Shvouoth
Daf 34a
אָמַר רִבִּי אַבִּין. עַל יְדֵי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עֲסָקָיו מְרוּבִּין תִּיקְנוּ בְשָׂכִיר לִישָּׁבַע וְלִיטּוֹל. [אָמר רִבִּי יוּסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. תַּמָּן תִּיקְנוּ בְשָׂכִיר שֶׁיְּהֵא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.] וְדִכְווָתָהּ תִּיקְנוּ בְבַעַל הַבַּיִת שֶׁאִם עָבַר זְמַנּוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. 34a אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ בִזְמַנּוֹ אֲפִילוּ דְאַחַר שָׁנָה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמר רִבִּי יוּסֵי. אֵין לוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד. רִבִּי יוֹנָה אָמַר. אִתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה וְרֵישׁ לָקִישׁ. חַד אָמַר. תְּבָעוֹ בַיּוֹם אֵין לוֹ אֶלָּא יוֹם. לַיְלָה אֵין לוֹ אֶלָּא לַיְלָה. וְחָרָנָה אָמַר. בְּשֶׁתְבָעוֹ וְאָמַר. נָתַתִּי. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ. אֶתֵּן. חֲזָקָה נָתָן. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אָמַר דָא וּמָאן אָמַר דָא. מִמָּה דָמַר רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּא בְשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ. תְּבָעוֹ בַיּוֹם אֵין לוֹ אֶלָּא יוֹם. לַיְלָה אֵין לוֹ אֶלָּא לַיְלָה. הֲוֵי רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה דְאָמַר. בְּשֶׁתְבָעוֹ וְאָמַר. נָתַתִּי. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ. אֶתֵּן. חֲזָקָה נָתָן. אָמַר רִבִּי מָנָא. פְּעָמִים שֶׁתְּבָעוֹ אַחַר זְמָן וְנַעֲשֶׂה בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ. הֵיךְ עֲבִידָא. תְּבָעוֹ וְאָמַר לוֹ. לֹא אָמַרְתִּי לָךְ מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם נָתַתִּי. אוֹתוֹ הַיּוֹם נַעֲשֶׂה כְמִי שֶׁהוּא אֶתְמוֹל. נוֹתֵן לוֹ שִׁיעוּר אֶחָד.
Traduction
R. Abin explique pourquoi, selon la Mishna, le gardien payé jure avant de toucher son dû: comme le propriétaire préoccupé par ses nombreux soucis peut ne pas se souvenir, on a établi que le gardien salarié jurera avant de prendre son dû. Par contre, on a établi, en faveur du propriétaire, que si le temps de payer le gardien s’est écoulé, la présomption veut que le propriétaire se soit acquitté (l’oubli serait une faute trop grave), et par suite le gardien ne jurera pas pour recevoir sa réclamation. Selon R. Hiya, si des témoins attestent que, malgré la réclamation de ce gardien en temps voulu (de suite), son salaire lui est encore dû, fut-ce au bout d’un an, il jurera et se fera payer; selon R. Yossé au contraire, il n’a que le jour de la réclamation pour faire valoir son droit. Or, dit R. Yona, R. Yossé b. R. Hanina et Resh Lakish sont en désaccord à ce sujet: l’un dit que si le gardien de nuit a réclamé son salaire le jour (en son temps), il ne peut plus rien réclamer même en jurant au delà de ce jour; s’il est de jour et que son temps de réclamation soit la nuit, il n’a que la même nuit comme durée de réclamation, non au delà. L’autre dit que, même pour une réclamation produite en ce jour, si des témoins attestent la réclamation, contredite par le défendeur, le gardien pourra en ce même jour jurer et se faire payer; mais si sur la réclamation faite le propriétaire répond qu’il paiera, il y a présomption de promesse remplie (et le demandeur ne jurera pas pour se faire payer). Jusque là, on ignore par qui chacun des avis précités a été professé. Mais comme R. Hama b. Ouqba attribue à Resh Lakish l’avis disant: si le gardien de nuit a réclamé son salaire le jour, il ne peut plus rien réclamer au delà de ce jour, même en jurant; s’il est de jour et que son temps de réclamation soit la nuit, il n’a que la même nuit comme durée de réclamation (sans autre distinction); donc il faut attribuer à R. Yossé b. Hanina l’autre avis, disant que tout dépend de la réponse faite par le défendeur, et s’il a opposé la prétention d’avoir payé, on ne le croit pas; tandis qu’on le croit s’il a promis de payer plus tard. R. Mena dit: Il arrive parfois que, malgré la réclamation faite après le temps voulu, on la considère comme faite en son temps. Voici comment: sur la réclamation qui lui est faite, le défendeur prétend s’être acquitté depuis le jour où la demande lui a été faite en temps opportun; on considère que ce jour de demande était la veille, et on lui ajoute comme mesure de prolongation le jour actuel.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' אבין. על המתני' קאי דטעמא דתקנו חכמים בשכיר להיות נשבע ונוטל דעל ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו המרובין לא מידכר:
ודכוותה. כמו דתיקנו בשכיר דכוותה נמי תיקנו לבעל הבית דלפעמים לא ישבע השכיר ליטול כגון שאם עבר זמנו דחזקת בעל הבית שאינו עובר בבל תלין וכי מטא זמן חיובא רמי אנפשיה ומידכר:
אם יש עדים שתבעו בזמנו וכו'. דס''ל לר' חייה דלא אמרינן חזקה דאין בעה''ב עובר בבל תלין אלא היכא דאיכא עוד חזקה בהדה דאין השכיר משהא שכרו והילכך אם תבעו בזמנו אזדא לה האי חזקה דהרי לא שהה מלתבעו ואפי' לאחר שנה נשבע השכיר ונוטל:
ר' יוסי. פליג על הא דקאמר ר' חייה דאפי' לאחר שנה נשבע ונוטל אלא אין לו כי אם אותו היום בלבד שהוא יום התביעה וכדמפרשי אמוראי לקמיה:
תבעו ביום. כגון שהוא שכיר לילה דזמנו ביום ואם תבעו ביום בתחלתו אין לו אלא אותו יום בלבד ובלילה שלאחריו אינו נשבע ונוטל:
לילה. אם הוא שכיר יום וזמנו בלילה ותבעו בתחלת הלילה אין לו אלא אותה לילה בלבד וביום שלאחריו אינו נשבע ונוטל:
וחרנא אמר. דאפילו באותו יום דוקא כשיש עדים שתבעו ואמר נתתי בהא הוא דאמרינן דיש לו כל אותו היום ונשבע ונוטל אבל אם כשתבעו אמר אתן לך אמרינן דחזקה לא עבר על דבריו ונתן לו ואין השכיר נשבע ונוטל אלא אם הוא מכחישו ותובעו אח''כ עדיין לא נתת לי בעל הבית ישבע היסת ויפטור:
ולא ידעין. ומספקא לן מי משניהם אמר זה ומי אמר זה דר' יונה אמר סתם איתפלגון:
ממה דאמר ר' חמא. בהדיא בשם ר''ל דהוא אמר להא תבעו ביום וכו' ולא מחלקינן בין אמר נתתי או אתן שמעינן דר' יוסי בר חנינה הוא דאמר להא דמחלקי' בכך:
פעמים שתבעו אחר זמן. ואפ''ה נעשה דינו כמי שתבעו בתוך זמנו ונותנין לו עוד יום א' כנגדו כדין תובע כל תוך הזמן כדמפרש ואזיל:
היך עבידא תבעו וא''ל לא אמר לך וכו'. כלומר וכי לא אמרתי לך כבר שמאותו היום שתבעתני בזמנו נתתי לך א''כ הוי כתובעו והולך מאותו היום ואילך ונעשה אותו היום כמי שהוא אתמול והוא תבעו נותנין לו עוד שיעור אחד כפי אותו היום:
Shvouoth
Daf 34b
הִקְדִּים לוֹ שְׂכָרוֹ. בְּדָא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ. בְּדָא נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה. הָיָה עֶבֶד. וּבֵית דִּין מוֹסְרִין שְׁבוּעָה לְעֶבֶד. הָיָה חָשׁוּד. וּבֵית דִּין מוֹסְרִין שְׁבוּעָה לְחָשׁוּד. 34b הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין. תַּפְלוּגְתָא דְרִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי יוֹסֵי. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין חָֽזְרָה שְׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ. דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. יַחֲלוֹקוּ׃
Traduction
Si le défendeur prétend lui avoir payé d’avance son salaire, le gardien n’aura qu’à jurer pour confirmer sa réclamation et sera payé. Si le demandeur a un gage en mains, il sera payé sans même jurer (le gage fait foi). Si le demandeur est un esclave (qui ne peut pas jurer pour justifier sa prétention), est-ce qu’en ce cas le défendeur jurera pour être dispensé de payer?
Pnei Moshe non traduit
הקדים לו שכרו. כלומר שהב''ה הוא טוען שהקדים לו שכרו:
בדא. נשבע ונוטל וכלומר דלא תימא מכיון שהוא טוען שהקדים לו שכרו יהא נאמן דקודם שפורע לפועליו בסוף היום אינו טרוד וזכור היא הלכך קמ''ל דאפ''ה אמרינן טרוד הוא מחמת עסקיו ואינו זכור ומיהו בזה נשבע השכיר ונוטל:
היה המשכון. של בה''ב ביד השכיר נוטל בלא שבועה דכיון דבה''ב טרוד הוא מהימנין להשכיר במה שיש בידו שאלו פרעו היה מחזיר לו המשכון:
היה עבד. מהו דכיון דלא מהימן בשבועה מי אמרינן דבזה בה''ב הוא דנשבע היסת ליפטר:
וב''ד מוסרין שבועה לעבד. בתמיה ומאי תיבעי לך. וכן בחשוד:
היו שניהן חשודין. בהא תליא בתפלוגתא דר''מ ור' יוסי לקמן במתני' גבי חשוד וה''ה דפליגי הכא ולרבי יוסי דקאמר חזרה שבועה למקומה ה''נ כן:
פְּשִׁיטָא. מֵת בַּעַל הַבַּיִת הַשָּׂכִיר נִשְׁבָּע לְיוֹרְשָׁיו. וַאֲפִילוּ מֵת הַשָּׂכִיר יוֹרְשָׁיו נִשְׁבָּעִין לְיוֹרְשֵׁי בַעַל הַבַּיִת. כְּלוּם תִּיקְנוּ אֶלָּא בְשָׂכִיר. שֶׁמָּא בְיוֹרְשָׁיו. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. בְּשֶׁתְּבָעוֹ בְעֵדִים. [אֲבָל אִם תְּבָעוֹ שֶׁלֹּא בָעֵידִים.] יְכִיל מֵימַר לֵיהּ. נָתַתִּי לְךָ שְׂכָֽרְךָ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אֵין אוֹמְרִים בְּמָמוֹן. מֵאַחַר. מְאַחַר דִּיכִיל מֵימַר לֵיהּ. לֹא שָׂכַרְתִּיךָ. יְכִיל מֵימַר לֵיהּ. שָׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָֽרְךָ. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי לָֽעְזָר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בְּשֶׁזֶּה אוֹמֵר. נָתַתִּי. וְזֶה אוֹמֵר. לֹא נָטַלְתִּי. נָתַתִּי לְךָ שְׂכָֽרְךָ. וְהוּא אוֹמֵר. לֹא נָטַלְתִּי. שָׂכַרְתָּנִי. וְהוּא אוֹמֵר. לֹא שָׂכַרְתִּיךָ. הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָֽרְאָייָה. וְקַשְׁייָא עַל דְּרִבִּי לָֽעְזָר. אִם בָּאוֹמֵר. בָּעֵדִים שָׂכַרְתָּנִי. וְהַלָּה אוֹמֵר. לֹא שָׂכַרְתִּיךָ.
Traduction
Cela va de soi, puisque le tribunal ne défère pas de serment à un esclave;il en est de même pour celui dont le témoignage est suspect, qui n’est pas admis à jurer. Si tous deux, demandeur et défendeur, sont suspects, c’est un cas en litige entre R. Meir et R. Yossé (145)Cf. ci-après, 4 fin.: d’après ce dernier, le serment commence par retourner à celui qui le doit légalement (au défendeur, et vu son incapacité de jurer à titre de suspect, il devra payer); selon R. Meir, ils partageront le montant de la somme en litige. Il est évident que si le propriétaire est mort lors du procès, le gardien demandeur jurera aux héritiers que le salaire lui est dû; mais si celui-ci est mort, dit-on aussi que son héritier devra jurer aux héritiers du propriétaire pour être payé? —Non, les sages ont établi qu’au lieu du propriétaire préoccupé le gardien devra jurer pour toucher son salaire; cette raison ne saurait prévaloir si l’on a affaire aux héritiers. (Quant à la restriction sus énoncée, de ne pouvoir réclamer que le jour du serment ce que l’on a demandé en temps opportun, il s’agit certes d’une réclamation devant témoins). R. Eliézer demanda: si la réclamation faite devant témoins n’a pas été soldée de suite, comment le défendeur peut-il prétendre avoir payé le salaire dû? —C’est que, dit R. Yohanan, on admet dans les questions financières la valeur de conséquence d’un argument (146)Ci-dessus, 6, 1 fin., c’est-à-dire puisque le défendeur pourrait prétendre n’avoir pas engagé ce gardien (ce qui a lieu sans témoins), on le croit lorsqu’il dit l’avoir engagé et l’avoir ensuite payé sans témoins. Un enseignement (147)Tossefta à ce, ch. 6. est opposé à l’avis de R. Eléazar et dit: il est vrai que le gardien jurera et sera payé lorsque le défendeur prétend avoir versé son dû, et le demandeur le conteste; mais si le demandeur prétend avoir été engagé pour un travail, et le défendeur le conteste, il importe au demandeur de fournir la preuve du bien fondé de sa demande; cette fin n’est-elle pas opposée à l’avis précité de R. Eléazar? En effet, s’il s’agissait d’un engagement devant témoins, l’un ne pourrait pas prétendre l’opposé de ce que dit l’autre (il faut donc supposer que c’est en absence de témoins, et en ce cas on croit le défendeur parce qu’il pourrait arguer n’avoir engagé personne).
Pnei Moshe non traduit
פשיטא. הא לן דאם מת בעה''ב השכיר נשבע ליורשיו ונוטל דמאי שנא כי קא מיבעיא לן אי אמרינן דאפי' מת השכיר ג''כ דהשבועה ליורשיו והן נשבעין ליורשי בה''ב ונוטלין:
כלום תיקנו. חכמים אלא בשכיר עצמו משום כדי חייו ומכיון דאיכא עוד טעמא דב''ה טרוד הוא נתנו השבועה להשכיר:
שמא ביורשיו. שייכא האי טעמא בתמיה:
אמר ר' לעזר כשתבעו בעדים וכו'. אהא דלעיל קאי דאמרי' כשתבע בזמנו נשבע ונוטל כל אותו היום ותו לא ובודאי כשתבעו בעדים איירי ופריך ר' אלעזר וכי כשתבעו בעדים ולא נתן לו באותה שעה אמאי יכול לומר אח''כ נתתי לך שכרך דקס''ד דתבעו בעדים מהני שלא יוכל בה''ב לטעון אח''כ נתתי ואפי' לאחר זמן:
אין אומר בממון מאחר. בתמיה וכי אין אומרים מיגו בממון דמאי איכפת לן שתבעו בעדים אם לא שכרו בתחלה בעדים דלעולם יש כאן מיגו דמאחר דיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם מהימן לומר נתתי לך שכרך ואע''פ שתבעו בעדים ולא נתן לו אומר לו נתתי לך אח''כ ביני לבינך:
מתניתא. בריית' בתוספתא פ''ו פליגא על הא דר' אלעזר דקתני התם בד''א דהשכיר נשבע ונוטל בזמן שאמר לו נתתי שכרך והוא אומר לא נתת לי. אבל אם א''ל שכרתני והוא אומר לו סלע אמרתי לך והוא אומר שתים אמרת לי המוציא מחבירו עליו הראיה. ונראה דיש חסרון הניכר שם דשתי בבות צ''ל א''ל שכרתני והוא אומר לא שכרתיך הוא אומר לו סלע וכו' קתני מיהת דבחלוקין אם שכרו או לא המוציא מחבירו עליו הראיה וקשיא על דר' אלעזר כדמסיק:
אם באומר בעדים וכו'. בתמיה וכלומר דהא ע''כ ברייתא בשלא שכרו בעדים מיירי דאי בעדים היאך הן חלוקין בזו הטענה וש''מ דנאמן בעה''ב במיגו היכא שלא שכרו בעדים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source