'Halah
Daf 15b
תַּנֵּי רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בַּתִירָה אוֹמֵר מִשֶּׁתֵּעָשֶׂה מִקְרָצוֹת מִקְרָצוֹת. מָה טַעֲמָא דְּרִבִּי יוּדָה בֶּן בַּתִירָה כִּתְרוּמַת גּוֹרֶן כֵּן תָּרִימוּ אוֹתָהּ. מָה תְרוּמַת גּוֹרֶן נִיטֶּלֶת מִן הַגָּמוּר אַף זוֹ נִיטֶּלֶת מִן הַגָּמוּר. מֵעַתָּה לִכְשֶּׁתֵּאָפֶה. רִבִּי מַתַּנְיָה לֹא הוּקְּשָׁה לְתְרוּמַת גּוֹרֶן אֶלָּא 15b לִמְלֶאכֶת הָעִירוּס בִּלְבַד.
Traduction
R. Juda b. Bethera dit: la Halla est due lorsque les morceaux deviennent très grands (lorsqu’on a fini de rouler la pâte). Sur quoi se fonde-t-il? Sur ce qu’il est dit (Nb 15, 19): comme l’oblation de la grange, ainsi vous la prélèverez; c.-à-d. de même que la grande oblation sacerdotale doit être prélevée sur les produits entièrement prêts, il en sera de même pour la pâte. S’il en est ainsi et que l’on exige l’achèvement, on devrait attendre que le pain soit cuit et mangeable? Non, répond R. Matnia, on compare à la mise en grange la seule action de pétrir (pas davantage).
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא סוף פ''ק ר' יהודה בן בתירה אומר משתעשה מקרצות משיכול ליטול הימנה חתיכות חתיכות ואין זה אלא משנילושה העיסה וכדמפרש טעמא דכתיב בחלה כתרומת גורן כן תרימו אותה הקישה הכתוב לתרומה שאינה ניטלת אלא מדבר הגמור:
מעתה לכשתאפה. א''כ נימא דאינה ניטלת אלא לכשתאפה דזהו הגמר מלאכה בפת ומשני ר' מתנייה דלא הקישה לתרומה אלא לענין מלאכת העירוס בלבד דמלאכת העירוס צריך שתגמור שהרי ברישא דקרא עריסותיכם כתיבא:
רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּרִבִּי עֲקִיבָה הִיא. דְּתַנִּינָן תַּמָּן הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר חַלָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ חַלָּה. כְּלוּם אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה אֶלָּא לְשֶׁעָבַר שֶׁמָּא כַּתְּחִילָּה. וְהָכָא כַּתְּחִילָּה נָן קַייָמִין. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ יָֽרְדוּ לָהּ בְּשִׁיטַּת רִבִּי עֲקִיבָה.
Traduction
R. Yossé dit au nom de R. Simon b. Lakish: la Mishna qui prescrit la halla dès que l’on a mis l’eau dans la farine, se conforme à l’avis de R. aqiba, puisqu’il dit plus loin (4, 4): lorsqu’on prélève la halla sur une pâte de la valeur d’un cab, elle est valable selon R. aqiba (quoique d’une mesure inférieure). Selon les autres sages, elle n’a pas ce caractère sacré (la mesure étant trop petite). Mais, fut-il objecté, cette assertion de R. aqiba ne s’applique qu’à un fait accompli, tandis que notre Mishna parle du principe, de ce qu’il y a à faire comme règle? En effet, R. Yona ou R. Hiya dit au nom de R. Simon b. Lakish que les rabbins ont cédé et se sont rangés à l’avis de R. aqiba, de sorte que c’est permis même en principe.
Pnei Moshe non traduit
דר''ע היא. אהא דקתני במתני' כיון שנותנת את המים וכו' קאי ומוקי לה כר''ע דתנן לקמן בפ''ד הנוטל חלה מן הקב וכו' והלכך הכא נמי אע''פ שעדיין לא נתערב כל הקמח של החמשת רבעים מגבהת היא חלתה דלא יהא אלא שנוטל חלה מן הקב דהויא חלה לר''ע:
כלום אמר ר''ע אלא לשעבר שמא בתחילה. בתמיה דהרי הכי מוקמינן לה לעיל בפ''ב סוף הלכה ג' דלא אמר ר''ע דהויא חלה אלא בדיעבד דהנוטל קתני והכא הא בלכתחלה אנן קיימין דקתני מגבהת חלתה:
ר' יונה וכו'. כלומר לא תימא דר''ל מוקי לה כר''ע אלא הכי הוא דקאמר ר''ל ירדו לה בשיטת ר''ע דחכמים ירדו בדינא דמתני' לומר כשיטתיה דר''ע דס''ל דבנוטל חלה מן הקב הויא חלה בדיעבד ואע''פ שאין כאן אלא קב אחד בלבד הלכך במתני' דיש כאן בין הכל שיעור חיוב חלה נוטלת חלה על הכל מיד כשהיא נותנת את המים:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא כֵּיוָן שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת אֶת הַמַּיִם זוֹ הִיא רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם. דְּתַנֵּי מַעֲשֵׂר טֵבֵל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּחוּלִין אוֹסֵר כָּל שֶּׁהוּא אִם יֵשׁ לוֹ פַּרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר מוֹצִיא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם לָאו רִבִּי לָֽעְזָר בֶּן עֲרָךְ אוֹמֵר יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ וְיַעֲלֶה בְּאַחַת וּמֵאָה. רִבִּי יַעֲקֹב גָּבוּלַייָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה הֲלָכָה כְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִמָּה שֶׁלִּימְּדוּ אֶת הַכֹּהֲנוֹת הָדָא אָֽמְרָה אִין הֲלָכָה כְּרִבִּי לָֽעְזָר בֶּן עֲרָךְ. מָה לִימְּדוּ אֶת הַכֹּהֲנוֹת הֲרֵי זֶה חַלָּה עַל הָעִיסָּה הַזֹּאת וְעַל שְׂאוֹר הַמִּתְעָרֵב בָּהּ וְעַל הַקֶּמַח שֶׁנִּשְׁתַּייֵר בָּהּ וְעַל הַקֶּרֶץ שֶׁנִּיתָּן תַּחְתֶּיהָ לִכְשֶׁתַּעֲלֶה כוּלָּהּ גּוּשׁ אֶחָד הוּקְדָּשׁ זֶה שֶׁבְּיָדִי לְשֵׁם חַלָּה חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁבָּהּ. וְאָמַר הוּא וְהַטָּמֵא שֶׁבָּהּ. וְיַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה. רִבִּי יוֹנָה אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל קַפּוֹדָקִּיָּא וְחַד מִן רַבָּנִין חַד אָמַר כָּאן בְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְהַעֲלוֹת. וְכָאן שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת מִכֵּיוָן שֶׁהוּא זָקוּק לְהַעֲלוֹת כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר.
Traduction
Selon R. Yohanan, l’avis de notre Mishna est conforme à tous (même aux autres sages dont l’avis est cité plus loin), car l’action de mettre l’eau dans la farine est bien déterminée par l’expression biblique ''commencement (80)Littéralement, prémice, mot détourné ici de son vrai sens. de la pâte'', ou 1er acte de cette confection. Ainsi, il a été enseigné (81)Tossefta sur Terumot 5.: lorsque les produits encore soumis aux dîmes ont été mêlés avec du profane libéré (82)''On ne peut pas prendre la dîme du mélange même, de crainte que la partie prélevée soit du profane libéré; ce qui ne peut pas libérer le reste.'', la moindre parcelle en est interdite; si l’on a ailleurs de quoi se nourrir, on s’en servira mentalement pour prélever du moins l’oblation de la dîme dans une mesure proportionnelle au dû sur la partie du mélange non libéré; si l’on n’a rien ailleurs, on devra, selon R. Eliézer b. Arakh, désigner nominalement dans ce mélange une petite part proportionnelle pour l’oblation de la dîme, qui, se trouvant au milieu de plus de 101 parts équivalentes, est annulée par l’ensemble. R. Jacob Gebulia dit au nom de R. Hanina que cet avis de R. Eliézer b. Arakh doit servir de règle. Au contraire, dit R. Yohanan, on peut prouver qu’il ne sert pas de règle, de ce qu’il est d’usage parmi les femmes des cohanim de prélever elles-mêmes la halla sur les pâtes, afin d’éviter tout contact impur; or, en opérant, elles ont l’habitude de s’exprimer ainsi: cette halla est considérée comme prise sur cette pâte, sur la levure qui y est jointe, sur la farine qui y resterait, sur le grand morceau qui se trouvera au-dessous, lorsque la pâte fera une seule passe; que cette parcelle dans ma main soit consacrée à titre de halla, hormis ce qu’il y aurait d’impur. Pourquoi ne dit-elle pas qu’elle y comprend la partie impure, laquelle disparaissant dans 101 parts équivalentes serait absorbée par la halla (comme cela a lieu en ce cas pour l’oblation), le tout serait tenu pour de la halla pure? Donc, l’annulation n’ayant pas eu lieu pendant la non-libération, il n’y a plus d’absorption (selon l’avis des autres sages). R. Yona dit que R. Samuel de Cappadoce et un autre rabbin expriment deux avis différents sur ce point: l’un dit que, plus haut où l’impureté est englobée (selon R. Eliézer), il s’agit du cas où il y a de quoi prélever la halla (l’annulant par le nombre), tandis qu’ici où elle est exclue, il est question d’une proportion moindre qui ne l’englobe pas. L’autre dit: Puisque l’annulation n’est pas forcée (83)Si même on sait qu'il y a assez de halla pour annuler l'impure, elle est permise à tous., c’est comme si le propriétaire avait de quoi se nourrir ailleurs (auquel cas il faut un prélèvement proportionné).
Pnei Moshe non traduit
א''ר יוחנן ד''ה היא. הכא דלא שייכא להפלוגתא דר''ע ורבנן כלל משום דכיון שהיא נותנת את המים לעשות העיסה זו היא. ראשית עריסותיכם דקרא שכשנוטל החלה מתחילת דבר הנילוש מקיים הוא ראשית עריסותיכם תרימו ופוטר כל הקמח שבעריבה:
דתני וכו'. לאו אדלעיל קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דתני בתוספתא דתרומות בפ''ה ומייתי להא דלעיל בפ''ז דדמאי בהלכה ז' קשיא מהא דהכא על ר''א בן ערך דהתם כדלקמן:
מעשר טבל. מעשר שהוא טבול לתרומת מעשר שבו שלא הופרש ממנו ונתערב בחטין ואוסר בכל שהוא כדין טבל. אם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו ממה להפריש על הטבל הזה ממקום אחר מוציא עליו לפי חשבון הטבל שנתערב:
יקרא שם לתרומת מעשר שבו ויעלה באחד ומאה. כלומר אם נתערב במאה חולין קורא הוא שם לתרומת מעשר שבו ויעלה אותו באחד ומאה וס''ל לר''א בן ערך דאינו מפריש מן החולין כלום וכדפרישנא התם:
ממה שלימדו. חכמים את הכהנות העוסקות בבצק ומפרישין חלה ומשום שהכהנות רגילות לעשות בטהרה לימדו אותן כדלקמיה ומזה שמעינן דאין הלכה כר''א בן ערך דקאמר התרומת מעשר שבטבל עולה באחד ומאה ומפרש מה למדו אותן:
ה''ז חלה. שיאמרו על החלה שמפרישין ה''ז חלה על העיסה וכו' כדפרישית במתני':
חוץ מן הטמא שבה. כלומר ה''ז מועיל על הכל חוץ אם נתערב בה איזה טומאה וטומאת למקצת ממנה לא תחול שם חלה זו עליה שא''כ ניטלת היא מן הטהור על הטמא ולחכמים דסוף פרק דלעיל אסור:
ואומר וכו'. השתא מסיק דש''מ מכאן דאין הלכה כר''א בן ערך דאל''כ ויאמר הוא והטמא שבה ויעלה באחד ומאה דהא הכא בטבול לחלה עסקינן ואמאי לא מהני להטמא שבה דכמו דס''ל לר''א בן ערך דטבל שנתערב יעלה התרומת מעשר שבו באחד ומאה ה''נ יקרא שם גם על הטמא שבה ויעלה בא' ומאה וקאמר ר' יונה וכו' דמהכא ליכא למישמע מידי:
וחד מן רבנין חד אמר. כלומר וחד מן רבנין לא אמר זה בשם ר' שמואל קפודקיא אלא סתם חד אמר דכאן בהא דר''א בן ערך מיירו בשיש בו כדי לעלות בא' ומאה וכאן בהא דאמרי' חוץ מן הטמא שבה בשאין בה כדי להעלות בא' ומאה:
מכיון שהוא זקוק לעלות וכו'. סיומא דמילתא הוא וכלומר דמשום הכי נמי קאמר ר''א בן ערך התם דמהני בקורא שם לתרומת מעשר ועולה הוא דמכיון שהוא זקוק לעלות שהרי כבר שם תרומת מעשר יש בהטבל א''כ הוי כמי שיש לו פרנסה ממקום אחר להפריש על הטבל שנתערב ולפיכך מעלהו להתרומת מעשר באחד ומאה שיש כאן וה''ז לתרומת מעשר ואינו מפסיד כלום:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source