Shvouoth
Daf 33b
משנה: כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵילּוּ נִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין הַשָּׂכִיר וְהַנִּגְזָל וְהַנֶּחְבָּל וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּינְקָסוֹ. 33b הַשָּׂכִיר כֵּיצַד אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָייָה. כֵּיצַד אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דֵּינָר שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ וְהוּא אוֹמֵר הִתְקַבַּלְתָּ מֵהֶם דֵּינַר זָהָב׃
Traduction
Tous les serments imposés par la loi biblique se prêtent par les défendeurs pour ne pas payer (140)La Bible n'a pas établi de serment pour les demandeurs dans le but de se faire payer.. Dans les cas suivants, les docteurs ont institué des serments à prêter pour se faire payer; ce sont: l’ouvrier qui travaille pour un salaire, celui auquel on a enlevé ce qui lui appartient, le blessé, celui dont l’adversaire est suspect de prêter un faux serment, le boutiquier selon son livre. L’ouvrier qui travaille pour un salaire dit à celui qui a commandé l’ouvrage: ''paie-moi mon travail'': l’autre dit avoir payé, et l’ouvrier dit que non; l’ouvrier prêtera alors serment pour se faire payer. Selon R. Juda, seulement en cas d’aveu partiel, l’ouvrier peut le prêter pour se faire payer (141)Au lieu que, selon la loi biblique, le patron aurait dû prêter serment pour être acquitté.. Par exemple, l’ouvrier réclame 50 dinars de salaire; le défenseur dit qu’il a payé un dinar d’or (25 dinars d’argent), et ne veut payer par conséquent que 25 (142)''D'après la loi biblique, le défendeur avouant qu'il doit une partie de la dette, devrait prêter serment pour ne pas payer le reste; mais les docteurs l'ont déféré à l'ouvrier qui le prêtera pour se faire payer le tout.''.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כל הנשבעין שבתורה. כל המחויבין שבועה מן התורה:
נשבעין ולא משלמין. כלומר לא חייבה התורה לישבע וליטול אלא הנתבע ישבע להתובע ולא ישלם דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע:
ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו להן חכמים לישבע וליטול:
השכיר וכו'. וכולהו מפרש לה לקמן במתני':
השכיר. תקנו לו חכמים לישבע וליטול לפי שבעל הבית טרוד בפועליו ובעסקיו ואינו נזכר והני מילי כשתובען בזמנו שכיר יום זמנו כל הלילה שלאחריו ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו אבל אם תבעו אחר זמנו בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר ואם שכרו שלא בעדים ג''כ הדין הוא כן דמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת שנתן לו או שבועת התורה אם הודה במקצת:
הוא אומר נתתי. אבל אם אומר לו שתים קצצתי לי והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד נשבע בעל הבית שבועה כעין של תורה שהיא בנקיטת חפץ שהוא כדבריו ואינו נותן לו אלא אחד:
ר' יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כר' יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל:
הלכה: כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה כול'. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר שְׁבוּעַת יְי תִּֽהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁאִם לֹא יִשְׁבַּע יְשַׁלֵּם. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְלָקַ֥ח בְּעָלָי֖ו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁקִּיבְּלוּ בְעָלִים שְׁבוּעָה הוּא פָטוּר מִלְּשַׁלֵּם. רִבִּי חַגַּיי בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְלָמָּה לִי כְרִבִּי מֵאִיר. אֲפִילוּ כְרַבָּנִן. לֹא אָמַר רִבִּי אַסִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר מִמַּשְׁמַע לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵין. וְלָקַ֥ח בְּעָלָי֖ו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם. הָא אִם לֹא יִשְׁבַּע יְשַׁלֵּם. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. מַתְנֶה שׂוֹמֵר חִנָּם וְשׁוֹמֵר שָׂכָר לִהְיוֹת כְּשׁוֹאֵל. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. הַכֹּל מוֹדִין בִּלְשׁוֹן תּוֹרָה מִמַּשְׁמַע לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵין. מַה פְלִיגִין. בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
Traduction
Il résulte de ce qu’il est dit (Ex 22, 10); le serment divin sera entre eux deux, qu’après avoir juré, le défendeur est dispensé de payer, et l’on sait par contre qu’à défaut de serment il est tenu de payer; à quoi bon alors ajouter les mots: le propriétaire le prendra sans payer? C’est pour nous apprendre que dès l’acceptation du serment (du défendeur) par le propriétaire, le défendeur est dispensé de payer. R. Hagaï demanda à R. Yossé: pourquoi s’efforcer d’expliquer cette règle de la dispense de payer en cas de serment, d’après le verset précité, conforme à l’avis seul de R. Meir? N’en est-il pas de même selon les rabbins? En effet, comme l’a dit R. Assé au nom de R. Yohanan (143)Ci-dessus, 4, 12., c’est l’avis de R. Meir de tirer une déduction opposée à l’aide du texte énoncé, et conclure de ce qu’il est dit: le propriétaire le prendra sans payer, qu’à défaut de serment le paiement est dû. De même, on peut observer que R. Hiya a enseigné (144)Baba Metsia, V, 3 (5).: en livrant l’animal au gardien, soit gratuit, soit salarié, le propriétaire peut convenir avec lui qu’il lui confie le dépôt, à condition de considérer le gardien comme un loueur responsable qui ne peut pas échapper au paiement par un serment? A cette objection, dit R. Hanina, on peut répondre ainsi: tous s’accordent à dire que, selon les termes bibliques, de ce que le texte prescrit d’une part au cas négatif on conclut à l’inverse au cas affirmatif; seulement il y a divergence d’avis pour le langage humain (selon l’exemple précité par les rabbins).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ממשמע שנאמר שבועת ה' וגו' אין אנו יודעין וכו'. דמכלל לאו דקאמר שישבע ובזה פטור הוא ולא ישלם אתה שומע הן שאם לא נשבע שישלם וא''כ מה ת''ל עוד ולקח בעליו ולא ישלם ללמדינו זה:
אלא. בא ללמדנו דמכיון שקיבלו בעלים שבועה מהנתבע הוא פטור מלשלם. וכלומר דלעולם שבועת התורה הוא על הנתבע לפטור עצמו מלשלם ולא על התובע לישבע וליטול וברייתא זו במכילתא היא והכי איתא התם ולקח בעליו ולא ישלם מכאן אמרו כל הנשבעין נשבעין ולא משלמין והיינו דפריך לקמיה על דדייק לפרש הברייתא אליביה דר' מאיר:
ולמה לי כר''מ. מאי דוחקיה לפרש דהאי תנא דבריית' ללמד דדייק לה מקרא הכי וללמד דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והאי דיוקא לית' אלא אליב' דר''מ כדלקמי':
אפי' כרבנן. הא אפי' לרבנן שמעינן להא מפשטי' דקרא כדלקמן:
לא אמר ר' אסי וכו'. מסקנת הקושיא היא דמי לא אמר ר' יוחנן לעיל בסוף פ' שבועת העדות דר''מ הוא דס''ל הכי דאמרינן ממשמע לאו אתה שומע הן אבל רבנן פליגי עליה התם:
ולקח בעליו וגו'. כלומר דהכי דייקת לה אליבא דר''מ ומיותר הוא כדלעיל אלא ללמדינו דכל נשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הן הא לא איצטריך למידק הכי ולאוקמי הברייתא אליבא דר''מ אלא דהברייתא מתפרשת כפשטה ואפי' לרבנן שפיר שמעינן מלישנא דקרא דכתיב ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא שנשבע אם לא ישלם:
תני ר' חייה מתנה וכו'. כלומר ותו קשיא על האי דיוקא דדייקת מרישיה דקרא דהא איכא למימר דאיצטריך להא דקאמר ר''ח לעיל פ' איזהו נשך דמתנה ש''ח. וכו' והכי דריש ליה לקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם בזמן שלא התנה עמו כלום אלא מסרו לידו סתם לש''ח או לש''ש והאי כדיניה והאי כדיניה אבל יכול להתנות עמו להיות כשואל ואם התנה לא מיפטר בשבועה וישלם כשואל:
א''ר חנינה. ר''ח מהדר על הא דקאמר דאליביה דר''מ הוא דדייקינן הכי וקאמר דאי משום הא ל''ק דהכל מודין בלשון תורה דאמרינן ממשמע לאו אתה שומע הן ולא פליגי אלא בלשון בני אדם כההיא דסוף שבועת העדות וכה''ג:
Shvouoth
Daf 34a
אָמַר רִבִּי אַבִּין. עַל יְדֵי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עֲסָקָיו מְרוּבִּין תִּיקְנוּ בְשָׂכִיר לִישָּׁבַע וְלִיטּוֹל. [אָמר רִבִּי יוּסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. תַּמָּן תִּיקְנוּ בְשָׂכִיר שֶׁיְּהֵא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.] וְדִכְווָתָהּ תִּיקְנוּ בְבַעַל הַבַּיִת שֶׁאִם עָבַר זְמַנּוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. 34a אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ בִזְמַנּוֹ אֲפִילוּ דְאַחַר שָׁנָה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמר רִבִּי יוּסֵי. אֵין לוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד. רִבִּי יוֹנָה אָמַר. אִתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה וְרֵישׁ לָקִישׁ. חַד אָמַר. תְּבָעוֹ בַיּוֹם אֵין לוֹ אֶלָּא יוֹם. לַיְלָה אֵין לוֹ אֶלָּא לַיְלָה. וְחָרָנָה אָמַר. בְּשֶׁתְבָעוֹ וְאָמַר. נָתַתִּי. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ. אֶתֵּן. חֲזָקָה נָתָן. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אָמַר דָא וּמָאן אָמַר דָא. מִמָּה דָמַר רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּא בְשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ. תְּבָעוֹ בַיּוֹם אֵין לוֹ אֶלָּא יוֹם. לַיְלָה אֵין לוֹ אֶלָּא לַיְלָה. הֲוֵי רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה דְאָמַר. בְּשֶׁתְבָעוֹ וְאָמַר. נָתַתִּי. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ. אֶתֵּן. חֲזָקָה נָתָן. אָמַר רִבִּי מָנָא. פְּעָמִים שֶׁתְּבָעוֹ אַחַר זְמָן וְנַעֲשֶׂה בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ. הֵיךְ עֲבִידָא. תְּבָעוֹ וְאָמַר לוֹ. לֹא אָמַרְתִּי לָךְ מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם נָתַתִּי. אוֹתוֹ הַיּוֹם נַעֲשֶׂה כְמִי שֶׁהוּא אֶתְמוֹל. נוֹתֵן לוֹ שִׁיעוּר אֶחָד.
Traduction
R. Abin explique pourquoi, selon la Mishna, le gardien payé jure avant de toucher son dû: comme le propriétaire préoccupé par ses nombreux soucis peut ne pas se souvenir, on a établi que le gardien salarié jurera avant de prendre son dû. Par contre, on a établi, en faveur du propriétaire, que si le temps de payer le gardien s’est écoulé, la présomption veut que le propriétaire se soit acquitté (l’oubli serait une faute trop grave), et par suite le gardien ne jurera pas pour recevoir sa réclamation. Selon R. Hiya, si des témoins attestent que, malgré la réclamation de ce gardien en temps voulu (de suite), son salaire lui est encore dû, fut-ce au bout d’un an, il jurera et se fera payer; selon R. Yossé au contraire, il n’a que le jour de la réclamation pour faire valoir son droit. Or, dit R. Yona, R. Yossé b. R. Hanina et Resh Lakish sont en désaccord à ce sujet: l’un dit que si le gardien de nuit a réclamé son salaire le jour (en son temps), il ne peut plus rien réclamer même en jurant au delà de ce jour; s’il est de jour et que son temps de réclamation soit la nuit, il n’a que la même nuit comme durée de réclamation, non au delà. L’autre dit que, même pour une réclamation produite en ce jour, si des témoins attestent la réclamation, contredite par le défendeur, le gardien pourra en ce même jour jurer et se faire payer; mais si sur la réclamation faite le propriétaire répond qu’il paiera, il y a présomption de promesse remplie (et le demandeur ne jurera pas pour se faire payer). Jusque là, on ignore par qui chacun des avis précités a été professé. Mais comme R. Hama b. Ouqba attribue à Resh Lakish l’avis disant: si le gardien de nuit a réclamé son salaire le jour, il ne peut plus rien réclamer au delà de ce jour, même en jurant; s’il est de jour et que son temps de réclamation soit la nuit, il n’a que la même nuit comme durée de réclamation (sans autre distinction); donc il faut attribuer à R. Yossé b. Hanina l’autre avis, disant que tout dépend de la réponse faite par le défendeur, et s’il a opposé la prétention d’avoir payé, on ne le croit pas; tandis qu’on le croit s’il a promis de payer plus tard. R. Mena dit: Il arrive parfois que, malgré la réclamation faite après le temps voulu, on la considère comme faite en son temps. Voici comment: sur la réclamation qui lui est faite, le défendeur prétend s’être acquitté depuis le jour où la demande lui a été faite en temps opportun; on considère que ce jour de demande était la veille, et on lui ajoute comme mesure de prolongation le jour actuel.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' אבין. על המתני' קאי דטעמא דתקנו חכמים בשכיר להיות נשבע ונוטל דעל ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו המרובין לא מידכר:
ודכוותה. כמו דתיקנו בשכיר דכוותה נמי תיקנו לבעל הבית דלפעמים לא ישבע השכיר ליטול כגון שאם עבר זמנו דחזקת בעל הבית שאינו עובר בבל תלין וכי מטא זמן חיובא רמי אנפשיה ומידכר:
אם יש עדים שתבעו בזמנו וכו'. דס''ל לר' חייה דלא אמרינן חזקה דאין בעה''ב עובר בבל תלין אלא היכא דאיכא עוד חזקה בהדה דאין השכיר משהא שכרו והילכך אם תבעו בזמנו אזדא לה האי חזקה דהרי לא שהה מלתבעו ואפי' לאחר שנה נשבע השכיר ונוטל:
ר' יוסי. פליג על הא דקאמר ר' חייה דאפי' לאחר שנה נשבע ונוטל אלא אין לו כי אם אותו היום בלבד שהוא יום התביעה וכדמפרשי אמוראי לקמיה:
תבעו ביום. כגון שהוא שכיר לילה דזמנו ביום ואם תבעו ביום בתחלתו אין לו אלא אותו יום בלבד ובלילה שלאחריו אינו נשבע ונוטל:
לילה. אם הוא שכיר יום וזמנו בלילה ותבעו בתחלת הלילה אין לו אלא אותה לילה בלבד וביום שלאחריו אינו נשבע ונוטל:
וחרנא אמר. דאפילו באותו יום דוקא כשיש עדים שתבעו ואמר נתתי בהא הוא דאמרינן דיש לו כל אותו היום ונשבע ונוטל אבל אם כשתבעו אמר אתן לך אמרינן דחזקה לא עבר על דבריו ונתן לו ואין השכיר נשבע ונוטל אלא אם הוא מכחישו ותובעו אח''כ עדיין לא נתת לי בעל הבית ישבע היסת ויפטור:
ולא ידעין. ומספקא לן מי משניהם אמר זה ומי אמר זה דר' יונה אמר סתם איתפלגון:
ממה דאמר ר' חמא. בהדיא בשם ר''ל דהוא אמר להא תבעו ביום וכו' ולא מחלקינן בין אמר נתתי או אתן שמעינן דר' יוסי בר חנינה הוא דאמר להא דמחלקי' בכך:
פעמים שתבעו אחר זמן. ואפ''ה נעשה דינו כמי שתבעו בתוך זמנו ונותנין לו עוד יום א' כנגדו כדין תובע כל תוך הזמן כדמפרש ואזיל:
היך עבידא תבעו וא''ל לא אמר לך וכו'. כלומר וכי לא אמרתי לך כבר שמאותו היום שתבעתני בזמנו נתתי לך א''כ הוי כתובעו והולך מאותו היום ואילך ונעשה אותו היום כמי שהוא אתמול והוא תבעו נותנין לו עוד שיעור אחד כפי אותו היום:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source