'Halah
Daf 17b
הלכה: מָה בֵינָהּ לְעִיסַּת אַרְנוֹנָא. 17b שֶׁמָּה אֵינָהּ חַייֶבֶת בְּחַלָּה. תַּמָּן בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל הוּא שֶׁמָּא יִמְלוֹךְ הַגּוֹי לִיטְּלָהּ. בְּרַם הָכָא לְדַעְתּוֹ הִיא תְלוּיָה.
Traduction
Quelle différence y a-t-il entre la pâte dont il est question (dispensée de la halla) et celle que l’on doit fournir en impôt (89)''Ce terme se retrouve dans Bali, Pessahim 6a; Baba Batra 8a. Cf. Pea 1, 1.'' de vivres, eranon, et qui est soumise au droit de halla? (Pourquoi celle-ci est-elle soumise, quoique remise aussi par un étranger qui l’impose)? Ailleurs, la pâte étant au pouvoir de l’Israélite, il se peut que le païen ne la prenne pas et en veuille soit le montant en argent, soit une autre équivalente (il faut donc donner la halla), tandis qu’ici la pâte est remise par le païen, et il va sans dire qu’il la garde.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מה בינה לעיסת ארנונא. ארנונא היא מס המלך שנוטל העישור מן התבואה ושמא אינה חייבת בחלה בתמיה הא בהדיא תנינן בתוספתא פ''ק עיסת ארנונא חייבת בחלה ואמאי ברישא דמתני' בנכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו פטורה הא כעיסת ארנונא היא שמטיל המלך עליו לעשותה וחייבת בחלה:
תמן. בעיסת ארנונא כל העיסה נחשבת ברשות ישראל מפני דשמא ימלך הנכרי ליטלה כלומר דשמא ימלך המלך ולא יטול ממנו עוסה זו אלא עיסה אחרת אבל הכא לדעתו של הנכרי היא תלויה דבודאי יטול את העיסה שלו ולא יניתנה אצלו ולפיכך היא פטורה:
תַּנֵּי רִבִּי יוּדָה מְלַאי שֶׁלְיִשְׂרָאֵל וּפוֹעֲלִין גּוֹיִם עוֹשִׂין לְתוֹכוֹ חַייָב בְּחַלָּה. מְלַאי שֶׁלְגּוֹי וּפוֹעֲלֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּתוֹכוֹ פָּטוּר מִן הַחַלָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אוּף אֲנָן תַּנִּינָן נָכְרִי שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לוֹ עִיסָּה פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.
Traduction
On a aussi enseigné: lorsque des produits fournis par des israélites sont élaborés par des ouvriers païens, la halla est due; lorsqu’au contraire le produit est aux païens et que des ouvriers juifs y travaillent, la halla n’est pas due. Nous avons appris de même, dit R. Yossé, que lorsqu’un païen a remis de la farine à un juif pour pétrir la pâte, celle-ci est dispensée de la halla.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא שם:
מלאי של ישראל. החנות שמוכרין את הפת והעיסות אע''פ שהפועלים נכרים עושין לתוכו חייב בחלה להקונה משם ואין תולין דשמא של הפועלין הוא ואם איפכא פטור דהכל הולך אחר מי שהמלאי שלו:
אוף אנן נמי תנינן. דאין הולכין אחר הפועל אלא אחר מי שהעיסה שלו נכרי וכו':
רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא וַאֲפִילוּ יֵשׁ בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּשִׁיעוּר. יֵיעָשֶׂה כְּקַב מִכָּן וְקַב מִכָּן וְקַב הַגּוֹי בְּאֶמְצַע. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָה וְאֵינוֹ מְעוּרָב עַל יְדֵי גוֹיִם.
Traduction
R. Aboun, b. Hiya demanda en présence de R. Zeira lorsque la part qui est au juif est suffisante en quantité pour être soumise, dira-t-on que l’on suppose la présence d’un cab d’un côté et du second de l’autre, séparés par le cab du païen, de façon à éviter le droit de halla? Non, répondit R. Zeira, puisque le mélange n’est pas fait de la main des païens, la halla est due (il y a mélange parfait de la quantité légale).
Pnei Moshe non traduit
ר' בון בר חייה בעא קומי ר''ז. על האי דקתני בסיפא אם אין בשל ישראל כשיעור וכו' אמאי והא אפי' אם יש בשל ישראל כשיעור יעשה זה כמי שהקב האחד של ישראל מכאן וקב השני מכאן וקב של הנכרי הוא באמצע ותהא פטורה כהאי דתנינן בפרק דלקמן שני קבין וקב אורז וקב תרומה באמצע אינן מצטרפין דדבר הפטור מן החלה שהוא באמצע מפסיק ביניהם שלא יצטרפו לשיעור חיוב חלה וה''נ נימא כן:
ואינו מעורב על ידי גוים. בתמיה כלומר דשאני התם דמיירי שהקב הפטור הוא באמצע ואינו מעורב עם של הצדדים והלכך אין הצדדים מצטרפין אבל הכא שהחלק שהוא ע''י נכרים מעורב הוא עם כל העיסה ביחד ומתערב הוא ג''כ החלק של ישראל זה עם זה ואין חלקו של נכרי מפסיק באמצע שלא יצטרף החלק של ישראל שבהעיסה והלכך אם יש בחלק ישראל כשיעור חייבת בחלה. ויש גורסין ואינו מעורב ע''י גידין כלומר שהגידין והחוטין הנמשכין מן העיסה מערב את הכל ביחד והיינו הך כדאמרן:
תַּמָּן תַּנִּינָן גֵּר שֶׁנִּתְגַּייַר וְהָֽיְתָה לוֹ פָרָה נִשְׁחֶטֶת עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּייַר פָּטוּר מִשֶּׁנִּתְגַּייַר חַייָב. וְאִם סָפֵק פָּטוּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָייָה. תַּמָּן אַתְּ אָמַר סָפֵק פָּטוּר. וְהָכָא אַתְּ אָמַר סָפֵק חַייָב. אָמַר רִבִּי אָחָא אִיתְתָּבַת קוֹמֵי רִבִּי אִמִּי וְאָמַר מִי יֹאמַר לִי שֶׁהוּא נוֹטֵל דָּמָיו מִן הַשֵּׁבֶט. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר נוֹטֵל הוּא דָמָיו מִן הַשֵּׁבֶט. וְיַפְרִשׁ תַּמָּן וְיִטּוֹל דָּמָיו מִן הַשֵּׁבֶט. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי חַלָּה שֶׁהִיא טֵבֵל וּבַעֲוֹן מִיתָה מַפְרִישׁ וְלֹא יִטּוֹל דָּמָיו מִן הַשֵּׁבֶט עַל שֵׁם הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
Traduction
On a dit ailleurs (91)Mishna, (Hulin 11, 4): lorsqu’un prosélyte avait une vache qu’il a égorgée selon les prescriptions mosaïques avant sa conversion au judaïsme, il est dispensé de donner au cohen les redevances légales; mais si elle a été égorgée après sa conversion, il les doit; en cas de doute, il est dispensé, car c’est au réclamant de fournir la preuve qu’il lui est dû. Or là, il est dit qu’en cas de doute il y a dispense, tandis qu’ici en cas de doute l’obligation subsiste? En effet, dit R. Aha, j’ai présenté cette objection devant R. Amé, qui m’a dit: lorsqu’il a été dit ici qu’il faut dans le doute prélever la halla, il fallait ajouter qu’alors le propriétaire réclamera le montant de la caisse sacerdotale (laquelle fournira la preuve de la dette). R. Jacob bar Zabdi ou R. Hiya dit aussi au nom de R. Eliezer qu’après le prélèvement remis, on en touchera le montant à la caisse de la tribu sacerdotale. Mais pourquoi n’en est-il pas de même pour les redevances douteuses du prosélyte sur la bête égorgée et ne doit-il pas les prélever sauf remboursement? C’est que, répondit R. Yossé, comme la halla non remise serait punissable de la peine capitale, on opère le prélèvement sauf paiement, parce que le créancier doit prouver qu’il y a dette; tandis que pour les morceaux à prendre sur les bêtes égorgées, la gravité n’est pas la même, et l’on n’exige pas cet échange (simple formalité).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תמן תנינן. בפ''י דחולין גר שנתגייר וכו' נשחטה עד שלא נתגייר פטור מן המתנות זרוע ולחיים וקיבה ואם ספק פטור וכו' וקשיא תמן את אמר ספק פטור והכא במתני' את אמר ספק חייב:
איתתבת. הקשיתי קושיא זו לפני ר' אמי ואמר מי יאמר לי שהוא נוטל דמיו מן השבט כלומר מי יאמר לי דהאי חייב דקתני הכא שחייב ליתן להשבט בלא דמים אני אומר שיתן החלה להשבט ונוטל הוא דמיו שהרי הכהן הוא מוציא ועליו הראיה שנתגלגלה העיסה לאחר שנתגייר וכן אמר ר' יעקב בר זבדי בשם ר''ח דאמר בשם ר' אלעזר דנוטל הוא דמיו מן השבט:
ויפריש תמן. א''כ התם נמי נימא הכי שיפריש המתנות ויתנם להשבט ויטול את דמיהן:
א''ר יוסי שאני חלה שהוא טבל ובעון מיתה. ולפיכך החמירו בספיקה ופריך א''כ יהא מפריש ולא יטול דמיו מן השבט ומשני ע''ש שהכהן מוציא הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה הלכך צריך הכהן ליתן הדמים אבל התם דספק ממונא הוא בלבד שהרי אין במתנת קדושה אלא דין ממון וספקו לקולא וא''צ להפריש כלל משום המוציא מחבירו עליו הראיה:
'Halah
Daf 18a
אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה שְׁנֵי גוֹיִם שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין וְחִלְּקוּ וְהוֹסִיפוּ זֶה עַל שֶׁלּוֹ וְזֶה עַל שֶׁלּוֹ חַייָבִין שֶׁלֹּא הָֽיְתָה לָהֶן 18a שְׁעַת חוֹבָה וְנִפְטְרוּ. שְׁנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין וְחִלְּקוּ וְהוֹסִיפוּ זֶה עַל שֶׁלּוֹ וְזֶה עַל שֶׁלּוֹ פְּטוּרִין שֶׁכְּבָר הָיָה לָהֶן שְׁעַת חוֹבָה וְנִפְטְרוּ. יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין וְחִלְּקוּ וְהוֹסִיפוּ זֶה עַל שֶׁלּוֹ וְזֶה עַל שֶׁלּוֹ. נִיחָא חֶלְקוֹ שֶׁלְיִשְׂרָאֵל חַייָב. חֶלְקוֹ שֶׁלְגּוֹי מַהוּ. כְּלוּם חֶלְקוֹ שֶׁלְגּוֹי חַייָב לֹא מַחְמַת חֶלְקוֹ שֶׁלְיִשְׂרָאֵל. חֶלְקוֹ שֶׁלְיִשְׂרָאֵל חַייָב וְחֶלְקוֹ שֶׁלְגּוֹי פָּטוּר.
Traduction
R. Aboun bar R. Hiya dit: Lorsque deux païens fournissent 2 cabs à une pâte (soit pour chacun moins de la mesure légale), qu’ils divisent en deux, puis ils se convertissent au Judaïsme et ils ajoutent chacun à leur part de quoi lui donner la mesure légale complète, ils doivent à ce moment donner la halla; car si la pâte de chacun avait eu la mesure complète avant la conversion, elle eût été dispensée de la halla à titre de pétrissage païen (elle n’était due qu’au moment du complément). Lorsque deux Israélites ont apporté chacun un cab pour la pâte, qu’ils ont divisé en deux, qu’ensuite ils ajoutent chacun à leur quote-part de quoi la compléter, la halla n’est pas due; car il y avait eu pour eux un moment d’obligation, c’était lorsque leurs deux parts étaient encore jointes; et lorsqu’ils l’on divisée la dette a cessé pour toujours, en dépit de l’addition faite plus tard. Lorsqu’un Israélite et un païen ont remis chacun un cab pour une pâte, qu’ils ont divisée, et qu’ensuite ils ont ajouté chacun de quoi la compléter (après la conversion du second), il va sans dire que la partie de l’Israélite est soumise aux droits; mais qu’en est-il de celle du païen (92)''Sa part n'étant soumise que deuis le complément, devra la halla; ou par son attache à la part juive, pétrie par le païen, est-elle dispensée une fois pour toutes?''? Il est évident que si la partie de l’Israélite est soumise, c’est à cause de celle du païen (laquelle, faute de jonction, était dispensée); donc, celle de l’Israélite seule est-elle soumise, non celle du païen? Elles le seront toutes deux.
Pnei Moshe non traduit
שני גוים. שעשו עיסה אחת של שני קבין ויש בה כשיעור וחלקו אותה ביניהם מקודם שנתגיירו ולא היה ביד כאו''א שיעור חיוב חלה ומשנתגיירו הוסיפו כל א' וא' זה על שלו וזה על שלו והשלימו לכשיעור חייבין הן בחלה:
שלא היה להן שעת חובה ונפטרו. כלומר שלא שייך לומר כאן שהיתה להן להעיסות שעת חובה בשעה עשו בתחילה ושוב נפטרו בשעה שחלקוה ומשנפטרו נפטרו ולא תהני השלמה בהו שהרי קודם שנתגיירו היה כל זה ומעולם לא היתה להן שעת חובה והלכך עכשיו שנתגיירו והשלים כאו''א לכשיעור נמצא חל חיובם וחיוב העיסה לחלה כאחד ולפיכך חייבין בחלה:
שני ישראל וכו'. כלומר אבל בשני ישראל אין הדין כן לפי שבשעה שעשאוה כאחד והיה כשיעור חלה היתה לה שעת חובה ושוב כשחלקוה נפטרו שאין ביד כל א' וא' כשיעור ומכיון שנפטרו נפטרו ולא מהני בהו השלמה שלאח''כ דהרי זה כמשלים מן החיוב להפטור שכבר נפטר ממה שהיה חייב בתחילה:
ישראל וגוי שעשו שני קבין. בשותפות וחלקו אותה ואחר כך נתגייר הגוי והוסיפו כל אחד ואחד על חלק שלו לכשיעור:
ניחא חלקו של ישראל חייב. כלומר הא ודאי ניחא ופשיטא לן דחלקו של ישראל חייב כשהשלים שהרי בתחילה לא היתה שעת חובה על עיסת חלקו לומר בה היתה לה שעת חובה ונפטרה וכיון שנפטרה נפטרה דהא בשעה שהיה לו שותפות עם זה שהיה גוי לא נתתייב חלק של ישראל כלל שלא היה בחלקו כשיעור והלכך כשחלקו והוסיף הישראל על חלקו עד שהשלים לכשיעור בהא לא מספקא לן דחייבת בחלה:
חלקו של גוי מהו. כי קא מיבעיא לן בחלקו של הגוי אי מהני ביה השלמה לאחר שנתגייר כמו דאמרינן גבי שני גוים שנתגיירו והשלים כל א' וא' חלקו לכשיעור דחייבין וה''נ כן או דילמא לא דמייא דהתם גברי לאו בר חיובי הוא וגם העיסה לא היתה בה שעת חיוב בתחלה שהרי חלקוה אבל הכא נהי דהאי גוי לאו בר חיובא הוה מ''מ היה להישראל חלק בעיסה אלא שלא היה לו בה חלק כשיעור ועכשיו כשהשלים נתחייב חלקו אבל חלק של הגוי שנתגייר אע''פ שהשלים לא נתחייב:
כלום חלקו של גוי חייב לא מחמת חלקו של ישראל. בתמיה כלומר דמתמה הש''ס ומאי תיבעי לך דהיכי סלקא אדעתך דחלקו של הגוי יתחייב דכלום תאמר דחלקו של גוי יהא חייב מחמת שהחלק של ישראל חייב והיינו דקאמר לא מחמת חלקו של ישראל דזהו הכל בתמיהא דלפי הס''ד דידך אין לך לומר הטעם בזה אלא דחלקו של גוי יתחייב מחמת חלקו של ישראל שחייב והא ודאי ליתא דמאי שייך חלקו של גוי דלא הוה בר חיובא לחלקו של ישראל דהוא בר חיובא והלכך ודאי מסתברא דחלקו של ישראל הוא שחייב וחלקו של גוי פטור דלא מהני ביה השלמה שהשלים אחר שנתגייר ולא דמיא לההיא דלעיל בשני גוים וכו' דהתם מעולם לא היה שעת חיוב לא עליהן ולא על העיסה וא''כ כשהשלים כל א' וא' חלקו לאחר שנתגיירו חל החיוב על תרווייהו דכי היכא דמחייבת ליה להאי בחלקו שהשלים עכשיו ה''נ מחייבת ליה להאי אבל בישראל וגוי דהישראל בר חיובא הוא ואף על גב דמהני ביה בשל ישראל השלמה משום דמיהת חלק העיסה שלו לא הוה בה שעת חיובא מכל מקום בחלקו של הגוי בדין הוא דלא תהני ביה השלמה מכיון דהיה לגברא בר חיובא חלק בהעיסה הויא ליה לגבי דהגוי כאלו היתה העיסה ראויה לחיובא משום הישראל דאלו היה רוצה היה משלים חלקו לכשיעור ושוב נפטרה בשעה שחלקוה וכיון דנפטר חלק הגוי נפטר ולא מהני ביה השלמה שהשלים אחר שנתגייר כדאמרן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source