'Halah
Daf 18b
משנה: הָעוֹשֶׂה עִיסָּה מִן הַחִיטִּים וּמִן הָאוֹרֶז אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַייֶבֶת וְיוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח. וְאִם אֵין בָּהּ טַעַם דָּגָן אֵינָהּ חַייֶבֶת בַּחַלָּה וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח. הַנּוֹטֵל שְׂאוֹר מֵעִיסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִיסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ אִם יֵשׁ לוֹ פַרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר מוֹצִיא לְפִי חֶשְׁבּוֹן וְאִם לָאו מוֹצִיא חַלָּה אַחַת עַל הַכֹּל. כְּיוֹצֵא בוֹ זֵיתִי מַסִּיק שֶׁנִּתְעָֽרְבוּ עִם זֵיתֵי נִיקּוּף. עִינְּבֵי בָצִיר עִם עִינְּבֵי עוֹלֵלוֹת אִם יֵשׁ לוֹ פַרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר מוֹצִיא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם לָאו מוֹצִיא תְרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּל וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי לְפִי חֶשְׁבּוֹן. הַנּוֹטֵל שְׂאוֹר מֵעִיסַּת חִיטִּים וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִיסַּת הָאוֹרֶז אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַייֶבֶת בַּחַלָּה וְאִם לָאו פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. וְאִם כֵּן לָמָּה אָֽמְרוּ הַטֵּבֵל אָסוּר כָּל שֶׁהוּא מִין בְּמִינוֹ. וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם.
Traduction
Si l’on fait une pâte composée de froment et de riz, et que le goût du blé, domine, l’on devra payer la Halla, et l’on peut s’en servir le 1er soir de Pâques pour remplir le devoir pascal. Si elle n’a pas ce goût, on ne doit pas la Halla, et elle ne peut pas servir pour le devoir pascal. Si quelqu’un enlève la levure d’une pâte dont la Halla n’est pas encore prélevée et qu’il la joint à une autre dont la Halla est prise, au cas où il a encore de quoi se nourrir (par d’autre farine), il faudra restituer la valeur proportionnelle (96)Il complétera la quantité nécessaire à l'obligation et prélèvera la Halla. Cf. Zevahim 78a.; au cas contraire, une seule Halla suffira pour le tout. De même, si des olives de la cueillette (du propriétaire) ont été mêlées à celles du grappillage des pauvres, ou des raisins de la vendange à ceux qui sont égrenés par les pauvres, au cas où l’on a encore de quoi se nourrir (par d’autres produits analogues), il faudra restituer une valeur proportionnelle (pour compléter la mesure); au cas contraire, on ne prélèvera qu’une fois l’oblation et l’oblation de la dîme pour le tout; sur le reste, on prendra proportionnellement la dîme et la 2e dîme. Si l’on prend la levure d’une pâte de froment et qu’on la met dans une pâte de riz (non soumise au droit isolément), au cas où elle a le goût du blé, elle est soumise à la Halla; au cas contraire, elle en est dispensée. Pourquoi alors dit-on (aux §§ précédents) qu’un produit inaffranchi, si petit qu’il soit (97)Cf. Babli, Avoda Zara 73b., cause l’interdit? C’est vrai pour la même espèce (mêlée); mais en cas de mélange avec une sorte différente, cela dépend du goût.
Pnei Moshe non traduit
מתני' העושה עיסה מן החטים ומן האורז. ואורז אינו מתחייב בחלה דלאו מין דגן הוא הולכין בעיסה זו אחר הטעם אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם י''ח בפסח משום מצה בלילה הראשונה ואע''פ שאין בהחיטים כשיעור חיוב חלה ודוקא בחטים עם האורז הוא דאמרו כן וכדאמרינן לעיל בפ''ק בהלכה א' לא שנינו אלא העושה עיסה מן החטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החטים בלבד והכי הויא המסקנא:
מתני' הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה. והיא טבולה לחלה ונתן אותו לתוך עיסה שהורמה חלתה ומעכשיו הטבל מעורב בה:
אם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו עוד עיסה במקום אחר ולא יש בה שיעור חיוב חלה מביא אותה ומצרף אותה עם השאור הזה ומוציא לפי חשבון והיינו שאם יש בעיסה שניה זו שהביא עם צירוף אותו השאור כדי שיעור חיוב חלה נותן את העיסה השניה זו לתוך העיסה שהורמה חלתה כדי שיטול מן המוקף ומפריש מהעיסה השניה שיעור חלה עליה ועל השאור:
ואם לאו. שאין לו עיסה שניה במקום אחר הרי זו העיסה שהורמה חלתה נעשית כולה טבל בשביל השאור שנתן לתוכה שהטבל אוסר בכל שהוא ומפריש חלה אחת על הכל:
כיוצא בו זיתי מסיק. והוא של הבעה''ב המסיק ומלקט את זיתיו וחייבין בתרומה ומעשרות שנתערבו עם זיתי ניקוף והן של עניים המלקטים הגרגרים שנופלים ומלשון כנוקף זית שנים ושלשה גרגרים והן פטורין מתרומה ומעשרות וכן עינבי בציר והן של הבעה''ב עם ענבי עוללות שהן של עניים:
אם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו מאותן פירות במקום אחר וטבולין למעשרות מוציא מהן על אותו טבל שנתערב בו מן החיוב ומן הפטור לפי החשבון של החיוב שבו:
ואם לאו. שאין לו פירות טבולין מאותו המין במקום אחר רואין את המעורב הזה כאלו כולו טבל לפי שהוא מין במינו ואוסר הטבל בו בכל שהוא והדין בהם כך הוא שמוציא ממנו התרומה ותרומת מעשר על הכל דכולו טבל הוא:
והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון כלומר שהרי צריך הוא להפריש בתחילה המעשר ראשון כדי לידע כמה התרומת מעשר שבו וכשמפריש המעשר וכן המעשר שני אחריו מחשב הוא המעשר ראשון לפי חשבון החיוב שבאותו טבל המעורב וזה נותנו להלוי והשאר מעכב לעצמו וכן אם שנת מעשר שני הוא מפריש המעשר שני לפי חשבון החיוב שבו ואם שנת מעשר עני הוא מפריש מעשר עני לפי חשבון החיוב שבו ונותנו לעניים והשאר מעכב לעצמו אלא שהתרומה ותרומת מעשר יש בהן עון מיתה זה הוא שצריך להפריש על הכל לפי שנעשה כולו טבל לכך ונותן אותם להכהן:
הנוטל שאור מעיסת אחיטים. והיא טבולה לחלה ונותן לתוך עיסת האורז הדין הוא בזה שהולכין בה אחר הטעם דאם יש בה טעם דגן חייבת כולה בחלה מפני השאור שהוא טבל המעורב בה ואם אין בה טעם דגן הרי היא עיסת האורז ופטורה מן החלה:
אם כן למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא. כמו ששנינו ברישא דמתני' שאם אין לו פרנסה ממקום אחר נעשית כולה טבל ומוציא חלה אחת על הכל היינו מין במינו אבל מין שלא במינו כדאיירי הכא אין הטבל אוסר אלא בנותן טעם דהא טעמא דאמרינן הטבל אוסר בכל שהוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי יכול הוא לתקנו ולא בטל וזה דוקא במין במינו אבל מין בשאינו מינו אפי' דבר שיש לו מתירין בטל הוא ושיעורו הוא בנותן טעם:
רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר קְרִימָה בַתַּנּוּר. חֲבֵרַייָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר מוֹדֶה רִבִּי עֲקִיבָה לַחֲכָמִים בְּעִיסַּת הֶדְיוֹט שֶׁגִּילְגּוּלָהּ טִיבּוּלָהּ. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי 18b לָֽעְזָר מוֹדֶה רִבִּי עֲקִיבָה לַחֲכָמִים בְּעִיסַּת הֶקְדֵּשׁ שֶׁגִּילְגּוּלָהּ פּוֹטְרָהּ. כַּהֲנָא אָמַר דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה אֵין מֵירוּחַ פּוֹטֵר בִּמְקוֹם הֶקְדֵּשׁ. אוֹמֵר רִבִּי יוֹנָה הָדָא דְכַהֲנָא פְלִיגָא עַל רִבִּי לָֽעְזָר. מָן דִּאָמַר גִּילְגּוּל פּוֹטֵר הַמֵּירוּחַ פּוֹטֵר. וּמָאן דְּאָמַר אֵין גִּילגּוּל פּוֹטֵר אֵין הַמֵּירוּחַ פּוֹטֵר. בְּרַם כְּרַבָּנִין גִּילְגּוּל פּוֹטֵר בִּרְשׁוּת הַגּוֹי אֵין הַמֵּירוּחַ פּוֹטֵר בִּרְשׁוּת הַגּוֹי. וְקַשְׁיָא עַל דְּרַבָּנִין גִּילְגּוּל פּוֹטֵר בִּרְשׁוּת הַגּוֹי אֵין הַמֵּירוּחַ פּוֹטֵר בִּרְשׁוּת הַגּוֹי. שַׁנְייָא הִיא דִּכְתִיב וְכָל מַעֲשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ. וְהָכָא לֵית כְּתִיב מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. מִלֶּחֶם וְלֹא כָל לֶחֶם. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל מִן הָדָא דְרַבָּנִין אֲנָן יָֽלְפִין דְּלֵית הָדָא דְכַהֲנָא פְלִיגָא עַל רִבִּי לָֽעְזָר. כְּמָה דְרַבָּנִין אָֽמְרִין גִּילְגּוּל פּוֹטֵר בִּרְשׁוּת הַגּוֹי אֵין הַמֵּירוּחַ פּוֹטֵר בִּרְשׁוּת הַגּוֹי. כֵּן רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אֵין גִּילְגּוּל פּוֹטֵר בִּרְשׁוּת הַגּוֹי וְאֵין הַמֵּירוּחַ פּוֹטֵר בִּרְשׁוּת הֶקְדֵּשׁ.
Traduction
Selon R. aqiba, est-il dit, tout dépend de la formation de la croûte au four''. Les compagnons d’études disent au nom de R. Eliézer (93)Cf. Babli, Menahot, 67a. que R. aqiba reconnaît comme les autres sages qu’à l’égard d’une pâte profane ordinaire, l’obligation commence lorsqu’on la roule. R. Ila dit au nom de R. Eliézer que R. aqiba reconnaît comme les autres sages qu’à l’égard de la pâte sacrée l’action de la rouler comme telle provoque la dispense de la halla. Cahana dit que, selon R. aqiba, l’action de niveler le monceau de blé ne le dispense pas encore des redevances dans le local des saintetés (il faut des opérations plus décisives). R. Yona dit: cet avis de Cahana conteste celui de R. Eliézer: celui qui admet que le pétrissage entraîne la dispense l’admet aussi pour le nivellement; et celui qui n’admet pas qu’il y ait dispense pour le pétrissage ne l’admet pas non plus pour le nivellement (94)Puisque, selon lui, le nivellement ne dispense pas de l'oblation, la pâte roulée dans le local sacré ne sera pas dispensée de la halla. C'est contraire à R. Eliézer.; tandis que, selon les rabbins, il y a dispense au moment de rouler la pâte lorsqu’elle se trouve en la possession d’un païen, non pour le nivellement. Or, n’y a-t-il pas une contradiction? Les rabbins dispensent de la halla la pâte qui est roulée chez un païen, et pourquoi disent-ils que le nivellement du monceau de blé par le païen n’entraîne pas cette dispense? Là, c’est différent (95)Ci. Ci-dessus, (Maasserot 1, 1), parce qu’il est dit (Lv 27 30): toute dîme de la terre, des semences de la terre (il faut donc payer les redevances sur tous les produits de la terre fussent-ils élaborés par un païen). Mais n’est-il pas écrit: du pain de la terre? (Il ne devrait pas y avoir de dispense pour le pétrissage d’une pâte par un païen)? —Non, parce qu’il est dit: ''du pain'', en partie, non tout (On applique la restriction à exclure la pâte de riz ou de millet, rien au-delà). R. Hanina fils de R. Hillel dit: de ce que les rabbins ont dit, on peut conclure que l’avis de Cahana n’est pas en opposition avec celui de R. Eliézer: ainsi, bien que les autres sages disent qu’il y a dispense pour la pâte roulée chez le païen, il n’y en a pas pour le nivellement dans ces mêmes conditions; de même, R. aqiba dit qu’il n’y a pas de dispense pour la pâte roulée chez le païen, ni pour le nivellement accompli dans le local des saintetés (il n’y a pas de parallélisme forcé entre le nivellement sacré et celui du païen, mais il le compare au roulage du païen).
Pnei Moshe non traduit
ר''ע אומר וכו'. חברייא אמרו בשם ר''א דאע''ג דפליג ר''ע בעיסת נכרי שנתגייר דאין הגלגול טובל לחלה אלא הכל הולך אחר קרימה בתנור מודה הוא בעיסת הדיוט כלומר בשאר עיסה שהיא של הדיוט דגלגולה היא טיבולה לחלה ומשום דחברייא לא אמרו בהדיא מהו הדין בעיסת הקדש אליבא דר''ע בא ר' הילא ואמר אני שמעתי בשם ר''א בהדיא דמודה הוא גם בענין עיסת הקדש דהולכין אחר הגלגול ואם נתגלגלה העיסה ברשות הקדש אע''פ שפדאה אח''כ גלגולה פוטרה מן החלה:
כהנא אמר דברי ר''ע. ממה דשמעינן לדברי ר''ע דאמר במנחות פ' ר' ישמעאל דמותר מנחת העומר חייב בחלה ובמעשרות א''כ ש''מ דס''ל דמירוח הקדש אינו פוטר ממעשרות:
הדא דכהנא. אליבא דר''ע פליגא על ר''א אליבא דר''ע דקס''ד דר' יונה דגלגול ומירוח דין אחד להם כדמסיים ואזיל מ''ד גילגול הקדש פוטר מן החלה מירוח הקדש ג''כ פוטר ממעשרות דאם עריסותיכם לאו דוקא ולא ממעטינן של הקדש א''כ דגנך נמי לאו דוקא ולא ממעטינן מירוח של הקדש ומ''ד אין גלגול הקדש פוטר ס''ל נמי דאין מירוח הקדש פוטר והשתא לר' אלעזר דאמר מודה ר''ע דגלגול הקדש פוטר א''כ לדידיה פוטר ר''ע גם במירוח הקדש וכהנא דאמר דר''ע ס''ל דאין מירוח הקדש פוטר פליג אדר''א אליבא דר''ע ולקמן מסיק לה דלא פליגא הדא דכהנא על הא דר' אלעזר:
ברם כרבנן דר''ע גלגול פוטר ברשות הגוי ואין המירוח פוטר ברשות הגוי. כצ''ל וחסר כאן תיבת ואין כדמוכח מדלקמיה. כלומר אבל לרבנן בענין זה שמעינן דלא מדמו גלגול ומירוח אהדדי דאע''ג דס''ל במתני' דגלגול הנכרי פוטר מן החלה מ''מ לענין מעשרות ס''ל דאין מירוח הגוי פוטר מן המעשרות:
וקשיא על דרבנן גלגול פוטר ברשות הגוי אין המירוח פוטר ברשות הגוי. בתמיה דמאי שנא דאם דגנך לאו דוקא ואפי' דיגון של נכרי חייב א''כ נימא נמי עריסותיכם לאו דוקא:
שנייא הוא. גבי מעשרות דהתורה ריבתה לדיגון נכרי מדכתיב וכל מעשר הארץ וגו' כל שהוא מזרע הארץ ואפי' מירחה הנכרי חייב במעשרות דאל''כ מזרע הארץ למה לי:
והכא. בחלה וכי לית כתיב מלחם הארץ ונימא נמי לרבות אף העיסה שגלגלה הנכרי ומשני מלחם כתיב ולא כל לחם פרט ללחם שגלגל הנכרי להעיסה וכאן לא אייתר הארץ דאתיא לדרשא כדאמרי' בריש פרק דלעיל אליבא דמ''ד לחם הארץ ולא לחם ח''ל:
מן הדא דרבנין. דסברי לחלק בין דין דגלגול לבין דין דמירוח א''כ מעתה אנן ילפין דלית הדא דכהנא דלעיל פליגא על ר''א אליבא דר''ע דכמו דלרבנן לא דמי גלגול למירוח דגלגול הנכרי פוטר בחלה ואין המירוח של הגוי פוטר במעשרות א''כ ה''ה לר''ע כן אין גלגול וכו' כלומר דנהי דשמעינן לר''ע דמתני' דס''ל דאין גלגול הנכרי פוטר בחלה ושמעינן נמי לדידיה בהאי דמנחות דאין מירוח ההקדש פוטר במעשר וכדקאמר כהנא דהיינו טעמיה דר''ע דמנחות מ''מ איכא למימר דבענין גלגול ההקדש דמודה ר''ע דפוטר בחלה משום דלא דמי דין דגלגול לדין דמירוח וא''כ הדא דכהנא לא פליגא על דר''א ולא כדס''ד דר' יונה:
'Halah
Daf 19a
הלכה: מַתְנִיתָא כִּדְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לְעוֹלָם אֵינָהּ חַייֶבֶת עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ דָּגָן כְּשִׁיעוּר. 19a רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רִבִּי הִילָא בֵּין כְּרַבָּנִין דְּהָכָא בֵּין כְּרַבָּנִין דְּתַמָּן אָֽמְרִין עַד שֶׁיְּהֵא רוּבָּהּ דָּגָן וְטַעֲמָהּ דָּגָן. רַב הוּנָא אָמַר טַעֲמָהּ דָּגָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רוּבָּהּ דָּגָן. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב הוּנָא עִירֵב בָּהּ שְׁאָר הַמִּינִין עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ רוּבָּהּ דָּגָן וְטַעֲמָהּ דָּגָן. פָּתַר לָהּ בְּמִינִים אֲחֵרִים. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי הִילָא הַנּוֹטֵל שְׂאוֹר מֵעִיסַּת חִיטִּין וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ עִיסַּת הָאוֹרֶז אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַייֶבֶת בַּחַלָּה וְאִם לָאו פְּטוּרָה. בְּגִין נִתְנוּ דְבַתְרָהּ הַטֵּבֵל אָסוּר כָּל שֶׁהוּא מִין בְּמִינוֹ. שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם.
Traduction
Cet enseignement doit être opposé à l’avis de R. Simon b. Gamliel qui dit: la halla n’est jamais due sur une pâte composée de diverses sortes que lorsqu’elle contient la mesure légale de blé. R. Jacob b. Idi dit au nom de R. Simon b. Lakish que cette opinion sert de règle. R. Ila dit: soit d’après les rabbins d’ici (Palestine), soit d’après ceux d’ailleurs (Babylone), on dit que la majeure partie devra être du blé et que le goût du blé domine. Selon R. Houna, il suffit que le goût du blé domine, sans que ce soit aussi la majeure partie. La Mishna n’est-elle pas en opposition avec R. Houna, puisqu’il est dit: lorsqu’on a mêlé une espèce de légumineux, la dispense subsiste jusqu’à ce qu’il y ait la majorité en blé et que son goût domine? (on voit qu’il faut les deux conditions)? Ce n’est vrai, fut-il répondu, qu’à l’égard des espèces en dehors des 5 sortes énumérées au commencement (I, 1). N’y a-t-il pas un enseignement opposé à l’avis de R. Ila, puisqu’il est dit ci-après (§ 10): ''Si l’on prend la levure d’une pâte de froment et qu’on la met dans une pâte de riz, au cas où elle a le goût du blé elle est soumise à la halla; au cas contraire, elle en est dispensée''. (Ne voit-on pas que tout dépend du goût seulement)? Ce n’est pas absolu et ce n’a été dit que pour la suite: ''L’inaffranchi cause l’interdit pour la même espèce; mais pour le mélange avec une autre sorte, cela dépend du goût''.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתניתא דלא כרבן שמעון בן גמליאל. כצ''ל וכך היא בכל הגירסות הישנות וגי' הספר ט''ס הוא והא דרשב''ג בתוספתא ריש פ''ב מיתניא דס''ל דאין הולכין אחר הטעם ולעולם אינה חייבת עיסת דגן העשויה עם האורז עד שיהא בהדגן כשיעור חיוב חלה בלבד:
בין כרבנין. בין לרבנן דהכא ובין רבנן דבבל סבירא להו בדינא דמתני' עד שיהא בהעיסה רובה דגן וטעם דגן ורב הונא פליג על דר' הילא וס''ל דטעמה דגן בלחוד סגי ואע''פ שאין בה רובה דגן:
מתניתא. ברייתא חדא דאשכחן פליגא על דרב הונא דקתני בהדיא עירב בהעיסה של דגן משאר המינין אינה מתחייבת עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן ומשני פתר לה רב הונא להאי ברייתא דמיירי שנתערב בה ממינין אחרים שאינן מין דגן ולאו דאורז דהא דתנינן במתני' דהולכין בה אחר טעם דגן בלבד דוקא בנתערב חטים עם האורז הוא דשנינו וכדאמרינן בריש מכלתין דלא שנינו אלא חטים עם האורז בדוקא:
מתני' פליגא על ר' הילא. מתני' דסוף פירקין קשיא לר' הילא דקתני הנוטל שאור מעיסת חטים וכו' וסתם שאור של עיסה הניתן לתוך עיסה אחרת אין בה רוב של העיסה אלמא דאין הולכין אלא אחר הטעם בלבד דאי לא תימא הכי אלא דמפרשת גם להאי מתני' דהטעם דגן דקתני לאו דוקא הוא אלא עד שיהא בה גם רובה דגן כדמפרשת למתני' דהכא א''כ קשיא הא תו למה לי ומשני בגין ניתני דבתרה הטבל אוסר בכל שהוא וכו' כלומר לעולם דעד שיהא בה גם רובה דגן וכגון דהשאור של עיסת החטים היא מרובה מכל עיסת האורז ודקשיא לך הא תו למה לי הא שמעי' להא ממתני' דהכא למאי דמפרש לה ר' הילא הא לא קשיא דלא תני להאי מתני' דלקמן אלא בגין דהסיפא דבעי למיתני אבתרה דהטבל דאוסר בכל שהוא במין במינו דוקא ושלא במינו הוא בנותן טעם והיינו אפי' במקום דרוב מן הטבל הוא בעינן נמי עד שיהא בו בנותן טעם והלכך הוא דהדר תני לה גבי עיסת האורז שנתן לתוכה משאור של עיסת חיטים לאשמועינן דלעולם בעינן עד שיהא בה רובה דגן וגם טעמה דגן הואיל ומין בשאינו מינו הוא:
ר' יוסי הוה מסמך לר''ז. שהיה מכתף עליו ובעוד שהלכו שמע ר''ז קליה דר' הילא שהיה יושב ושונה בשם ר' יוחנן דבטעמה דגן בלחוד סגי והיה אומר דגם זה דר' יוסי בשם ר' יוחנן אמר דתרתי בעינן רובה דגן וטעמה דגן ואמר ר' זעירא על הא דר' הילא דמחלפא היא בידיה במה ששונה דר' יוסי בשם ר' יוחנן קאמר הכי ואין זה אלא לחזק דבריו דלעיל דקאמר משמייהו דכולהו רבנין דתרתי בעינן אבל מחליף הוא דברי רבי יוסי משום דסימן הוה לי דרבי יוסי כרב הונא דלעיל ס''ל דבטעמה דגן לחוד הוא דסגי ואלו הוה שמיע ליה לר' יוסי מר' יוחנן כדקאמר ר' הילא לא הוה רבי יוסי פליג על ר' יוחנן רביה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source