִזְמָן שֶׁהֵן שֶׁלְאִשָּׁה אַחַת מִין בְּמִינוֹ חַייָב וּשְׁלֹא בְמִינוֹ פָּטוּר. אֵי זֶהוּ מִין בְּמִינוֹ הַחִטִּים אֵינָן מִצְטָֽרְפוֹת עִם הַכֹּל אֶלָּא עִם הַכּוּסְמִין. הַשְּׂעוֹרִין מִצְטָֽרְפִין עִם הַכֹּל חוּץ מִן הַחִטִּין. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר שְׁאָר הַמִּינִין מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה.
Traduction
Lorsque 2 femmes préparent 2 cab de farine et que les 2 pâtes se touchent, fussent-elles de la même espèce, elles restent dispensées de la dîme. Lorsque toutes deux appartiennent à une seule femme, elles sont soumises à l’obligation, si elles sont toutes deux de la même espèce; au cas contraire, elles sont dispensées. Qu’appelle-t-on de la même espèce? Le froment (en pâte) ne peut pas être joint avec toutes les espèces, seulement avec l’épautre. L’orge peut se fusionner avec toutes les espèces, sauf avec le froment. R. Yohanan b. Nouri dit: les autres espèces peuvent être jointes.
Pnei Moshe non traduit
שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה. אפי' הן נושכות זו מזו אין מצטרפין ואפי' הן ממין אחד ומפני שסתם נשים מקפידות זו על זו להכי נקט נשים וה''ה בשני אנשים אם הן מקפידין זה על זה אין מצטרפין וכן אם ידוע הוא שאינן מקפידות אף בשל שתי נשים מצטרפות הכי קאמר בגמרא והא דקתני הכא שני קבין זהו אליבא דהילל פ''ק דעדיות דאמר מקביים לחלה אבל הלכה כחכמים דאמרי חמשת רבעים קמח חייבין בחלה וכסתמא דמתני' דלעיל בפ''ק ובזמן שהן של אשה אחת וה''ה של איש אחד דמסתמא אין מקפיד על שלו שלא יגעו זה בזה וחייב במין במינו כדמפרש במתני' דלקמן וכן אם ידוע שמקפיד שלא יגעו העיסות זו בזו אפי' של חלה אחת או של איש אחד אינן מצטרפות ואפי' במין במינו:
מתני' איזהו מין במינו. שאמרנו במתני' דלעיל דאם העיסות נוגעות ונושכות זו מזו מצטרפין. הן במין במינו:
החטין אינם מצטרפות עם הכל. לא בשעורין ולא בשבולת ושיפון שהן מין שעורין ואין החטים מצטרפות אלא עם הכוסמין בלבד שהכוסמין מין חטים הן ואף מין שעורין לענין שמצטרפין הכוסמין גם עם השעורין ושבולת שועל ושיפון וכדמסיים ואזיל שהשעורין מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים משום שהחטין בעצמן עם השעורין בעצמן ודאי שני מינין הם:
ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינין מצטרפין זה עם זה. ר''י בן נורי לאיפלוגי אתא את''ק בהא דקאמר שהחטין אין מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין וא''כ לדידך השיפון ושבולת שועל אין מצטרפות עם החטים ועלה הוא דפליג וקאמר שאר המינים והן כוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפות זע''ז דכמין אחד חשובין וא''כ כמו דהכוסמין מצטרפות עם החטים כדקאמרת ה''ה נמי אלו שאר המינין והן שיפון ושבולת שועל מצטרפות הן עם החטים דהרי אלו הג' מין אחד הן חשובין וכשם שהכוסמין מצטרפות עם החטים כך השיפון ושבולת שועל מצטרפות עם החטים מלבד החטים והשעורים בעצמם בהא מודינא לך דודאי שני מינין הן והלכה כת''ק:
הלכה: שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׂוּ שְׁינֵי כול'. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן סְתָם אִשָּׁה אַחַת אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת שְׁתַּיִם מַקְפִּידוֹת הֵן. אִשָּׁה אַחַת שֶׁהִיא מַקְפֶּדֶת עָשׂוּ אוֹתָהּ כִּשְׁתֵּי נָשִׁים. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁאֵינָן מַקְפִּידוֹת עָשׂוּ אוֹתָם כְּאִשָּׁה אַחַת. אִם אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת לָמָּה הִוא עוֹשָׂה אוֹתָהּ כִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹנָה בְּשֶׁאֵין לָהּ מָקוֹם לָלוּשׁ. מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה אָמַר הָיָה לָהּ מָקוֹם הֵיכָן לָלוּשׁ וְהִוא עוֹשָׂה אוֹתָן כִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת מַקְפֶּדֶת הִיא. נָקִי וְקֵיבָר מַקְפֶּדֶת הִיא. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר שְׁתֵּי דֵיעוֹת עָשׂוּ אוֹתָן כִּשְׁתֵּי נָשִׁים. שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא בָּעֵי אֲפִילוּ רוֹצוֹת.
Traduction
Yohanan dit: en thèse ordinaire, lorsqu’une femme pétrit 2 pâtes, il lui est indifférent qu’elles se collent ensemble: mais 2 femmes pétrissant chacune leur pâte n’aiment pas que celles-ci se joignent. Lorsqu’une femme tient à ce que ses 2 pâtes ne se joignent pas, celles-ci sont considérées comme étant à 2 personnes; et de même lorsque 2 femmes sont indifférentes à ce que les pâtes se joignent, elles sont considérées comme étant à une seule personne. Mais s’il est dit qu’une femme ne se préoccupe pas de savoir si ses 2 pâtes se joignent ou non, pourquoi les pétrit-elle à 2 reprises différentes? C’est que, dit R. Yona, il s’agit du cas où elle n’a pas assez de place pour pétrit le tout en une fois. Cet avis de R. Yona a été aussi exprimé de cette façon: si elle a assez de place pour pétrir les 2 cabs en une fois et qu’elle s’y livre à 2 reprises, c’est une preuve qu’elle a souci de ne pas laisser les 2 pâtes se joindre. De même, la femme très propre et soigneuse tient à ce que les 2 pâtes ne se joignent pas. R. Eliézer dit: lorsque 2 femmes sont divisées d’opinions (et ne s’entendent pas, quoiqu’elles travaillent ensemble), elles ont souci que leurs pâtes ne se touchent pas. Samuel b. Aba ajouta qu’elles peuvent être divisées tout en consentant à pétrir ensemble.
Pnei Moshe non traduit
גמ' אמר ר' יוחנן סתם אשה אחת וכו'. כדפרישית במתני':
אם אינה מקפדת. לדידך דאמרת דאשה אחת שהיא מקפדת עשו אותה כשתי נשים ומתני' באשה אחת שאינה מקפדת על העיסות אם נוגעות זו בזו מיירי ואם אינה מקפדת למה היא עושה אותה בשני מקומות ולא הכל בעיסה אחת:
בשאין לה מקום ללוש. את כל השיעור כאחד:
מילתיה דר' יונה אמר. כלומר ש''מ ממילתיה דר' יונה דמוקי לה בשאין לה מקום ללוש אם כן אם היה לה מקום ללוש את כל השיעור כאחד ואעפ''כ היא עושה אותן בשני מקומות מסתמא מקפדת היא שלא יגעו העיסות זו בזו וקמ''ל דסמכינן אהאי מילתא לדון אותה דמסתמא מקפדת היא:
נקי וקיבר מקפדת היא. כלומר אפי' באשה אחת במין אחד אם עיסה אחת מפת נקי והשנייה מפת קיבר מסתמא מקפדת היא ואפי' בשאין לה מקום ללוש את שתיהן כאחת:
שתי דיעות עשו אותן כשתי נשים. כלומר ונשים דתנינן לאו דוקא אלא ה''ה בשני אנשים והם שתי דיעות שידוע הוא שדיעות מחולקות להם אין מצטרפין וכדפרישית במתני' ומשום דר' יוחנן לא פירש לזה בהדיא להכי מפרש לה ר' אלעזר:
שמואל בר אבא בעי אפי' רוצות. כלומר הא דאמרינן דבשתי נשים שמקפידות הן אינן מצטרפות אי נימא אפי' רוצות הן עכשיו שיתערבו העיסות ביחד לא מהני משום דבתחלת עשייתן מסתמא היו מקפידות או דילמא מכיון שהן רוצות עכשיו שיתערבו מהני ומצטרפות הן ולא איפשיטא:
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן חִיבּוּר בַּחַלָּה וְאֵינָן חִיבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. חִיבּוּר בִּטְבוּל יוֹם וְאֵינָן חִיבּוּר בְּחַלָּה. חִיבּוּר בְּחַלָּה דְּתַנִּינָן בִּזְמָן שֶׁהֵן שֶׁלְאִשָּׁה אַחַת מִין בְּמִינוֹ חַייָב וּשְׁלֹא בְמִינוֹ פָּטוּר. וְאֵין חִיבּוּר בִּטְבוּל יוֹם דְּתַנִּינָן תַּמָּן הַמְּכַנִּיס חַלּוֹת עַל מְנָת לְהַפְרִישׁ וְנָֽשְׁכוּ בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים חִיבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינָן חִיבּוּר. בִּטְבוּל יוֹם דְּתַנִּינָן תַּמָּן בָּשָׂר הַקֹּדֶּשׁ שֶׁקָּרַם עָלָיו הַקּוּפָה. הָא שְׁאָר כָּל הַקּוּפָה חִיבּוּר וְאֵין סוֹפוֹ לְחֹתְכוֹ. וְאֵינָן חִיבּוּר בְּחַלָּה דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָעוֹשֶׂה עִיסָּה עַל מְנָת לְחַלְּקָהּ בָּצֵק פְטוּרָה מִן הַחַלָּה.
Traduction
Certains objets sont considérés comme unis pour la halla, non pour le contact de l’homme purifié le même jour; d’autres sont au contraire unis sous ce dernier rapport, non au point de vue de la halla. Ainsi, les uns sont joints pour la halla, comme dit notre Mishna: ''Lorsqu’elle appartiennent à une seule femme, elles sont soumises à l’obligation, si elles sont toutes deux de la même espèce; au cas contraire, elles sont dispensées''; mais ils ne sont pas joints au point de vue de la pureté pour l’homme purifié, comme il est dit (105)(Tevul Yom 1, 1): ''Lorsqu’on apporte des pains consacrés posés l’un sur l’autre et qu’ils se trouvent collés ensemble, au lieu d’être isolés, leur jonction est formelle, selon Shammaï, par rapport au cohen purifié le même jour qui les toucherait et rendrait le tout impur; selon Hillel, on ne les considère pas comme joints''. D’autre fois, on les considère comme joints au point de vue du contact impur, comme il est dit après (106)Ibid. 2, 5.: ‘Lorsqu’autour de la viande sacrée il s’est formé une gelée et qu’un cohen purifié du jour ait touché à cette dernière, les morceaux mêmes de viande restent permis, étant détachés d’elle; mais s’il a touché la viande, le tout devient interdit comme étant joint''; donc toute la gelée est considérée comme jointe, quoiqu’elle sera certainement divisible au feu; tandis que, dans les mêmes conditions, il n’y pas de jonction pour la halla, puisque R. Yohanan a dit: lorsqu’on pétrit une pâte avec l’intention de la répartir avant la cuisson, la halla n’est pas due.
Pnei Moshe non traduit
יש דברים שהן חיבור בחלה. לענין חיוב חלה חיבור הן ואין נידונין כחיבור לענין נגיעת טבול יום וכדמפרש ואזיל ויש דברים שהן בהפך:
חיבור בחלה. היינו כדתנינן הכא דבשל אשה אחת ומין במינו הוי חיבור ואינן חיבור בטבול יום כדתנינן תמן בריש מס' טבול יום המכניס חלות שעשה מעיסה אחת ומניחן זו על זו ועל מנת להפרישן ולהבדילן אח''כ ונשכו זו מזו ב''ש אומרים וכו' וב''ה אומרים אינן חיבור ומתני' סתמא קתני דמשמע אפי' הן של אשה אחת ומין אחד אינן חיבור לב''ה שאם נגע טבול יום באחת מהן לא נפסלו האחרות:
בטבול יום. כלומר ויש דברים שהן נחשבין חיבור לענין נגיעת טבול יום ואינן חיבור לחיוב חלה כדתנינן תמן בפ' שני דטבול יום בשר הקודש שקרם עליו הקיפה והן המרק והתבלין והשומן שקפאו עליו ונעשו כמין קרום ונגע טבול יום בקיפה חתיכות מותרות דאין הקרום חיבור לחתיכות ומדקתני חתיכות מותרות משמע הא שאר כל הקיפה חיבור הוא ואע''פ שלא נגע אלא במקצת ואמאי ואין סופו לחתכו בתמיה א''נ מסיפא דהתם מדייק דקתני נגע בחתיכה חתיכה וכל העולין עמה חבור זה לזה ואמאי וכי אין סופו להפרידן וכן הוא בשאר כל הקיפה והיינו הך ואפילו הכי חיבור הן בטבול יום משום דמיהת עכשיו הן כגוש אחד ואלו בחלה בכה''ג לא הוי חיבור ואינן חייבין בחלה כדאמר ר' יוחנן לעיל בפ''ק בהל''ח העושה עיסה על מנת לחלקה בצק אח''כ בפחות פחות מכשיעור פטורה מן החלה ואע''ג דבתחילה היה כשיעור בהעיסה וש''מ דיש בזה מה שאין בזה:
הָיָה צָרִיךְ לִתְרוֹם אַרְבַּע חָמֵשׁ חָבִיּוֹת מִן הַבּוֹר מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַל פִּי הַבּוֹר וְאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה. וְכֵן הַשְּׁנִייָה וְכֵן הַשְּׁלִישִׁית דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רִבִּי אוֹמֵר מַעֲלֶה כוּלָּן עַל פִּי הַבּוֹר וְאוֹמֵר הֲרֵי אֵילּוּ תְרוּמָה. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר מָאן דְּאָמַר מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַל פִּי הַבּוֹר טֵבֵל בָּטֵל בְּרוֹב. וּמָאן דְּאָמַר מַעֲלֶה כוּלָּן 22b עַל פִּי הַבּוֹר אֵין הַטֵּבֵל בָּטֵל בְּרוֹב. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הַקֵּיף בֵּינֵיהֶן. מָאן דְּאָמַר מַעֲלֶה כוּלָּן עַל פִּי הַבּוֹר תּוֹרֵם מִן הַמּוּקָּף. וּמָאן דְּאָמַר מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַל פִּי הַבּוֹר אֵין תּוֹרֵם מִן הַמּוּקָּף. רִבִּי שְׁמוּאֵל רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מַחֲלִיף מָאן דְּאָמַר מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַל פִּי הַבּוֹר תּוֹרֵם מִן הַמּוּקָּף. וּמָאן דְּאָמַר מַעֲלֶה כוּלָּן עַל פִּי הַבּוֹר אֵין תּוֹרֵם מִן הַמּוּקָּף. אָמַר לֹו רִבִּי זְעִירָה וְאֵינוֹ מְעוּרָב עַל יְדֵי גִידִין.
Traduction
Si l’on doit prélever 4 ou 5 tonneaux d’oblation se trouvant dans un fossé et que l’on ne peut pas les exhausser tous à la fois, on monte le premier tonneau au bord de la fosse en disant que c’est de l’oblation, et ainsi de suite pour les suivants (sans craindre que la suite se trouve annulée par la majeure partie profane). Tel est l’avis de R. Simon b. Gamliel; selon Rabbi, c’est après les avoir tous élevés au bord du fossé que l’on proclame l’oblation. On a cru devoir expliquer ainsi leurs avis: le premier dit d’indiquer l’oblation de suite, dès son élévation hors du fossé, parce qu’il est d’avis que le produit inaffranchi peut devenir nul par la majorité; tandis que son interlocuteur est d’avis de les exhausser d’abord tous, parce qu’il n’admet pas l’annulation. Non, dit R. Abahou au nom de R. Yohanan, c’est la question d’avoisinement qui les divise: celui qui dit de les exhausser tous prescrit de prélever l’oblation sur ce qui avoisine (considérant tous ces apports comme un seul); l’autre au contraire prescrit de désigner l’oblation dès le 1er tonneau apporté, parce que ce ne serait plus du voisinage si l’on attendait que tous soit monté (le dernier seul étant voisin). Selon R. Samuel ou R. Abahou au nom de R. Yohanan, c’est l’inverse: celui qui dit de prélever l’oblation dès que le 1er tonneau est monté, le prescrit afin de libérer ce qui est bien voisin; l’autre dit de les monter tous au préalable, parce qu’il a moins souci du voisinage. Toutefois, remarqua R. Zeira, la partie inaffranchie et la profane sont comme reliées par des fils et très voisines.
Pnei Moshe non traduit
היה צריך לתרום וכו'. סיפא דהתוספתא דהתם היא מי שהיו לו חביות של יין בבור והיה צריך להפריש עליה' תרומה ד' או ה' חביות כפי שהוח רגיל לתרום ובתוספתא שם גריס היה צריך להפריש מעשר או מחמש עשרה וכו' והיינו הך שצריך להפריש לפי מה שיש לו. מעלה את הראשונה וכו' דברי רשב''ג דס''ל דיכול להפריש מקצת מקצת תרומה עד שישלים שיעורה ורבי אומר שצריך להעלות את כולן לפי מה שצריך להפריש וקורא עליהן שם תרומה ביחד דס''ל דאינו יכול להפריש תרומה במקצת מקצת:
הוון. בני הישיבה בעיי מימר גם על הך סיפא דפליגי בהאי פלוגתא דר''י ודר''ל דלעיל דמ''ד דמעלה אחת אחת וקורא לשם תרומה לזו אחר זו משום דס''ל דטבל בטל ברוב והלכך אם לא נקרא שם תרומה עד שיעלה את כולן מה שצריך לתרום חוששין אנו שמא אחר שיפריש הרוב מהן לתרומה יניח המועט הנשאר בהן שיתבטלו ברוב ואידך לא חייש להכי וכו'. ומיהו נראה דאיפכא צריך להיות לפי הך דלעיל בדלעת ונתחלף הגי' וה''ג דמ''ד מעלה את כולן על פי הבור הטבל בטל ברוב ומ''ד מעלה את הראשונה על פי הבור אין הטבל בטל ברוב. דלמ''ד מעלה את כולן משום דחייש דאם לא יעלה את כולן אפשר אחר שיעלה הרוב מהן לשם תרומה ישאר המיעוט מהן בבור והן טבל שיתבטלו ברוב החביות של חולין בבור אבל משיעלה כולן הראוין לתרומה ויקרא עליהן שם תרומה אין תרומה בטלה ברוב וליכא למיחש להכי ואידך ס''ל דמעלה אחת אחת וקורא שם תרומה דלא חייש שישאר המיעוט בבור להתבטל דאין הטבל בטל ברוב וגי' זו עיקרית למאי דס''ד דהוון בעיי מימר וקאמר ר' אבוהו בשם רבו יוחנן דלא היא אלא היקף ביניהון אם מעכב הוא מה שאמרו חכמים שצריך לתרום מן המוקף או לא דמ''ד מעלה כולן על פי הבור תורם מן המוקף כלומר דה''ק אינו קורא שם תרומה על אחת אחת שמעלה אותה שתהא תרומה על אותן שבבור דזה לא הוי מן המוקף הלכך צריך שיעלה את כולן מה שיש בבור ותורם עליהם כדי שיהא תורם מן המוקף ומ''ד מעלה את הראשון מן הבור ס''ל דאין תורם מן המוקף כלומר דלא אמרו מן המוקף אלא למצוה בעלמא והלכך אפי' לא העלה אלא אחת מהן וקרא עליה שם תרומה אין בכך כלום:
ר' שמואל. קיבל מר' אבוהו בשם ר' יוחנן דמחליף את הדבר ואיפכא הויא בענין דאוקי פלוגתייהו והכי פליגי דמ''ד מעלה את הראשונה על פי הבור תורם מן המוקף כלומר דס''ל דזה הוי כמו דתורם מן המוקף משום דסתם חביות שמעלין אותם מן הבור עדיין פתוחות הן ואין מדרך לסתום אותם אלא למעלה והלכך ס''ל דהוי כתפוסה אחת ואע''פ שאין כולן למעלה וכהאי דתנינן לעיל במעשר שני ותורם מאחת על הכל ואידך דקאמר מעלה כולן על פי הבור אין תורם מן המוקף כלומר דס''ל דאי לאו הכי אלא שתורם עד שלא יעלה את כולן נמצא אין זה תורם מן המוקף דהוי כזה בבית וזה בעליה דלא הוי מן המוקף:
א''ל ר' זעירא ואינו מעורב ע''י גידין. הך דר''ז לעיל היא שנויה בהל''ד דר' בון הקשה לו בהאי דהתם דאם יש בשל ישראל כשיעור וכו' והשיב לו כן ולא שייך מילתיה לכאן ואפשר דהש''ס מייתי ליה הכא לסייוע להאי מ''ד דסובר דהוי כמן המוקף הואיל ופתוחות הן וזה הוא כסברא דר''ז דלעיל דהשיב כך לר' בון דהלא מעורב הוא ע''י גידין וחוטין הנמשכין ממנה וה''נ מכיון דפתוחות הן מסתמא נמשך חוט הקילוח מהן כשמעלה אותן מן הבור והוי כמחוברין כולן זע''ז וה''ז כתורם מן המוקף:
הדרן עלך אוכלין עראי
'Halah
Daf 23a
משנה: שְׁנֵי קַבִּין וְקַב אוֹרֶז וְקַב תְּרוּמָה בְאֶמְצַע אֵינָן מִצְטָֽרְפִין. דָּבָר שֶׁנִּיטְּלָה חַלָּתוֹ בְאֶמְצַע מִצְטָֽרְפִין שֶׁכְּבָר נִתְחַייֵב בַּחַלָּה. קַב חָדָשׁ וְקַב יָשָׁן שֶׁנָּֽשְׁכוּ זֶה בְזֶה רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יִטּוֹל מִן הָאֶמְצַע. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר חַלָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ חַלָּה. שְׁנֵי קַבִּין שֶׁנִּיטְּלָה חַלָּתָן שֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְחָזַר וַעֲשָׂאָן עִיסָה אַחַת רִבִּי עֲקִיבָה פוֹטֵר וַחֲכָמִים מְחַייְבִין נִמְצָא חוּמְרוֹ קוּלּוֹ.
Traduction
Si entre 2 pâtes d’un cab (de l’une des 5 sortes de blé), il se trouve un cab de riz (qui les touche), ou même mesure d’oblation sacerdotale, on ne les réunit pas. S’il y a au milieu un objet dont la Halla a déjà été prélevée, on les réunit, parce que cet article était déjà soumis à l’obligation de la Halla. Lorsqu’un cab de pâte de blé nouveau touche à un cab d’ancien (107)Cf. (Terumot 1, 5), il faut, selon R. Ismaël, prendre la Halla au milieu (de façon à libérer le tout); les autre sages l’interdisent. Si l’on prend la Halla de l’un des cabs, elle est valable (108)A condition de compléter la quantité nécessaire. En ce cas, la Halla a une valeur anticipée., selon R. aqiba; selon les autres sages, elle est nulle (la pâte, à ce moment, n’ayant pas la grandeur). Lorsqu’on a pris la Halla séparément sur 2 pâtes chacune d’un cab et qu’ensuite on les réunit en une seule pâte, on est dispensé, selon R. aqiba, d’un nouveau prélèvement (la 1re étant valable); selon les autres sages, elle est due. Il se trouve donc que l’avis sévère de R. aqiba (qui admet la valeur de la Halla pour chaque cab) est cause de sa condescendance en ce dernier cas (et il dispense d’un nouveau droit).
Pnei Moshe non traduit
מתני' שני קבין. מן הצדדים וקב של אורז או של תרומה באמצע אין הצדדים מצטרפין לשיעור חלה לפי שמפסיק דבר שאינו חייב בחלה ביניהן אבל אם דבר שניטלה חלתו הוא באמצע מצטרפין הצדדין שזה האמצעי כבר נתחייב מיהת בחלה ולפיכך לא חשיב הפסק לענין צירוף הצדדין:
מתני' קב חדש וכו'. ר' ישמעאל אומר נוטל החלה מן האמצע והוי ליה כתורם משתיהן וחכמים אוסרין כדקאמר טעמא בגמרא דאי אמרת דהוי חלה אתי למימר נמי גם לענין תרומות ומעשרות כן ויהיו תורמין ומעשרין מן החדש על הישן ואסור כדתנן לעיל בפ''ק דתרומות:
הנוטל חלה מן הקב ר''ע אומר חלה. לכשישלים אח''כ לכשיעור הוי חלה למפרע וחכמים אומרים אינה חלה דבשעת הפרשה לא היה כאן שיעור חיוב חלה:
שני קבין וכו'. וחזר ועשאן עיסה אחת ר''ע פוטר מלהפריש עכשיו לפי שכבר הפריש החלה מכל אחת בפני עצמה והשתא הויא חלה הראשונה למפרע חלה וחכמים מחייבין דחלה ראשונה לאו כלום היא:
נמצא חומרו של ר''ע. דמחמיר בנוטל חלה מן הקב וקאמר דהוי חלה הוא קולו כאן דבשביל כך פוטר הוא מלהפריש בחזר ועשאן עיסה אחת והלכה כחכמים דר' ישמעאל וכחכמים דר''ע:
מַהוּ שִׁייֵרְתָא רַב הוּנָא אָמַר אִם אָמַר אַתְּ הַשִּׁיפוֹן מִין כּוּסְמִין מִצְטָרֵף עִם הַחִיטִּים. שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעַל מִין שְׂעוֹרִין אֵינוֹ מִצְטָרֵף עִם הַחִיטִּים. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר שְׁאָר הַמִּינִין מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה. 23a אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי כָּל הַמִּינִין מִצְטָֽרְפִין זֶה עִם זֶה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּהַךְ תַּנָּייָא בָּֽרְיָא מַה בֵּין נָשׁוּךְ מַה בֵּין בָּלוּל. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוּהּ דְּרִבִּי מַתַּנְיָה בְּשֶׁחִלְּקָן וְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן. נְשׁוּכִין חַייָבִין. בְּלוּלִין פְּטוּרִין.
Traduction
– Quelle sorte reste non énumérée dans la Mishna (§ 2), pour que R. Yohanan à la fin croie devoir en parler spécialement? R. Houna répond: si le seigle est considéré comme une sorte d’épeautre, on peut le joindre au froment; si l’épi de renard est une sorte d’orge, on ne peut pas le joindre au froment. Aussi, R. Yohanan b. Nouri dit que les autres espèces peuvent être jointes. Selon une autre version attribuée à R. Yohanan, il aurait dit que toutes les espèces (même le froment ou l’orge) peuvent être jointes. D’après cette version externe (en dehors de la Mishna) comment justifier la réponse faite plus haut (1,1) à l’objection de ce que la présente Mishna semble contredire l’assertion émise plus haut (1, 1), où il est dit qu’il y a une différence à établir entre les pâtes collées seulement ensemble (ce qui ne serait pas une jonction) et celles pétries ensemble (dont la jonction est formelle)? A quoi bon cette différence s’il est aussi admis ici que toutes les sortes peuvent être jointes? Il y a une différence, répond R. Judan père de R. Matnia, au cas où après avoir pétri une pâte de 2 sortes (chacune d’un cab) on la divise, et qu’ensuite on ajoute un quart à chaque sorte: si elles sont collées, la halla est due; mais lorsqu’elles ont été pétries ensemble, la dispense a eu lieu dès la division en deux, malgré l’addition postérieure.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מהו שיירתה. לת''ק דמתני' בעי שלא הזכיר אלא חטים וכוסמין ושעורין ומהו הדין אליבא דהת''ק בשאר המינין ששייר ולא קתני והן שיפון ושבולת שועל אם מצטרפות הן עם החטים או לא ומשום דקשיא ליה לישנא דהת''ק דבתחיל' קאמר החטים אין מצטרפות אלא עם הכוסמין ולא עם השיפון ושבולת שועל אלמא דשיפון וכוסמין שני מינים הן וכן שבולת שועל וכוסמין והדר קתני השעורין מצטרפות עם הכל והיינו עם הכוסמין ושיפון ושבולת שועל אלמא דכוסמין ושיפון ושבולת שועל כמין אחד הן חשובין וקשיא מילתיה דת''ק אהדדי:
אמר רב הונא אם אומר את וכו' מצטרף עם החטים. בתמיה כלומר ומאי קשיא לך דהיכי ס''ד דאם אומר את דהשיפון מין כוסמין הן כדמשמע מסוף מילתיה דהת''ק ותאמר דג''כ עם החטים מצטרף השיפון כמו דמצטרף עם הכוסמין הא ודאי ליתא דלא קאמר הת''ק שהכוסמין אינן אלא מין החטין אלא אף מין חטים קאמר ומצטרפות הכוסמין עם החטים וכן עם השיפון ושבולת שועל שהן מין שעורין מצטרף ג''כ הכוסמין עמהם שאף ממין שעורין הן אבל לא בשביל כך יצטרף השיפון עם החטים כמו שמצטרף הכוסמין עם החטים דלא דמו אהדדי לפי שהכוסמין נמשכות הן לדמיון החטים וכן לדמיון השעורין אבל לא שאר מינין כך:
שבולת שועל וכו'. כלומר וכן שבולת שועל ודאי מין שעורין הוא ואינו מצרף עם החטים וכך הן השיפון שהן נחשבות מין שעורים ואינן מצטרפות עם החטים אלא שהכוסמין שהן נחשבות למין חטים ומין שעורין והלכך הן בלבד מצטרפות עם החטים וכן מצטרפות הן עם השעורין ושיפון ושבולת שועל וכן אלו הג' מינין מצטרפות הן ביחד כללא דמילתא שאין לך מין שנמשך לכאן ולכאן אלא הכוסמין בלבד שנחשב כמין חטים וכמין שעורין ומצטרף עם החטים וכן מצטרף הוא עם השעורין ושיפון ושבולת שועל אבל אין אחד מאלו הג' מינין שיצטרף עם החטים להת''ק כדאמרן:
ר''י בן נורי וכו'. אית תניי תני אליבא דריב''נ דס''ל דכל המינין מצטרפין זע''ז ואפי' החטים עם השעורין בעצמם ופריך דעל דעתיה דהאי תנא ברא א''כ מה בין נשוך לבלול דהא אמרינן לעיל בפ''ק בהל''א אהא דרמי מתני' אהדדי דלעיל תנינן בריש מכלתין דכל חמשת מינין מצטרפין זע''ז והכא תנינן דדוקא מין במינו ושנינן לעיל כאן בנשוך מתני' דהכא והלכך דוקא במין במינו הוא דמצטרף וכאן בריש מכלתין בבלול בתחילה הקמח ועשה עיסה מכולן ביחד וכל החמשת מינין מצטרפין זע''ז והשתא אליבא דהאי תנא ברא דשני בדריב''ן דכאן ג''כ כל המינין מצטרפין וכי לא מחלק ריב''ן בין נשוך לבין בלול:
א''ר יודן. דהא איכא בינייהו להאי תנא ברא אליבא דריב''ן בשחלקן והוסיף עליהן והיינו למאי דאמרינן בפ' דלעיל בהלכה ה' גבי שני ישראל שעשו עיסה משני קבין בשותפות וחלקו והוסיף אח''כ כל א' וא' על חלקו עד שיהא בו כשיעור דלא מהני כלום ופטורין הן מן החלה לפי שכבר היה להן שעת חובה קודם שחלקו ונפטרו כשחלקו וכיון דנפטרו נפטרו דמכיון דאידחי עיסה זו מחיוב חלה אידחי ולא מהני בה השלמה וכדפרישנא התם לטעמא והשתא קאמר הכא דהאי גוונא הוא דאיכא בין נשוך לבלול להאי תנא ברא אליבא דריב''ן דא עשו בתחילה עיסה מן החטים ומן השעורים בשותפות וכגון שהיו נשוכין שלא עשו העיסה מעורסת ובלולה ביחד אלא שזה עשה קב חטים וזה קב שעורין ונגעו זה בזה עד שישוכו ושוב חלקו והוסיפו כל א' וא' על חלקו לכשיעור דנמצא שהן עכשיו חייבין בחלה דלא קאמר ריב''ן אליבא דהאי תנא ברא דאף חטים ושעורין מצטרפין אפי' בנשוך אלא בזמן שהן של איש אחד כדתנינן לעיל ועלה דמתני' דלעיל הוא דקאי אהאי מתני' איזהו מין במינו שמצטרף בשל איש אחד בנשוך וא''כ כאן דבשל שני אנשים הן אפי' להאי תנא ברא אליבא דריב''ן מודה הוא דלא חל עליהן שעת חובה בתחילה דמכיון דהן שני מינין חלוקין לא נתחייבו בתחילה בנשוך לפי שהן משל שני אנשים והלכך כי חלקו והוסיפו אח''כ כל א' וא' על חלקו לכשיעור חייבין הן בחלה דמעולם לא היתה שעת חובה עליהן בתחילה אבל אם היו בלולין בתחילה ובזה לכ''ע כל המינין מצטרפין הן ואפי' משל שני אנשים וא''כ היה עליהן שעת חובה בתחילה וכשחלקו נפטרו ומכיון שנפטרו נפטרו ואע''פ שהוסיפו אח''כ עליהן פטורין מן החלה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source