'Halah
Daf 16b
משנה: נִידְמְעָה עִיסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּילָה פְּטוּרָה שֶׁהַמְּדוּמָע פָּטוּר וּמִשֶּׁגִּלְגְּלָה חַייֶבֶת. נוֹלַד לָהּ סָפֵק טוּמְאָה עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּלָה תֵּיעָשֶׂה בְטוּמְאָה וּמִשֶּׁגִּילְגְּלָה תֵּיעָשֶׂה בְטָהֳרָה.
Traduction
Si la pâte se trouve atteinte par un mélange d’oblation avant qu’on l’ait roulée et achevé de la pétrir, elle est dispensée de la Halla, à titre de mélange sacré. Une fois qu’elle a été roulée, l’obligation subsiste. Si un doute d’impureté est survenu (84)Cf. Babli, Nida, 6b. avant que la pâte ait été roulée, on peut la continuer même à l’état impur (étant désormais interdite au cohen); mais si elle est survenue après que la pâte a été roulée, il faut la continuer avec pureté (la Halla étant due en ce cas).
Pnei Moshe non traduit
מתני' נדמעה עיסתה וכו' שהמדומע פטור. כדתנן לעיל בפ''ק בהל' ד' וקמ''ל הכא דאם משגלגלה נדמעה חייבת לפי שכבר נתחייבה בחלה קודם הדימוע:
נולד לה ספק טומאה. אם עד שלא גלגלה אירע בה הספק יכול הוא לעשות אותה בטומאה לפי שעדיין אינה טבולה לחלה ומותר לגרום טומאה לחולין שבא''י ויפריש החלה ותשרף אבל אם אירע לה הספק טומאה משגלגלה וטבולה לחלה היא צריך לגומרה בטהרה ואע''ג דקי''ל חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו מ''מ בטומאה בכה''ג שאלו היתה ודאי טומאה היתה מטמא את החולין וכל שודאה מטמא את החולין גזרו על הספק בחולין הטבולין לחלה שלא יטמא אותן בידים וחלתה תהיה תלויה לא נאכלת ולא נשרפת והכי מוכח ממה דמסיק להי בבבלי פ''ק דנדה דף ז':
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי נִרְאִין דְּבָרִים בְּעַרְבֵי 16a שַׁבָּתוֹת שֶׁזֶּה מֵבִיאָה וְזֶה מֵבִיאָה כְּמַפְרִישׁ מִן חִיּוּב עַל חִיּוּב. אֲבָל בְּחוֹל תִּיקְּנוּ בְּחַלָּה שֶׁתְּהֵא נִיטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַּטָּמֵא וּשֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. שֶׁמָּא מִפְּטוֹר עַל הַחִיּוּב. אָמַר רִבִּי יוֹנָה לֹא מִסְתַּבְּרָה דְּלֹא בְחוֹל. אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צְרִיכָה לוֹמַר הִיא וְהַטָּמֵא שֶׁבָּהּ. לָמָּה. עַד שֶׁלֹּא תֵעָשֶׂה גּוּשׁ אֶחָד הִיא נִיטֶּלֶת לְשׁוּם חַלָּה. מִשֶּׁתֵּעָשֶׂה גּוּשׁ אֶחָד הִיא קְדֵישָׁה לְשֵׁם חַלָּה. אִם אוֹמֵר אַתְּ חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁבָּהּ נִמְצָא טֵבֵל טָמֵא מְעוּרָב בַּחַלָּה. מִתּוֹךְ שֶׁאַתְּ אוֹמֵר הִיא וְהַטָּמֵא שֶׁבָּהּ חוּלִין טְמֵאִין הֵן. לֹא מוּטָּב לְהַפְרִישׁ מִן הַפְּטוֹר עַל הַחִיּוּב וְלֹא יְהֵא טֵבֵל טָמֵא מְעוּרָב בַּחַלָּה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדּוּמָא וְלֹא לְמַפְרֵיעוֹ הִיא קְדֵישָׁה. מִכֵּיוָן שֶׁהִיא קְדֵישָׁה 16b לְמַפְרֵיעָהּ כְּמַפְרִישׁ מֵחִיּוּב עַל חִיּוּב.
Traduction
R. Yossé dit: il faut croire que lorsque au vendredi, vers le soir, plusieurs femmes apportent leurs pâtes à cuire, en raison de l’agglomération, on prélève pour ainsi dire d’une pâte soumise à la halla pour libérer une autre également soumise; mais pour les autres jours de la semaine, il a été institué que la halla due sera prise de la partie pure pour libérer l’impure et non de l’avoisinant, de crainte d’employer ce qui est dispensé (n’ayant pas la quantité légale), à libérer ce qui est encore soumis. R. Yona dit au contraire: il semble qu’en semaine ce n’est pas dû, en raison de la petite quantité, mais pour l’apport fait le vendredi après-midi, il faut spécifier qu’on a prélevé la halla pour la partie impure de la pâte, laquelle sera du profane impur. Pourquoi? Aussi longtemps qu’elle n'en forme pas une seule masse (en semaine) on prendrait une part (non due) pour la halla; mais lorsque c’est une grande masse (le vendredi) le tout est consacré à titre de halla (et l’on ne peut plus rien en détacher pour libérer le reste). Or, s’il était admis que la dite femme du cohen, en venant prendre la halla, exclut de la pâte la partie impure, il se trouverait qu’il y a une part impure soumise aux droits mêlées à la halla (n’étant pas annulée); mais s’il est admis que la halla s’applique aussi à la pâte impure, le reste sera du profane impur; ne vaut-il pas mieux prendre de ce qui est dispensé pour libérer ce qui est soumis, afin qu’il n’y ait pas des produits non libérés impurs mêlés à la halla? R. Samuel b. Abdima répond: cette sanctification est rétroactive; par conséquent, il semble que l’on prélève d’une part soumise pour celle qui l’est également (aussi bien en semaine que le vendredi).
Pnei Moshe non traduit
נראין דברים. אעיקרא דמילתא דהאי תקנתא קאי שתיקנו לומר ה''ז חלה על העיסה ועל השאור וכו' ונראין הדברים שלא אמרו כן אלא בערבי שבתות שמתוך שהן טרודין שזה מביאה להעיסה לאפות וזה מביאה לאפות ואין פנאי להפריש חלה מהעיסה ומשאר הקמח שנתערב בה לפיכך תקנו שיאמר ה''ז חלה על העיסה ועל הכל ושפיר דמי דהוי כמפריש מן החיוב על החיוב לפי שהוא בהול להביא את העיסה לאפות הלכך לא חיישינן שיקרא שם חלה בתחילה על העיסה ואחר כך יאמר ועל זה ועל זה דלא ליהוי כמפריש מן הפטור על החיוב מפני שהעיסה עצמה כבר נפטרה והשאר עדיין חיוב חלה עליהן להא לא חיישינן דמתוך שהוא ממהר לעשותה לא יקרא שם חלה אלא אח''כ שתהא זו חלה על העיסה ועל הכל:
אבל בחול. דאינו ממהר לעשותה לא משום דמצינו דתקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כדאשכחן לר''א בסוף פרק דלעיל דס''ל ניטלת מן הטהור על הטמא ואע''ג דלא קאמר שהיא ניטלת שלא מן המוקף. דהא אמר ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף מ''מ הא מיהת שלא מן המוקף ממש הוא דהרי א''א ליגע עיסה הטמאה בעיסה טהורה אלא דכל כמה דאפשר לאהדורי קאמר דמהדרינן ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיהא נראה כמי שניטלת מן המוקף והשתא נהי דלהא אשכחן שתיקנו שמא מן הפטור על החיוב בתמיה דכי היכן מצינו שתיקנו שתהא ניטלת מן הפטור על החיוב הלכך נראין הדברים דלא אמרו הא דלעיל אלא בערבי שבתות ולא בחול ומטעמא דאמרן:
א''ר יונה. דלא היא דאיפכא מסתברא דלא מסתברא דלא בחול כלומר דאדרבה דמסתברא דלא אמרו כך אלא בחול דהא אמרינן לעיל גבי האי תקנתא שאומר ה''ז חלה על העיסה וכו' חוץ מן הטמא שבה ואי אמרת בשלמא דבחול מיירי שפיר הוא דאיכא למימר דבחול מתוך שיש לו פנאי יפריש אח''כ גם על הטמא שבה בפ''ע ואין כאן טבל טמא מעורב בחלה אבל אי אמרת דבע''ש מיירי א''כ קשיא דמסתברא שצריכה לומר היא והטמא שבה שיהא מיהת הכל מתוקן כדמסיק ואזיל לטעמא:
למה. שהרי עד שלא תעשה העיסה גוש אחד הוא ניטלת עכשיו מה שהפריש לשם חלה ומשתעשה הכל גוש אחד ה''ז קדושה לשם חלה דהרי כך אומר הוא ה''ז חלה על העיסה וכו' לכשתעלה כולה גוש אחד וכו' ואם אומר את חוץ מן הטמא שבה והרי עכשיו הכל בגוש אחד ונמצא טבל טמא מעורב הוא בחלה שהטמא שבה לא ניתקן והרי זו אינה ראויה כלל דלאכלה אי אפשר מפני חלק הטמא שמעורב בה ולהסקה נמי אינה ראויה מפני הטבל שמעורב בה דאין מדליקין בטבל:
מתוך שאת אומר היא והטמא שבה חולין טמאין הן וכו'. כלומר אבל אם הוא אומר שתהא חלה גם על חלק הטמא שבה א''כ אין כאן מעורב בה חלה אלא חולין טמאין ונהי דלאכילה לא חזיא להסקה מיהת חזיא:
לא מוטב וכו'. כלומר ואי משום חששא דידך דקאמרת בחול מתוך שאינו ממהר לעשותה אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב וכי לא מוטב להפריש מן הפטור על החיוב דאין איסור זה אלא מדבריהם ולא לומר דבע''ש מיירי שמתוך שאין לו פנאי יש לחוש שלא יבוא לידי כך שיהא טבל טמא מעורב בחלה דזה הוי כמטמא להחלה בידים ואיסור תורה הוא לטמא את הקודש לכתחלה הלכך נמי טפי עדיף מלאוקמי הך תקנתא בחול דיש לו פנאי להפריש אח''כ על הטמא בפני עצמו ולא יהא טבל טמא מעורב בחלה מלאוקמי בע''ש ולמיחש ולומר אבל בחול אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב:
א''ר שמואל בר אבדומא. דהאי חששא משום פטור על החיוב מעיקרא לאו חששא הוא ולא צריכין כלל להא דשקלית וטרית בהא וכי לא למפרע היא קדישה כלומר שהרי אין כאן קדושת חלה עליה אלא לאחר שתעשה גוש אחד מן הכל וא''כ אף שניטלת היא בתחילה ואומר ה''ז חלה מ''מ ליכא עליה שם חלה שתיפטר אפי' להעיסה בלבד עד לאח''כ וכיון שהיא אינה קדישה אלא למפרע א''כ כמפריש מחיוב על החיוב הוא דהויא דאין כאן שום פטור עד שתעשה גוש אחד ותקדש החלה ותפטור את הכל ביחד:
לָמָּה לִי וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח. אָמַר רִבִּי מַתְנִיתָא קוֹדֶם שֶׁלֹּא לִמְּדוּ אֶת הַכֹּהֲנוֹת.
Traduction
Pourquoi la condition qu’il n’y ait pas là 5 quarts de cab? (Même en ce cas, la dispense devrait être maintenue par la condition préalable, dite au sujet de la femme)? Rabbi dit: elle a été professée avant qu’il ait été question de l’habitude prise par les femmes des cohanim d’aller recueillir la halla (lorsqu’on n’émettait pas la condition pour la halla).
Pnei Moshe non traduit
למה לי ובלבד שלא יהא שם וכו'. אמתני' הוא דמהדר דמכיון שלמדו את הכהנות לומר כן ה''ז חלה וכו' א''כ מאי האי דקתני ובלבד וכו' הרי אפי' יש שם ה' רבעים קמח נפטר הכל בחלה זו ומשני דמתני' מיירי מקודם עד שלא למדו את הכהנות לומר כן:
'Halah
Daf 17a
משנה: הִקְדִּישָׁה עִיסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּילָה וּפְדִּייָתָהּ חַייֶבֶת. הִקְדִּישָׁתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּלָה וְגִילְגְּלָהּ הַגִּיזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדִייָתָהּ פְּטוּרָה שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָֽיְתָה פְטוּרָה. כְּיוֹצֵא בוֹ הַמַּקְדִּישׁ פֵּירוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת וּפְדָּייָן חַייָבִין מִשֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת וּפְדָּאָן חַייָבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָייָן פְּטוּרִין שֶׁבִּשְעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִין.
Traduction
Si une femme a consacré sa pâte au Temple avant de la rouler (85)Cf. Babli, Menahot 67a. et qu’ensuite elle la rachète, elle doit la Halla (la pâte n’étant plus sacrée lors de l’achèvement); et de même elle la doit si elle a consacré la pâte après l’avoir roulée, puis rachetée. Si elle l’a consacrée avant de l’avoir roulée, que le trésorier des saintetés l’a achevée et qu’ensuite elle la rachète, elle est dispensée de la Halla; puisque au moment où cette dernière était due, la pâte consacrée était dispensée de la Halla. De même (88)Ce se retrouve textuellement en Pea 4, 5 (8)., si quelqu’un déclare ses fruits consacrés avant qu’ils aient atteint la période qui les soumet aux dîmes et qu’il les rachète, la dîme est due (l’obligation n’ayant commencé qu’après le temps du rachat); s’ils ont été consacrés après la période d’obligation des dîmes, puis rachetés, on doit la dîme (payable déjà avant la consécration). S’ils ont été consacrés avant l’achèvement des travaux préparatoires (constituant l’obligation), que le trésorier des saintetés les ait terminés et qu’ensuite on les ait rachetés, ces produits sont dispensés de tous droits, puisque au moment où ils en eussent été passibles, ils en étaient dispensés par leur caractère sacré.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדייתה. מקודם הגלגול ולאח''כ גלגלה חייבת דהגלגול ברשותה היא ולא בשל הקדש וכן אם הקדישה משגלגלה ופדייתה חייבת:
הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגיזבר ואח''כ פדאתה פטורה. לפי שבשעת חובתה שהוא הגלגול היתה ברשות הקדש ופטורה דעריסותיכם כתיב ולא של הקדש:
כיוצא בו וכו'. בבא זו נשנית לעיל בפ''ד דפאה:
עד שלא באו לעונת המעשרות. כפי דתנינן בפ''ק דמעשרות כל א' וא' כפי דינו:
ופדיין מקודם. שלא הגיעו לעונת המעשרות חייבין הן דבידו הוא שהגיעו וכן בהקדש משבאו ופדיין חייבין:
וגמרן הגיזבר. שנגמרו בעודן ביד הגיזבר ואח''כ פדיין פטורין שבשעת חובתן היו ברשות הקדש ופטורין דכתיב דגנך ולא של הקדש:
משנה: נָכְרִי שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל עִיסָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. נְתָנָהּ לוֹ מַתָּנָה עַד שֶׁלֹּא גִילְגֵּל חַייֶבֶת. וּמִשֶּׁגִּילְגֵּל פְטוּרָה. הָעוֹשֶׂה עִיסָּה עִם הַנָּכְרִי אִם אֵין בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּשִׁיעוּר חַלָּה פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. גֵּר שֶׁנִּתְגַּייַר וְהָֽיְתָה לוֹ עִיסָּה אִם נַעֲשִׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּייַר פָּטוּר. וּמִשֶּׁנִּתְגַּייַר חַייָב. וְאִם סָפֵק חַייָב וְאֵין חַייָבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַקְּרִימָה בַתַּנּוּר.
Traduction
Lorsqu’un idolâtre a chargé un israélite de lui pétrir une pâte, elle est dispensée de la Halla. Si elle lui a été donnée en cadeau, avant d’avoir été roulée, elle est soumise (l’obligation n’a commencé qu’après); si le présent a été donné après que la pâte était roulée, elle est dispensée de la Halla. Si l’on pétrit une pâte en commun avec un idolâtre, au cas où la part de l’Israélite n’a pas la grandeur soumise à l’obligation, la Halla n’est pas due. Lorsqu’un prosélyte a une pâte qui était achevée avant sa conversion au judaïsme (90)''Cf. Babli, Menahot 67a; Hulin 134a.'', il est dispensé de la Halla; si elle a été achevée après sa conversion, il doit la Halla, ainsi qu’en cas de doute; mais l’on n’est pas tenu (en cas de rachat) d’ajouter le 5e. R. aqiba dit: tout dépend de la question de savoir si le pain au four formait déjà une croûte.
Pnei Moshe non traduit
מתני' נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו. כלומר שנתן לו קמח לעשות לו עיסה פטורה מן החלה שהרי העיסה של נכרי היא ואין גלגול ישראל מחייב אותה וה''ה דאין גלגול נכרי פוטר את העיסה של ישראל:
נתנה לו הנכרי לישראל במתנה. אם עד שלא גלגל אותה הנכרי נתן לו במתנה חייבת דהגלגול ביד ישראל הוא ואם משגילגל פטורה:
העושה עיסה עם הנכרי. בשותפות אם אין בשל חלק ישראל כשיעור חיוב חלה פטורה מן החלה דאין חלק הנכרי הפטור מצטרף לכשיעור:
מתני' גר שנתגייר והיתה לו עיסה. מקודם:
אם נעשית. כלומר שנתגלגלה עד שלא נתגייר פטור דבשעת הגלגול שהוא זמן לקביעות חיוב חלה לאו בר חיובא הוא ואם משנתגייר נתגלגלה חייבת:
ואם ספק הוא. חייב בחלה לפי שהוא עון מיתה וספק איסורא לחומרא ומפריש את החלה ונותנה לכהן:
ואין חייבין עליה חומש. לזר האוכלה בשגגה שזה הכלל כל שהוא מחמת ספק אין חייבין עליה חומש ולא בתרומה ולא בחלה כ''א הקרן בלבד משלם הוא מפני גזל השבט:
ר''ע אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור. ר''ע לטעמיה דאמר בריש מכילתין גמר מלאכה של הפת משקרמו פניה בתנור והכל הולך אחר גמר מלאכת הפת ואינו פטור מן החלה אלא דוקא אם קרמו פניה בתנור קודם שנתגייר ואין הלכה כר''ע:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹנָה תַּרְתֵּין מִילִּין תַּנֵּי רִבִּי חִייָא רוֹבָא וְאִינּוּן פְּלִיגִין חָדָא עַל חָדָא. טֵבֵל מִנְיָנוֹ בְחוּלִּין וְכָל הַסָּפֵק פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה וּפוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלֵּעָשׂוֹת תְּרוּמָה. וְקַשְׁיָא אִם טֵבֵל ממנו בְחוּלִּין לָמָּה לִי פּוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלֵּעָשׂוֹתָן תְּרוּמָה. וְהָא מִנְיָנוֹ בִתְרוּמָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה אוּף אֲנָן תַּנִּינָן תַּרְתֵּיהוֹן טֵבֵל מִנְיָנוֹ בְחוּלִּין. דְּתַנִּינָן תַּמָּן אוֹכֶל מַעֲשֵׂר שֶׁהוּכְשָׁר בְּמַשְׁקֶה וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם אוֹ יָדַיִם מְסוֹאָבִין מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּטָהֳרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁהַטֵּבֵל מִנְיָנוֹ בְחוּלִּין. וְכָל הַסָּפֵק פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה וּפוֹסֵל אֶת הַחוּלִין מִלֵּעָשׂוֹתָן תְּרוּמָה. דְּתַנִּינָן תַּמָּן נוֹלַד לָהּ סָפֵק עַד שֶׁלֹּא גִילְגְּלָה תֵּיעָשֶׂה בְטוּמְאָה מִשֶּׁגִּילְגְּלָה תֵּיעָשֶׂה בְטָהֳרָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת דְּרִבִּי עֲקִיבָה הִיא דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר יַעֲשֶׂנָּה בְטוּמְאָה וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין. אָמַר רִבִּי זְעִירָא דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין בִּסְפֵיקָן. הָתִיב רִבִּי חִייָה בֵּירִבִּי בּוּן קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא וְהָתַנֵּי אַף בִּשְׁאָר הַמִּינִין 17a כֵּן. אִית לָךְ מֵימַר יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין בִּסְפֵיקָן. רִבִּי זְבִידָא אָמַר אֲנָא בְּעִיתָהּ. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא בְּדִין הָיָה שֶׁיְּטַמֵּא אָדָם טִבְלוֹ דְּבַר תּוֹרָה דִּכְתִיב וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמוֹתָי. תְּרוּמָה צְרִיכָה שִׁימּוּר. אֵין הַטֵּבֵל צָרִיךְ שִׁימּוּר. מַה אֲנִי מְקַייֵם וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת י֨י לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן. עֲשֵׂה שֶׁיִינָּתֵן לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן בִּכְהוּנָּתוֹ. וְכָאן הוֹאִיל וְאֵין אַתְּ יָכוֹל לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן בִּכְהוּנָּתוֹ רַשַּׁאי אַתְּ לְטַמְּאוֹתוֹ.
Traduction
R. Yona dit: R. Hiya Rouba (le grand) nous a enseigné deux sujets qui sont opposés l’un à l’autre. Ainsi, les produits non libérés ont été considérés à l’instar des profanes libres (et lorsqu’ils sont impurs au 2e degré, ils ne transmettent pas d’impureté au 3e degré); de même que le doute sur la propagation d’une impureté, qui rend l’oblation prélevée impropre à la consommation sacerdotale, met aussi obstacle à ce qu’un objet profane de ce cas constitue l’oblation. Or, selon lui, il y a en tous cas une contradiction: si les produits non libérés sont considérés à l’instar des profanes libres (et que la pâte soumise à la halla n’est pas tenue comme telle), pourquoi d’autre part ce qui est sujet au doute, au point de rendre l’oblation impropre au service, empêche-t-il le profane du même cas de servir d’oblation (comme étant de la halla)? R. Yona répond: nous avons bien enseigné les deux règles (et R. Hiya peut aussi les avoir dites); car il a été enseigné (86)Mishna, (Tevul yom 4, 1).: lorsqu’un mets de la première dîme (non encore libéré de l’oblation de la dîme, ou 100e), est devenu susceptible d’impureté par de l’humidité et qu’un cohen purifié le même jour a touché, ou s’il a été contaminé par des mains impures (ce qui est un 2e degré, interdisant l’oblation, non les mets profanes), on prélèvera l’oblation de la dîme avec pureté, parce que le contact du cohen purifié en ce jour n’est qu’une impureté au 3e degré, n’ayant pas d’effet sur le produit profane. Ce dernier donc, quoique soumis à la halla, n’est pas sacré comme elle et sera tenu pour profane. Enfin, le doute sur la propagation d’une impureté, qui rend l’oblation levée impropre à la consommation sacerdotale, met aussi obstacle à ce qu’un objet profane de ce cas constitue l’obligation; de même notre Mishna dit: ''Si un doute est survenu après que la pâte ait été roulée, on peut la constituer même à l’état impur; mais s’il est survenu après que la pâte a été roulée, il faut la constituer avec pureté'''' Cette opinion, dit R. Shesheth, est conforme à celle de R. aqiba, qui dit plus (2, 3) qu’au besoin on pétrira la pâte à l’état impur, plutôt que de la répartir en plusieurs cabs, en évitant de prélever la halla. Selon R. Zeira, elle peut s’accorder avec l’avis de tous, quant à l’avis permettant de continuer au besoin la pâte à l’état impur, il s’agit du doute sur l’impureté (auquel cas les rabbins disent de répartir la pâte par cabs, et R. aqiba de la pétrir en une masse). Mais, objecta R. Hiya bar R. Aboun en présence de R. Zeira, n’a-t-on pas enseigné qu’il en sera de même pour toutes sortes de fruits atteints d’une impureté douteuse avant que leur travail préparatoire soit achevé, on peut les traiter à l’état impur; mais une fois qu’ils sont prêts (et soumis à l’oblation), il faut les traiter avec pureté; or, on ne saurait supposer la subdivision en petites parts de façon à éviter l’oblation qui est toujours due? C’est donc conforme à R. aqiba seul. R. Zebid dit: j’ai posé cette objection, à savoir pourquoi il est permis de la pétrir même à l’état impur, et R. Yossé au nom de R. Ila m’a répondu (87)Cf. même série, (Avoda Zara 4, 9 )( 44b).: il serait juste de laisser pétrir la pâte sans précautions de pureté, en vertu du texte biblique (Nb 18, 8): Je t’ai confié le soin de mes offrandes; c.-à-d. l’oblation doit être préservée de tout contact impur, non les produits soumis. Mais à quoi devra-t-on appliquer l’un des versets suivants (28)(Dt 16, 3), et (Nb 15, 19).: Vous en offrirez l’oblation divine au pontife Aaron? Cela veut dire qu’en principe il faut agir en sorte de l’offrir au cohen dans un état digne de lui (pur); mais comme ici ce n’est plus possible, puisque c’est impur, on pourra continuer de traiter la pâte sans pureté.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תרתין מילין תני ר' חייה רובה. שמענו ממנו שני דברים ואינון פליגין וקשיא מחדא על חדא כדמפרש ואזיל מה הן השני דברים:
טבל מנינו בחולין. כלומר דתני חדא דהטבל מנינו הוא בחולין דנחשב הוא כדין חולין ותני חדא דכל הספק הפוסל את התרומה פוסל את החולין מלעשות תרומה כלומר אם נגעה ספק טומאה זו בחולין הטבולין לתרומה אינו יכול להפריש התרומה מהן אלמא חולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו והן סותרין זה את זה כדמסיק וקאמר וקשיא וכו':
אם טבל מנינו בחולין למה לי פוסל את החולין וכו'. כלומר והשתא למאי תני להא דפוסל את החולין מלעשות תרומה דא''כ הא מנינו בתרומה דמהאי מילתא ש''מ דחולין הטבולין לתרומה כתרומה הוו וקשיין הני תרתי מילי דידיה אהדדי:
אמר ר' יוסי צ''ל. דר' יוסי הוא דאהדר ליה לר' יונה דמאי קשיא לך הני תרתי מילין דר' חייה הרי אוף אנן תנינן תרתיהון במתני' ואדרמית דר' חייה אהדדי טפי הוי לך למרמי הני מתני' אהדדי:
טבל מנינו בחולין. שמעינן מהא דתנינן תמן בריש פ''ד דטבול יום אוכל מעשר שהוכשר במשקה וראוי לקבל טומאה ואותו מעשר לא הופרש ממנו התרומת מעשר ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות שדין שני לטומאה להם מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה לפי שהמעשר כחולין הוא ואין שני עושה שלישי בחולין ואע''ג דהמעשר טבול הוא לתרומת מעשר שבו א''כ הדא אמרה שהטבל מנינו הוא בחולין דלאו כתרומה חשיב. והאי מילתא אחריתא וכל הספק הפוסל וכו' דפוסל גם את החולין הטבולין לתרומה שמעינן מהא דתנינן תמן והיינו מתני' דהכא ואיידי דקאמר ברישא תמן קאמר נמי להא תמן דשנינו נולד לה ספק טומאה וכו' משגלגלה תעשה בטהרה ואסור לטמא אותה ביד משום דהוו חולין הטבולין לחלה דדין תרומה יש לה אלמא דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו וא''כ תקשי לך הני מתני' אהדדי ועל כרחך לשנויי דבמתני' דהכח מיירי בספק טומאה דכה''ג שאלו היתה טומאה ודאית היתה מטמאה את החולין ובהא הוא דגזרו על ספקה בחולין הטבולין לחלה ולתרומה אבל מתני' דטבול יום בטומאה דאין ודאה מטמא את החולין מיירי דהא טבול יום וכן הידים מסואבות אינן מטמאין את החולין דאין שני עושה שלישי בחולין והלכך אינן מטמאין נמי את החולין הטבולין לתרומה דבטומאה דכה''ג אע''פ שהיא ודאית אמרינן חולין הטבולין לחלה ולתרומה לאו כחלה ותרומה דמו והשתא בהאי שינויא גופה ניחא לן נמי הני תרתין מילין דר''ח דהיינו הך:
אמר רב ששת דר''ע היא. ארישא דסיפא קאי דקתני עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ובעי רב ששת לאוקמה כר''ע דאמר בפרק דלעיל בהלכה ג' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה וכו' רע''א יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין וה''נ מכיון דנולד לה ספק טומאה יעשנה בטומאה דאלו לת''ק. דהתם הא קאמר מוטב שיעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה:
אמר ר''ז דברי הכל היא. הכא כלומר אף להת''ק אתיא דאיכא למימר לדידיה דמאי יעשנה בטומאה דקאמר הכא יעשנה קבין בספיקן כלומר לא שיעשנה בטומאה ממש ויפריש החלה טמאה אלא שישאיר אותה בספק טמאה כמות שהיא ויעשנה קבין קבין פחות מכשיעור ולא יצטרך להפריש חלה וכת''ק דהתם:
התיב ר' חייה. לפני ר''ז היאך מצית למימר הכי והתני אף בשאר המינין כן בתוספתא פ''ק היא דתני התם דינא דמתני' בחלה נולד לה ספק טומאה וכו' ונתחלפו התיבות בדפוס שם בטעות דגריס התם עד שלא גלגלה תעשה בטהרה וכו' וטעות דמוכח הוא וצ''ל כגי' המתני' ובתר הכי תני וכן פירות שנולד להן ספק טומאה עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה מלאכתן יעשו בטהרה מפני שחל עליהן חיוב תרומה ומעשרות קודם שנולד להן הספק טומאה ואית לך למימר יעשנה קבין בספיקן בתמיה מה שייך קבין לדין דפירות וע''כ יעשו בטומאה ממש קאמר וא''כ ה''ה לרישא לדין דחלה:
ר' זבידא אמר אנא בעיתה. אני הייתי מקשה ג''כ כך לרבי זעירא מהאי תוספתא:
ר' יוסי וכו'. כלומר אלא היינו טעמא דמתני' כדרבי יוסי בשם ר' הילא. וגרסינן להא דר' יוסי בפ''ד דע''ז בסוף הלכה ט' בדין היה שיטמא אדם טבלו ד''ת. כלומר מן התורה מותר לטמאות בידים לטבל דכתיב ואני וכו' תרומה היא דצריכ' שימור מטומאה ואין הטבל צריך שימור:
מה אני מקיים וכו'. כלומר אלא מהיכן למדו לומר דטבל דעלמא אסור לטמא אותו לכתחילה מכאן הוא דלמד ונתתם ממנו וגו' הכהן למה לי הכהן הלכך דרשינן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו שיהיה ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרה וכאן בעיסה זו הואיל ואין את יכול ליתן לכהן בכהונתו שכבר נולד לה ספק טומאה רשאי את לטמאותו בטומאה ודאית ומשום הכי ברישא תעשה בטומאה ומשגלגלה דהוו חולין טבולין לחלה רבנן גזור בה שתעשה בטהרה כדפרישית טעמא במתני' והשתא מתני' ככ''ע אתיא:
הלכה: וְלָמָּה תַּנִּינָתָהּ תְּרֵין זִימְנִין. רִבִּי חוּנָה רִבִּי חִייָה רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי פְּדָיָה אַחַת לְמֵרוּחַ וְאַחַת לִשְׁלִישׁ. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר רִבִּי בָּא וַחֲבֵרַיָּא. חֲבֵרַיָּא אָֽמְרִין אַחַת לְמֵרוּחַ וְאַחַת לִשְׁלִישׁ. רִבִּי בָּא מְפָרֵשׁ לַחַלָּה לְמֵירוּחַ. וּפֵיאָה לִשְׁלִישׁ.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולמה תנינתה תרין זימנין. להך סיפא כיוצא בו לעיל בפאה וכאן וגרסי' להאי סוגיא בפאה בפ''ד בהלכה ה' עד סוף הלכה ושם תמצא מפורש באר היטב בס''ד:
וּמַתְנִיתָא דְּרִבִּי עֲקִיבָה. דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר אַחַר שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן אַתְּ מְהַלֵּךְ. וְאִיתְפַּלְּגוּן שָׂדֶה שֶׁהֱבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי גּוֹי וּלְקָחָהּ יִשְׂרָאֵל רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הַתּוֹסֶפֶת פְּטוֹר וַחֲכָמִים אוֹמְרִין הַתּוֹסֶפֶת חִייוּב. מַיי כְדוֹן. תִּיפְתָּר אוֹ כְּרִבִּי עֲקִיבָה בְּמַחְלוֹקֶת אוֹ כְדִיבְרֵי הַכֹּל בְּקוֹצֵר מִיַּד.
Traduction
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source